קובץ word להורדה: אלישע 17
אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים – מל"ב ד', א-ז
4. "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך"
הוראה זו של אלישע קיימה האישה בדייקנות:
וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ. (ה')
מהו טעמה של סגירת הדלת הזאת?
כך פירש זאת ר"י אברבנאל:
והנה ציווה שיהיה הדלת נעול, מפני שלא ישלוט בעניינו עין הרע.
והוסיף המלבי"ם על דבריו:
בל יחול עין הרע, ובל יקרב איש בלתי ראוי, שעל ידי רוע מעשיו יופסק צינור השפע.
אמנם ברור ש'איש בלתי ראוי' לא יזכה בברכת ה' דרך 'צינור השפע' הנסי, אולם מדוע יופסק 'צינור השפע' של האלמנה רק מפני ראייתו של איש זה? היכן עוד מצאנו במקרא חשש מעין זה?
רש"י[1] מנמק את טעמה של הוראת אלישע, לא בחשש מן החוץ – מ'עין הרע' שתבטל את הנס, אלא באופיו של הנס עצמו, מצד עצם היותו נס. ומפליאים דבריו:
כבוד הנס הוא לבוא בהצנע.
לנו היה נדמה כי כבוד הנס הוא דווקא בפומביותו, וככל שירבו עדיו כן יגדל כבודו. ואמנם, ישנם נסים שעיקר תכליתם להשפיע על תודעתם של רבים: של ציבור שלם, של עם ישראל כולו ואפילו של כל העמים. נסים כאלו ודאי כבודם לבוא בפרסום גדול.
אולם הנס שבסיפורנו לא נועד להשפיע על רבים, והפרסום אינו תכליתו. הוא נועד לפתור בעיה קריטית של אלמנה ושל שני בניה ולעשות צדק עם אותה אישה ועם אישה המנוח, איש ירא ה' מבני הנביאים. נס כזה – מלמדנו רש"י – כבודו "לבוא בהצנע".
ובכן, מדוע כך הדבר?
ניתן לענות על כך שההכרח לשנות את מנהגו של עולם – את סדרי בראשית, במקום שקיים אילוץ כזה, אינו דבר שקל לעשותו, ולא ברצון גמור הוא נעשה. על כן אין כבודו של דבר כזה שייעשה בפרסום ולעיני כול. זהו אפוא ביטוי למגמה לצמצם את החריגה מן הסדר הטבעי בעשיית הנס. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בהתניית הנס בקיום דבר שממנו יימשך הנס, כך שלא תהא בריאת יש מאין.[2]
אולם אפשר אולי לענות על כך תשובה שונה. במסכת תענית ח ע"ב מובאים דברי ר' יצחק:
אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.[3]
ברכת ה' שבסיפורנו פורצת גבולות של סדרי בראשית, וברכה מיוחדת היא. אם ברכה רגילה צריכה צנעה והסתר כדי לחול ב"דבר הסמוי מן העין", קל וחומר שכך הדבר בברכת ה' שבסיפורנו.
שתי התשובות שהצענו נראות כהפוכות זו לזו. התשובה הראשונה רואה בהצנעת הנס מעין הסתרה של דבר שאינו ראוי, ואילו השנייה רואה הצנעה זו כנובעת דווקא מהיות הנס ברכה ראויה, ומפני חשיבותה לאדם ראויה לה הצִנעה, כמו כמה מערכיו החשובים והיסודיים של האדם שאף להם ראויה הצנעה. אף על פי כן, יכולות שתי התשובות הללו להשלים זו את זו.
5."והמלא תסיעי"
רש"י פירש הוראה זו של אלישע כך:
"ואת המלא תסיעי" – מלפנייך, ותתני כלי אחר למלאותו וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו.
אף האלמנה הבינה שזו כוונת הנביא, ועל כן שיתפה את בניה בעשייתה. אם היציקה תיעשה בלא להזיז את אסוך השמן ממקומו, היא חייבת להסתייע בבניה: הם יגישו לה את הכלים הריקים ויסיעו את המלאים – "הם מגישים אליה והיא מוצקת".[4]
מהו טעמה של הוראה זו של אלישע? שאלה זו שאל ר' יעקב פידנקי[5]:
וכל הטורח הזה למה? יתר נקל הוא לטלטל הפך הקטן על כל החביות והכדים, ולא לטלטל החביות המלאות ממקום למקום!
רלב"ג רואה בכך דרך למנוע את הפסקת היציקה ולו לרגע קט, כדי שהנס יתרחש ברציפות:
היה זה המופת בפעם אחת לבד. ולזה ציווה אותה שתשאל תחילה כלים ריקים מאת כל שכניה כל מה שאפשר לה, כדי שיהיה מהשמן שיעור רב. והיא הייתה מוצקת על הכלי, ובהיותו מלא בניה מסיעים הכלי המלא ושמים הכלי הריק, באופן שביציקה אחת נמלאו כל הכלים זה אחר זה.
את דברי הרלב"ג ביחס לאי-הישנות הנס ודאי יש לקבל, ועוד נשוב אל דבריו בעניין זה בסעיף הבא של עיוננו. אולם דבריו ביחס לטכניקה של היציקה בעזרת הבנים אינם מתחייבים מעקרון אי-הישנות הנס. לשם השגת המטרה של יציקה מתמדת ללא הפסקה ניתן היה לרכז את כל הכלים הריקים מראש במקום אחד, ולעבור ביציקה בלתי פוסקת מכלי ריק אחד למשנהו. כך ניתן היה לחסוך את הצורך בסיועם של הבנים בהזזה מתמדת של הכלים – בהחלפת הכלים המלאים בריקים.
ברור אפוא שכוונת אלישע כשאמר "והמלא תסיעי" הייתה שהאישה תחזיק בידה את האסוך ולא תזוז ממקומה. אך מדוע?[6]
רד"ק מבאר זאת תוך שהוא מנסח כלל ביחס למעשה נסים, אך בלא לנמק כלל זה:
ובאמרו לה "והמלא תסיעי" הודיעה שלא תזוז היא ממקומה והאסוך בידה, כי מעשה נס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו.
הנימוק שנתן רש"י להוראת אלישע על פי מדרש אגדה ששמע (ואין ידוע לי מקורו) שונה מכל הניסיונות הקודמים לבארה:
לפי שהקב"ה עושהו (- את האסוך) כמעיין, ואין דרך מעיין לזוז ממקומו.[7]
מטרת הוראתו של אלישע הייתה אפוא לדמות את נס אסוך השמן למעיין הנובע במקומו בלא לזוז, ועתה עלינו לברר מה תכליתו של דימוי זה.
נראה ששוב לפנינו אותה מגמה לצמצם את חריגת הנס ממנהגו של עולם. תופעה של מקור נובע בתמידות, בלא שאנו רואים את מה שמזין אותו, הרי מוכרת לנו בעולם הטבעי במעיינות. ואכן, המעיין הוא מקור מים חיים הנובעים בתמידות כל ימות השנה, מפליא לב כל רואה, ונראה לנו כנס שבתוך הטבע.[8]
כוונת הדימוי של אסוך השמן למעיין היא אפוא לקשור את מעשה הנס בתופעה הדומה ביותר לכך המוכרת לנו בטבע. כך קטנה החריגה בנס, והוא מתקרב אל המוכר והמצוי.
על פי דרכנו למדנו כי אף בתופעות הטבע המוכרות לנו בחיי היום-יום יצוק דבר פלא. מאחרי כל מעיין המפכה את מימיו הזכים, אף לאחר כל ההסברים המלומדים המבהירים את התופעה, מסתתר נס, "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה".[9]
6. יציקה בפעם אחת בלבד
כבר בדברי אלישע נרמז לאישה כי יהיה "זה המופת בפעם אחת לבד. ולזה ציווה אותה שתשאל תחילה כלים ריקים מאת כל שכניה, כל מה שאפשר לה, כדי שיהיה מהשמן שיעור רב" (רלב"ג לפסוק ב). והאישה אכן הבינה זאת, ויצקה את שמן הנס בלא כל הפסקה, "הם מגישים אליה והיא מוצקת" – "והיא הייתה מוצקת… באופן שביציקה אחת נמלאו כל הכלים זה אחר זה" (רלב"ג שם).
צמצום הנס ליציקה אחת בלבד הומחש לה עצמה ולנו – הקוראים במעשה:
וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי, וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. (ו')
משנפסקה היציקה מחוסר כלים נוספים לצקת אליהם, עמד השמן שבאסוך, ולא נתרבה עוד כבשעת הנס.
ברור שאף דבר זה נועד להגביל את הנס, והפעם מבחינת זמן הימשכותו, או ביתר דיוק, מבחינת אי-הישנותו. רק הזדמנות אחת ניתנה לאישה לזכות בשפע הבא מברכת שמים נִסית זו. אמנם הזדמנות זו – לא ניתנה לה קצבה: ככל שיירבו הכלים ביד האישה, כן תרבה הברכה ותימשך. אולם משכלו כליה ופסקה היציקה – עמד השמן, ושוב לא תינתן לה הזדמנות נוספת לחדש את שפע הברכה.[10]
כאן יש לשאול: הרי מצינו במקרא נסים שהתמידו זמן ארוך, ואף חזרו ונתחדשו לעתים מזומנות. נס ירידת המן נתחדש בכל יום (מלבד בשבת) במשך ארבעים שנה, ואף בנס הקרוב לזה שלנו מכמה בחינות – נס כד הקמח וצפחת השמן של האלמנה הצרפית, גזר אליהו (מל"א י"ז, יד) "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תתן (תת) ה' גשם על פני האדמה". בפסוקים טו-טז (שם) מבואר, שאליהו והאלמנה ובנה אכלו מן הקמח והשמן שבכלים אלו "ימים", דהיינו שנה.
באופן עקרוני, אין מניעה לכך שהנס בסיפורנו יתמיד ואף יתחדש פעמים רבות, כמו אותם נסים. אלא שקיימים כמה הבדלים בין הנסיבות שבהן התרחש הנס במקומנו לבין הנסיבות של אותם נסים:
א. מטרתם של נס המן ונס כד הקמח וצפחת השמן הייתה לאפשר קיום מתמשך. לפיכך היו אלה נסי מזון, והם נתחדשו מדי יום ביומו, בהתאם לצורך הקיום האנושי לאכול בכל יום. הנס במקומנו אינו נעשה במזון,[11] ומטרתו העיקרית היא לתת ביד האישה סכום כסף, ובכסף זה תוכל האישה לסלק את חובה לנושה ולהציל את בניה מעבדות (דברי אלישע לאישה "ואת ובניך תחיי בנותר" – אינם משקפים את מטרת הנס, אלא את "הרווח המוסף" שלו, את העודף שנותר מן הנס שנעשה ביד רחבה). לפיכך אין צורך בנס תמידי או בנס שיתחדש בכל פעם, אלא די בקיומו החד-פעמי.
הכלל העולה מדברים אלו הוא, כי נס שאין בו הכרח – הוא נס מיותר. אין ה' מחולל נסים ללא צורך, אלא רק במצבים שיש בהם הכרח גמור.
ב. נס המן ונס כד הקמח וצפחת השמן היו בגדר ברכות שמים ישירות, ולא היו תלויות במעשה האדם. האדם נטל את פירות הנס, אך לא היה שותף בכל דרך במימושו של הנס. לעומת זאת בנס אסוך השמן במקומנו, הוטל על האישה תפקיד מסוים בעשיית הנס: היא המוצקת מן האסוך אל תוך הכלים הריקים.[12]
דווקא משום כך, ניכרת המגמה לצמצם נס זה: בסעיפים הקודמים ראינו מגמה זו בהוראת אלישע לסגור את הדלת בעדה בשעת התרחשות הנס, ובהוראה המשתמעת מדבריו שלא תזוז ממקומה בשעת היציקה.[13] עתה נוספת למגמה זו אי-הישנות הנס.
לולי צמצומים אלו, היה עלול להיווצר הרושם המוטעה שאישה זו ניחנה בכוחות שאינם טבעיים: כאשר היא נוטלת לידיה את אסוך השמן שלה, בכל מקום ובכל זמן, לעיני הכול, היא מסוגלת ליצוק מתוכו שמן בלתי נדלה לכל כלי ריק שתחפוץ. מגמת צמצום הנס בדרכים שונות נועדה למנוע טעות חמורה זו, הן מן האישה, הן ממיודעיה והן מאתנו – קוראי הסיפור. דווקא כך ניכר הנס בשייכותו לה'.
נסיים סעיף זה בדברי הרמב"ם באיגרת תחיית המתים (תרגום ר"י קאפח ובמהדורתו עמ' 63):
דע, כי המופת בדברים הנמנעים בטבע אינו משתהה כלל, ולא יאריך, ולא ישאר במצבו. כי אילו התמיד הדבר, היה אפשר לחשוד במופת. כי אילו נשאר המטה תנין, היו חושדים שהוא היה תנין מעיקרו. ולפיכך הייתה שלמות המופת – חזרתו [להיות] מטה "ויהי למטה בכפו" (שמות ד', ד). וכך, אילו נבקעה האדמה בעדת קרח, ונשארה בקועה לעולם, הייתה מגרעת במופת, ושלמותו, בחזרת האדמה למצבה – "ותכס עליהם הארץ ויאבדו" (במדבר ט"ז, לג). וכן: "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" (שמות י"ד, כז). ומחמת הכלל הזה אשר העירותיך עליו, אנו מתרחקים מלהיות בדעה שיתמיד דבר מחוץ לטבע.
7. "ותבא ותגד לאיש הא-להים
מה הייתה מטרת בואה של האישה אל אלישע ומה הגידה לו? וכיצד מהווים דברי הנביא תגובה נאותה לדברים שהגידה לו ולמטרת בואה?[14] שאלה זו נשאלה בבראשית רבה (לה, ג): "כבר כתיב 'ותלך מאתו'. מה תלמוד לומר 'ותבא ותגד לאיש הא-להים'?" כלומר: לשם מה באה אליו בשנית, לאחר שהלכה מאתו? וכך ענו על שאלה זו באותו מדרש:
אלא "ויעמד השמן" – שהוקר השמן, ובאת לשאול אם תמכור, אם לא תמכור. הברכה האחרונה (- שברכה הנביא כשבאה אליו בשנית) הייתה גדולה מן הראשונה: "ואת ובנייך תחיי בנותר" – עד שיחיו המתים.
המדרש מבאר כי 'עמידת השמן', אינה הפסקת התרבותו (כפי הפשט), אלא במשמעות כמעט הפוכה – תקומתו, עליית מחירו בשוק. האלמנה הבינה כי אף דבר זה נעשה למענה, ופנתה לנביא כדי לברר אם הגיע הזמן למכור את השמן או שמא עליה לחכות להתייקרות נוספת. תשובת הנביא לפי זה הייתה, כי היא יכולה למכור את השמן. ברכת הנביא "ואת ובניך תחיי בנותר", אומר המדרש, גדולה מן הברכה של התרבות השמן, שכן היא מבטיחה לאישה ולבניה (וכן לדורות הבאים) 'לחיות' – להתקיים משמן זה עד 'תחיית המתים'. המדרש לומד זאת מלשון "תחיי" – בעתיד, 'תקומי בתחיית המתים' – ונותר השמן עדיין מפרנס את משפחתך.[15]
רד"ק מביא מדרש אחר המבאר את פסוקנו, והוא מתוך 'תרגום של תוספתא' (שאותו הוא מרבה להביא במקומנו):
וכד אתרחיש לה ההוא ניסא, אמרה ליה לנביא דה': אית עלי עישור מהאי משחא, או לא? אמר לה: בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה כלל עישורא, ואף את לית על משחך עישור, דמן ניסא הוא… ויהבת אודיתא ותושבחתא ואזלת.
ובתרגום לעברית: וכאשר התרחש לה אותו נס, אמרה לו לנביא ה': יש עלי לעשר שמן זה, או לא? אמר לה: בעלך זן נביאי ה'[16] בדבר שאין עליו מעשר[17], ואף את אין על שמנך מעשר, שמן נס הוא… נתנה הודיה ושבח והלכה.
לפי מדרש זה באה האישה אל הנביא לשאול שאלה הלכתית: כיצד יש להתייחס לשמן זה שנעשה על ידי נס מבחינת חיוב תרומות ומעשרות. תשובת הנביא הייתה אפוא, שהשמן ראוי למכירה ולהנאה מיידית, ואין צריך לעשרו, כיוון שנעשה על ידי נס.[18]
מדרש זה מקרבנו אל פירושו של רלב"ג, שהוא פשטן המתרחק מפירושים שהם על דרך הדרש. וכך הוא מבאר את פסוק ז:
"ותבא ותגד לאיש הא-להים" – הנה לא רצתה לעשות מזה השמן דבר, אם לא בעצת הנביא. כי לא הייתה יודעת מה רצון הנביא בזה.
האישה באה אפוא להגיד לנביא כי אכן התרבה השמן כפי שגזר, ועתה היא מצפה להוראתו: מה עליה לעשות בשמן זה. באמרו "כי לא הייתה יודעת מה רצון הנביא בזה", נראה שאין כוונת רלב"ג שלא יכלה האישה לשער דבר זה.[19] כוונתו לומר שהאישה לא ידעה זאת בוודאות, ולא רצתה לעשות מעשה על דעת עצמה, עד שתשמע הוראה ברורה מן הנביא.[20]
אלישע אכן עונה לאישה את התשובה הצפויה "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך", אך מוסיף דבר וגם בשלו הייתה האישה צריכה את עצתו:
וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.
תוספת זו אינה מובנת מאליה: הנס, הרי נעשה למען מטרה מוגדרת – לאפשר לאישה לשלם את חובה לנושה. מי אומר אפוא שהנותר משמן הנס הזה מותר בשימוש לצרכים אחרים? האם אין זו מעילה בנס, שליחת יד במתנת שמיים שאינה שייכת לה? על כן מסיים הנביא את דבריו לאישה, בהתירו אף את הנותר מן השמן בשימוש, לצורך מחייתם של האלמנה ושל בניה.[21]
הקרבה בין דברי רלב"ג שהבאנו (וההמשך שהמשכנו אותם ביחס לנותר השמן) לבין המדרש שהביא רד"ק ברורה לעין: היחס אל שמן של נס אינו כאל שמן טבעי רגיל שנמצא בבעלותו של אדם. שמן זה מחייב את התייחסותו של הנביא: הוא גזר על התרבותו, והוא יורה כיצד יש להשתמש בו, מה מותר ומה אסור. מאותו הטעם שהאישה הבינה כי יש צורך בהיתר מפורש של הנביא לשימוש בשמן זה לצרכיה, מאותו טעם עצמו פטור השמן ממעשר. הטעם הוא היותו 'שמן של נס' – מתנת שמים: אין חלות עליו חובות רגילים של האדם ביחס ליגיע כפיו כמעשרות, אך גם אין לו לאדם זכויות רגילות ביחס אליו, כפי שיש לו ביחס לרכושו שלו.
בזאת הגענו למגבלה האחרונה הנלמדת מסיפורנו ביחס לנס. 'תורת הנס' שהצגנו בעיון זה, בעיקרה הרי היא תורת צמצומו של הנס.[22] בסעיף האחרון בעיון זה נצביע על ההפך מכך, על הברכה השופעת, פורצת הגבולות, והניתנת בעין טובה.
8. "והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג', י)
למרות האמור בסעיפים הקודמים בעיון זה ביחס למגמת הצמצום של הנס, עיקרו של הנס בסיפורנו הוא בברכה השופעת, הגואה על גדותיה ופורצת גבולות. הווה אומר: הנס ניתן לאישה האלמנה במאור פנים, בעין טובה וביד רחבה. מגמת הצמצום ביחס לנס אינה באה למנוע את שפע הברכה מן האישה או להגבילו, אלא להקטין את חריגת הנס ממנהגו של עולם. לשון אחר: לא האישה היא מושאן של הגבלות אלו, אלא הנס עצמו הוא המושא. בסעיף זה נדון בשאלה האם ניתן להגביל את הנס בלא להקטין את הברכה הניתנת לאישה.
אמנם נכון הדבר שישנם כמה סעיפים של צמצום הנס הנוגעים גם בהגבלת השפע המורק אל האישה ואל בניה, אולם בצד הצמצום באותם סעיפים, נראה שקיימת הרחבה נגדית.
נתחיל מן המגבלה הנידונה בסעיף הקודם: הבאנו שם את דברי רלב"ג שבואה של האלמנה אל אלישע נועד לקבל ממנו היתר שימוש בשמן זה שהוא של נס, והדרכה ברורה מה יש לעשות בו. דבר זה אכן מלמד על הגבלה ביחס לתוצרו של הנס – אין הוא בבעלותו של האדם, אף לא זה שלמענו נעשה הנס. אולם זהו שטר ששוברו בצדו: תשובת אלישע לאישה הרי ניתנה לה במאור פנים. לא זו בלבד שהוא מתיר לה את מכירתו לשם התכלית שלמענה נעשה הנס – תשלום החוב לנושה – אלא הוא מתיר לה גם להתפרנס מן הנותר בשמן זה.
שני סעיפי צמצום שנידונו לעיל – התניית מדתו של הנס בכלי הקיבול שהכין האדם (סעיף 3) והחד-פעמיות של הנס (סעיף 6) – משפיעים אמנם על מדתו של התוצר – של השמן שיהא ביד האישה, ואם כן הם מתנגשים לכאורה במגמת היד הרחבה ביחס לאישה זו.[23]
לכשנעיין בסעיפים אלה, נמצא שאף הם אינם מהווים הגבלה ואינם קוצבים את הברכה והשפע המורקים על האישה; הגבלתם תלויה במעשיה של האישה: היא המגבילה את עצמה, וקובעת את מידת הברכה שתינתן לה משמים. שני הסעיפים הללו, הקשורים זה בזה, מלמדים דבר אחד: הנס שנעשה למען האישה אינו בר-הישנות: פעם אחת בלבד תהא לה הזדמנות ליהנות מיציקת השמן הנִסית. אולם לפעם יחידה זו לא ניתנה הגבלה של זמן. תיאורטית, יכולה יציקת השמן להימשך ללא כל הגבלה, כל זמן שישנם כלים הניתנים למילוי. וכמות הכלים – הרי היא תלויה במאמציה של האישה להכינם לקראת אותה יציקה. נמצא שהיא הקובעת את זמן הימשכותו של הנס ואת כמות השמן שתהא בידה בסוף, על פי הכנתה את הכלים לקבלת השפע. השפע הוא בלתי מוגבל, ורק האדם בעצלותו או במגבלותיו האנושיות, מונע את הברכה מלחול עליו "עד בלי די"; שפתיו הן שאומרת "די".[24]
[1] רש"י, ובעקבותיו ר"י קרא, הם היחידים מבין הפרשנים הראשונים הקדמונים שנזקקו לשאלה זו.
[2] ראה בסעיף 2 בעיון מהשבוע שעבר את דברי ר"י אברבנאל ואת המובא בהערה 7 שם.
[3] ובאותו מקום מובאת ברייתא: "תנא דבי ר' ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו", והן דברי ר' יצחק (המובאים בגוף העיון) והן דברי ברייתא זו נתלים בפסוק (דברים כ"ח, ח) "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", ופירש דרשה זו בעל תורה תמימה: "דריש 'אסמיך' מלשון סמוי וטמון".
[4] ראה סעיף 3 הערה 17א.
[5] בפירושו הנדפס ביחד עם פירוש ר"י אברבנאל.
[6] ניתן להעלות כמה השערות כדי לענות על כך:
א.היציקה בדרך שבה האישה תעבור מכלי אל כלי מחייבת איבוד טיפות אחדות ברווח בין הכלים, ויש בכך זלזול בנס.
ב. השיטה שבה נקטה האישה מחייבת את שיתוף הבנים, ויש מטרה לשתפם במאמץ, כיוון שהנס נועד להצילם מעבדות. אלישע רומז לכך בדבריו: "וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך".
ג. עמידת האישה במקומה בשעת היציקה מקטינה את תפקידה בנס עצמו: כביכול, אינה אלא קולב לתלות עליו את האסוך השופע (תפקידה האקטיבי היה בהכנת התשתית לנס – במציאת הדבר שעליו תחול ברכת ה' ובהכנת הכלים לקליטתה של ברכה זו).
[7] א. המלבי"ם הרחיב את דברי רש"י הללו וערפל את כונתם.
ב. ר' יעקב פידנקי מבקר את פירושו של רש"י: "ואין זה מספיק, דמאחר דמעשה נסים הוא, הרי מצינו מעיין המיטלטל, ומאי ניהו, בארה של מרים כדאיתא בגמרא (תענית ט ע"א)". אולם בארה של מרים אינה 'מעיין', והיא גם אינה נזכרת במקרא אלא במדרשם של חז"ל, ואילו רש"י בא לפרש את פשוטו של מקרא במקומנו.
[8]חשיבותו של מעיין כמקום להיטהר בו, רבה: הזב אינו יכול להיטהר אלא במימיו (ויקרא ט"ו, יג "ורחץ בשרו במים חיים וטהר"), ומי המעיין מטהרים כל טמא, גם כשאין בהם ארבעים סאה כפי שנדרש במקווה.
[9] אלו הם דברי רמב"ן בפירושו לתורה בסוף פרשת בוא.
[10] ראה סעיף 3 לעיל בחלקו האחרון. באותו מקום העלינו את ההשערה הפרשנית, שבואה של האישה אל אלישע (פס' ז) נועד לבקש את חידוש הנס, אך אלישע לא נעתר לה בכך.
[11] שלא כצפחת, שהיא כלי קיבול לנוזלים שנועדו לשתייתו של האדם, האסוך מכיל כנראה שמן לסיכה (ראה סעיף 2 הערה 10). התרבותו לא נועדה אפוא לאכילה, אלא למכירה בפעם אחת.
[12] שיתוף זה של האישה נובע מאופיו של הנס במקומנו – מן הצורך לתת בידה כמות גדולה של שמן בבת אחת, על מנת שתוכל למכרו ולשלם את חובה. דבר זה מחייב את אותה אקטיביות מצדה: את הכנת הכלים הריקים ואת היציקה של השמן לאותם כלים.
[13] ראה בסעיף קודם הערה 6ג.
[14] בסעיף 3 בחלקו האחרון ענינו על שאלות אלו כך: האישה באה לבקש על חידוש הנס, כדי שתוכל לשאול כלים נוספים ולמלאם, לאחר שלא נהגה בעניין זה כהוראת אלישע, ותשובת הנביא (המשתמעת) הייתה שהדבר אינו אפשרי. אין אנו חוזרים מפירוש זה, אולם בסעיף זה נביא את ביאורם של חז"ל ושל המפרשים לשאלות אלו.
[15] נמצא על פי מדרש זה כי בשלוש ברכות נתברך השמן: ראשית, הוא התרבה ומילא כלים ריקים שאליהם נוצק מן האסוך; שנית, מחירו התייקר בשוק. שתי ברכות אלה אפשרו לאישה לשלם את חובה לנושה. הברכה השלישית, הגדולה מכולן, היא שמותר השמן יפרנס את האישה ואת בניה ואת בני בניה עד תחיית המתים. זהו אמנם נס נסתר, אולם הוא גדול מקודמו מפני שברכה זו מתפשטת בזמן, ללא כל הגבלה.
[16] בעלה של האישה הוא, כמובן, עובדיהו אשר על בית אחאב, כפי שמדרשים רבים זיהו אותו, וביניהם אותו 'תרגום של תוספתא' שמביא רד"ק לסיפורנו בביאורו לפסוק א (ועל טעמו של הזיהוי הזה עמדנו בעיון ג).
[17] במל"א י"ח, ד נאמר על עובדיהו שהחביא מאה נביאים מפני איזבל "וכלכלם לחם ומים". בתרגום של תוספתא שמביא רד"ק בביאורו לפס' א נאמר, שעובדיה האיר בנרות של שמן לאותם נביאים שהסתתרו במערות. על המים ועל השמן למאור אמנם לא חלה חובת מעשרות, ואף הלחם, בנסיבות אלו של פיקוח נפש, אולי היה פטור ממעשרות.
[18] הפוסקים דנו בדברי המדרש הללו בהקשרים הלכתיים שונים, בין השאר בקשר לשאלה כיצד הדליקו בני חשמונאי את מנורת המקדש בשמן של נס, והרי כשם שלא חלה עליו חובת מעשר, כך אין לקיים בו מצוות אחרות?
[19] הרי ברור שהנס נועד לענות על מצוקתה, ומצוקה זו נובעת מאי-יכולתה לשלם לנושה את חובה. המסקנה ההגיונית היא אפוא שיש למכור את השמן, ואת מחירו לשלם לנושה, וכפי שאכן אמר לה אלישע.
[20] שזאת אכן כוונת רלב"ג בסיפא של דבריו, ניתן להסיק מן הרישא שלהם.
[21] אף במן אנו מוצאים היתר בכתוב המרחיב את דרכי השימוש (שמות ט"ז, כג) "את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו". והשווה לבמדבר י"א, ח.
[22] ואלו הן המגבלות על הנס שנידונו בעיון זה: 1. באופן קיומו של הנס – הנס תלוי בדבר קיים ואינו נוצר יש מאין (סעיף 2); 2. בכמות – הנס ניתן בהתאם לכלים שהכין האדם לקליטתו (סעיף 3); 3. במידת הפרסום – כבוד הנס בהיותו מוצנע (סעיף 4); 4. במקום – הנס נעשה במקום אחד בלבד (סעיף 5); 5. בחד-פעמיות – ניתנת הזדמנות אחת לנס ואין בלתה (סעיף 6); 6. בשימוש האדם בו – יש צורך בהיתר ובהדרכה לכך (סעיף 7).
[23] שאר סעיפי הצמצום (ראה הערה קודמת) אינם משפיעים על תוצאת הנס – על מידת השמן שתישאר ביד האישה, ואינם גורעים ממנה דבר, אלא הם נוגעים רק לדרך עשיית הנס. ואדרבה: יש מן הסעיפים הללו שאף מיועדים לטובת הברכה הניתנת לאישה, כגון סגירת הדלת בשעת התרחשות הנס מטעם "שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" (ראה סעיף 4).
[24] "והריקותי לכם ברכה עד בלי די – מאי עד בלי די?… עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (שבת לב ע"ב). יש לשים לב לכך שהנס לא פסק ברגע שכמות השמן הספיקה לתשלום החוב לנושה, אלא השמן המשיך לשפוע כמידת הכלים שהובאו להכילו. דבר זה מתגלה בדברי אלישע ביחס ל"נותר" שממנו עתידים להתפרנס האלמנה ושני בניה.