אלישע והאישה השונמית (ד', ח-לז)
ו. קריאה שנייה של הסיפור – ניסיון לישוב התמיהות
1. סיכום התמיהות העולות בסיפורנו
קראנו את סיפורנו עד לפסקתו האחרונה (ולא עד בכלל), ומצאנוהו מעורר תמיהות רבות, חלקן חמורות. הבה נפרט את התמיהות העיקריות שהעלינו עד עתה בעיונים הקודמים, ונפרטן כאן על פי סדר הופעתן בסיפור:
א. מדוע אין הסיפור מציג את השונמית כבר בראשיתו כאישה שאין לה בן? זו הרי העובדה המכרעת בגורלה כאישה, והיא גם הידיעה הנחוצה להמשך עלילת הסיפור. במקום זאת היא מוצגת כ'אישה גדולה', ועל העובדה המכרעת שאין לה בן שומעים אנו ביחד עם אלישע בעצמו לראשונה מפיו של גיחזי בפסוק יד (עיון ד2 תת סעיף ג).
ב. תגובתה של השונמית למשמע דבריו של אלישע שאמר לה: "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן", מביעה חוסר אמון גמור בהתקיימות דברו: "אל אדני איש הא-להים, אל תכזב בשפחתך". ובכן, מדוע השונמית אינה מאמינה בדבריו, הלא היא מכירה בו כ"איש א-להים קדוש", ובהמשך הסיפור היא תגלה אמונה ביכולתו לחולל נס גדול יותר – להחיות את בנה. ומדוע אין אלישע מוכיחה על דבריה הפוגעים, אלא מתעלם מהם? (עיון ד2 תת סעיף ה).
ג. מדוע מת הילד? אין הכוונה לסיבות הטבעיות שגרמו למותו – הללו גלויות בסיפורנו; הכוונה לסיבה הא-לוהית הנסתרת שהביאה לרעה גדולה זו. משמעות מותו של הילד היא ביטול גזרת אלישע הקודמת וכניסתה של השונמית למצוקה גדולה וקשה יותר מזו שהייתה נתונה בה בטרם גזר אלישע את גזרתו (עיון ג1-2).
ד. מדוע 'העלים' ה' מאלישע 'ולא הגיד לו' את דבר מותו של הילד? והרי ילד זה בא לעולם בגזרתו, והוא אף עתיד להחיותו! (עיון ה1 תת סעיף ג).
ה. מדוע נכשל ניסיונו הראשון של אלישע להחיות את הילד באמצעות משענתו בפעולתו של גיחזי? בפשוטו של סיפורנו אין כל רמז לאחריותו של גיחזי לכישלון זה (עיון ה2 תת סעיף ג).
תמיהות א-ב קשורות בעיקרן בדמותה של השונמית (אף שהן נוגעות גם לאלישע), ואילו תמיהות ג-ה קשורות בדמותו של אלישע (אף שהן נוגעות, כמובן, גם לשונמית). שלוש התמיהות האחרונות מציגות ברצף אחד (הנמשך מפסוק יח ועד פסוק לא) שלושה כישלונות של אלישע כנביא: הבן שעל הולדתו גזר אלישע מת בהיותו ילד קטן, ובכך בטלה גזרתו ואף נגרמה רעה גדולה לשונמית; ה' העלים מאלישע את דבר מותו של הילד הזה; אלישע נכשל בניסיונו הראשון להחיותו.
אמנם שלושת הכישלונות הללו של אלישע מוקפים בשתי הצלחות של פעולותיו הנבואיות: גזרתו על לידת הילד "למועד הזה כעת חיה" מתקיימת בדייקנות; ניסיונו השני להחיות את הילד עולה יפה, "ויפקח הנער את עיניו". ניתן לנסח אפוא תמיהה ביחס לסיפור בכללותו: יחסו המשתמע של ה' אל נביאו אלישע בסיפורנו נראה אמביוולנטי: במסגרתו של הסיפור עושה ה' כרצון הנביא במתן חיים ובהשבתם, ואילו בעיקרו של הסיפור ה' מכשיל את הנביא פעם אחר פעם. מהו פשר היחס הכפול הזה, והסתירה הפנימית שבו?
מדברים אלו ברור, כי סיפורנו אינו עוד סיפור הבא לתאר את מופתיו של אלישע; אין הוא מלמד רק כיצד משתמש אלישע בכוחו הנבואי לחולל מופתים כדי לפתור בעיות שונות הקשורות בתפקידו כנביא בישראל. במקום שבו מתוארת סדרת כישלונות של הנביא, מסתבר שישנה ביקורת עליו. אולם על מה נמתחת ביקורת רמוזה זו?
נדמה שעלינו לשוב ולקרוא את סיפורנו קריאה חדשה, ובה נמצא פתרון לכל הבעיות שעלו בקריאתנו הראשונה.
2. 'אישה גדולה' שחיסרון פרי בטן אינו ניכר בחייה
נקודת המוצא לקריאתנו המחודשת בסיפור היא הבעיה הראשונה שהעלינו (א): מדוע מסתיר הסיפור את ערירותה של השונמית, ומציגה בפנינו כ'אישה גדולה'. במקום שבו נידונה בעיה זו לראשונה (עיון ד2) ציינו, כי בכך נבדל סיפורנו מכל סיפורי פקידת העקרות שקדמו לו במקרא. נראה שהבדל זה מלמד על השוני בין האישה השונמית לבין כל שאר הנשים שקדמו לה ושפקידתן מתוארת במקרא. שוני זה נוגע לדרכי ההתמודדות של כל הנשים הללו עם ערירותן.
נראה כי השונמית בסיפורנו מוצגת לפנינו כאישה שאף על פי שהיא חשוכת בן איננה סובלת כל כך מעקרותה. הכתוב איננו מציגה לפנינו כעקרה, כיוון שעובדה זו לא הייתה מרכזית בחייה ובהופעתה כלפי חוץ. אדרבה: הוא מציגה לפנינו כ'אישה גדולה' – תיאור שהוא הפוך למצבה של אישה עקרה, שעקרותה גורמת לה שתהא עלובה בעיני עצמה, בעיני בעלה ובעיני הבריות.[1]
אישה זו – מתברר מן הסיפור – מנהלת יחד עם בעלה בית אחוזה עשיר, שיש בו שדות תבואה ובהם קוצרים פועלים. ישנם 'נערים' משרתים, וישנן אתונות. בית אחוזה זה הוא חלק ממערך משפחתי רחב יותר.[2]
במסגרת עשירה ומגוננת זו, התובעת ממילא פעלתנות רבה, משכילה האישה השונמית למלא את חייה גם בפעילות של גמילות חסד והכנסת אורחים. כך מתברר מן הפתיחה של סיפורנו (ח-יא). ביזמתה לבנות לאלישע עליית קיר קטנה היא גם הופכת את ביתה ל'בית ועד לחכמים'. אישה זו ממלאת את חייה גם בתוכן רוחני-לימודי, והולכת אל הדרשן או אל איש הא-לוהים מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו (כג).
כל אלו שמשו כתחליף לחיסרון הגדול בחייה של השונמית, חסרון פרי בטן, חיסרון שאם אינו מתמלא, לא יתממש ייעודה האנושי הבסיסי ביותר, הקודם לכל שאר הייעודים – האימהות.
הנשים העקרות שעליהן מספר המקרא, נשות מופת הן, גם (ולעתים בעיקר) בשל מאבקן על מימוש אימהותן. האישה השונמית, בשלב זה של הסיפור, אינה אחת מהן. היא אינה פועלת לשינוי גורלה כשרה (בתתה את הגר לאברהם מתוך תקווה להיבנות מכך). היא אינה מביאה את בעלה להתפלל נוכח היותה עקרה כרבקה, ואינה מתמרמרת על עקרותה כרחל. ודאי שאינה מתנהגת כחנה, שמאבקה חסר הפשרות על האימהות הוא ההירואי ביותר לעומת כל שאר הנשים.[3]
עד כדי כך הרחיקה השונמית את עצמה מתודעת החיסרון והצורך להיאבק למילויו, שכאשר שואל אותה הנביא (שיודעת היא בו כי "איש א-להים קדוש הוא") "מה לעשות לך" (יג), היא אינה מעלה על דעתה לפרוש לפניו את מצוקתה שאין לה בן. מצוקה זו כנראה לא הייתה קיימת בצורה משמעותית בחייה, שכן היא השלימה זה מכבר עם מצבה.
לפיכך נתעלם הדבר אף מעיניו של הנביא, למרות שהיה מתארח בבית זה לעתים. אלישע, כפי הנראה, לא היה מעורה בהווייתו של בית זה לעומק. וכיוון שאורח החיים היומיומי בבית לא הופרע מחסרון הבן, לא ניכר הדבר לעיני אלישע (כמו גם לעינינו, הקוראים), עד שנתגלה הדבר לראשונה מפי גיחזי, הבקי בפרטי המציאות.
3. "אל תכזב בשפחתך" – רתיעתה של השונמית מדברי אלישע
על רקע המתואר כאן, זוכה השונמית במפתיע, ללא שביקשה זאת וללא שציפתה לכך, בהבטחה נבואית הנופלת עליה ללא כל הכנה: "למועד הזה כעת חיה אתי [את קרי] חבקת בן". תגובתה מעידה עד כמה חוששת היא מאכזבה ואינה רוצה לתלות תקוות בכך: "אל אדני איש הא-להים אל תכזב בשפחתך". תגובה זו דומה לתגובתה של שרה ושונה ממנה: שרה צוחקת בקרבה ותמהה בלבה על אפשרות הדבר, אך מכחישה זאת בגלוי. ואילו השונמית מביעה את ספקנותה בהתגשמות ההבטחה בקול רם, ובחזרה כפולה על מלת השלילה 'אל'; תמיהתה של שרה נובעת מן העובדות הביולוגיות ("אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן" – בראשית י"ח, יב). חששה של השונמית נובע מסיבות פסיכולוגיות, הקשורות לאופיי חייה, כמתואר למעלה.
דברי השונמית כפשוטם אכן מבטאים חוסר אמון באפשרות התגשמותם של דברי הנביא, אולם לא מחמת זלזול בנביא או חוסר אמון בו אמרה מה שאמרה. השונמית סיגלה לעצמה אורח חיים שבו ויתרה על אפשרות האימהות, והעלאתה הפתאומית של אפשרות זו יצרה בה פחד ורתיעה. יותר משלא האמינה בנביא, לא האמינה בעצמה.
את תגובתה המפקפקת של השונמית יש להשוות על דרך הניגוד לתגובתה של חנה על דבריו הסתומים של עלי (שמ"א א', יז) "וא-להי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". על כך הגיבה חנה (שם יח) "ותאמר: תמצא שפחתך חן בעיניך, ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד". לעומת זאת, השונמית אינה שמחה ואינה מודה על דבריו הברורים של אלישע, משום שנרתעה מהם כל כך.
4. הנס נגזר ללא הכנה נפשית של מוטביו
מהי משמעותם של הדברים שאמרנום ביחס לשונמית, מבחינתו של אלישע? כיצד היו צריכים להשפיע על התנהלותו של הנביא בשלב הזה של הסיפור?
הבטחת הלידה ניתנה לשונמית על ידי אלישע בפתאומיות, ללא כל הכנה של האישה וללא בירור מצבה ונכונותה לקבל את הדבר ולהגיב עליו כראוי. דבר זה נובע מכך שאלישע, אף שהוא רוצה להיטיב עם השונמית, אינו עושה זאת מתוך היכרות מספקת עמה ועם משפחתה. אין הוא שואל עצמו, כיצד נעלם מעיניו שמשפחה זו, שאצלה הוא מתארח לעתים, חשוכת ילדים היא; או כיצד זה בשעה שפנה אליה ושאל "מה לעשות לך", לא פרשה השונמית את מצוקתה – שאין לה ילד.
אפשר שלו היה נותן לבו לכך, לא היה ממהר לגזור את גזרתו "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן", או שהיה גוזר זאת רק לאחר שהיה בטוח בנכונותה של האישה לקבל דבר זה.
אף לאחר שגזר את גזרתו, ונתקל בתגובתה המפקפקת של השונמית "אל תכזב בשפחתך", לא עמד אלישע על משמעותם של דבריה. ואף אם עמד, לא הגיב כלל על דבריה, כדרכו לאורך כל סיפורנו, שלא להיכנס בדו-שיח עם השונמית.[4]
מהי הסיבה להתנהגותו זו של אלישע? הסיבה לכך היא שאלישע אינו גוזר את גזרתו כאן כדי לפתור מצוקת אמת של האישה, אלא כדי לשחרר את עצמו מתחושת החובה כלפיה. הנס במקומנו – לא כל כך למען האישה נעשה, אלא בעיקר לטובת הנביא. בנסיבות אלו זהו בעצם נס שנעשה שלא לצורך, נס מיותר. שכן, כוחו של אלישע לחולל נסים, לא נועד לטובת עצמו, אלא לטובתם של ישראל ולטובתם של יחידים נזקקים בישראל, שאלישע פועל למענם במסגרת תפקידו הנבואי.
אלישע סבור היה בודאי, שאף שגזר את גזרתו מסיבותיו שלו – כדי לשלם חוב שהוא חש עצמו חייב לשונמית – הרי שבכך הוא פותר מצוקה של אישה צדקת זו. הרי בלתי סביר הדבר שאישה חשוכת בן אינה משתוקקת בכל לבה להולדת בן. שמירת המרחק בינו לבין השונמית, שעליה הקפיד כל כך, לא הביאה אותו להכיר במציאות חייה של השונמית כהווייתם, ולהבין עד כמה מצבה מסובך.
בין כך ובין כך מתקיימת גזרתו של הנביא כעבור שנה, והבן נולד לאמו ולאביו כמתנת שמים שלא ציפו לה בכיליון עיניים, כמתנת חינם כמעט מקרית, ולא כמשאת נפש.
כאן עלינו לשאול: מדוע אפוא קיים ה' את גזרת הנביא, אם אכן אין בה צורך אמיתי? התשובה על כך כפולה: ראשית, אי-קיום גזרת הנביא היה בו כדי לחתור תחת מעמדו כנביא בישראל, שהרי גזרה זו נאמרה לשונמית בנוכחות גיחזי. וכיצד היה נושא הנביא את פניו לו היו דבריו שבים ריקם?[5]
שנית, אין זה מדויק שבהולדת הבן לשונמית אין צורך. צורך אמיתי – יש ויש, אלא שהשונמית אינה חשה בצורך זה בשעה זו, ועל כן אינה בשלה לקבלת הנס. אפשר שדווקא הולדתו של הבן לאחר הייאוש ולאחר ההשלמה שהשלימה האישה עם חסרונו, תעורר באם כוחות רדומים, והיא תיכנס לתפקידה האימהי בשמחה וברגש הודיה, ותשקיע בו את כל כוחותיה. לו כך היה קורה, היה מתברר שקיומו של הנס שעליו גזר הנביא, יש בו כדי לתקן את המעוות בחיי אישה זו.
ואם כך, אפשר אולי שאלישע אכן שם לב לחוסר נכונותה של השונמית לקבל את גזרתו, ולא כשם שאמרנו קודם, אך היה סבור שלאחר הולדת הילד יתיישרו הדברים, והאישה תשמח למפרע על הנס הגדול שהתרחש בחייה. ואולי לכך רומזים דבריו של אלישע "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן", לא כמו שאמר המלאך לאברהם (בראשית י"ח, יד) "למועד אשוב אליך כעת חיה, ולשרה בן". לידת בנה של השונמית, כך מקווה אלישע, תעורר בה אולי את רגש האימהות שדעך, וחיקה יהפוך לחיק אם החובקת את בנה בחום.[6]
5. גידולו וחינוכו של הבן בידי הוריו
השונמית הרתה והבן נולד "למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע". אולם את חיבוק האם לא תיאר לנו הכתוב. האם נרמז לנו כבר בכך כי לידת הבן לא חוללה את השינוי המקווה? הבה נבחן את המשך הסיפור.
מה ניתן לומר על בנה של השונמית ועל דרכי חינוכו וגידולו? הסיפור קצר מאד וקשה להסיק ממנו מסקנות מופלגות, אולם ננסה לעשות זאת הן על ידי השוואת מה שלא נאמר בו למה שנאמר על בנים אחרים שנולדו לעקרות שנפקדו, והן על ידי קליטת המשמעות של המעט שבכל זאת נאמר אצלנו.
לידתו של ילד זה מתוארת בלשון עובדתית יבשה (יז). שום התרגשות ושמחה ושום תכונה מיוחדת אינן מלוות את לידתו ואת גידולו (יח). לא כך הוא בפרשה הדומה, פרשת הולדת יצחק, שבה מלווה הלידה ב'שירת' שרה: "מי מלל לאברהם / היניקה בנים שרה / כי ילדתי בן לזקניו" (בראשית כ"א, ז). וכשנגמל יצחק, עושה אברהם משתה גדול (שם, ח).
לידתו של יוסף לרחל אמו לאחר תקופת עקרות ממושכת, מלווה בקריאת הודיה "אסף א-להים את חרפתי" ובתפילה "יסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל', כג-כד).
לידתו של שמשון מלווה בהדרכה קודמת לאמו ובדרישה לחינוכו של הבן משעת לידתו להיות נזיר א-לוהים בעל ייעוד להושיע את ישראל. ונאמר בו: "ויגדל הנער ויברכהו ה'. ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאל" (שופטים י"ג, כד-כה).
לידתו של שמואל לוותה בשירתה של אמו, בקיום נדר של פרידה ממנו, במסירתו לחינוכו של עלי הכהן במשכן שילה ובקרבן תודה מיוחד. גידולו מתואר לסירוגין בתחילת ספר שמואל: "והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (שמו"א ב', כו ופסוקים דומים לו). גידולו זה מלווה בהמיית לבבה של אמו: היא עושה לו מעיל קטן, ומעלה לו את מעשה ידיה בעלותה לשילה מימים ימימה (שם, יט).
ואכן, לא רק שלידתם של כל אלו הייתה מאורע מעורר שמחה וביטוי של תודה, ולא רק שהאם (והאב) טרחו במיוחד בגידולם ובחינוכם, אלא שכולם צמחו להיות אישים מיוחדים בתולדות האומה: האבות יצחק יעקב ויוסף, השופט שמשון והנביא ומנהיג דורו – שמואל.[7]
כל זה חסר אצל בן השונמית. מה בכל זאת מגלה לנו הכתוב על גידולו? "ויגדל הילד, ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים" (יח). אחרי המלים "ויגדל הילד" – היינו מצפים לתיאור קו אופי המתבלט בו, שהרי "גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו" (משלי כ', יא).
כך הרי נאמר על עשו ויעקב: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כ"ה, כז). וכן נאמר בשמשון: "ויגדל הנער ויברכהו ה', ותחל רוח ה' לפעמו" (שופטים י"ג, כד-כה). וכך גם בשמואל: "ויגדל הנער שמואל עם ה'" (שמו"א ב', כא).
אולם אצל בן השונמית בא במקום זאת: "ויגדל הילד, ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים". אין זה קו אופי, אלא סיפור מה שאירע באחד הימים. אולם בסיפור זה יש לראות המחשה סיפורית של חוסר תשומת לב ואפילו של הזנחה. לשם מה יצא אל הקוצרים? הרי לא יצא לעבוד בשדה, אלא אך לראות במלאכתם של הקוצרים. חיים ללא עול וללא השגחה זומנו אפוא לילד זה.[8]
לו זכתה אמו, היה נס לידת הבן מחולל 'נס' נוסף ואישיותה הייתה עוברת תהליך של שינוי ערכין. או אז הייתה מעמידה את האימהות לבנה היחיד הזה במרכז חייה, והייתה שוקדת על טיפוחו וחינוכו עד שהיה הבן הזה גדל והופך להיות איש בשורה בישראל.
שינוי כזה מסתמן באישיותה של שרה לאחר הולדת יצחק. שרה היא הדמות הקרובה ביותר לאישה השונמית מכל שאר הנשים העקרות במקרא. אף שרה הנה אישיות דומיננטית בביתה, והיא עומדת בצדו של אברהם ולא בצלו. אף שרה מפקפקת באפשרות התרחשות הנס שבו תיהפך לאם (אם כי בהבדל מן השונמית, כדלעיל). אולם בבוא נס הלידה, הופכת שרה להיות אם במלוא מובן המלה. ב'שירתה' היא מבטאת את הפליאה לא רק על כך שילדה בן לזקוניו של אברהם, אלא על כך שהיא אף מניקה בן זה: "מי מלל לאברהם / היניקה בנים שרה". עם סיום תקופת ההנקה נערך משתה גדול. חדוות ההורים הזקנים יש בה אף מחדוותו של זוג צעיר בבנם הראשון.[9] להלן, מגלה שרה קנאות אימהית לחינוכו ולעתידו של בנה, ודורשת את גירוש האמה ובנה המצַחק.
אולם דבר זה לא קרה לשונמית ולאישהּ. הם לא הכירו בנִסם ולא ידעו כיצד להגיב עליו. מי שאינו מצפה למתנת שמים אלא זוכה לה בהיסח הדעת, אפשר שלא יֵדע להכיר בגודל ערכה ולא יתעלה למדרגה הנדרשת ממנו מצד החסד הא-לוהי שהורק אליו. לפיכך, אין שמחה ואין הודיה כרוכים בלידת הבן, ולפיכך אין טיפוח ואין דאגה לחינוכו. כביכול, ילד ככל הילדים הוא ולא נס הוא שהביאו לעולם.
6. אחריותו של אלישע לבן שנולד
אחריותו העקיפה של אלישע למצב זה כבר נידונה בסעיף 4 לעיל. אלישע גזר את גזרתו בלא לבחון את נכונותה של השונמית לקבל את הטובה הגדולה בלידת הבן. האם ניתן לראות בו אחראי במידת מה גם למצב שנתהווה לאחר לידת הבן?
נראה שאלישע הסתפק בגזרה שגזר, ולאחר מכן לא גילה עניין בשונמית ובמשפחתה. מסתבר שנהג כך מחמת אותו מרחק שהקפיד עליו שיהא ניכר בינו לבין השונמית.
אולם באמת על אלישע מוטלת אחריות, לא רק לכך שהילד ייוולד "למועד הזה כעת חיה", אלא גם לגידולו ולחינוכו לאחר מכן. שהרי ילד זה בא לעולם בגזרתו.
אחריות זו כבדה במיוחד במקרה שלנו, שבו האישה לא הייתה מוכנה נפשית לגזרת הלידה. ואם כן היה על אלישע להתעניין בגידולו ובחינוכו של הילד, ואם היה בכך צורך להדריך את הוריו, ולפקוח עין על התפתחותו של הילד.
אולם אלישע לא חש בחובה זו המוטלת עליו, של קשר מתמשך עם הילד, ואם כן אף הוא אחראי במידת מה לתוצאות החמורות שנגרמו מכך.
7. בעלי הנס אינם מכירים בנִסם והתוצאה מכך
על התוצאות הבאות על האדם שאינו מכיר בחסדי ה' המוענקים לו, בייחוד כשאלו באו בדרך נס, אומר הרב סולוביצ'יק ז"ל במאמרו 'קול דודי דופק':[10]
חסדי ה', אומרת היהדות, אינם ניתנים לאדם מתנת חינם: הם מחייבים משהו: הם אוצרים בקרבם תביעה מוסרית-הלכתית לאדם המתענג עליהם. אמנם השפעת החסד באה מידו הפתוחה, הגדושה והרחבה של הקב"ה, אבל אין היא מתנה ללא שיור או ללא תנאי: אין היא דורון מוחלט. השפעת טובה היא תמיד בבחינת מתנה על תנאי – על מנת להחזיר – או לזמן. כשהקב"ה נותן לאדם עושר ונכסים השפעה וכבוד – על המקבל לדעת איך להשתמש בהם… איך לגמול חסד עם חסדי ה' הנובעים ובאים אליו ממקור אין סוף. אם אין רוב טובה מביא את האדם לידי השתעבדות מוחלטת לקב"ה, הוא חוטא חטא יסודי, ובעטיו באה המצוקה הקשה המזכירה לו לאדם את חובתו לבורא עולם בעד מתנת החסדים.
ולהלן (שם, עמ' 75) הוא מוסיף ואומר:
אם חסדי ה' שהורקו ליחיד או לכלל, מחייבים את הנהנה מהם בפעולות מסוימות גם אם החסדים הוענקו לאדם בדרך הטבע, קל וחומר לחסדי א-לוהים המתגלים למעלה מדרך זו, בצורת נס החורג ממסגרת החוקיות האלמנטרית של ההשתלשלות ההיסטורית, שמשעבדים את בעל הנס לא-לוהים. החסד הנסי מטיל על האדם חובה מוחלטת לקיים את הציווי הגדול המשווע מתוך הפלא… אוי לו לבעל הנס אם אינו מכיר בנסו… חבל על הנהנה מנפלאותיו של הקב"ה שלא הוצת בו גץ האמונה, ושלא חרד מצפונו למראה ההתרחשות הנדירה.
כשנס אינו מוצא את הדו הרצוי במעשים ממשיים, חזון נעלה מתנוון ומתמזמז, ומידת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס כפוי התודה… אז באה המצוקה, שעת הייסורים.
מותו של הבן היא המצוקה הקשה לאם שלא הכירה בנסה, ולא השכילה לתרגמו למעשים הנדרשים. יש קשר בין הסיבה הטבעית למותו לבין הסיבה הדתית-מוסרית למוות, כפי שהדבר מתבטא פעמים רבות במקרא: הבנאליות שהייתה במותו (מחמת היציאה לשדה ביום חם ללא אמצעי זהירות) נובעת מהבנאליות שהייתה בחייו ובאורחותיהם.
יותר מכך: ההזנחה שהוזנח הילד על ידי הוריו, שאפשרו לו לצאת אל הקוצרים ביום חם, ללא אמצעי הגנה, היא שגרמה את מותו במישור הריאלי, אולם היא גם מסמלת את הסיבה הדתית למותו של הילד. לא כך יש להתייחס לילד רך, ובודאי לא לילד יחיד שנולד בנס בגזרת הנביא.
וכאשר אין בעלי הנס מכירים בנסם, לא הוריו של הילד ואף לא הנביא שגזר על בואו לעולם, "אז באה המצוקה, שעת הייסורים…".
8. מות בנה של השונמית משנה את אישיותה
ייסורים אלו – תפקיד להם. בהמשך לדבריו המצוטטים לעיל, אומר הרב סולוביצ'יק (עמ' 71 ועמ' 75):
לימדונו רבותינו הגדולים: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. כשם שהטובה מחייבת את האדם למעשים נעלים ותובעת מן היחיד או הכלל פעולת יצירה וחידוש – כך דורשים הייסורים תיקון הנפש וטיהור החיים – אם בשעת הארת פנים והשפעת החסד לא נתעורר האדם לפעולה. כי יש והאדם נתבע לתקן על-ידי ייסוריו, מה שפגם ביצירה בשעה שהקב"ה נטה אליו כנהר שלום.
… אז באה המצוקה, שעת הייסורים. הסבל הוא ההתראה האחרונה שההשגחה העליונה מתרה באדם, סרוס הרגשת הטובה. לכרוז האחרון, העולה מתוך הייסורים, מוכרחים להגיב בתכיפה ולהיענות לקולו של הא-לוהים הקורא לאדם 'איכה'! היהדות הקפידה מאד על איסור חימוץ השעה. בת תודעת זמן רגישה היא. שהייה כלשהי נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – 'ויתמהמה'.
מותו הפתאומי של הילד, העיר באמו את תחושת החיסרון הגדול, ופקח עיניה להכיר בנסה שלשעבר. בכך השיגו הייסורים את מטרתם, ושינו באחת את התנהגותה של השונמית ואת יחסה אל אימהותה, והשינוי, שינוי דרמטי הוא. אין היא משלימה עם גורלה ומברכת כאיוב "ה' נתן וה' לקח…". לו הייתה עושה כן, הייתה תגובתה זו המשך לחיי ההשלמה עם חוסר האימהות, שחייתה בהם בטרם נולד הבן (בחלק הראשון של הסיפור). יש שהשלמה עם גזר דין שמים אינה ביטוי לאמונה גדולה כאמונתו של איוב, אלא לחולשת הדעת ולרפיון הרצון. יש שעל האדם להתאזר בגבורה עילאית כדי להיאבק לשינוי גזר הדין. ואז מהווה המאבק הזה עצמו זכות גדולה לנאבק, ובזכות זו מתבטל גזר דינו, בחינת "ניצחוני בני".
בסיפורנו, מהווה נוכחותו של הנביא אלישע, בעל הכוחות לחולל נסים מופלאים, ברקע האירועים שאירעו בביתה של השונמית איתות מוקדם לאפשרות לשנות את גזר הדין. על כן מוצדקת התביעה להתאזר בגבורה כדי לשנות גזר דין זה. אמנם לא בכל דור ולא בכל מצב ישנו נביא כאלישע, אולם בכל מקום ובכל זמן שומה על האדם לבחון האם גזר הדין שעמו הוא מתמודד הוא כזה הניתן לשינוי, ואם כך הדבר, עליו לבחון מה הם הגורמים שעשויים לסייע בידו במאבקו לשינוי גזר הדין.
עם מות הבן, חשה האם לפתע עד כמה חסר לה בנה זה. היא מרגישה עצמה כמי שנעשה לה עוול (כח), וכלה ונחרצה עמה להשיבו לחיים באמצעות נס חדש, גדול מן הראשון. מי שפקפקה באפשרות הנס שיהפוך אותה לאם מתוך שלא חשה בחיסרון זה מתחילה, יוצאת עתה להיאבק על נס החייאה שישיב לה את אימהותה.
חוסר השלמתה עם מות בנה נובע מן ההנחה שאם הקב"ה נתן לה בן זה, לא עשה נס זה לבטלה או חס וחלילה כדי לשחק בה, ולפיכך אין דינו של בן זה ככל ילד אחר. אמנם אין היא מבינה את סיבות מותו (כח), אולם עצם התמרמרותה על הדבר והחלטתה להתאמץ לשנות את הגזרה – הם-הם תחילת התיקון שיצדיק את שינוי הגזרה. נוכחותו הסמלית של הנביא אלישע בעליית הקיר שבביתה, ונוכחותו הממשית בהר הכרמל, היא הערובה להצלחת מאבקה.
9. פעולותיה של השונמית מבטאות את השינוי שחל באישיותה
מעתה פועלת השונמית, על אף ש"נפשה מרה לה" (כז), בקור-רוח, בנחרצות ובמהירות רבה, תוך כיוון כל מרצה ופעילותה להשגת נס ההחייאה. כל תיאור פעולותיה מכאן ואילך מעיד על השינוי הגדול שחל בה ביחס לאימהותה. ואלו הן פעולותיה:
א. היא משכיבה את הילד המת על מיטת איש הא-לוהים, בלא לשתף איש בידיעה הנוראה. בעשותה כן היא מביעה במעשה סמלי הן את התקווה להחיותו והן את הדרך לכך.
ב. היא מבקשת מאישה שישלח לה נער-משרת ואתון כדי שתרוץ אל איש הא-לוהים ותשוב. אף מבעלה היא מסתירה את הידיעה על מות הבן ואת תכלית הליכתה אל הנביא, ועל שאלתו אינה עונה אלא "שלום", תשובה שיש בה אירוניה מרה.[11]
ג. היא עצמה חובשת את האתון (הזריזות והדחיפות מקלקלות את השורה), ומורה לנער לנהוג ללא הפסקה.
ד. אף לגיחזי היא עונה "שלום", תשובה שאינה אמיתית לשאלותיו. היא מסרבת לפתח שיחה עמו עד הגיעה אל הנביא עצמו.[12]
ה. בבואה אל איש הא-לוהים, היא מחזיקה ברגליו – מעשה בלתי מקובל שגיחזי מתכוון להפסיקו.
ו. היא מדברת קשות אל הנביא בתלונתה המרה.
ז. היא משביעה את הנביא שלא תעזבנו עד שיבוא הוא עצמו להחיות את בנה, ולא יסתפק בשליחת גיחזי.
הצד השווה ברוב המעשים הוא הבהילות והרגשת הדחיפות, לצד ההחלטיות ועצמת הרצון. אכן, לא התמהמהה האישה להיענות לצו הא-לוהי הבוקע מן הייסורים.
מה רב המרחק שעברה האישה בעשותה את כל הפעולות הללו, ובמיוחד בתביעתה הנחרצת מן הנביא לבוא עמה ולפעול להחייאת הבן, מן המצב של שביעות הרצון שבו הייתה שרויה בתחילת הסיפור באומרה לנביא "בתוך עמי אנכי ישבת".
הייסורים, שהביאו עמם את תחושת החיסרון הנורא, הם שתיקנו פגם זה באישיותה. עתה, כשהיא חשה את הכאב והעלבון על מות בנה, וכשהיא תובעת את החזרתו אליה ופועלת לשם כך בעצמה רבה ובאמונה שאכן ישוב אליה – היא זכאית לנס חדש, גדול מקודמו, שישיב אליה את בנה חי. שיבתו לחיים תהא בעבורה מעין לידתו מחדש. ואז, ודאי שישתנה יחסה אל הבן הזה שהוא מתנת שמים כפולה. אז, תהא מכירה בנסה ומודה עליו. אז תדע גם לרומם בן זה למה שצריך הוא להיות, באשר נולד בנס כפול.[13]
ואכן, למרות שתמונת הסיום של הסיפור מתרחשת ללא אומר ודברים מצד האם (שכן מרוממת היא השעה עבורה מכדי שתוכל לתת לה מבע מילולי[14]), השינוי בין לידתו הראשונה לבין 'לידתו' השנייה עתה, מסומל במעשים.
ראשית, ההודיה שלא מצאנוה כלל בלידה הטבעית, לא לה' ולא לנביא, נמצאת כאן: "ותפל על רגליו ותשתחו ארצה" (לז) וברור שהודיה דמומה זו לאיש הא-לוהים היא הודיה למי שבשמו הוא פועל.
שנית, המלים האחרונות של הסיפור הן הגשמת ציווי הנביא "שאי בנך" (לו): "ותשא את בנה ותצא" (לז). פעולה זו של 'נשיאה' מסמלת את יחסה לבנה, יחס שיש בו הרמה, הגבהה, ודאי לא רק במובן הפיזי.[15] רק עתה נתקיים דבר הנביא "את חובקת בן" במלואו.
ועולה על הדעת פסוק דומה בסיטואציה דומה: המלאך מצווה על הגר אודות בנה שעמד למות (בראשית כ"א, יח) "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו, כי לגוי גדול אשימנו".[16]
[1] ראה דברינו בעיון ד2 תת סעיף ג ובהערה 5 שם.
[2] זו משמעות דברי השונמית "בתוך עמי אנכי יושבת" כפי שפירשו זאת המפרשים הראשונים והאחרונים (רש"י, רד"ק, רלב"ג, בעל המצודות ועוד).
[3] וכך כתבה רחל המשוררת, אשר לא זכתה להקים משפחה: "בן לו היה לי ילד קטן…עוד אתמרמר כרחל האם/ עוד אתפלל כחנה בשילה/ עוד אחכה לו".
[4] כל זאת, שלא כמו בפרשת הבשורה לאברהם ושרה על הולדת יצחק: פעמיים הוכנו אברהם ושרה, ובאריכות, לבואו של הנס (בפעם הראשונה אברהם לבדו – י"ז, טו-כא; בפעם השנייה כשהם מצויים יחדיו – י"ח, ט-טו). בשני המקומות הללו, זכו בטויי הספקנות למענה מתאים (ספקנותו של אברהם – י"ז, יז-יח, נענית שם, יט-כא; ספקנותה של שרה – י"ח, יב, נענית שם יג-טו).
[5] ראה במבוא לפרקי אליהו, סעיף ז, עמ' 17-18.
[6] אישה אחרת, ששכלה את שני בניה ואת תקוותה לשקם את אמהותה, הייתה נעמי-מרה. אולם עם הולדתו של בנה של רות, אשר היא טובה לה משבעה בנים, נאמר בה (רות, ד' טז): "ותקח נעמי את הילד, ותשתהו בחיקה ותהי לו לאמנת", והשכנות אמרו (שם, יז): "יֻלד בן לנעמי".
[7] סיפורנו אמנם אינו סיפור על לידתה של אישיות מרכזית במקרא, והילד אינו דמות חשובה בסיפור, אולם אמו היא ודאי דמות מרכזית בסיפור, ועל כן תיאור דמותו והתפתחותו של הילד יש בהם כדי להשליך על דמותה של אמו.
[8] התבוננות במשפחות שבהן נולד להורים מבוגרים בן יחיד, לאחר מאמצים רבים, מלמדת על חרדה מתמדת לגידולו ולחינוכו של הילד. ילד כזה גדל כשהוא 'עטוף בצמר גפן', ואינו יוצא אל הקוצרים ביום חמסין.
[9] ראה דברי סרן קירקגור ב"נאום הלל לאברהם", בתוך: חיל ורעדה, תרגום: איל לוין, ירושלים, תשמ"ו.
[10] בתוך: איש האמונה, ירושלים, תשל"ה, עמ' 70.
[11] על הסיבות להסתרת הדבר מבעלה, ראה עיון ה1 ובהערה 5 שם.
[12] דיון רחב יותר בשאלה מדוע הסתירה את האמת מגיחזי, ראה עיון ה1 תת סעיף ב.
[13] על "הנולדים מחדש במקרא" ראה בעיוננו לפרשת שמות: "לידתו הכפולה של משה", עיונים בפרשות השבוע, כרך א, סדרה שנייה, סעיפים ד-ה.
[14] והשווה לתמונת הסיום במגילת רות, עם לידת בנה של רות. בתמונה זו אין הגה בפי רות, ולא בפי נעמי, מטעם זה עצמו, ורק מעשיה של נעמי מדברים בעד עצמם יותר מכל ניב.
[15] הפועל 'נשא' ביחס לילד נמצא במקום נוסף, בפסוקים יט-כ, ושוב בשימוש כפול: "…ויאמר אל הנער שאהו אל אמו. וישאהו ויביאהו אל אמו". בין שני המקומות הללו קיימת הקבלה ברורה:
סיום מחצית ראשונה (יט-כ) סיום מחצית שניה (לו-לז)
ציווי: שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ שְׂאִי בְנֵךְ
קיום: וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא.
השימוש הכפול בפועל 'נשא' ביחס לילד העומד למות הוא הד מוקדם למה שעתיד להתרחש בסוף הסיפור, כלומר לנשיאת הילד החי על ידי אמו המאושרת. בכך נרמז כבר בשלב זה של הסיפור כי יש תקווה לאחריתו של הבן, ואף דרך התיקון נרמזת כבר שם.
[16] על "לידתו מחדש" של ישמעאל ראה בעיוננו לפרשת וירא, סדרה ראשונה, סעיף ז.