אלישע מרפא את נעמן מצרעתו (1)

קובץ word להורדה: 29elisha

אלישע – 'הנביא בישראל' מרפא את נעמן 'שר צבא מלך ארם' מצרעתו (ה', א-כז)

א. מבוא: יחסי ישראל-ארם במקרא והמעורבות הנבואית בהם

1. יחסי ישראל-ארם כתשתית לרוב הסיפורים על אלישע מכאן ואילך

לפלא הדבר שבכל הסיפורים אודות אלישע ופעולותיו עד עתה, לא נזכר במתח הצבאי-מדיני בין ממלכת ישראל לאויבתה המרה בדורות הללו – ממלכת ארם. סיפורנו הוא הראשון מבין הסיפורים על אלישע שמתח זה בין שתי המדינות משמש לו רקע,[1] ושפעילותו של אלישע קשורה ביחסים השוררים ביניהן. אולם מכאן ואילך יהא הסכסוך הישראלי-ארמי מצוי במרכז פעילותו של אלישע, וכך עד ליומו האחרון כנביא.

לאחר סיפור ריפוי נעמן מצרעתו, שעליו נדון בסדרת עיונים זו, בא בפרק ו', ח-כג סיפור נוסף העוסק ביחסי ישראל-ארם, ובו נתון אלישע ב'עין הסערה' – במוקד העימות בין שתי המדינות. מיד בהמשך, מסופר על המצור שהטיל בן הדד על שומרון ועל הרעב הכבד שהשתרר בה כתוצאה מכך (ו', כד ואילך). אלישע מנבא על הצלת שומרון, וכך אכן קורה (עד סוף פרק ז').

בפרק ח', ז-טו מסופר על פעילותו של אלישע בדמשק עצמה בעניין ארמי-פנימי לכאורה: בן הדד החולה שולח אל אלישע לשאול אם יחיה מחולי זה. אלישע מודיע לשליח הבא אליו – חזאל, כי אדונו ימות והוא ימלוך תחתיו ויהיה אויב מר לישראל.

ראשיתו של סיפור מרד יהוא בפרקים ט'-י' נעוצה בפעולתו של אלישע: הנביא שולח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך ולצוותו להכות את בית אחאב. אף סיפור זה מתרחש כשברקע מתוארים יחסי ישראל-ארם: משיחת יהוא נעשתה כשהלה מצוי באמצע מלחמה בין יורם מלך ישראל לבין חזאל מלך ארם ברמות גלעד (ט', יד).

מכאן ואילך חלה הפסקה ארוכה בתיאור פעולותיו של אלישע. אולם המלחמה המתמדת בין ישראל לארם נמשכה, וחזאל מלך ארם ניצח הן את מלכי ישראל, יהוא ובנו יהואחז, והן את מלך יהודה, יהואש (י', לב; י"ב, יח-יט; י"ג, ג-ז). כל זאת בהתאמה לנבואת אלישע בדמשק.

המעשה האחרון שעשה אלישע בחייו היה בעת אשר "חלה את חליו אשר ימות בו" (י"ג, יד): הוא מצווה על יואש (בן יהואחז בן יהוא) מלך ישראל להשתתף עמו במעשה סמלי של יריית חצים לכיוון ארם. על החץ הנורה בידי שניהם מכריז אלישע (שם יז) "חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם. והכית את ארם באפק עד כלה". ואכן, לאחר מות הנביא חלה תפנית במאבק הישראלי-ארמי לטובת ישראל, כפי שניבא אלישע (י"ג, כה), ומכאן ואילך אין מסופר עוד על מלחמות בין ארם לישראל.

מפרקנו ועד סוף פרקי אלישע (בפרק י"ג) ישנם רק שלושה סיפורים קצרים אודות אלישע (אורך שלושתם כאחת הוא חמשה-עשר פסוקים) שאינם נוגעים ביחסי ישראל-ארם, שנים מהם מפוזרים בין הסיפורים הגדולים שסקרנו לעיל, והשלישי חותם את הסיפורים על אלישע ומתרחש לאחר מותו.[2]

2. יחסי ישראל-ארם לאורך תקופת המקרא

יחסי האיבה בין ארם לישראל אינם מאפיינים רק את תקופת נבואתו של אלישע. ראשיתם של יחסי איבה אלו עוד בתקופת השופטים (שופטים ג', ז-יא), וברשימת מלחמותיו של שאול נזכרו מלחמות ב"מלכי צובה" (שמ"א י"ד, מז). דוד ערך כמה מלחמות עם ממלכות ארמיות שונות, ועם נצחונו עליהן הפכו רוב ממלכות ארם להיות משועבדות לישראל (שמ"ב ח', ושם י').

עם התרופפות הממלכה בסוף ימי שלמה, בטל השלטון הישראלי על ממלכות ארם (מל"א י"א, כג-כה), ומעמדה של ארם דמשק התחזק כממלכה הארמית הראשית. בימי המאבק בין בעשא מלך ישראל ואסא מלך יהודה (מל"א ט"ו, טז-כב) מתוארת לראשונה התערבות ארמית צבאית בארץ ישראל, וזו באה ביזמתו של אסא. הוא ביקש לשחרר בדרך זו את לחצו של בעשא עליו. צבאו של בן הדד מלך ארם פלש לצפון הארץ והכה שם ערים רבות.

המתח בין ארם לישראל הגיע לשיאו בשנותיו האחרונות של אחאב. במל"א כ' מתוארות שתי מלחמות גדולות בין ארם לישראל בהפרש של שנה ביניהן, ובשתיהן ניצח אחאב את בן הדד. מלחמות אלו החישו את תהליך האיחוד הגמור של מדינות ארם וצבאותיהן תחת שלטונו של בן הדד המולך בדמשק (שם פס' כד). החל מאירועים אלו, ובמשך דורות אחדים, הופכת ארם המאוחדת והגדולה להיות האויבת הראשית של ממלכת ישראל, כשלעתים גוברת ידה של ארם ולעתים גוברים ישראל.[3] שלוש שנים אחר המלחמה השנייה של אחאב בארם, יוזם אחאב מלחמה בבן-הדד, ומשתף עמו את יהושפט מלך יהודה. מטרת המלחמה היא השבת העיר רמות גלעד לשלטון ישראל. במלחמה זו מוצא אחאב את מותו, והיא מסתיימת בנסיגת הצבאות של יהודה וישראל בלא להשיג דבר (מל"א כ"ב).

משך הזמן שבו מלחמות ישראל וארם עומדות במרכז האירועים המדיניים צבאיים המתוארים במקרא החל משנותיו האחרונות של אחאב ועד ימי יואש נכדו של יהוא הוא כשמונים שנה בימי שלטונם של שישה מלכי ישראל וחמישה מלכי יהודה.

מאבק ממושך זה בין שתי הממלכות עתיד להסתיים סופית כמאה ועשרים שנה אחר מלחמותיו של אחאב של בארם, עם כיבוש דמשק בידי תגלת פלאסר מלך אשור. תגלת פלאסר מגלה את יושבי ארם והורג את מלכם (מל"ב ט"ז, ט). זמן לא רב אחרי כן כובשת אשור אף את ממלכת ישראל ומגלה את תושביה. ארם וישראל הפכו שתיהן לפחוות אשוריות.

3. מדוע לא נזכר הסכסוך הישראלי-ארמי בפרקי אלישע עד עתה?

הבה נשוב אל השאלה שבה פתחנו: כיצד זה לא נזכרו ארם ומאבקה בישראל מאז ראשית פעולתו של אלישע ועד עתה? אלישע הוא נביא המעורב מעורבות עמוקה בכל השאלות הלאומיות שבהן מתחבט דורו, וכך מאז ראשית דרכו כנביא, כשיצא למלחמה נגד מואב וסייע בנבואתו לצבאות ישראל יהודה ואדום (פרק ג').

הבעיה הלאומית העיקרית בדורו של אלישע (וכן בדור שלפניו) הייתה המלחמה המתמדת בארם, ואכן הסיפורים מפרק ה' ואילך מתארים את פעולותיו של אלישע בעיקר בהקשר זה. כיצד אפוא נעלמה בעיה זו מפרקי אלישע עד לפרקנו?

תשובתה של שאלה זו תלויה בשאלה אחרת: מהו העיקרון לסידורם של הסיפורים אודות אלישע – האם זהו סדר כרונולוגי, או שמא זהו שילוב של סדר כרונולוגי חלקי עם שיקולים אחרים.[4] בלא להיכנס לשאלה זו (שאין לה תשובה חד-משמעית), נוכל להניח כי אכן בשנות פעילותו הראשונות של אלישע הייתה האיבה בין ישראל וארם רדומה, ועל כן לא היה אלישע מעורב בהקשר הזה.

סיבה אפשרית ל'שביתת הנשק' הזמנית הזו בין ישראל לארם היא, שצבא ארם היה עסוק באותו זמן במלחמות בגבולה הצפוני מזרחי של ארם, נגד האיום האשורי. איום זה היה מסוכן לארם בהרבה מזה הנשקף מצד ישראל.[5]

עם השגת השקט בגבולה הצפוני-מזרחי, נתפנתה ארם לשוב ולהציק לישראל. תחילה אנו שומעים על פשיטות של גדודים ארמיים העושים בארץ ישראל כבשלהם (ה', ב; ו', ח-כג). לאחר מכן פורצת מלחמה גמורה בין שתי המדינות, וארם צרים על שומרון. מלחמות אלו נמשכות גם לאחר מכן, חלקן בימי אלישע, וחלקן לאחר מותו.

מהרגע שארם חוזרת למרכז הזירה, הופכת עיקר פעילותו של אלישע להיות פעילות בהקשר הלאומי, וברובה היא קשורה ליחסי ישראל-ארם. בחינת פעילותו בהקשר זה מגלה מכנה משותף גלוי לעין ברוב פעולותיו: אלישע מנסה להמעיט ככל האפשר את הסבל שנגרם לעמו מתגרת ידה של ארם, הממלכה החזקה יותר באותו הדור. הוא מנסה למנוע חיכוך, ולנבא על ישועתם של ישראל בשעה שהם צריכים לה.

4. בין אליהו לאלישע בהקשר הישראלי-ארמי

בפרקים אלו, החל מפרקנו, לא נשוב עוד להשוואות שערכנו תדיר בין אליהו לאלישע. זאת משום שאליהו, בניגוד חריף לאלישע, לא היה מעורב כנביא בבעיות המדיניות-צבאיות של דורו. מאבקו של אליהו היה בשני תחומים פנים-ישראליים: כנגד העבודה הזרה שבה היה נגוע בית המלוכה ורבים בעם, וכנגד השחיתות המוסרית החמורה בבית המלוכה, כפי שנתגלתה בפרשת כרם נבות. לעומת זאת, בשלוש המלחמות בין ישראל וארם שהתרחשו בתקופת נבואתו, אין אליהו מעורב כלל. לא כמעודד ומבטיח ניצחון, ולא כמוכיח את אחאב על חטאו (בכך ששחרר את בן הדד עם סיום המלחמה השנייה) או כמי שמנסה למנעו מלצאת למלחמה השלישית. נביא אחר הוא שפועל במהלך שלוש המלחמות הללו, המתוארות בפרקים כ' וכ"ב במלכים א: בפרק כ' שמו עלום ואילו בפרק כ"ב מתגלה שמו: מיכיהו בן ימלה.

מסתבר כי לא בכדי נמנע אליהו ממעורבות בנושא הלאומי הזה. כוונתו בהימנעות זו הייתה ודאי להטמיע את המסר, ללא אומר ודברים, כי שדה המערכה האמיתי והחשוב שבו נקבע גורלם של ישראל, אינו שדה הקרב, אלא טיב מעשיהם של ישראל ושל מלכם במסגרת הברית שבין ה' לעמו. ובאמת, כאשר היה צורך בהדרכתו של נביא את אחאב בנוגע למלחמות בארם, שולח ה' נביא אחר לעשות כן.[6]

מדיניותו הנבואית של אלישע הפוכה בתכלית מזו של רבו: אלישע כמעט ואינו מנהל מאבקים כנגד עמו וכנגד בית המלוכה שלו, לא בתחום העבודה הזרה ולא בתחום השחיתות המוסרית של בית המלוכה. אפשר שנשתנו הנסיבות לאחר מות אחאב, ולא היה עוד צורך בניהול מאבק בתחומים אלו. אך דבר זה ברור: אלישע אינו נביא המנהל מאבקים, אלא הוא הנביא העוסק בהושעתם של יחידים ממצוקתם ובהושעת עם ישראל כולו מיד אויביו. אלו שני התחומים שבהם לא עסק אליהו בעת היותו נביא בישראל.[7] ההבדל הזה שבין שני הנביאים הוא ההבדל הגדול והחשוב ביותר, וכל ההבדלים הפרטיים שהצבענו עליהם במהלך ההשוואות שעשינו בין פעולותיהם של בני הנביאים, אינם אלא פרטים של הבדל כללי זה.

המתיחות המלחמתית בין ישראל לארם היא הגורם המקשר בין המצב הלאומי של ישראל בתקופת נבואתו של אליהו (בזמנו של אחאב) לזה שבתקופת נבואתו של אלישע (בזמן יהורם ובית יהוא). דווקא ההמשכיות בתחום זה (בעוד שבתחומים רבים אחרים חלו שינויים בין שתי התקופות) מבליטה באופן ברור את ההבדל הגדול בין הרב לתלמידו. בעוד אליהו נמנע באופן מוחלט מהתערבות בתחום זה, הופך אלישע את המתיחות בין ישראל לארם, מרגע שזו מופיעה, למרכז פעילותו הנבואית.

ב. עיון מבוא שני: מבנה הסיפור ומשמעותו

1. סיפור אחד או שני סיפורים?

האם פרק ה', על כל עשרים ושבעת פסוקיו, מהווה סיפור אחד, או שמא מצויים בפרק זה שני סיפורים, והשני רק תלוי בעלילתו של הראשון? השאלה נוגעת כמובן לפסוקים כ-כז שבסוף פרקנו: האם הסיפור על חטאו של גיחזי ועל עונשו (המופיע בפסוקים אלו) הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור על ריפוי נעמן מצרעתו?

מבחינה טכנית ודאי פסוקים כ-כז מהווים המשך לקודמיהם, ולא ניתן לקראם בלא לדעת את הסיפור על ריפוי נעמן שקדם להם.[8] גם אופיים של הנסים שמחולל אלשע רומז לכך שמדובר ביחידה אחת. בפרקנו מחולל אלישע שני נסים הפוכים זה לזה: הוא מרפא אדם מצרעתו, וגורם לאדם בריא להפוך למצורע. ולא זו בלבד, אלא שאותה צרעת שהביא אלישע על גיחזי היא צרעת נעמן שהוסרה ממנו. קשר נושאי זה מלמד על אחדות פנימית בין שני חלקי הסיפור השלם, ואת טעמה של אחדות זו יש לחשוף במהלך הקריאה הצמודה של הסיפור כולו.[9]

אולם מבחינת נושאם של פסוקים אלו (כ-כז), נראה שהוא שונה בעליל מנושאם של פסוקים א-יט. הנושא של הסיפור הראשון והארוך – סיפור נס ריפוי נעמן, הוא השינוי הגדול שנתחולל באישיותו של נעמן בעקבות נס היטהרותו. לעומת זאת, הנושא של הסיפור הקצר הבא לאחר מכן, בפסוקים כ-כז, הוא המתח הרוחני והמעשי בין איש הא-להים הקדוש לבין משרתו – האישיות הקטנה בעלת הנטיות השליליות. נושא זה נידון ברמז או במפורש בכמה מסיפורי אלישע, כעניין צדדי או כעניין מרכזי, וכבר עסקנו בו בהרחבה בסדרת העיונים הקודמת.[10]

בחינת הנושאים השונים של שני הסיפורים הכלולים בפרקנו מעלה על הדעת אפוא, כי סיפור מעשה גיחזי ועונשו מתקשר לקודמו רק מבחינת ניצול דמותו של נעמן והאירוע שקדם לסיפור זה – סירובו של אלישע לקבל ממנו מתנה כל שהיא – כדי לטוות על בסיס זה נושא אחר ושונה.

כדי לענות על שאלה זו עלינו לקרוא את פרקנו כולו בתשומת לב מרובה, ולהגדיר היטב את נושאו ואת מגמתו של סיפור ריפוי נעמן מצרעתו. רק לאחר שנעשה זאת, נוכל לשוב ולדון בשאלה מהו הנושא של הפסקה האחרונה כ- כז, וכיצד נושא זה משתלב בנושא הקודם. בעזרת התשובות לשאלות אלה נוכל לקבוע האם להגדיר את פרקנו כסיפור אחד ומאוחד שיש לו גם נושא אחד.

את הקריאה הצמודה הזאת של פרקנו, ואת המסקנות שיעלו ממנה ביחס לנושא הסיפור ומגמתו וביחס לאחדות שני חלקיו, נעמיד במרכזם של העיונים הבאים. בעיון המבוא הזה נצביע על דרך קצרה יותר – אף כי אינה מספקת – לענות על שאלתנו. דרך זו היא בחינת מבנהו של סיפורנו.

אמנם תיחומו של סיפור במקרא אמור להקדים את ניתוח מבנהו, והסיבות לכך ברורות: התיחום הוא שמאפשר לחשוף את מבנה הסיפור. עם זאת, יש ומבנה הסיפור מתבלט מאליו, כבר בקריאה שטחית שלו, ומבנה זה מעיד על התיחום הראוי של הסיפור. שכן תיחום הסיפור והניתוח הספרותי שלו הן פעולות שיש ביניהן זיקת גומלין, וצבת בצבת עשויה.[11]

אלא שאף כאשר מבנה הסיפור יכריע את תשובת שאלתנו, יהא עלינו לנקוט בדרך הקריאה הצמודה, כדי לנמק את התשובה שהסקנו ממבנה הסיפור.

2. מבנה סיפורנו והשלכתו על שאלתנו

כפי שהראינו פעמים רבות, הסיפור במקרא נחצה בדרך כלל לשתי מחציות שוות פחות או יותר, ולעתים מצוי ביניהן פסוק (או חלק פסוק, ולעתים אף יותר מפסוק אחד) המשמש כ'ציר המרכזי' של הסיפור.[12] 'הציר המרכזי' הזה, הוא שיוצר תפנית בעלילת הסיפור ומצדיק את חלוקתו לשתי מחציות, והוא עצמו ניצב ביניהן כחוליה בעלת חשיבות ייחודית בסיפור השלם: המחצית הראשונה כולה שואפת להגיע אל המתואר בציר המרכזי, והוא משמש לה כיעד וכמסקנה, ואילו המחצית השנייה נובעת כולה ממה שמתואר בציר המרכזי, והוא משמש לה כתשתית וכנקודת מוצא.

הדברים מודגמים יפה בסיפורנו, אם אכן נניח שפרק ה' כולו הוא סיפור אחד: התפנית במהלך העלילה בסיפורנו היא ללא ספק זו המתוארת בפסוק יד:

וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים
וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.

פסוק דרמטי זה מחלק את הסיפור השלם לשתי מחציות שוות: שלושה-עשר פסוקים עד אליו, ושלושה-עשר פסוקים אחריו.

נושאה של המחצית הראשונה – פסוקים א-יג – הוא חיפוש הפתרון לבעייתו של נעמן – להיותו מצורע – בדרך של 'ניסוי וטעייה'. נעמן מתקרב אל הפתרון ומתרחק ממנו לסירוגין, עד הגיעו אל שעת האמת: האם יקבל את עצת אלישע, כפי שמפצירים בו עבדיו (יג), או שמא ידחה אותה בבוז ובגאווה כפי שעשה לפני כן (יא-יב)?

'בציר המרכזי' – בפסוק יד – בוחר נעמן לבסוף לקבל את דברי אלישע ולקיימם בפועל, ובכך הוא שם קץ לדרכו הפתלתלה שהתמשכה לאורך כל המחצית הראשונה של הסיפור. בעשותו כן, נפתרת בעייתו באופן מיידי ודרמטי: "וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר".

'הציר המרכזי' העלילתי משמש עתה גם כציר המרכזי הגיאוגרפי: נעמן בעת ששם את פניו חזרה אל ארצו הגיע אל הירדן מהר אפרים (מגלגל = ג'לג'וליה? או משומרון?[13]), ולאחר שטבל בירדן חזר ופנה מן הירדן חזרה להר אפרים, אל מקומו של אלישע.

נושאה של המחצית השנייה – פסוקים טו-כז – הוא השינויים שנתחוללו (או שלא נתחוללו) בדמויות השונות של הסיפור, בעקבות נס ההיטהרות של נעמן. השינוי הדרמטי המתואר במחצית זו הוא כמובן זה שהתחולל באישיותו של נעמן: ביחסו לאלישע וביחסו למה שמייצג הנביא.

האם הפסקה האחרונה והגדולה במחצית זו (כ-כז), המתארת את חטאו של גיחזי ואת עונשו, משתלבת בנושא המחצית השנייה כפי שהגדרנו אותו? מבחינת מהלך העלילה התשובה ברורה: מעשהו של גיחזי, וממילא גם עונשו, נובעים מנס ההיטהרות של נעמן. זאת, במובן הטכני: לולי היה מתרחש נס זה, לא היה גיחזי יכול לממש את חמדנותו ביחס למתנות שהביא עמו נעמן.

מבחינה מהותית, מהווה דמותו של גיחזי דמות ניגודית לזו של נעמן: הנס המופלא לא זעזע את נפשו ולא שינה את יחסו לסובב אותו: יחס של ניצול ותאוות ממון, תוך זלזול נסתר באישיותו של רבו, איש הא-להים, וחוסר אמון ביכולתו המופלאה.

השאלה שעדיין עומדת לפנינו היא, כיצד משתלבת הפסקה המסיימת את המחצית השנייה (כ-כז) בפסקה הפותחת אותה (טו-יט) שילוב אורגני. במה שאמרנו עד עתה, אין תשובה לשאלה זו, שכן דמותו של גיחזי לא עלתה כלל עד לפסוק כ, ושאלת יחסו אל הנס שחולל אלישע לא הייתה מגופו של סיפורנו עד עתה. לכאורה, הייתה עלילת הסיפור שלמה גם בלעדיו.

על שאלה זו נענה במהלך הדיון בנושאו של סיפורנו, בעיונים הבאים.

3. הקבלת המחציות של סיפורנו

כל אחת משתי מחציותיו של סיפורנו נחלקת, על פי מהלך העלילה, לשתי פסקות:

מחצית א: פסקה ראשונה פסוקים א-ז:       פנייתו של נעמן למלך ישראל וכישלונה

                פסקה שניה פסוקים ח-יג:          התערבות אלישע ופניית נעמן אליו מכינים את ההצלחה

— הציר המרכזי פס' יד:                             נעמן טובל בירדן ונטהר

מחצית ב: פסקה שלישית פסוקים טו-יט:    המהפך שחל באישיותו של נעמן

                פסקה רביעית פסוקים כ-כז:       מעשה גיחזי וענשו

האם ניכרת הקבלה בין שתי מחציותיו של הסיפור?

גרעינו של הסיפור מצוי בשתי הפסקות ב-ג המצויות במרכזו ונתונות משני צדדיו של הציר המרכזי. שתי הפסקות הללו אינן מכילות דמויות משניות משמעותיות,[14] ורק דמויותיהם של נעמן ואלישע תופסות את עיקר תשומת הלב. אך בעוד דמותו של אלישע אינה עוברת כל שינוי בין שתי הפסקות, חל מהפך דרמטי ממש באישיותו של נעמן וביחסו אל אלישע ואל מה שהנביא מייצג.

בהיקפו של הסיפור מצויות שתי הפסקות א ו- ד. שתיהן מכילות דמויות משניות משמעותיות מאד, התופסות מקום מרכזי בפסקות אלו: מלכי ארם וישראל הן הדמויות המרכזיות הפועלות בפסקה א, ואילו גיחזי הוא הדמות המרכזית בפסקה ד.[15] באופן פרדוכסלי כמעט ניתן לומר, שהדמויות הראשיות של הסיפור כולו – אלישע ונעמן – מצויות בצל בפסקות אלו, והן מאירות את דמויות המשנה. באופן תיאורטי, ניתן היה להשמיט מן הסיפור את שתי הפסקות הללו בלא לפגוע בעיקרו, שכן פסקות אלו עיקרן בהשהיית העלילה ועיכובה. האם יש ביניהן הקבלה גם מבחינת תוכנן?

דומה שהתשובה חיובית: הדמויות העיקריות בשתי פסקות אלו (שהן דמויות משניות בסיפור השלם) מתעלמות מאלישע בדרכים שונות: מלך ארם אינו מזכירו כלל באיגרתו למלך ישראל, ואילו מלך ישראל אינו מעלה על דעתו לשלוח את נעמן לאלישע (אף שעל דעת מלך ארם עלה הדבר גם עלה).

גיחזי, משרתו של אלישע, לא זו בלבד שאינו לוקח בחשבון את סגולתו של אלישע רבו כנביא – את יכולתו לראות בראיית הלב את מעשי משרתו הנעשים שלא בנוכחותו, אלא גם פועל ההפך מרבו ובניגוד גמור לכוונתו, כשהוא נוטל מנעמן את מתנותיו.

נמצא שהיחס בין שתי הפסקות המקיפות את סיפורנו אינו כיחס בין שתי הפסקות המצויות במרכזו: אין ביניהן ניגוד, כפי שהדבר בפסקות הפנימיות, אלא הקבלה שיש בה התפתחות הדרגתית מפסקה א לפסקה ד.

התעלמותו של מלך ישראל מאלישע בפסקה א אין בה אותה מידת חומרה שיש בהתעלמותו של גיחזי מרבו. סיבות רבות יש לקביעה זו, ואחת מהן היא מה שאירע בין פסקה א לפסקה ד בציר המרכזי – התרפאותו הנסית של נעמן. נס זה, שמלך ישראל לא צפה את אפשרותו, הוא עובדה קיימת וידועה לגיחזי. ולא רק עצם קיומו של הנס ידוע לגיחזי, אלא גם השפעתו החיובית על נעמן ידועה לו. לפיכך (וכן מסיבות נוספות) חמורים מעשיו של גיחזי לאין שעור ממחדלו של מלך ישראל, והוא נענש עליהם בחומרה יתרה.

העיקרון המבני שעמדנו עליו עד עתה מבוסס על השוואת יחסן של כל הדמויות החשובות בסיפור לאלישע. וכך ייראה מבנה זה של הסיפור:

פסקה א     מלך ארם, מלך ישראל                  התעלמות מאלישע

פסקה ב                 נעמן                              כעס, זלזול וחוסר אמון בדברי אלישע

——————– הציר המרכזי: התרפאות נעמן ————————————

פסקה ג                 נעמן                               הערצה וכניעה בפני אלישע

פסקה ד                גיחזי                               התעלמות מאלישע, ביקורת ומחלוקת

אולם קיים גם אספקט אחר לבחינת המבנה של סיפורנו, והוא מבוסס על השוואת יחסן של כל הדמויות החשובות בסיפור אל נעמן. על פי אספקט זה מהווה כל צמד פסקות המצויות באותה מחצית של הסיפור צמד שיש ניגוד בין פסקותיו.

הניגוד בין פסקה א לפסקה ב שבמחצית הראשונה של הסיפור הוא הניגוד בין חוסר האונים המאפיין את שני המלכים בפסקה א ביחס לפתרון בעייתו של נעמן (ובייחוד אמורים הדברים ביחס למלך ישראל), לבין ידיעתו הבוטחת והשְלֵווה של אלישע בפסקה ב כיצד יש לפתור את בעייתו של נעמן, ידיעה המתבררת בציר המרכזי של הסיפור כצודקת.

לאחר פתרון הבעיה העומדת במרכז עניינה של המחצית הראשונה, עוסקת המחצית השנייה אף היא ביחס הדמויות השונות אל נעמן, אך הפעם לאחר שנתרפא. ואף כאן מנוגדות פסקות ג-ד בשאלה זו.

פסקה ג ממשיכה לתאר את היחס הבוטח, השלו והמכובד של אלישע אל נעמן. יחס זה מתבטא בעיקר בסירובו של אלישע ליטול מנעמן שכר על ריפויו. פסקה ד מציגה את היחס ההפוך של גיחזי לנעמן שנתרפא: הלה רואה בריפויו סיבה לניצול 'הארמי הזה' לשם סיפוק יצר חמדנותו.

וכך ייראה מבנה סיפורנו מן האספקט השני הזה:

היחס לנעמן המצורע          פסקה א      מלך ארם, מלך ישראל       חוסר אונים ביחס לפתרון בעייתו של נעמן

                                     פסקה ב                 אלישע                 ביטחון שלו ביחס לדרך ריפויו של נעמן

—————————————– הציר המרכזי: התרפאות נעמן ———————————————

היחס לנעמן שנתרפא          פסקה ג                אלישע                 סירובו לקבל שכר מנעמן

                                      פסקה ד                 גיחזי                   רדיפת מתנותיו של נעמן


 

[1] המתח בין שתי המדינות ניכר כבר בפסוק ב "וארם יצאו גדודים, וישבו מארץ ישראל נערה קטנה", ואולי עוד לפני כן, בפסוק א, בתיאורו של נאמן "כי בו נתן ה' תשועה לארם". מסתבר שתשועה זו הייתה במלחמתם בישראל.

אולם לא רק במה שקדם לסיפורנו ניכר מתח זה, אלא אף בעובדות השייכות לעלילת הסיפור עצמו הוא ניכר: איגרתו של מלך ארם למלך ישראל (פסוק ו') מצטיינת בתוקפנותה ובסגנונה הבוטה (דבר זה יתברר בעיון המתאים בהמשך), ועוד יותר מעידה על המתח בין שתי המדינות תגובתו של מלך ישראל (פסוק ז').

[2] שלושת הסיפורים הללו הם:

1. נס הצפת הגרזן (ו', א-ז), הנתון בין סיפורנו לבין הסיפור על הכאת חיל ארם בסנוורים.

2. השבת ביתה של השונמית על ידי מלך ישראל בזכותו של אלישע (ח', א-ו).

3. החייאת המת שנגע בעצמות אלישע (י"ג, כ-כא).

[3] ראוי לציין כי ממלכת ארם גדולה הרבה ממלכת ישראל הן בשטחה והן במספר תושביה ובדורות הללו היתה גם חזקה יותר מבחינה צבאית. עליונותה הצבאית של ארם באה לידי ביטוי בייחוד בתקופת נבואתו של אלישע.

[4]הסיפורים הראשונים על אלישע, במל"א י"ט ובכל פרק ב' במל"ב, בודאי כתובים על פי סדר כרונולוגי כפי שמוכח מתוכם. אף השתתפותו של אלישע במלחמה במואב, בפרק ב', נראה שהייתה בראשית תקופת נבואתו, זמן קצר אחר האירועים הקודמים המתוארים בפרק ב'. דבר זה מסתבר מכך שאלישע לא היה מוכר למלך ישראל, והאיש שהעלה את דבר קיומו לפני מלך ישראל תיאר אותו כמי ש"יצק מים על ידי אליהו" (ג', יא). וראה גם את האמור בהערה הבאה. אף שני הסיפורים האחרונים על אלישע בפרק י"ג מצויים במקום הראוי מבחינה כרונולוגית: הראשון שבהם (יד-יט) מתאר את אלישע כשהוא חולה "את חליו אשר ימות בו" והאחר (כ-כא) מתאר מה שאירע לאחר קבורתו של אלישע. אפשר אפוא שאף הסיפורים המצויים בתווך, בין פרק ד' לפרק ט' מסודרים על פי סדר האירועים. אולם אפשר שבפרקים אלו משמש עיקרון אחר (או עקרונות אחדים) בסדרם של הסיפורים.

[5] ואין זו סברה בעלמא. פרופ' י' ליוור משער כי מלחמתם של יהורם ויהושפט במואב (פרק ג') נערכה "כאשר צבאות ארם-דמשק היו מועסקים בסוריה במלחמה נגד צבאות אשור, ולא היוו סכנה מיידית לישראל. ושמא יש לקבוע את זמן המסע נגד מואב לשנת 849 לפה"ס, כאשר מלך ארם דמשק נלחם בשלמנאסר מלך אשור". שנה זו היא השנה הראשונה (או תחילתה של השנה השנייה) למלכות יהורם (דנו בכך בסדרת העיונים לפרק ג', עיון ז1 הערה 1).

[6] הסבר שונה להיעדרותו של אליהו במל"א כ' ראה במאמרנו: 'המלחמות הראשונות בין אחאב ובן הדד' מגדים טז, אדר ב', תשנ"ב, עמ' 58.

[7] באשר לעיסוק בישועתם של יחידים, ראה דברינו בסדרת העיונים "אלישע ואלמנת בן הנביאים" עיון ה3.. עמדנו שם על כך שבסיפור זה אכן מתגלה אלישע כמי שדואג לאותה אלמנה, ומציל אותה מחורבן משפחתה, ואין הדבר כן בסיפור הדומה על יחסו של אליהו לאלמנה הצרפית.

[8] לא זו בלבד שהקורא חייב לדעת מי הוא 'נעמן הארמי הזה', ומה פשר המתנות היקרות שהוא מוכן לתת לגיחזי, ושאלישע סירב לקחתן קודם לכן, אלא שאף עונשו של גיחזי – "וצרעת נעמן תדבק בך…" – לא יהא מובן ללא ידיעת הסיפור הקודם כולו.

[9] נציין שאף בסיפור שבפרק ו', ח-כג מחולל אלישע נסים הפוכים זה לזה: בפסוק יז הוא מתפלל אל ה' על נערו "ה', פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ה' את עיני הנער וירא…"; בפסוק יח הוא מתפלל אל ה' על חיל ארם "הך נא את הגוי הזה בסנורים, ויכם בסנורים…"; ובהביאו אותם אל תוך העיר שומרון הוא מתפלל שוב אל ה' (פסוק כ) "ה', פקח נא את עיני אלה ויראו, ויפקח ה' את עיניהם ויראו…".

[10] ראה בסדרת העיונים 'הנזיד והלחם' עיון ב2. בסוף אותו סעיף אף שיערנו שהמשרת המערער על רבו בנס עשרים הלחם הוא גיחזי, וראה שם גם הערה 12 ובפסקה המסיימת את עיון ב כולו.

[11] ראה מה שכתבנו בעיון לפרשת לך לך, סדרה שנייה, סעיף א: 'הסיפור כיחידה בסיסית במקרא והצורך בקביעת גבולותיו'.

[12] דברים אלו הודגמו עשרות פעמים בעיוננו לפרשות השבוע בשתי הסדרות, בפרקי אליהו ואף בעיונים אלו שהוקדשו לפרקי אלישע, ואין צורך לציין מראי מקום.

[13] מדברי הנערה הקטנה בפסוק ג, "אחלי אדני לפני הנביא אשר בשמרון", משמע שביתו של אלישע בעת התרחשותו של סיפורנו הוא בעיר שומרון. אולם אפשר שכוונת הנערה אינה לציין את מקום ביתו של הנביא, אלא את שייכותו לממלכת ישראל שבירתה היא שומרון. על הגלגל, המצויה שנים-עשר ק"מ צפונית לבית אל (והיא עיר בהר אפרים), כמקומו של אלישע, עמדנו בסדרת העיונים 'עליית אליהו…' עיון ב2, וחזרנו על כך בקיצור בעיון א בסדרה הקודמת הערה 4.

[14] הדמויות הראשיות בסיפורנו הן אלישע ונעמן כמובן. נעמן מופיע כדמות פעילה בכל ארבע הפסקות, ואילו אלישע מופיע רק ברקע של פסקה א, ובשלוש הפסקות האחרות אף הוא דמות פעילה.

כל דמות משנית מופיעה רק בפסקה אחת:

פסקה א: הנערה הקטנה מארץ ישראל, אשת נעמן, מלך ארם, מלך ישראל ומשרתיו

פסקה ב: מלאכו של אלישע, עבדי נאמן

פסקה ג: אין דמויות משניות

פסקה ד: גיחזי, שני נערים

בין הדמויות המשניות ניתן להבדיל בין אלו שיש בקיומן נחיצות טכנית למהלך הסיפור (והן הפחות משמעותיות), לבין אלו שהחוט המרכזי של הסיפור אינו תלוי בהן. כיוון שדמויות אלו אינן הכרחיות לסיפור יש להכנסתן לסיפור משמעות עצמאית, דהיינו הן דמויות נושאות מסר, ותורמות לעיצוב מגמתו של הסיפור. דמויות מן הסוג השני הן מלך ארם ומלך ישראל (שהתערבותם במהלך הסיפור רק מעכבת את זרימתו. ניתן היה לעבור ישירות מפסוק ג לפסוק ט בלא לקפח את עיקרו של הסיפור) וגיחזי.

לפיכך אמרנו כי בפסקות ב ו- ג אין דמויות משניות משמעותיות: בפסקה ג אין כלל דמיות משניות, ואילו בפסקה ב מצויים מלאכו של אלישע ועבדי נעמן, שנחיצותם לקיומו של חוט העלילה ברור מאד, אך חשיבותם העצמית כדמויות נושאות מסר אינה רבה.

[15] דמויות אלו הן דמויות משמעותיות דווקא מפני שניתן היה לוותר עליהן כליל בלא לפגוע בחוט העיקרי של העלילה, ראה דברינו בעניין זה בהערה הקודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

יום כיפור בתורה

לשיעור וידאו

ספר יונה

לשיעור וידאו

האמביוולנטיות של הימים הנוראים

לשיעור וידאו

דילוג לתוכן