החטאת והאשם – על אלו חטאים הם באים

קובץ word להורדה:  החטאת והאשם – על אלו חטאים הם באים

 

בווידוי הגדול, הנאמר כמה פעמים ביום הכיפורים, אנו מתוודים בין השאר:

על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם חטאת

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן עולה ויורד

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם אשם ודאי ותלוי.[1]

לא תמיד נותן המתוודה אל לבו מה הם החטאים שאליהם מתכוונת כל שורה מאלה, ומה טיבם של הקרבנות הנזכרים כאן[2]. הרקע להבנת כל האמור בשורות וידוי אלו מצוי כמעט בשלמותו בפרשתנו. בעיוננו נעמוד על מבנה הפרשה ועל ענייניה העיקריים, ואגב כך נבאר את דברי הווידוי הללו.

 

א. מבוא: המבנה של פרשת ויקרא[3]

חלקה הראשון של פרשת ויקרא – פרקים א'-ג' – מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א'), מנחה (פרק ב') ושלמים (פרק ג'). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים[4].

מה הן הנסיבות להבאת שלושת הקרבנות הללו, שהם קרבנות יחיד?[5] כך פותחת הפרשה את דיניהם:

 

א', ב   אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'…

 

ופירש רש"י: "כי יקריב – כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין". מקורו של רש"י בספרא על פסוק זה:

"אדם כי יקריב" – יכול גזרה? תלמוד לומר: "כי יקריב", אינה אלא רשות.

אף רשב"ם פירש כך את פסוקנו: "כי יקריב – כשיתנדב להקריב, שאינו חובה בשביל חטא". ואף שאר הפרשנים הסכימו כי העולה, המנחה והשלמים שמדובר בהם כאן הם קרבנות נדבה של יחיד.

מחמת האופי המשותף של שלושת הקרבנות הללו – היותם נדבת היחיד – כלולות הפרשיות העוסקות בהם בדיבור אחד של ה' אל משה. אורכו של דיבור זה הוא חמישים פסוקים[6].

 

בחלקה השני של פרשתנו – פרקים ד'-ה' – מתחיל דיבור חדש של ה' אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות:

 

ד', א-ג   וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה… וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא…

 

כאן מדובר בקרבנות שהיחיד חייב להביאם, כדי לכפר על חטא שחטא בשגגה. אמנם חובה זו זכות היא לו, שהרי בהבאתם "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ".

 

חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן – נדבת לבו של המקריב או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו – מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא, הספרא (המכונה גם 'תורת כהנים'), המחלק את דבריו בפרשתנו לשני 'דיבורים': 'דיבורא דנדבה' – מדרש ההלכה לפרקים א'-ג'; ו'דיבורא דחובה' – מדרש ההלכה לפרקים ד'-ה'. אך בעוד ש'דיבורא דנדבה' הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה' אל משה, הרי שב'דיבורא דחובה' – בפרקים ד'-ה' – ישנם שלושה דיבורים כאלה.

 

הדיבור של ה' אל משה הפותח את קרבנות החובה עוסק כולו בקרבן אחד – החטאת לסוגֶיהָ – והוא משתרע על פני ארבעים ושמונה פסוקים (ד', א – ה', יג, בדומה לאורכו של הדיבור הראשון, 'דיבורא דנדבה').

בדומה לדיבור הראשון שבפרשתנו – 'דיבורא דנדבה' – עוסק אף הדיבור השני באופנים השונים של הבאת החטאת, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של פסוקים אלו. גיוון זה באפשרויות הבאת החטאת הוא ממאפייניו המובהקים של קרבן זה, וכמעט שאין למצוא קרבנות חובה נוספים שיש בהם אפשרויות שונות של הבאה[7]. יתֵרה מזאת: רוב רובן של אפשרויות ההבאה הנזכרות בקרבנות הנדבה על שלושת סוגיהם – עולה, מנחה ושלמים – מצויות גם בחטאת לסוגיה[8].

אלא שכאן יש לשאול: הלוא האפשרות לגיוון בקרבנות הנדבה נובעת מכך שהאדם מביא את הקרבן מנדבת לבו, ועל כן פותחת התורה לפניו אפיקים שונים של הבאה[9]; אולם מה טיבו של הגיוון אצל קרבן החובה, הבא לכפר על חטא?

התשובה לכך היא, שבחטאת הרגילה, הבאה על חטא בשגגה על "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה", תלוי טיב הקרבן במעמדו של החוטא בעם ישראל:

• הכהן המשיח והעדה שחטאו בשגגה – מביאים פר בן בקר לחטאת.
• הנשיא שחטא בשגגה – מביא שעיר עזים זכר לחטאת.
• ואילו אדם רגיל שחטא בשגגה, יכול להתכפר בשעירת עזים או בכבשה (שכפי הנראה ערכן דומה) על פי בחירתו.[10]

פירוט דיני החטאות האפשריות הללו תופס את רובו של הדיבור השני בפרשתנו – את כל פרק ד', שיש בו שלושים וחמישה פסוקים. חלקו האחר של דיבור זה (ה', א-יג) עוסק בקרבן חטאת מיוחד, הקרוי בפי חז"ל "קרבן עולה ויורד". חטאת זו באה על שלוש עברות בלבד, המפורטות בראשו של חלק זה בפסוקים א-ד[11]. אף חטאת זו ניתנת להבאה באופנים שונים (בשלושה אופנים), והגיוון הפעם הוא בהתאם ליכולתו הכלכלית של החוטא[12]: העשיר – הוא המקריב את הקרבן 'העולֶה' – מביא "נְקֵבָה מִן הַצֹּאן, כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים" (ה', ו) כחטאת שהוזכרה בפרק ד' ביחס ליחיד שעבר בשגגה על 'אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה'[13]; הדל, המקריב את הקרבן 'היורד', מביא "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה', אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" (שם, ז); ואילו הדל ביותר מביא "עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת" (שם, יא).

 

לאחר הדיבור הארוך הזה, העוסק בחטאות השונות, באים שני דיבורים קצרים של ה' אל משה (ה', יד-יט; שם כ-כו), העוסקים שניהם בקרבן חובה נוסף הבא לכפר על חטא – האשם. האשם, שלא כחטאת הרגילה, מובא על עברות מסויימות בלבד: שלוש עברות כאלה נזכרו בסוף פרשתנו[14], ובמקום אחר בספר ויקרא (י"ט, כ-כב) מובא חיוב אשם נוסף על עברה רביעית[15].

בניגוד לחטאת ולקרבנות הנדבה, מובא האשם בכל הנסיבות המחייבות את הבאתו ועל ידי כל האישים המתחייבים בו באופן אחד בלבד:

 

ה', טו       אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

 

ופירשה ההלכה כי אַיִל זה (הזכר בכבשים) יהא כבן שתי שנים[16] ושערכו יהא לפחות "כסף שקלים" – שני שקלי כסף (ראה רש"י כאן).

הצגנו עד עתה את הקרבנות השונים הנידונים בפרשתנו, אך התעלמנו מן הנסיבות המדוייקות המחייבות את הבאתם של קרבנות החובה – מה הם החטאים המיוחדים המחייבים את הבאתו של כל קרבן וקרבן. לנושא זה הוקדשו כמה מסכתות במשנה ובתלמוד (כריתות, שבועות, מעילה והוריות). אנו נדון בכך בסעיפים הבאים של עיוננו, בבואנו לבאר את כוונת דברי הווידוי של יום הכיפורים שבהם פתחנו[17].

 

ב. "על חטאים שאנו חייבים עליהם חטאת"

מהם החטאים שעליהם יש להביא קרבן חטאת?[18] התשובה על כך ניתנת ארבע פעמים בפרשיות החטאת שבפרק ד':

 

ב        נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה

וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.

 

יג       וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל

וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

 

כב      אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא

וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

 

כז       וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ

בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

 

מכל ארבעת הפסוקים הללו עולים בבירור שלושה רכיבים של הגדרת החטא המחייב חטאת:

• שהחטא נעשה בשגגה – המזיד אינו מתכפר בחטאת, וממילא אינו רשאי להביאה[19].
• שהחטא היה כרוך במעשה – על עברה שאין בה מעשה אין מביאים חטאת.
• שהחטא היה כנגד "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה", דהיינו על מצוות לא תעשה – אם עבר על מצוות עשה אינו מביא חטאת.

 

'מצוות ה' אשר לא תעשינה' הן, כאמור, מצוות לא-תעשה שבתורה. כמה כאלה ישנן? על פי מאמרו המפורסם של רבי שמלאי (מכות כג ע"ב), שאחריו הלכו רוב רובם של מוני המצוות, "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות ושישים וחמש לאוין…". האם העובר בשוגג על אחד מכל הלאווים הללו (מאלו שיש בהם מעשה) יהא חייב חטאת? חז"ל הורו שכוונת התורה אך לחמורות שבעברות אלו. כך כותב רש"י בפירושו לפסוק ב ד"ה מכל מצות ה' [אשר לא תעשינה]:

פירשו רבותינו: אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת[20].

המשנה בראש מסכת כריתות מנתה שלושים ושש עברות שעליהן חייבה התורה את העובר במזיד (שלא בעדים ובהתראה) בעונש כרת, שהוא עונש בידי שמים (אולם העובר עליהן במזיד בעדים והתראה חייב בעונשי בית דין שונים – על חלקן מיתה ועל חלקן מלקות[21]). שלושים ושש העברות הללו מנויות שם לצורך דיון בחיוב החטאת המוטל על העובר עליהן בשוגג, שכן כמבואר באותו פרק במשנה שם, לא על כולן מביא השוגג חטאת, מכיוון שלא כולן מתאימות לתנאים שפורטו לעיל להבאת הקרבן:

• שני הפרטים האחרונים ברשימה שבמשנה הם "[קרבן] הפסח והמילה – במצוות עשה", ואף שחייבים על ביטול שתי מצוות עשה הללו כרת, אין מביאין על שגגתן חטאת.
• שתיים מן העברות הן "טמא שאכל את הקודש והבא למקדש טמא", אולם "המטמא מקדש וקודשיו… הוא בעולה ויורד", ולא בחטאת קבועה, כמבואר בהמשך פרשתנו (ה', ב-ג)[22].
• אחת העברות המנויות במשנה היא "המגדף", ולדעת חכמים במשנה "יצא מגדף (- מחיוב הבאת חטאת), שאינו עושה מעשה"[23].

נמצא כי על שלושים ואחת מן העברות המנויות במשנה חייב העובר בשוגג קרבן חטאת. אמנם רשימה זו אינה מלאה: ישנן עברות נוספות שחייבים על שגגתן חטאת ולא נזכרו במשנה מסיבות שונות[24], וישנן עברות שהמשנה מנתה אותן לאחת, אך בפרטן אתה מוצא כמה עברות[25]. הרמב"ם בהלכות שגגות (פרק א הלכה ד) כתב פירוט מלא של העברות הללו:

כל העברות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה – ארבעים ושלוש…

כל כרתות שבעריות – שישה ועשרים[26], ובשאר העברות – שבע עשרה[27].

 

עתה אנו מגיעים לשאלה החשובה הנוגעת לענייננו: מהו המקור לקביעתם של חז"ל כי 'מצוות ה' אשר לא תעשינה' שעל שגגתן מביאים חטאת הן דווקא המצוות שעל זדונן יש כרת?

ניתן היה לומר, כי בגלל מספרם הרב של הלאווים שבתורה, הסתבר לחז"ל שכוונת התורה היא שחיוב חטאת יחול רק על החמורים שבהם. אולם על פי סברה זו ניתן היה לצמצם את הלאווים בדרך שונה: רק לאלו שעל זדונם (בעדים והתראה) יש חיוב מיתת בית דין[28], או אף לצמצם עוד יותר: לחייבי סקילה בלבד[29].

 

נראה כי מאחרי הצמצום שעשו חז"ל עומדת תפיסה עקרונית של כפרת החטאת: החטאת נועדה לטהר את היחס שבין ה' לבין אדם שחטא לפניו בשוגג בחטא כה חמור עד שלוּ נעשה במזיד היה יוצר את החיוב החמור ביותר בין האדם לבין ה'. חיוב זה הוא עונש הכרת דווקא, שהוא העונש החמור ביותר בידי שמיים. עברות שיש בהן עונש בית דין בלבד – אף אם זוהי סקילה, החמורה בעונשי בית הדין – אך אין בהן כרת, מסתבר שעיקר פגיעתן היא בחברה או בעם, ועל כן אין חיוב הכפרה של קרבן חטאת חל על שגגתן של עברות כאלו[30].

 

חז"ל בספרא כאן (דיבורא דחובה א, ז) למדו את הצמצום שאנו דנים בו ממקום אחר בתורה, שבו נידון סוג שונה במקצת של חטאת. בסופה של פרשת שלח בספר במדבר, (ט"ו, כב-לא), נידונו שני מקרים של חיוב חטאת על עברות. הבה נשווה:

במדבר ט"ו		ויקרא ד'
וְכִי תִשְׁגּוּ	(כב)	וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ	(יג)	חטאת ציבור
		וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל
וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה.		וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.
… וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה… וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת.	(כד)	… וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת…	(יד)
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם…	(כה)	וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.	(כ)
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה	(כז)	וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ	(כז)	חטאת יחיד
		בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.
וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.		… וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה…	(כח)
		וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.	(לב)
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ.	(כח)	וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.	(לה)

בחטאת הציבור ניכרים שני הבדלים חשובים בין שתי הפרשיות. הבדל אחד הוא בנסיבות הבאת החטאת. בספרנו מדובר בעשיית "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה", ואילו בספר במדבר, השגגה היא באי-עשיית "כָּל הַמִּצְוֹת… אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה". זוהי אפוא שגגה חמורה בהרבה, הנוגעת לכל התורה כולה. ובהתאם לכך אף הקרבן המתחייב בספר במדבר כולל שתי בהמות (וזהו ההבדל השני): פר בן בקר לעולה ושעיר עזים לחטאת, במקום פר לחטאת בספרנו.

אף ביחס לחטאת היחיד ששגג באי-עשיית כל המצוות, חמור במקצת דין הבאת קרבן החטאת המתואר בספר במדבר: שלא כבספרנו, בספר במדבר אין ניתנת לו הבחירה בין הבאת נקבה מן העזים או מן הכבשים, אלא הוא חייב בהבאת "עֵז בַּת שְׁנָתָהּ" דווקא.

חז"ל (בספרי שלח קיא ובתלמוד הוריות ח ע"א) פירשו כי החטאת שבספר במדבר באה לכפר על שגגת עבודה זרה של הציבור או של היחיד. דבריהם הוסברו באריכות ברמב"ן לפסוק כב שם, ד"ה וכי תשגו: "שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצוות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצווה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המְצֻוֶּה בהם, והיא עבודה זרה".

 

והנה, בפרשה ההיא מסיימת התורה בהדגשה כי החטאת מכפרת רק על השוגג, ואילו על המזיד נאמר שם בפסוק ל:

 

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף

וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

 

הרקע לחיוב החטאת שם הוא, אם כן, שגגה בדבר שעל זדונו חייבים כרת. אלא שעדיין יש לטעון שדבר זה מיוחד לעבודה זרה הנידונה שם, שבה אכן יש חיוב כרת על המזיד. אולם אנו הרי חפצים ללמוד שכל העברות שחייבים עליהן חטאת (והנידונות בספר ויקרא) הן עברות שעל זדונן חייבים כרת. על כן בא הספרא במקומנו ואומר:

"אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה" – יכול דברים שזדונן כרת ודברים שאין זדונן כרת (- יהא חייב על כולם חטאת)?

תלמוד לומר (במדבר ט"ו, כט) "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה" – הרי כל העושה בשגגה כעבודה זרה: מה עבודה זרה מיוחדת, מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל מעשה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

אם כן, דברי הסיכום של פרשת החטאות בספר במדבר רומזים לשוויון עקרוני של כל החטאות: 'תּוֹרָה אַחַת' לכל העושים בשגגה. שוויון זה נוגע לנסיבות המחייבות את הבאת החטאות כולן[31] – עברה שזדונה כרת[32].

 

ג. "על חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן עולה ויורד"

שלא כמו ההגדרה הרחבה והסתומה במקצת של החטאים שעליהם חייבים חטאת קבועה, מגדירה התורה בבירור את שלוש העברות שעליהן חייבים קרבן עולה ויורד. הבה נפרטן:

 

1. שבועת העדות

 

ה', א     וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע

אִם לוֹא יַגִּיד – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

 

העבֵרה שפסוק זה עוסק בה היא על מה שמכונה בפי חז"ל 'שבועת העדות', והיא נידונה במשנה ובתלמוד בפרק רביעי של מסכת שבועות, הנושא את השם הזה (וברמב"ם הלכות שבועות פרקים ט-י). וכך מתארת המשנה שם (פ"ד מ"ג) את הנסיבות לחיוב קרבן על שבועת העדות:

שבועת העדות כיצד? (א) אמר לשניים: בואו והעידוני (- עדות הידועה לכם, שלא אפסיד ממון שלא כדין).

– שבועה שאין אנו יודעין לך עדות (- ובאמת הם יודעים, ונשבעו לשקר).

(ב) או שאמרו לו: אין אנו יודעין לך עדות.

– משביע אני עליכם, ואמרו: אמן!

הרי אלו חייבין (- בקרבן עולה ויורד, כשירצו לכפר על שנשבעו לשקר).

והרמב"ם תיאר זאת בלשון זו (הלכות שבועות פרק א הלכה יב):

שבועת העדות כיצד? העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותם ולא העידו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות – זו היא נקראת שבועת העדות. וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגים. שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…" ולא נאמר בה: "וְנֶעְלַם" – לחייב על הזדון כשגגה.

 

2. טומאת מקדש וקודשיו

 

ה', ב      אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא…  וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.

ג       אוֹ  כִי  יִגַּע  בְּטֻמְאַת  אָדָם…        וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא  יָדַע  וְאָשֵׁם.

העברה הנידונה כאן נעשתה בשגגה – "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – אולם העברה עצמה מה היא? הנה דברי הרמב"ם בהלכות שגגות פרק י הלכה ה:

מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא – כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש והוא לא ידע. אף על פי שהדבר מפי הקבלה, הרי הוא כמפורש, שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש ולטמא שנכנס למקדש. באוכֵל נאמר (ויקרא ז', כ): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה"… ובנכנס למקדש נאמר (במדבר י"ט, כ): "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל, כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא". וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקודשיו, פירש הקרבן שמביאין על שגגתם.

רמב"ן בביאורו לפסוק ב בפרקנו מוכיח ממקומנו עצמו שזהו פשט המקרא כאן:

הפרשה הזו תקצר בדבר המובן. כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכוהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה, או כאשר יישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא, בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן. ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא, זולתי שיאכל קודשים או יבוא למקדש, ואין בהעלמת השבועה חטא, זולתי שיעבור עליה. וזה יישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו.

רמב"ן בונה את טענתו כי הכתוב במקומנו 'מקצר בדבר המובן' על שתי ראיות, האחת חיצונית והאחרת פנימית. הראיה החיצונית היא ידיעתנו ממקום אחר כי אין בנגיעה בדבר טמא איסור, ועל כן לא יעלה על דעתנו שחיוב הקרבן בפסוק ב הוא על עצם הנגיעה בדבר הטמא. הראיה הפנימית היא ההשוואה בין הפסוקים שאנו דנים בהם (ב-ג) לפסוק הבא אחריהם, העוסק בעברה השלישית המחייבת קרבן עולה ויורד: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם… וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם". וכי במה חטא אדם זה? הרי לא נאמר כאן שכשנעלם ממנו דבר שבועתו הוא עבר עליה! דבר זה מובן מעצמו, והכתוב מקצר בכך. ואם כן, כך הדבר גם בעברת הטומאה.

לבסוף נעיר כי דיני העלם טומאה וחיוב קרבן עולה ויורד למי שנכנס למקדש או אכל קודש בהעלם זה נידונים בפרקים הראשון והשני של מסכת שבועות. דבר זה תמוה: מה עניינם של דינים אלו, הקשורים לסדר טהרות, במסכת שבסדר נזיקין העוסקת כולה (חוץ משני פרקים אלו) בענייני שבועות? התשובה לכך היא שהפרק השלישי במסכת זו עוסק בדיני 'שבועת ביטוי' (העברה השלישית שחייבים עליה קרבן עולה ויורד), ואילו הפרק הרביעי עוסק בדיני 'שבועת העדות'[33]. נמצא כי חלקה הראשון של מסכת שבועות מפרט (בסדר שונה[34]) את כל דיניה של פרשת קרבן עולה ויורד שבראש פרק ה' בספר ויקרא; וזאת מכיוון ששניים מחיובי הקרבן הזה שייכים למסכת שבועות, ועורך המשנה לא חפץ להפריד את החיוב השלישי מן השניים האלו, אף שהוא שייך לסדר אחר במשנה[35].

 

3. שבועת ביטוי

 

ה', ד      אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב

לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם…

 

העבֵרה הנידונה כאן היא על מה שמכונה בפי חז"ל 'שבועת ביטוי': אדם נשבע שבועה מסוג מסויים ועבר על שבועתו בשוגג. כך מגדיר הרמב"ם עברה זו בהלכות שבועות פרק א הלכות א-ג:

שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתיים להבא ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה ושלא ייעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותם, בין להבא בין לשעבר.

כיצד לשעבר? שאכלתי או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני; או שלא אכלתי, או שלא זרק אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני.

כיצד להבא? שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים –

הרי אלו שתיים לשעבר ושתיים להבא.

נשבע אחת מארבע מחלקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל – ואכל, או שיאכל – ולא אכל; או שאכלתי – והוא לא אכל, שלא אכלתי – ואכל, הרי זו שבועת שקר. ועל זה וכיוצא בו נאמר (ויקרא י"ט, יב) "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר", ואם נשבע לשקר במזיד – לוקה; בשוגג – מביא קרבן עולה ויורד.

*  *  *

מדוע זכו דווקא שלוש העברות האלה לכפרת קרבן עולה ויורד? ועוד: האם ישנו מכנה משותף לשלושתן, שבגללו הן מתכפרות בסוג קרבן אחד, או שמא לכל עברה סיבה מיוחדת לחיובה בקרבן זה?

הבה נפרט את שאלתנו. שבועת העדות ושבועת הביטוי הן עברות שאין על זדונן כרת, ועל כן אינן מן העברות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה. כניסתן לקבוצת המצוות שמביאין על שגגתן חטאת עולה ויורדת מציינת אותן אפוא משאר העברות שאין עליהן כרת ולא קרבן. מה הסיבה לכך?

ולעומת זאת, כניסה למקדש בטומאה ואכילת קודש בטומאה הן עברות שחייבים על זדונן כרת, והן שייכות, אם כן, לקבוצת העברות שעל שגגתן ישנו חיוב חטאת. מדוע אפוא שינתה התורה עברה זו מכל העברות הדומות לה, להקל על מי שעבר עליה בשוגג, שאם הוא עני יוכל להביא תחליף לחטאת הקבועה, מה שלא עשתה בשום עברה אחרת שיש בה כרת? האם הדבר מעיד על חומרתה של עברה זו, או שמא דווקא על קולתה? ואולי המונחים חומרא וקולא אינם שייכים לכאן?[36]

לא מצאנו בדברי המפרשים תשובה משכנעת לשאלות אלו, ולעתים סותר טעמו של מפרש אחד את טעמו של האחר[37]. על כן נותיר את השאלות הללו על כנן.

 

שאלה אחרת נוגעת לסדרן של העברות בפרשת קרבן עולה ויורד: מדוע הפרידה התורה בין שבועת העדות (פסוק א) לשבועת הביטוי (פסוק ד) וחצצה ביניהן בדין העלם טומאה (פסוקים ב-ג), שאינו דומה כלל לדיני השבועות הסובבים אותו?

התשובה הנראית לנו היא שלא אופיין המשפטי של העברות הוא שקבע את סדרן, אלא אופי הכפרה שמכפר הקרבן על כל אחת מהן – שהוא העיקר בפרשתנו. המיוחד בכפרת העברה של שבועת העדות הוא שהקרבן מכפר בה אף על המזיד. לעומת זאת, בעברה של טומאת מקדש וקודשיו ושל שבועת הביטוי מכפר הקרבן אך על השוגג, כרוֹב קרבנות הכפרה. הדבר בא לידי ביטוי סגנוני בחזרה משולשת על המילים "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" בשתי העברות האחרונות, מילים שאינן מופיעות בשבועת העדות[38]. הסדר שבתורה מבליט אפוא את ייחודה זה של שבועת העדות, ייחוד שלא היינו שמים אליו לב לוּ הייתה מוצמדת לשבועת הביטוי, לפניה או לאחריה.

 

ד. "על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם ודאי ותלוי"

בפרשתנו נזכרו שלוש עברות שהתורה חייבה עליהן הבאת קרבן אשם. העברה הראשונה והעברה השלישית הן עברות שהחוטא יודע בוודאות שעבר עליהן, ועל כן האשם המובא עליהן נקרא 'אשם ודאי'; ואילו העברה האמצעית היא עברה מסופקת – שהאדם אינו בטוח אם עשאה – והאשם המובא על ידו נקרא 'אשם תלוי', משום שהוא מגן על האדם באופן זמני מפני עונש בידי שמיים, ו'תולה' לו עד אשר ייוודע לו אם חטא בוודאי – שאז עליו לדאוג לכפרה המתאימה לאותו חטא. הבה נפרט בקצרה את שלוש העברות הללו.

 

1. אשם מעילות

 

ה', יד-טז   וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

      נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה', וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ…

              וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם

      וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן

              וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.

 

העבֵרה שמדובר בה כאן היא מעילה בהקדש בשוגג, והיא נידונה בש"ס במסכת מעילה שבסדר קודשים (ובדברי הרמב"ם בהלכות מעילה, בסוף ספר עבודה). הנה לשון הרמב"ם בראש הלכות מעילה:

אסור להדיוט ליהנות מקודשי השם, בין מדברים הקרֵבים על גבי מזבח בין מקודשי בדק הבית. וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי השם – מעל… כל המועל בזדון, לוקה ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו…

מעל בשגגה, משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים (- לכל הפחות) ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות… ושילום הקרן בתוספת חומש עם הבאת הקרבן – מצוַת עשה.

 

2. אשם תלוי

אשם זה קשור בחטאת הקבועה של היחיד, ויש צורך להשוות ביניהם:

 

אשם תלוי (ה', יז-יח)	חטאת היחיד (ד', כז-לה)
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא	וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ
וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה	בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.
וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.	אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא
וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים…	וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים…
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג	וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא
וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.	וְנִסְלַח לוֹ.

במבט שטחי נראה כי את הבאת שני הקרבנות מחייבות אותן נסיבות: חטא בשגגה ובעשיית מעשה שיש בו עברה על "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה". מדוע אפוא מביא החוטא שבפרק ד' קרבן חטאת – שעירת עזים, ואילו זה שבפרק ה' מביא קרבן אשם – איל תמים?

בעיון מדוייק יותר מתברר כי הנסיבות להבאת שני הקרבנות נבדלות בנקודה מרכזית אחת: בפרק ד' חל חיוב הבאת הקרבן "אוֹ (- אם) הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא", ואילו בפרק ה' נאמר ההפך: "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ…" (ושוב נאמר בסוף העניין "וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ"). אולם אם החוטא 'לא ידע' שחטא, כיצד יביא קרבן על מעשה שאינו יודע שעשאו? על כך עונה רש"י בד"ה ולא ידע ואשם:

העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו. כגון חֵלב ושומן לפניו, וכסבור שתיהן היתר, ואכל את האחד. אמרו לו: אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל – הרי זה מביא אשם תלוי, ומגן עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא. ואם נודע לו לאחר זמן, יביא חטאת.

דיני אשם תלוי נידונו במסכת כריתות החל מפרק רביעי (וברמב"ם הלכות שגגות פרק ח), בזיקה הדוקה לדיני החטאת, הנידונים אף הם שם. הנה לשון הרמב"ם בראש פרק ח מהלכות שגגות:

כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על 'לא הודע' שלו אשם תלוי. ומהו 'לא נודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג – הרי זה מצווה להקריב אשם… וזהו הנקרא אשם תלוי, מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו[39] עד שיִוָּדַע בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו.

 

3. אשם גזלות

 

ה', כ-כו    וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'

וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל

אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

          אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר…

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל…

וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו…

          וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'… וְנִסְלַח לוֹ…

הלכותיה של עברה זו נידונו במסכת שבועות בפרק החמישי – פרק 'שבועת הפיקדון'[40] (וברמב"ם הלכות שבועות פרקים ז-ח). וכך מתארת שם המשנה (פ"ה מ"ב) את הנסיבות המחייבות הבאת אשם גזלות:

שבועת הפיקדון – כיצד?

(א) אמר לו: תן לי פיקדוני שיש לי בידך.

– שבועה שאין לך בידי.

(ב) או שאמר לו: אין לך בידי.

– משביעך אני, ואמר: אמן! (- ונשבע לשקר)

הרי זה חייב (- לכפר על חטאו בקרבן אשם לאחר שישיב את הפיקדון).

והנה לשון הרמב"ם בהלכות שבועות פרק א הלכות ח-ט:

שבועת הפיקדון כיצד? כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון בין מלווה, או שגזלו או עשקו, או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא י"ט, יא) "לֹא תְכַחֲשׁוּ"… ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו – הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר (שם) "לֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"… ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפיקדון.

ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששיקר בה? משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש, ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג[41], שנאמר… "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם…" ולא נאמר בו 'ונעלם ממנו' – לחייב מזיד כשוגג.

 

להשלמת רשימת העברות שעליהן חייבה התורה הבאת אשם יש להוסיף את פרשת שפחה חרופה שבהמשך ספרנו (י"ט, כ-כב):

 

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע

וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ

בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן… וְנִסְלַח לוֹ…

דיני שפחה חרופה וקרבן האשם המובא על ביאתה נידונו בסוף פרק שלישי של מסכת כריתות (וברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ג הלכות יג-יז והלכות שגגות פרק ט הלכות א-ו). לא נעסוק בדיניה בעיון זה, המוקדש לפרשת ויקרא.

*  *  *

 

שאלה דומה למה ששאלנו ביחס לעברות שעליהן יש להביא קרבן עולה ויורד יש לשאול גם ביחס לעברות שעליהן יש להביא קרבן אשם: מדוע זכו דווקא אלו לכפרתו של קרבן האשם, והאם יש לארבעתן מכנה משותף שבגללו הן מתכפרות באותו סוג קרבן, או שמא לכל עברה סיבה מיוחדת לחיובה בקרבן זה?

ועוד שאלה המיוחדת לקרבן זה: מדוע הופרדו בספרנו שלוש העברות המחייבות אשם והנידונות בפרשתנו מן העברה הרביעית המחייבת קרבן זה והנידונה בפרק י"ט?

אף כאן אין אנו מוצאים בדברי המפרשים תשובה משכנעת לשאלות אלו, ואנו מותירים אותן על כנן. אולם ביחס לשתיים מן העברות מעיד סגנון הכתוב ותכנו ההלכתי כי יש ביניהן מכנה משותף, אלו הן העברה הראשונה והשלישית:

 

אשם גזלות (כ-כו)		אשם מעילות (יד – טז)
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:	(כ)	וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:	(יד)
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'…	(כא)	נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה'…	(טו)
וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ	(כד)	וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם	(טז)
וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו		וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו
לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ[42]…		וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן.

 

דמיון זה מלמד כי האשם מכפר בייחוד על חטא המעילה בה'. ועוד הוא בא ללמד כי הכחשה שמכחיש אדם בעמיתו על תביעת ממון שיש לו בידו ושבועת שקר שהוא נשבע על כך, אף שהן עברות שבין אדם לחברו, יש בהן צד הדומה למעילה בקודשי השם[43].

הקבלה זו שערכנו בין העברה הראשונה לבין העברה השלישית מבליטה את שאלת סדרן של העברות בפרשת האשם: מדוע הפרידה התורה בין המעילה בקודשי השם לבין המעילה האחרת בה' (בהכחשת חברו ושבועה על שקר) וחצצה ביניהן בדין אשם תלוי, שאינו דומה כלל לדיני המעילה הסובבים אותו? שאלה דומה שאלנו בפרשת קרבן עולה ויורד, אך במקומנו מחריפה השאלה, משום שדיני אשם מעילה ואשם תלוי נאמרו בדיבור אחד של ה' אל משה, ואילו הדין של אשם גזלות נאמר בדיבור בפני עצמו.

התשובה שנציע כאן דומה לתשובה שענינו ביחס לסדר הדינים בפרשת קרבן עולה ויורד (אלא שהסדר בפרשת האשם הפוך). גם כאן, לא אופיין המשפטי של העברות הוא שקבע את סדרן, אלא אופי הכפרה שמכפר הקרבן על כל אחת מהן. כפרת העברה של שבועת הפיקדון באמצעות קרבן האשם נעשית אף על המזיד (ובעיקר על המזיד – ראה הערה 41). בכך דומה שבועת הפיקדון לשבועת העדות, ואף הלימוד על כך דומה בשתי השבועות: בשתיהן לא נאמר 'ונעלם ממנו' ולא הוזכרה 'שגגה'. שתי העברות האחרות שעליהן מכפר האשם – מעילה בקודשי השם וכניסה לספק איסור שיש בו כרת – כפרתן באה רק על השוגגים, כפי שהדבר מבואר בשתיהן.

מבחינה זו ראויה שבועת הפיקדון להפרדה משתי העברות האחרות, וזו נעשית על ידי חציצה מכוונת בין שתי המעילות באמצעות דין שונה של אשם תלוי ועל ידי דיבור חדש של ה' אל משה.

בדרך זו ניצבות שתי הפרשות, זו של קרבן עולה ויורד וזו של קרבן אשם, בהקבלה כיאסטית, כשתי מחציות שוות (שלושה עשר פסוקים כל אחת) של יחידה אחת[44]:

 

אף מזיד	1. שבועת העדות	עולה ויורד (ה', א-יג)
"וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ"	2. טומאת מקדש וקודשיו
	3. שבועת ביטוי
בשגגה	1. מעילה בקודשי השם	אשם (ה', יד-כו)
	2. אשם תלוי
אף מזיד	3. שבועת הפיקדון

הערות:

[1].   על סוגי הווידויים הנאמרים ביום הכיפורים ועל התפתחות מנהגי אמירתם ראה במבוא למחזור לימים נוראים, כרך יום כיפור, מהדורת דניאל גולדשמידט עמ' י-יב.

בתכלאל התימני (מהדורת ר"י קאפח ז"ל, כרך ג עמ' קכח) נשמר נוסח קצר ביותר של וידוי "על חטא", וכל השורות שהבאנו למעלה כלולות בו בשורה אחת: "ועל חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן".

[2].   ועל אמירת וידוי ללא כוונת הלב והבנת הנאמר כבר התוודה לפני כן באמרו "על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה".

[3].   סעיף זה, הסוקר את ענייניה של פרשתנו ואת מִבְנֶהָ הכללי, לקוח מן העיון לפרשת ויקרא בסדרה הראשונה, סעיפים א-ב. הדברים הובאו כאן שנית לצורך המשך העיון הנוכחי.

[4].   העולה יכולה לבוא זכרים מן הבקר או מן הצאן (מן הכבשים או מן העזים) וכן מן העוף (תור או בן יונה); את המנחה, הבאה מן הסולת, ניתן להביא סולת כמות שהיא, כמאפה תנור, על המחבת או במרחשת; קרבן השלמים יכול להיות מובא מן הבקר או מן הצאן, זכר או נקבה.

[5].   יוצאת דופן היא מנחת ביכורים (ב', יד-טז), שלפי פירושם של חז"ל (בספרא כאן) היא מנחת העומר, שהיא קרבן חובה של ציבור. לעומת זאת ראה פירושו של ראב"ע לפסוק יד, המבאר כי המילים "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים" מתייחסות לקרבן נדבה של יחיד: "והרוצה להביא מנחת בכורים נדבה – יביא".

[6].   חלוקת דיבור זה לשלושה נושאים – שלושה קרבנות – תואמת את החלוקה לפרקים, והיא חלוקה לשלושה חלקים שווים: פרק א' – 17 פסוקים; פרק ב' – 16 פסוקים; פרק ג' – 17 פסוקים.

[7].   יוצאי דופן הם קרבן היולדת במלאת ימי טהרה (ויקרא י"ב, ו-ח) וקרבן המצורע ביום השמיני לטהרתו (ויקרא י"ד, י-לב), שבשניהם ניתנת אפשרות ליולדת הענייה ולמצורע המיטהר אם דל הוא להביא תחליף לכבש – תור או בן יונה. בכך דומים הם לקרבן עולה ויורד שבמקומנו.

[8].   החטאת לסוגיה השונים (כולל קרבן עולה ויורד) מובאת מן הבקר – פר זכר (אך אין חטאת נקבה מן הבקר כפי שהדבר אפשרי בשלמים); מן הצאן – שעיר עזים זכר, שעירת עזים, כבשה (ורק כבש זכר אינו אפשרי בחטאת); מן העוף – תורים או בני יונה; מן הצומח – מנחת סולת.

[9].   האפיקים השונים הם מבחינת סוג הקרבן – עולה, מנחה או שלמים; מבחינת יוקר הקרבן – מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או מן הצומח; ובמנחות ישנן דרכי הבאה שונות של הסולת.

[10].  אף דיני הקרבתו של פר החטאת (של הכהן המשיח ושל העדה) שונים שוני מהותי מדיני הקרבתם של שעיר החטאת (של הנשיא) ושל חטאת היחיד.

[11].  על עברות אלו נייחד את הדיבור בסעיף ג בעיוננו.

[12].  א. אף הקרבנות הנזכרים בהערה 7 נקראים "עולה ויורד" (משנה כריתות פ"ב מ"ד), וההבדל בינם לבין החטאת הנידונה במקומנו הוא ששם קיימות אך שתי אפשרויות, ואילו במקומנו – שלוש.

ב. ראוי להדגיש כי כמו בחטאת הרגילה ה'קבועה', אין החטא מהווה סיבה להתחלפות אופני ההבאה אלא מעמדו של המביא. אלא שבחטאת הקבועה תלוי הדבר בחשיבותו של האדם החוטא ותפקידו בישראל, ואילו בקרבן עולה ויורד – ביכולתו הכלכלית של החוטא; וכיוון שזו עשויה להשתנות, יכול דינו של אדם שחטא ונתחייב בקרבן עולה ויורד להשתנות לאחר מכן בהתאם לשינוי במצבו הכלכלי (משנה וגמרא כריתות כז ע"ב).

[13].  אלא שהיחיד שעבר בשגגה על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה (ולא על שלוש העברות המיוחדות לחטאת 'עולה ויורד') יכול להתכפר אך ורק בכבשה או בשעירת עזים, אף אם הוא עני ואין ידו משגת. ולאידך גיסא: אף כהן משיח או נשיא שעברו על אחת משלוש העברות המיוחדות לחטאת עולה ויורד מתחייבים בהבאת כבשה או שעירת עזים, כחיובו של הדיוט.

[14].  בכך דומה האשם לקרבן עולה ויורד, המובא אף הוא על שלוש עברות הנזכרות בפרשתנו לפני כן (ה', א-ד).

[15].  א. על ארבע העברות הללו, המחייבות הבאת אשם, נייחד את הדיבור בסעיף ד בעיוננו.

ב. ישנם עוד שני חיובים של הבאת אשם: אשם המצורע, המובא ביום השמיני לטהרתו (ויקרא י"ד, יב-יד), ואשם נזיר, המובא ביום השמיני לאחר שנטמא למת (במדבר ו', יב). אשמות אלו באים כבשים בני שנה (ולא אֵילים בני שנתיים) וביחד עם קרבנות נוספים, והם אינם במסגרת דיוננו.

[16].  פירוט שנותיהן של הבהמות השונות המובאות לקרבן על פי כינויה של כל בהמה בתורה נמצא במשנה פרה פרק א ובדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק א הלכה יד.

[17].  את כוונתה של שורת הווידוי הראשונה שהבאנו – "על חטאים שאנו חייבים עליהם עולה" (והקושי ברור: הרי העולה היא קרבן נדבה) – לא נבאר בעיון זה. ביאורה מצוי בסעיף ו של העיון לפרשת ויקרא מן הסדרה הראשונה.

[18].  החטאת שאנו דנים בה עתה היא המפורטת בפרק ד', והיא נקראת "חטאת קבועה" כדי להבדילה מן החטאת המשתנה – קרבן עולה ויורד.

[19]. ואם הביא הרי הוא שוחט חולין בעזרה – ראה בעיון לפרשת ויקרא, סדרה ראשונה, עמ'
11-10 והערות 17-15 שם.

[20].  כדברי המשנה השנייה במסכת כריתות: "על אלו (- הלאווים המנויים במשנה שלפניה) חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת".

[21].  ראב"ע בפירושו לפסוק ב כתב כי החטאת באה על "אחת ממצוות לא תעשה שיש עליהן כרת או מלקות", ואפשר שכוונתו: כרת בלא עדים והתראה, ומלקות בעדים והתראה (וכל שכן באלו שחייב עליהן 'כרת או מיתה').

[22].  אלו הם דברי רבי מאיר במשנה השנייה בכריתות.

[23].  הלכה כחכמים – רמב"ם הלכות שגגות פרק א הלכה ב. הרמב"ם מוסיף שם שאף המקבל עליו עבודה זרה באלוה בשגגה פטור מן הקרבן מטעם שאין בו מעשה: "לפיכך המקבל עבודה זרה באלוה, אף על פי שהוא חייב כרת אם היה מזיד ונסקל, אם קיבל בשגגה – פטור מן הקרבן, לפי שלא עשה מעשה".

[24].  כגון הבא על בתו – שלא נזכרה בפירוש בתורה, ונלמדה בקל וחומר ובגזרה שווה (סנהדרין עו ע"א), ועל כן לא מנתה זאת המשנה. וכגון "בעל ידעוני במעשה" (לשון הרמב"ם), שהמשנה לא מנתה אותו, אולי מפני שכללה זאת בבעל אוב.

[25].  כגון מה שמנתה המשנה "הבא על אישה ובתה" כעברה אחת, אך זו כוללת גם את הבא על אם אשתו וגם את הבא על בת אשתו. עוד מסתבר שהמשנה התכוונה גם להמשכו של איסור זה (ויקרא י"ח, יז) "… אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ", ואם כך יש כאן עוד כמה איסורים.

[26].  כך הגרסה הנכונה בדברי הרמב"ם בכתבי יד ובדפוסים עתיקים. במשנה נמנו חמש עשרה עריות בלבד. המקור לחיוב כרת בכל העריות הוא הנאמר בסוף פרשת העריות (ויקרא י"ח, כט): "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם".

[27].  ארבע מהן הן עבודה זרה ואיסורים הקשורים בה, שלוש – חילול שבת ויום הכיפורים, חמש – איסורי אכילה, וחמש עברות שהן בגדר פגיעה במקדש.

[28].  והם שלושים ושישה, ומנויים בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק טו הלכות י-יג. רשימה זו אמנם חופפת חלקית את רשימת חייבי הכרת, אך ישנם חייבי כרת שכשעברו בעדים והתראה הם חייבים מלקות בלבד, כגון אוכל חלב ודם וחמץ בפסח, וישנם חייבי מיתה שלא נאמר בהם כרת (במקרה שלא היו עדים והתראה), כגון המכשף והרוצח.

יש לציין שלא כל חיובי מיתות בית דין הם על עברות שיש בהן מעשה, ועל כן על אחדים מהם לא יוכל לחול חיוב חטאת.

[29].  סקילה היא החמורה שבעונשי בית דין (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יד הלכה ד), ו"כל הנסקלין שבתורה שמונה עשר" (שם פרק טו הלכה י), אלא שבאחדים מהם אין מעשה.

[30]. ואכן, סקירת העברות שחייבים עליהן כרת (ראה הערות 27-26) מלמדת שאין בהן עברות שבין אדם לחברו.

[31].  שהרי בדיני החטאות המובאות אין שוויון: שונה החטאת על עבודה זרה מחטאות הבאות על עברות אחרות, והן בעבודה זרה והן בשאר העברות שונה חטאת הציבור מחטאת היחיד. ואף בין היחידים אין החטאות זהות בשאר העברות, אלא יש הבדל בין כהן משיח לנשיא ולהדיוט.

[32].  יש להעיר שמן הסיום של פרשת החטאות בספר במדבר – "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה… וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" – אכן ניכר שדווקא הכרת הוא המגדיר את העברה שעליה חייבים חטאת. שהרי על עבודה זרה, שעל פי פירושם של חז"ל היא הנידונה בפרשה זו, ישנה מיתת בית דין (כשיש עדים והתראה), ואף על פי כן אין הכתוב מנגיד את חיוב החטאת הבאה בשוגג ביחס לעושים ביד רמה, אלא במה שנוגע לעונש הכרת בלבד.

[33].  הפרק החמישי של מסכת שבועות עוסק ב'שבועת הפיקדון', שהיא אחת משלוש העברות שעליהן מביאים אשם והנידונות בהמשך הפרשה; וראה להלן, סעיף ד3.

[34].  על אף היצמדותה של מסכת שבועות לפרשת קרבן עולה ויורד, שינתה משנת שבועות את סדר הדינים בהתאם להיגיון המתאים למסכת שבמשנה. את דיני העלם טומאה הקדימה לגוף המסכת, כדי שלא יחצצו בין דיני השבועות השונים המרכיבים את כל שאר פרקי המסכת. בתלמוד ג ע"א ביארו את הקדמת דינים אלו בכך ש"איידי דזוטרין מילייהו, פסיק שרי להו, והדר תני שבועות דנפישן מילייהו" (תרגום ענייני: אגב שמעטים דיניהם, מתיר עצמו התנא מהם, וחוזר ושונה דיני שבועות שרבים דיניהם). וטעם זה אינו שונה מהותית ממה שכתבנו לעיל; את הדיון בשבועת ביטוי הקדימה המסכת לדיני שבועת העדות, משום שהיא קושרת אותו בפרק השלישי לשבועה נוספת – שבועת שווא. המשנה מבחינה בין שני סוגים קרובים אלו של שבועות (ראה פ"ג מ"ז), שהן השבועות המובהקות שאדם נשבע מעצמו, ללא כל אילוץ חיצוני וללא זיקה לאדם אחר, ונראה שהן גם הנפוצות ביותר. וראה בדיבור הראשון של התוספות למסכת שבועות הסבר אחר לסדר הפרקים.

[35]. וראה בתלמוד ג ע"א: "שבועות וידיעות הטומאה, דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד – תני להו גבי הדדי".

[36].  עברה זו של שגגת טומאת מקדש וקודשיו שונה משאר העברות של החטאת הקבועה לא רק בקרבן המובא אלא גם בנסיבות המחייבות את הבאת הקרבן. כך כותב הרמב"ם בראש פרק יא מהלכות שגגות: "שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקודשיו מה שאין כן בשאר כריתות; שכל הכריתות, כיוון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת. אבל בטומאת מקדש וקודשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים". בהמשך ההלכה מדגים הרמב"ם דבר זה ועומד על מקורותיו בפסוק. מסתבר שיש קשר בין השינוי הנידון בהערה זו לבין השינוי בקרבן שנידון בגוף העיון. טיבו של קשר זה אף הוא מצריך בירור.

[37].  דעות אחדות הובאו בפירושו של מנחם בולה בסדרת 'דעת מקרא' לספר ויקרא, עמ' פב-פד.

[38].  חיסרון זה הוא ששימש מקור להלכה שאף המזיד מתכפר בקרבן בשבועת העדות – ראה דברי הרמב"ם (שבועות פרק א הלכה יב) שהובאו בראש סעיף זה.

[39].  בעיוננו לפרשת ויקרא בסדרה הראשונה 'בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה', סעיף ה, נידונה מחלוקת התנאים על מעמדו של אשם תלוי כקרבן שניתן להביאו בנדבה.

[40].  ראוי לציין כי השם שנתנו חז"ל לשבועה המחייבת את הבאת האשם הוא 'שבועת הפיקדון', כנראה משום שפיקדון הוא הדוגמה הראשונה המובאת בכתוב למה שהכחיש הנתבע ונשבע על שקר. מאידך, לאשם המובא על 'שבועת הפיקדון' קראו חז"ל 'אשם גזלות', אפשר משום שתיאור תהליך תשובתו של החוטא בפרשה מתחיל דווקא בדוגמה זו: "וְהֵשִׁיב אָת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת… אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן… וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא…".

[41].  'שוגג' שמדובר בו כאן הוא שכיחש בממון במזיד ואף נשבע לשקר במזיד בידעו שאסור לעשות כן, אך לא ידע שחייבים על כך קרבן. אולם אם שכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ונזכר אחר כך, וכן אם לא ידע שאסור להישבע לשקר על כפירת ממון – הרי הוא אנוס, ופטור מקרבן (רמב"ם שם י-יא).

[42].  פרשת אשם גזלות נכפלה בספר במדבר בפרשת נשא (ה', ה-י) כדי ללמד כיצד ינהג הרוצה לכפר על חטאו אם הנגזל מת "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו". במקרה כזה "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן" (פסוק ח שם). דין זה מגביר עוד יותר את הדמיון של אשם גזלות לאשם מעילות.

[43].  ומכאן תשלום חומש בנוסף על הקרן בפרשת אשם הגזלות. שכן החומש איננו בגדר קנס אלא הוא דין קבוע להפקעה מהקדש, הַשְׁווה לויקרא כ"ז בכמה מקומות.

[44]. ההקבלות הללו מלמדות אותנו על קשרים נוספים בין העברות השונות המחייבות את שני הקרבנות הללו: שתי העברות שעליהן חייבים בקרבן אף במזיד – שבועת העדות ושבועת הפיקדון – הן עברות שיש בהן גם צד שבין אדם לחברו, וצד זה דומה בשתיהן: העובר עליהן נשבע לחברו שבועת שקר שיש בה גרימת הפסד ממון לחברו (אפשר שצד זה שבעברות אלו הוא הגורם לכך שאין בהן הבחנה בין שוגג למזיד). אף בעברות שבין אדם למקום בשני הקרבנות ניכר דמיון בין טומאת מקדש וקדשיו, עברה המחייבת קרבן עולה ויורד, לבין מעילה בקודשי ה' המחייבת קרבן אשם – בשתיהן פגע אדם בשוגג בקודשי ה', אמנם פגיעות מסוג שונה.