דיני בעלי החיים: הטמא והטהור, הנאכל ואשר לא ייאכל (פרק י"א)

דיני בעלי החיים: הטמא והטהור, הנאכל ואשר לא ייאכל (פרק י"א)

מה משמעותם של הסימנים שנתנה התורה לכשרות הבהמות והחיות, והאם הם קשורים זה בזה?

 

קובץ word להורדה:  דיני בעלי החיים

א. מבנה הפרק והבחנת הנושאים הנידונים בו

בסופה של פרשתנו, בפרק י"א פסוקים א-מז, מצויה יחידה גדולה העוסקת בדיניהם של בעלי החיים השונים בשני תחומים: א. בעניין היתר אכילת חלק מהם ואיסור אכילת האחרים; ב. בעניין היות נבלתם של כמה מינים מהם מטמאת במגע.

בראש הפרק פתיחה כללית:

 

א-ב1      וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר…

 

ובסיומו חתימה לשני הנושאים הנידונים בו:

 

מו-מז    זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף

וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם

וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.

לְהַבְדִּיל   בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר

וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.

 

הפרק נחלק לשתי מחציות שוות, בנקודה שבה חל המעבר מנושא המאכלות לנושא הטומאות:

מחצית א פסוקים א-כג – המותר והאסור באכילה. פתיחתה (ב2): "זאת החיה אשר תאכלו"[1].

מחצית ב פסוקים כד-מז – בעלי החיים שנבלתם מטמאה. פתיחתה (כד): "ולאלה תטמאו"[2].

 

בכל אחת מן המחציות ישנן ארבע פסקאות, וכל פסקה מוקדשת לקבוצה מסוימת של בעלי חיים שיש להם מכנה משותף (דגים והחי במים, עופות, שרץ העוף, שרץ הארץ וכדומה) ולדיניהם של אותם בעלי חיים בתחום האכילה או הטומאה[3]. הנה טבלת המבנה:

 

 

מחצית א (א-כג) דיני אכילה מחצית ב (כד-מז) דיני טומאה
   (א-ב1)

1. (ב2-ח)

 

 

2. (ט-יב)

3. (כ-כג)

4. (יג-יט)

פתיחה כללית.

סימני הבהמות והחיות הנאכלות ופירוט ארבע החיות האסורות.

סימני הדגים המותרים.

רשימת העופות האסורים.

איסור שרץ העוף והיתר ארבעה מינים שלו.

1. (כד-כח)

 

2. (כט-לח)

 

 

3. (לט-מ)

 

4. (מא-מה)

(מו-מז)

טומאת נבלתן של בהמות וחיות החסרות סימני כשרות. 

טומאת נבלתם של שמונת שרצי הארץ, ודיני הדברים המקבלים טומאה ממגעם. 

טומאת נבלת בהמות המותרות באכילה כשמתו כדרכן. 

איסור אכילת כל שרץ הארץ.

חתימה כללית.

 

כבר בעיון ראשון בהרכב המחצית השנייה מתעוררת שאלה בנוגע לאחדות הנושאים הנידונים בה: הפִסקה הרביעית (פסוקים מא-מה) עוסקת באיסור אכילת "כל השרץ השֹרץ על הארץ", ואם כן היא שייכת למחצית א, העוסקת בדיני מאכלות, ולא למחצית ב, העוסקת בדיני טומאה.

האם גם במחצית א ישנה חריגה מדיני מאכלות שבהם היא עוסקת, אל דיני טומאה השייכים למחצית ב? אכן ישנה חריגה כזו, אלא שהיא קטנה בהיקפה וכמעט שאינה מורגשת: בפסקה הראשונה, כשבאה התורה לסכם את איסורן של ארבע החיות הנושאות רק סימן טהרה אחד, נאמר:

 

ח       מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ

וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ

טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

 

שלוש המילים המודגשות שייכות בפירוש לדיני טומאת נבלתם של חיות אלו – נושאה של המחצית השנייה[4]. דווקא מפני שמדובר בשלוש מילים, ולא בפסקה עצמאית ונבדלת, בולט לעין ערבוב התחומים.

אין זו הבעיה היחידה המתעוררת מעיון בסדר הדברים שבשתי המחציות, אולם בעיה כפולה זו, של ערבוב הנושאים, היא הבולטת ביותר, וחשיבותה רבה לבירור שאלתנו הבאה.

 

ב. האם איסור האכילה של בעל חיים הוא הגורם להיותו מטמא?

האם ישנו קשר מהותי בין שני הנושאים הנידונים בפרקנו, או שמא הם מצויים תחת קורת גג ספרותית אחת רק מחמת זאת ששניהם עוסקים בדיניהם של בעלי חיים ומצריכים את מיונם?

אין שאלתנו נשאלת בתחום טעמי המצוות, תחום שהוא ספקולטיבי במידה רבה, במיוחד במה שנוגע לשני הנושאים הנידונים בפרקנו[5]. אנו שואלים רק זאת: האם העיון במבנה הפרק ובסגנון הדברים הנאמרים בו עשוי להביאנו לגילוי זיקה רמוזה בין שני הנושאים הנידונים בו? זיקה כזו, אם תתגלה ותוגדר כהלכה, תוכל אולי לקדם את הבנתנו בטעמם של שני הנושאים הללו, או לפחות של אחד מהם.

סדר העניינים בפרקנו, שבו מתחילים בדיני מאכלות (במחצית א) ואחר כך עוברים לדיני טומאה (במחצית ב), מעלה על הדעת שאיסור האכילה של בעלי חיים מסויימים הוא הגורם לכך שאותם בעלי חיים מטמאים במותם. בדיקת מידת החפיפה בין שתי המחציות של פרקנו, מבחינת היקף מיני בעלי החיים המשותפים לשתיהן, תגלה שאין הדבר כך: רק הפִסקה הראשונה במחצית א, העוסקת בדיני האכילה של היונקים הגדולים – החיות והבהמות – נידונה במחצית ב לעניין טומאה: בפסקה הראשונה במחצית ב נידונה טומאת נבלתן של החיות חסרות סימני הכשרות, ובפסקה השלישית נידונה טומאת נבלתה של "הבהמה אשר היא לכם לאכלה". לעומת זאת, בשלושת סוגי בעלי החיים הנידונים בהמשך מחצית א – הדגים, העופות ושרץ העוף – אין כלל דין של טומאת מגע (או משא), לא במינים המותרים באכילה ולא במינים האסורים בה.

אף במה שנוגע לשרץ הארץ אין חפיפה מלאה בין האסורים באכילה למטמאים במגעם: זוהי הקבוצה הגדולה ביותר של מיני בעלי חיים האסורים באכילה: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים" (פסוק מב). אולם רק שמונה מתוכם, המנויים בפסוקים כט-ל, מטמאים במותם, ואילו כל שאר אלפי המינים של זוחלים וחרקים ורכיכות אסורים הם באכילה, אך אינם מטמאים במותם.

חוסר החפיפה קיים גם בכיוון ההפוך: כבר הזכרנו כי בפסקה השלישית במחצית ב (פסוקים לט-מ) נידונה טומאת הנבלה של "הבהמה אשר היא לכם לאכלה". מדובר כאן במינים המותרים באכילה, ובכל זאת אם לא נשחטו כדין אלא מתו כדרכם (או בדרך שאינה שחיטה המכשירה את אכילתם) – הרי הם מטמאין.

מכל האמור עד כאן מתברר שמחד גיסא איסור האכילה החל על מינים מסויימים של בעלי חיים אינו גורם להיותם מטמאים במותם, ומאידך גיסא היתרם של מינים אחרים אינו מונע את היותם מטמאים במותם[6].

 

ג. ההבחנה בין "שקץ" ל"טמא" באיסורי אכילה

הבה נבחן עתה את המונחים שבהם משתמש פרקנו לציון דיניהם של בעלי החיים שבהם הוא עוסק בשני התחומים הנידונים בו.

בשלוש הפסקאות הראשונות של מחצית ב, העוסקות בדיני בעלי החיים המטמאים במותם, שולט רק מונח אחד: "טמא". מילה זו חוזרת שם שמונה עשרה פעמים, הן כתואר, ביחס לבעלי החיים עצמם ("טמאים הם לכם"), והן כפועל, ביחס למי או למה שבא עמם במגע ("יטמא עד הערב").

במחצית א, לעומת זאת, מצויינים בעלי החיים האסורים באכילה בשני מונחים: "טמא" ו"שקץ". לכאורה באים שני המונחים להביע אותו דבר עצמו: ריחוק ותיעוב של בעל החיים האסור באכילה. ואכן, מה שמכונה בפרקנו "שקץ", מכונה במקומות אחרים בתורה "טמא"[7]. אולם נדמה שבפרקנו השימוש בשני המונחים הללו מדוקדק ומכוון, ויש לשים אליו לב דווקא משום שהמילה "טמא" מצויה בפרקנו בשני הקשרים שונים לכאורה.

במחצית א מצויה המילה "טמא" רק בפסקה הראשונה, והיא חוזרת בה חמש פעמים ביחס לארבע החיות הנזכרות בפרק האסורות באכילה: פעם אחת לכל אחת מהן בנפרד, ופעם חמישית ביחס לכולן כאחת. אין שום מונח אחר המתייחס לחיות האסורות בפסקה זו.

אולם ביחס לדגים ושאר חיות המים האסורים באכילה משתמש פרקנו רק במונח "שקץ" (כשם עצם או כפועל) ארבע פעמים; ביחס לעופות האסורים באכילה פעמיים נוספות (בפסוק הפתיחה יג); וביחס לשרץ העוף האסור באכילה עוד פעמיים (בפתיחת הפִסקה ובסיומה). המילה "טמא" אינה מופיעה כלל בשלוש הפסקאות הללו.

ארבע החיות ה"טמאות" האסורות באכילה מהוות דוגמה לקבוצת החיות והבהמות האסורות באכילה אשר אין להן סימני טהרה. האם מקרי הדבר שרק בעלי החיים המוזכרים בפסקה הראשונה של מחצית א כ"טמאים" בהקשר לאיסור אכילתם, הם אלו המוזכרים גם במחצית ב כמטמאים במגעם ומשאם, ואילו המינים שבהמשך מחצית א, המוגדרים כ"שקץ", אינם נזכרים כלל במחצית ב, משום שאינם מטמאים[8]?

הקשר בין "טומאת" האכילה של אותם מינים המוזכרים בראש מחצית א לטומאת המגע שהם מטמאים, הרי מפורש באותו פסוק המסכם את איסור ארבע החיות הללו שכבר הוזכר לעיל:

 

ח       מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ

וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ

טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

 

הרי מפורש הדבר, שהיותם 'טמאים לכם', יש לו שתי תוצאות: איסור אכילה מבשרם, וטומאה לנוגע בנבלתם. צירוף מילים זה – "טמא/טמאה/טמאים הם לכם" – החוזר בפסקה זו חמש פעמים, מופיע גם במחצית השנייה – (כו): "טמאים הם לכם, כל הנֹגע בהם יטמא", (כז): "טמאים הם לכם, כל הנֹגע בנבלתם יטמא עד הערב". ושוב בפסוקים כח וְ-לא.

כמעט שאין מנוס מן המסקנה, שהזיקה בין שני תחומי הדיון בפרקנו היא הפוכה מזו שנבחנה בסעיף הקודם: לא איסור האכילה הוא שגורם לטומאה, אלא הטומאה באותם מינים המטמאים במותם היא הסיבה להיותם אסורים באכילה! מעתה, אפשר שאף איסור אכילת נבלה (דברים י"ד, כא) נובע מחמת היותה מוגדרת בפרשתנו כדבר "טמא" (- היא מטמאה במגע ובמשא) ואינה ראויה לאכילה ל"עם קדוש", כפי שהדבר מנומק בספר דברים.

אין בכוונתנו לומר שאיסור האכילה של אותם מינים אינו אלא איסור להיטמא. על פי התורה שבעל פה אין כלל איסור להיטמא בטומאת נבלה, אלא הדבר הוא רשות (ורק מי שחייב בכניסה למקדש או באכילת קודש צריך להיזהר בכך)[9]. איסור האכילה הוא איסור עצמאי, העומד בפני עצמו, אולם סיבתו היא שהדבר האסור באכילה הוא טמא בהגדרתו (בהלכות טומאת מגע), והתורה אסרה אכילת דבר טמא (אף שלא אסרה את ההיטמאות לו במגע).

נמצא אפוא, שהגדרתו של בעל חיים במותו כ"טמא" מביאה לשתי תוצאות שונות זו מזו: תוצאה ראשונה היא שנבלתו מטמאה במגעה. אין איסור בטומאה זו כשלעצמה ויש דרך להיטהר ממנה בטבילה. התוצאה השנייה היא איסור אכילה של אותו בעל חיים, שאף היא מהווה "היטמאות" (ראה פסוקים מג-מד), אלא ש"היטמאות" זו היא איסור גמור ואין דרך להיטהר ממנה.[10]

ואכן, פרשן התורה בעל החוש הלשוני המופלא ר' יהודה ליב שפירא, בפירושו 'הרכסים לבקעה'[11], עמד על ההבחנה שעושה התורה בין היטמאות שהיא תוצאת נגיעה בנבלת בעל חיים טמא, שאל השורש טמ"א המציין אותה מצטרפת תמיד אות היחס למ"ד, לבין היטמאות שהיא תוצאת אכילת בעל חיים טמא, או עשיית איסור אחר המטמא את נפש האדם, שאל השורש טמ"א המציין אותה מצטרפת האות בי"ת. ואלו דבריו בפירושו לפסוק מג בפרקנו האוסר את אכילת שרץ הארץ:

"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" – וכן (ויקרא י"ח, כד) "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים"; (ויקרא כ"ב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", וכן כל טומאה הסמוכה לבי"ת, ואינה טומאת הגוף המִטהרת בטבילה או בהזיה, אלא טומאת הנשמה והרוח… חוץ מאשר (ויקרא ט"ו, לב) "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה"[12].

ו[טומאה] הסמוכה ללמ"ד, כגון (ויקרא כ"ד, ה) "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו"; (ויקרא כ"א, ג) "ולאחתו הבתולה… לה יטמא" – הוא טומאת הגוף (- הניתנת לטהרה) כמבואר בפסוק (שם, ד) "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"[13].

 

לאור הקשר שהצבענו עליו בין טומאה לבין איסור אכילה מתעוררת השאלה הבאה: מדוע הוקדמו דיני המאכלות לדיני הטומאה, הרי האחרונים משמשים בסיס ונימוק לראשונים?

נראה כי סדר הפרשה הוא מן החמור אל הקל: דיני המאכלות כוללים איסורים ברורים, ואילו דיני הטומאה אינם בגדר איסורים ועיקר מטרתם היא רק להגדיר את מצבו של האדם שנטמא (אמנם ממצב הטומאה יכולים להשתלשל איסורים שונים ביחס לאדם שלא נזהר בטומאתו).

יש לזכור עוד ששלוש מתוך ארבע הפסקאות הכלולות במחצית הראשונה אינן שייכות כלל לדיני הטומאה, ואילו הפִסקה הראשונה, השייכת לדינים אלו, כוללת בתוכה את המידע הנחוץ בעניין טומאתם של המינים הנידונים בה כרקע לאיסור אכילתם, כפי שהוסבר בסעיף זה.

 

ד. איסור אכילה משום "שקץ" ואיסור אכילה משום "טמא"

על פי דברינו נמצא כי לאיסורי האכילה של מינים שונים של בעלי חיים ישנם שני טעמים שונים, התלויים במהותם של אותם מינים: הדגים ויצורי המים האסורים, העופות האסורים ושרץ העוף האסור – כל אלה אסורים מחמת היותם "שקץ". וכך הסביר ר"י בכור שור את איסורם (י"א, ב):

כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים… ואדם מזוהם אינו ראוי לבוא לפני המקום.

נראה שהמונח "שקץ" אכן מביע תיעוב ומיאוס[14], כדברי ר' שמעון בן אלעזר (בכורות לז ע"א) "דברים שהנפש קצה בהם, נבלות וטרפות, שקצים ורמשים". ואכן, על בסיס איסור ה"שקץ" שבתורה חכמים אסרו מדבריהם דברים נוספים שיש בהם משום זוהמה:

אמר רב אחאי: המשהה נקביו עובר משום "לא תשקצו".

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרני דאומנא (זה ששותה בקרן מקיז הדם – שבה הוא מוצץ דם) עבר משום "לא תשקצו"[15].

(מכות טז ע"ב)

אולם במה שנוגע לחיות הגדולות האסורות באכילה, כגון הגמל, השפן, הארנבת, החזיר והסוס ושאר היונקים, שיש מהם הגדלים במשק האדם ויש מהם החיים בטבע והאדם צד אותם, בהם אין חש האדם מיאוס ותועבה כמו ב"שקץ" שאסרה תורה[16]. הטעם לאיסורם של אלו מפורש בפרקנו:

 

ד-ח       אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ    … אֶת הַגָּמָל…        טָמֵא הוּא לָכֶם

… וְאֶת הַשָּׁפָן…       טָמֵא הוּא לָכֶם

… וְאֶת הָאַרְנֶבֶת…   טְמֵאָה הִוא לָכֶם

… וְאֶת הַחֲזִיר…      טָמֵא הוּא לָכֶם

 

מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ     טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

 

הצירוף החוזר "טמא הוא לכם" מהווה כאן נימוק לאיסור אכילתם, ולא הגדרתו של איסור זה[17]. את הפסוק המסכם אפשר שיש לפרש כך: 'מבשרם לא תאכלו שהרי בנבלתם לא תגעו שכן טמאים הם לכם'. על פי פירוש זה עוסקת הפִסקה הראשונה כולה (ולא רק המילים "ובנבלתם לא תגעו") גם בדיני טומאה ביחס לכל אחד מארבעת בעלי החיים הללו בקבעה כי הוא טמא, דהיינו מטמא במותו במגע.

 

ה. שרץ הארץ

עד עתה התעלמנו משרץ הארץ ומן המונחים המתארים את איסור אכילתו בסופו של פרקנו. כאן לא נמצא אותה הבחנה בין "שקץ" ל"טמא", שמצאנו במחצית הראשונה של הפרק:

 

מא        וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל.

מב        כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן… עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם… לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם.

מג         אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ,

וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.

מד        … וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים…

וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׁ עַל הָאָרֶץ.

 

שלוש פעמים משתמש הכתוב בשורש שק"ץ (פעמיים כשם ופעם כפועל), וכנגדן מסיים הכתוב בשלוש פעמים אחרות בשורש טמ"א (כפועל). מהו פשר הדבר?

קבוצת בעלי החיים המנויים ב'שרץ הארץ' היא הקבוצה היחידה בפרקנו שבתוכה קיימת הבחנה בין מינים המטמאים במותם (והם שמונת השרצים המפורטים בפסוקים כט-לא) למינים שאינם מטמאים (והם כל השאר). בקבוצת הבהמות והחיות מטמאים כל המינים במותם ("הבהמה אשר היא לכם לאכלה" – מטמאה רק אם לא נשחטה), ואילו בשאר הקבוצות – החי אשר במים, העופות ושרץ העוף – אין שום מין מטמא במותו.

נמצא כי לאיסור האכילה של שרץ הארץ ייתכנו שני טעמים: ביחס לרוב רובם של בעלי החיים המנויים בקבוצה זו תקף המונח "שקץ" והטעם הכלול בו (ראה סעיף ד לעיל). אולם ביחס לשמונה מינים מתוך שרץ הארץ, הם אלו המטמאים במותם, ישנו טעם אחר להיותם אסורים באכילה: "אלה הטמאים לכם" (פסוק לא). לפיכך מנמקת התורה את איסור אכילת שרץ הארץ בשני הטעמים: "שקץ הם… אל תשקצו את נפשתיכם… ולא תִטמאו בהם ונטמתם בם".

 

וכאן ניתן לשאול: הרי רק שמונה הם השרצים המטמאים, ואילו הללו שאינם מטמאים רבים לאין שיעור, ומדוע משתמשת התורה בשורש טמ"א שלוש פעמים (כשם שהיא עושה בשורש שק"ץ)?

התשובה על שאלה זו מכניסה אותנו לדיון בשאלה מה טעמה של טומאה זו, ומה קנה המידה שעל פיו קבעה התורה מי הם המינים המטמאים. לא נוכל להאריך בכך, אלא לרמוז: המגע עם היצור המת הוא המטמא. שום בעל חיים אינו מטמא בהיותו חי. אולם רק היצורים שחייהם קרובים אל האדם והם בעלי ערך לגביו, מגעו עמם במותם מהווה סיבה לטומאה, ואילו הללו שחייהם "נמוכים" בערכם (כגון הדגים והחגבים, שהמותרים שבהם אינם מצריכים שחיטה כלל), או שחייהם רחוקים מן האדם משום שאינם חיים בחברתו (כגון העופות), אינם מטמאים במותם. הכלל הוא אפוא: "לפי חיבתן היא טומאתן" (מסכת ידים פ"ד מ"ו ועיין שם)[18].

היצור שמותו הוא הסיבה החמורה ביותר לטומאה הוא כמובן האדם עצמו (במדבר י"ט), שבמותו הוא "אבי אבות הטומאה", והוא מטמא אף באוהל, וטומאה זו נמשכת שבעה ימים ומחייבת הזאת מי חטאת. אחריו באים היונקים היבשתיים הגדולים – הבהמות והחיות החולקות עם האדם את הארץ (תהילים ק"ד, יד, ושם כ-כג), שבמותן הן מטמאות גם במגען וגם במשאן טומאת יום אחד בלבד. אולם גם בין 'השרץ השורץ על הארץ' ישנם כמה מינים חשובים וקרובים אל האדם: הם חיים בחברתו או בסמוך אליו וקרובים אל תודעתו, ועל כן הם ניצודים על ידו לשם שימוש בבשרם ובעורם. הוא ששנינו במסכת שבת (פי"ד מ"א):

שמונה שרצים האמורים בתורה – הצדן והחובל בהן (- בשבת) חייב,

ושאר שקצים ורמשים – החובל בהן פטור…

לפיכך, אף מותם של שמונה אלו הוא סיבה להיותם מטמאים, אמנם במגע בלבד ולא במשא. מכאן מובן שחשיבותם של שמונה השרצים הללו בתוך כלל שרץ הארץ רבה ביותר, ואין חשיבותם תלויה במספר מיניהם. האזהרה על אכילת שרץ הארץ מכוונת בראש וראשונה אל שמונה הללו, שכנראה היו נאכלים בפועל על ידי בני אדם יותר מן השאר (ראה לדוגמה ישעיהו ס"ו, יז).

עתה נוכל לבאר את מה שהתקשינו בו בראש עיוננו: את מקומה של הפִסקה האוסרת את אכילת שרץ הארץ בסוף המחצית העוסקת בדיני טומאה (פסוקים מא-מה). פסקה זו, כפי שראינו, היא היחידה המכילה איסורי אכילה מורכבים, הן כאלה הנובעים מהיות שרץ הארץ בבחינת "שקץ" והן כאלה הנובעים מהיותו "טמא". מורכבות זו מובנת רק לאחר שקראנו כי בקבוצה זו ישנם שמונה מינים מטמאים, ואילו שאר בני הקבוצה הזו אינם מטמאים. על כן השלימה הפרשה את איסורי האכילה של השרצים רק לאחר סיום דיני הטומאה.

וטעם נוסף לדבר: כזכור, הכותרת של המחצית הראשונה של פרקנו היא (פסוק ב) "זאת החיה אשר תאכלו" (וראה הערה 1). ואכן, בכל קבוצות בעלי החיים אשר נידונו בארבע פסקאותיה של מחצית זו מצויים מינים כשרים לאכילה, וכנגדם כאלו האסורים באכילה. קבוצת שרץ הארץ היא הקבוצה היחידה שאין בה ולו מין אחד המותר באכילה[19]. על כן אין היא נכנסת תחת הכותרת "זאת החיה אשר תאכלו", אלא היא באה כנספח בסוף הפרשה[20].

עתה, כשנתברר לנו מקומה של הפִסקה האוסרת את אכילת שרץ הארץ בסיום הפרק, מפני ייחודה של קבוצה זו, מתעוררת שאלה נוספת וכפולה הנוגעת לסדר הפסקאות במחצית השנייה של פרקנו: מדוע אין הפִסקה השנייה (כט-לח), העוסקת בדיניהם של שמונת השרצים המטמאים, צמודה לפסקה הרביעית, העוסקת אף היא בשרץ הארץ ובאיסור אכילתו, איסור הכולל אף את שמונת השרצים?

הצמדת שתי הפסקאות הללו העוסקות באותה קבוצת בעלי חיים, הייתה מביאה להסמכת הפִסקה הראשונה, העוסקת בטומאת נבלה של הבהמות והחיות חסרות סימני הכשרות, אל הפִסקה השלישית העוסקת בטומאת נבלה של הבהמות הכשרות. והרי בעלי חיים אלו נידונו בראש המחצית הראשונה של פרקנו, לעניין איסור והיתר אכילה. הסדר הנוכחי של המחצית השנייה מעורר אפוא תמיהה כפולה!

תשובה לתמיהה זו ניתן להסיק מדברי הרמב"ן לפסוק כד, ד"ה ולאלה תטמאו, בבואו להבחין בין המושג "נבלה" במינים הטמאים, לאותו מושג בנוגע למינים הטהורים: "והנכון, כי כאן (- בפסקה הראשונה, פסוקים כד-כח) הזכיר 'בנבלתם' סתם, ולא הזכיר בהם מיתה, ללמד שאין בהם שחיטה, וכל הנוגע בהם בזמן שאינם חיים יטמא, אבל שם (פסוק לט) אמר 'וכי ימות מן הבהמה' לומר שאם נשחט אינה מטמאה".

דהיינו, סיבת הטומאה שונה היא: בפסקה הראשונה המין עצמו של כל אחד מבעלי החיים המוזכרים בה מוגדר כטמא, אלא שטומאה זו מתגלה רק במותו (- אין שום בעל חיים מטמא מחיים, מלבד האדם). לעומת זאת, בפסקה השלישית סיבת הטומאה היא שמין שאינו טמא בהגדרתו, ואדרבה, הוא ראוי לאכילה, מת ללא שחיטה. מבחינה זו דומים שמונה השרצים המטמאים לחיות שאינן נושאות סימני כשרות, המטמאות אף הן, שכל אלו הם מינים המוגדרים כטמאים, ועל כן נסמכו דיניהם. בכך נוצרה הפרדה מכוונת בין החיות והבהמות חסרות סימני הכשרות ("הטמאות") לבין אלו הנושאות את סימני הכשרות, שטומאתן אינן מהותית להן. כתוצאה מכך נוצרה חציצה בין דיני טומאת השרצים לבין איסור אכילתם.[21]

 

הערות:

[1].   וכך ביאר רנ"ה וויזל כותרת זו ב"ביאור": "מילת 'חיה' כוללת כל המינים, מאדם ועד בהמה ועד עוף ורמש, הכול 'נפש חיה', שבכל המינים יש נפש חיה… וכאן 'זאת החיה' – זאת נפש חיה אשר תאכלו מכל מיני הבעלי חיים שיש בהן נפש חי".

[2].   ראב"ע פירש מילים אלו ביחס למה שלמעלה מהן – ביחס לשרץ העוף ולעופות הטמאים: "ולאלה תטמאו – לכל שרץ העוף בעל ארבע רגלים (- הנידון בפסוק הקודם) 'ואת אלה תשקצו מן העוף' (- פסוק יג הפותח את רשימת העופות האסורים באכילה)". אולם רש"י ורמב"ן פירשו שזו כותרת לבעלי החיים אשר יפורטו בהמשך, ואדרבה: "ועניין הפרשה, הזכיר 'ולאלה תטמאו' לומר שאין בנזכרים, בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו, רק לאלה אשר יזכיר… ונשתבש רבי אברהם בכאן" (לשון רמב"ן). דברי ראב"ע אינם תואמים את ההלכה, ואף מבנה הפרשה המתואר למעלה שולל את פירושו.

[3].   הפסקאות מובחנות זו מזו בבירור על פי תוכנן, ובדרך כלל גם על פי עדות סגנונן (כגון כותרת בראש הפִסקה, סיום הפִסקה כעין פתיחתה וכדומה). כאן יש לציין שההבחנה שמבחינה התורה בין קבוצות בעלי החיים השונות נעשית בעיקר על סמך מקום חיותם של בעלי החיים, ורק לעתים היא תואמת את המיון הסיסטמתי הנהוג בזואולוגיה בת ימינו. נדגים זאת בסקירת היונקים שמקום חיותם שונה מהרגיל: יונק מעופף – העטלף – מנוי ברשימת העופות האסורים כאחרון שבהם, ואינו מטמא במותו; יונקים החיים במים, כגון הדולפינים שאינם נזכרים בפרשה (כשם שלא מוזכר בה שמו של שום דג אחר), כלולים בחי אשר במים אשר אין לו סנפיר וקשקשת. הם אסורין באכילה ואינם מטמאים במותם; יונקים נמוכים השורצים על הארץ, העכבר והחולד, מנויים בשמונה השרצים המטמאים במותם.

[4].   כך נתפרשו שלוש המילים הללו על ידי חז"ל (בספרא כאן) ועל ידי רוב רובם של הפרשנים, אולם רבי יוסף בכור שור לא השלים עם חריגתן מן ההקשר שבו הן מופיעות, ועל כן פירש (את הפסוק המקביל בדברים י"ד, ח): "מבשרם לא תאכלו – אם נשחטו… ובנבלתם לא תגעו – אם מתו מיתת עצמן לא תיגעו לאכול, כמו (ויקרא י"ב, ד) 'בכל קדש לא תגע' וגו' דאמרינן במסכת מכות (יד ע"ב)… שהוא אזהרה לאוכל, ואפקיה (- והוציא) לאכילה בלשון נגיעה, והכא נמי אפקיה אכילה בלשון נגיעה, וכפל מילה הוא. ודרך הפסוק לְשַנות לשון כשהוא כופל דבריו…". חיזוק מה לפירושו ניתן למצוא בפסוק יא בפרקנו, פסוק האוסר את אכילת חיות המים שאין להן סימני כשרות: "מבשרם לא תאכלו, ואת נבלתם תשקצו".

[5].   רבו הדעות ביחס לטעמי איסורי האכילה השונים בפרקנו, ולעתים הן חולקות זו על זו. לעומת זאת, ענייני הטומאה הנידונים כאן הם מן הדברים הפחות-מוסברים על ידי הפרשנים.

[6].   אמנם נכון הוא שאין בשר בעל חיים המותר באכילה בפועל שהוא מטמא, שהרי בהמה כשרה שמתה שלא על ידי שחיטה, שנאמר עליה בפרשתנו שהיא מטמאה, הרי היא אסורה באכילה מעצם היותה נבלה. איסורה באכילה לכהנים נזכר בויקרא כ"ב, ח, ואיסורה לכול בדברים י"ד, כא.

[7].   במקבילה לדיני המאכלות שבפרקנו, המצויה בדברים י"ד, ג-כא, לא נמצא כלל המונח "שקץ". הן על אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים והן על שרץ העוף, שביחס אליהם בפרקנו המונח הוא שקץ, נאמר שם "טמא הוא לכם" (פסוקים י ו-יט). אף בויקרא כ', כה נאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהר…" בעוד שבפרקנו העוף האסור באכילה נקרא שקץ. בשני המקומות הללו ישנה הרחבה לשונית של המונח "טמא" הנאמר במקורו על הבהמות הטמאות (גם בפרקנו) אל שאר בעלי החיים האסורים באכילה.

[8].   ראה ספורנו לפסוק ב סוף ד"ה זאת החיה.

[9].   ראה רש"י ורמב"ן לפסוק ח ד"ה ובנבלתם לא תגעו.

[10].  מסתבר שלכך מכוונים גם דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר שלישי ראש סימן מט: "איסור קרבת בשר עם הנידה ועם היולדת אינם מצד הטומאה כי אם מצוות מיוחדות הם מאת האלוה… וכן אסורה לנו הנבלה לא בגלל טומאתה, כי עיקר המצווה הוא איסור הנבלה, והטומאה – תנאי נוסף" (תרגום אבן שמואל). אולם ראה דיונו של הרב ש"י זוין על דברי ריה"ל הללו בספרו 'לאור ההלכה', עמ' רפט-רצא, שלא כדברינו.

[11].  פירוש זה נדפס לראשונה באלטונה תקע"ה, ואחר כך נדפס ביחד עם פירוש 'הבנת המקרא' על פירוש רש"י על התורה מאת ר' וולף היידנהיים, בספר בשם 'מודע לבינה'.

[12].  ויש יוצא דופן נוסף (ויקרא ה', ג): "או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו…", ועיין ברש"י לפסוק זה שעל פיו מיושב העניין.

[13].  ביחזקאל כ', לא נאמר: "בהעביר בניכם באש אתם נטמאים לכל גלוליכם", אך אפשר והפרשן קבע את הכלל רק בלשון התורה. והשווה ליחזקאל ל"ז, כג: "ולא יטמאו עוד בגלוליהם".

[14].  כפי שציוותה התורה ביחס לעבודה זרה: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז', כו).

[15].  הפסוק המובא בגמרא שלפנינו "לא תשקצו" הוא מפרשת קדושים (ויקרא כ', כה), אולם הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה קעט וכן ראשונים נוספים גרסו בגמרא "בל תשקצו" או "אל תשקצו", והכוונה לפסוק מג שבסוף פרקנו "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השֹרץ". הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ז, כט-לב הרחיב את הדוגמאות לאיסור "אל תשקצו" זה מדרבנן ואת משמעותו הדתית.

[16]א. ואכן בספרא קמ מופיעה "אכילת חזיר" כדוגמה הראשונה ל'חוקים' שיצר הרע והאומות משיבין עליהם. וראה רש"י לויקרא י"ח, ד.

ב. בהבחנה זו בין בעלי החיים השונים ובין המונחים "שקץ" ו"טמא" אנו נוטים מדברי ר"י בכור שור המובאים למעלה. לדעתו "כל מקום שנאמר 'טמא' – מאוס ומזוהם הוא", והוא כולל את הבהמות הטמאות בכלל הדברים המאוסים. בפירושו לפסוקים ד-ז הוא כותב: "ואפילו הגויים אין רגילין לאכול אלא אותם הבאים בסימן אחד (- הגמל הארנבת השפן והחזיר), שהאחרים מזוהמין יותר מדאי, ובזה יש להוכיח לגויים ממנהגם, שמי שאין לו סימן מזוהם". וכן כתב החזקוני בפירושו לפסוק ד: "אותם שאין להם שום סימן של טהרה לא הוזקק הכתוב להזהיר עליהם, לפי שהם מאוסים ומתועבים אפילו לאומות".

ג. צריך להעיר על החולשה העקרונית של הטעם הזה, הן בדברינו שבגוף העיון, והן בדברים המובאים בהערה זו: תחושת המיאוס ביחס לאכילת מינים שונים של בעלי חיים היא תלויית תרבות, והדבר שונה מאד מחברה לחברה. ראה על כך בהרחבה בספרו של האנתרופולוג מרווין הריס 'פרות קדושות וחזירים משוקצים' מסדה 1987.

[17]א. כלומר: אין המונח 'טמא' שווה ל'אסור', אלא פירושו: 'מין טמא הוא לכם' – מה שמתבטא במותו לעניין טומאת מגע – ועל כן אינו ראוי לאכילה. וכאן ראוי להעיר שהשורש טמ"א כתואר, כפועל או כשם עצם (- טומאה) אינו מופיע במקרא כתחליף ל'אסור', אלא כפי שרגילים לפרשו לגבי איסור האכילה של ארבע החיות הטמאות בפרשתנו, ובהרחבה, על כלל בעלי החיים האסורים באכילה במקומות שנזכרו בהערה 7.

ב. הראשונים התחבטו בשאלה מהו איסור הלאו על אכילת חיות ובהמות שאין להן סימני טהרה כלל. שהרי האיסור מפורש רק לגבי ארבע החיות בעלות הסימנים החלקיים (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ב, א ומגיד משנה שם, ורמב"ן בפירושו לפסוק ג בפרקנו). לפי דברינו אודות הקשר בין דיני טומאה של בעלי חיים לבין איסור אכילתם ניתן לענות על כך בדרך זו:

בפסקה הפותחת את מחצית א נידונו הבהמות והחיות בעלות שני סימני הכשרות שהן מותרות באכילה (והן שלוש הבהמות ושבע החיות שנמנו בדברים י"ד, ד-ה), וכן ארבע החיות הנושאות רק סימן אחד מבין השניים שהן אסורות. בפסקה הפותחת את מחצית ב נידונו בפסוק כו הבהמות שיש להן סימן אחד פגום – אלו שיש להן פרסה אחת, אך זו אינה נחלקת לשתיים (- אינה 'שסעת שסע'), והם הסוס והחמור והקרוב אליהם (חמורי הבר למיניהם: פרא וערוד. ובני הכלאיים: פרד ופרדה), ואילו בפסוק כז נידונו כל שאר היונקים שאין להם כל סימן כשרות, שהם ההולכים על כפיהם: החתול והכלב והדוב והאריה והנמר והקוף וכל השאר.

צירוף שתי הפסקאות נותן לנו את כל היונקים היבשתיים הגבוהים. והנה, נאמר במפורש הן על נושאי סימן כשרות אחד כי "טמאים הם לכם" (ח), הן על נושאי סימן כשרות אחד פגום כי "טמאים הם לכם" (כו), והן על חסרי כל סימן שהוא, ההולכים על כפיהם, כי "טמאים הם לכם" (כז). על פי דברינו מכוון צירוף מילים זה בכל שלושת הסוגים הללו לאותו דבר עצמו: טמאים הם במותם ומטמאים במגעם. אולם על פי דברינו ישנה לכך גם תוצאה נוספת: כולם אסורים באכילה מטעם זה שהם מינים טמאים! ואם כן ישנם פסוקים מפורשים שעל פיהם ניתן לאסור את כל החיות הטמאות הללו ולכללן בקטגוריה אחת: "טמאים הם לכם".

בעיוננו לפרשת שמיני בסדרה השנייה של ה'עיונים בפרשות השבוע', סעיף ד (עמ' 49-46) נידון נושא זה ביתר פירוט והרחבה.

[18].  לפי זה יוצא שהנימוק לאסור בעלי חיים באכילה מטעם היותם "שקץ" הפוך לנימוק לאיסורם של אחרים מטעם היותם "טמאים". שיקוצם של בעלי חיים לאכילה נעשה מחמת מיאוסם, הקשור לריחוקם מן האדם בכל המובנים, ואילו היותם של אחרים מטמאים במותם הוא דווקא מחמת קרבתם אל האדם. לפיכך בעלי החיים המוגדרים כ"שקץ" אסורים באכילה ואינם מטמאים, אולם בעלי החיים המטמאים במותם אסורים באכילה לא מפני "שיקוצם", אלא מטעם זה עצמו, שהם מטמאים במותם.

[19].  הטיעון הנוכחי המבאר את מקומה של הפִסקה הכוללת את דיני שרץ הארץ בסוף הפרק מבליט תכונה הפוכה בקבוצה זו מזו שציינו בפסקה הקודמת: קודם אמרנו שזו הקבוצה היחידה שהיא הטרוגנית במה שנוגע לדיני טומאה, ועתה אנו טוענים שזו הקבוצה ההומוגנית היחידה במה שנוגע לדיני אכילה. שני ההיבטים הללו, הבאים לידי ביטוי בדיני האכילה של שרץ הארץ (פסוקים מא-מה) כפי שפירשנו אותם, הופכים את שרץ הארץ לקבוצה יוצאת דופן שמקומה בנספח שבסוף הפרשה.

[20].  אגב כך נוצרה מסגרת ליחידה כולה בהקבלה בין הפִסקה הפותחת לזו המסיימת: הקבוצה שבה פותח פרקנו מכילה ארבע חיות שאיסור אכילתן נובע מהיותן "טמאות", והקבוצה המסיימת את הפרק היא קבוצת השרצים האסורים באכילה שחלק מהם אסורים מאותו טעם עצמו: הם טמאים ועל כן אסורה אכילתם ומטמאה את נפש אוכלם.

[21].  עיקרון דומה בסידור פרשות הלכתיות הראינו בעיוננו לפרשת משפטים, סעיפים ב-ג. אף שם ישנה חציצה מכוונת בין דינים הנראים מבחינה חיצונית כדומים (שור שנגח אדם ושור שנגח שור, שביניהם נכתב דין בור), כיוון שהם נבדלים זה מזה הבדל הלכתי עקרוני.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

רות – פרק ד – על הגאולה

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן