המלחמה במואב (4)

קובץ word להורדה: אלישע 12

 

המלחמה במואב – מל"ב ג', ד-כז

ח. מעשהו של מישע והקצף על ישראל

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה
וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב
לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם
וְלֹא יָכֹלוּ.
וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו
וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה
וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל
וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. (כ"ו-כ"ז)

1. הבעיות בסיום הסיפור

סיומו של סיפורנו הוא סוף מפתיע למערכה נגד מואב. סיום זה מהווה "אחת הסתומות הקשות בהיסטוריוגרפיה המקראית… [והוא] מקפל בתוכו כמה עניינים קשים ותמוהים", כלשונו של פרופ' יהודה אליצור ז"ל במאמר שהקדיש לביאורו.[1] הבה נפרט את העניינים המצריכים ביאור בפסוק האחרון בסיפורנו (כז):

· מה טיבו של מעשהו הנורא של מלך מואב ומה הייתה כוונתו במעשה זה?

· האם קיימת זיקה בין מעשהו של מלך מואב לבין הקצף הגדול על ישראל? אם כך, מה טיבה של זיקה זו? כיצד הוביל המעשה הנורא שעשה מלך מואב לקצף על ישראל?[2]

· 'קצף' במקרא פירושו בדרך כלל רוגז[3], כעס. ובכן: קצפו של מי יצא על ישראל?

· מה היה ביטויו הריאלי של 'קצף' זה, עד שבגללו נסעו ישראל מעל מואב ושבו לארצם?

2. מעשהו של מישע – קרבן אדם אלילי

בין העמים עובדי האלילים נפוץ היה המנהג כי בשעת מצוקה לאומית קשה מפייסים את זעמם של האלים בקרבן אדם.[4] כאשר ראה מלך מואב "כי חזק ממנו המלחמה", ואף תוכנית ההצלה האחרונה שהייתה עמו – להבקיע אל מלך אדום לאיזו מטרה שאינה נהירה לנו בשלב זה – לא צלחה בידו – "ולא יכלו", פנה למעשה נואש אחרון, מעשה שהוא בתחום הדתי, והקריב את בנו הבכור – "ויעלהו עלה".

למי הקריב מישע את בנו לעולה? במסכת סנהדרין לט ע"ב נחלקו בזה רב ושמואל[5]:

חד אמר: לשם שמים, וחד אמר: לשם עבודה זרה.

את דעתו של הסובר כי לשם עבודה זרה הקריב מישע את בנו, היינו לכמוש אלוהי מואב, קל להבין: כבר נוכחנו באדיקותו הרבה של מישע בעבודת כמוש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתובתו.[6] סביר אפוא שמעשה בעל אופי אלילי כה מובהק כקרבן אדם, נעשה במסגרת עבודתו את כמוש.

אולם מה פשר הדעה האומרת שלשם שמים הקריב את בנו? נראה שגם בעל דעה זו לא התכוון אלא לכך, שבתפיסתו האלילית סבר מישע שאם יפייס את א-לוהי ישראל בכך שיקריב לו את בנו הבכור, יסיר א-לוהי ישראל את תמיכתו מעמו, ויאפשר למישע להינצל.[7]

הקושי היחיד בהסבר זה של מעשהו של מישע הוא בהדגשת הכתוב שהעלהו עולה 'על החומה'. אם מעשהו של מישע נושא אופי דתי כה מובהק, אין מקומו של קרבנו אלא על מזבח. זה היה מצוי בודאי במקדש שבעיר קיר-חרשת, ולחילופין ניתן היה להקים מזבח מאולתר במקום כלשהו בתוך העיר. הקרבת הבן על החומה אין פירושה אלא מעשה פומבי שנועד להיראות לכול. מדוע אפוא זקוק מעשה זה שבין מישע לאלוהיו לפרסום ולראווה?[8]

3. מדוע קרבנו של מישע גורם לקצף על ישראל?

אף אם נדמה לנו בשלב זה שמעשהו של מישע נהיר לנו פחות או יותר, מתעורר קושי גדול בהמשך הפסוק: "ויהי קצף גדול על ישראל". מדוע התעורר קצף על ישראל בגלל מעשהו המתועב של מישע? "לפי התפיסה המקראית" כותב פרופ' י' קויפמן[9] "קרבן בנים הוא חטא לגויים והם נענשים עליו.[10] מעשה מישע היה צריך אפוא להביא קצף עליו ולא על ישראל!".

בתלמוד, במסכת סנהדרין (שם), מתקשים בדבר זה; אך מקשים זאת רק ביחס לסובר שקרבן מישע היה לשם עבודה זרה:

בשלמא למאן דאמר 'לשם שמים', היינו דכתיב "ויהי קצף גדול על ישראל". אלא למאן דאמר 'לשם עבודה זרה', אמאי "ויהי קצף"?

באמת קשה להבין: וכי כוונתו להקריב את בנו לשם שמים, יש בה זכות למישע? והרי מעשה זה הוא תועבת ה' אף כשנעשה לשמו, כמבואר בדברים י"ב, ל-לא:

הִשָּׁמֶר לְךָ … וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר:
אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי (- רמב"ן, ספורנו: לא-לוהי).
לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם
כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

ואכן במסכת תענית ד ע"א (ובכמה מקבילות) מובא מדרש הסובר כדעה זו, שמעשהו של מישע נעשה לשם שמים, אולם לא היה, חס ושלום, לרצונו של ה':

כתיב (ירמיהו י"ט, ה) "[ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל] אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי".
'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב…
'ולא דברתי' – זה יפתח (גרסת ב"ח: זו בתו של יפתח)
'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן אברהם

ופירש שם בעל הפירוש המיוחס לרש"י:

שלא תאמרו (ישראל המקריבים את בניהם): הלא ציווה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם (- להקריב את בניהם). כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש… ולשמים נתכוון, כסבור היה לרצות להקב"ה… ולא דברתי ליפתח… ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם, כלומר שאע"פ שצויתי לו, מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו, אלא לנסותו.

ונראה אפוא שאין בכוונת התלמוד במסכת סנהדרין לומר שהקצף על ישראל מוסבר כראוי על פי הדעה שלשם שמים נתכוון, אלא שהקושיה על פי דעה זו פחות זועקת, ואולי ניתנת לישוב דחוק כלשהו,[11] מה שאין כן לפי הדעה שנתכוון לשם עבודה זרה.

ובכן, כיצד מיישב התלמוד[12] את קושייתו בדבר 'הקצף'?

כדרבי יהושע בן לוי: דר' יהושע בן לוי רמי (- הקשה סתירה): כתיב (יחזקאל ה', ז) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" וכתיב (שם י"א, יב) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם"? (תשובה:) כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם.

ופירש רש"י את תשובת התלמוד:

כמקולקלין שבהם – כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לעבודה זרה, כך היו ישראל עושין. ובאותה שעה נזכר להם אותו עוון שהיו רגילים גם הם בו.

נמצא, לפי דברי הגמרא הללו, כי במעשהו של מישע היה משום קטרוג על ישראל, שכן מעשה זה הזכיר את עוונותיהם. קטרוג זה הוא שגרם לקצף הגדול על ישראל ולשינוי הדרסטי ביחס ה' אליהם: במקום הניצחון הגדול על מואב שהנחיל ה' לישראל בתחילה, הוא גרם להם עתה לנסיגה חזרה לארצם.

נראה שיש להסכים עם דברי אליצור (עמ' 158): "לשונה של פסקה זו (- בתלמוד) לשון אגדה היא, והמשא ומתן המלווה אותה הוא מדרש בתוך מדרש (דברי ר' יהושע בן לוי)". מבחינת פשוטו של מקרא, קשה לקבל הסבר זה לקצף הגדול של ה' על ישראל מחמת קרבן אדם של מלך נוכרי.

4. פתרונות הבעיה בפרשנות החדשה והביקורת עליהם

כמה מפרשים חדשים מאומות העולם מבארים "כי הקצף הוא בהלה – פאניקה שאחזה בצבא הישראלי למראה המעשה המחריד של מלך מואב".[13]

בזאת הופכים הפרשנים הללו את התגובה למעשהו של מישע מתגובה א-לוהית (שכאמור, היא קשה מאד להבנה) לתגובה אנושית של ישראל, כזו המבוססת על "אמונות תפלות ופחדים".[14]

אולם פירוש זה אינו מתאים ללשון הפסוק "ויהי קצף גדול על ישראל", שאין משמעו אלא 'ויהי רוגז וכעס על ישראל', ואין 'רוגז על' אלא כשיש מי שמתרגז וקוצף. אף לו היינו מפרשים בדוחק ש'קצף' במקומנו פירושו 'התרגשות' 'בהלה' (שלא כמו בכל המקרא), היה צריך הכתוב לומר: 'ויהי קצף גדול בישראל', ולא 'על ישראל'.[15]

פרופ' י' קויפמן מציע הסבר אחר לבעיית הקצף על ישראל:[16]

אין לטשטש כלאחר יד קו זה של הסיפור, שמישע אמנם מקריב עולה, אבל אינו מקריב אותה לשום אל, לא לכמוש ולא לה'. הקרבן הוא לא קרבן לאל, אלא זהו קרבן מגי, שתכליתו לא ריצוי אל, אלא פעולה מגית, והיינו פעולה מזיקה לישראל, והיא היא ה"קצף"…

הפעולה המגית מביאה 'קצף' מגי על ישראל… מכיוון שהיה 'קצף' על ישראל, וישראל נאלצו להסיר את המצור, הרי שלפי הסיפור פעל הקסם של מישע… 'זעם' או 'קצף' מגי עלול לפעול פעולה ממשית לפי התפיסה המקראית.[17]

על דבריו אלו של קויפמן יש להקשות כמה קושיות: ראשית, מעשהו של מישע, אף אם נעשה לצרכים מגיים ולא כקרבן לאלוהות, בכל זאת הוא בגדר קרבן-בנים ו"לפי התפיסה המקראית הוא חטא לגויים" כפי שכתב קויפמן בתחילת מאמרו. האם דבר זה אינו אמור להפריע למגיה לפעול את פעולתה? ההשוואה שמשווה קויפמן את קרבנו של מישע לקרבנותיו של בלעם, שלדעתו היו אף הם 'קרבנות מגיים', מופרכת, כיוון שקרבנותיו של בלעם היו פרים ואילים, ואילו קרבנו של מישע היה קרבן-אדם. אם לפי תפיסת המקרא קרבן זה מהווה חטא לגויים, כיצד יש בכוחו להביא את התוצאות המגיות שהחוטא מקווה להן, ולא לתוצאות הפוכות?

אולם נראה שצודק אליצור בדחותו את דברי קויפמן מכל וכול באמרו: "אין מקום במערכת המושגים המקראיים לקצף מאגי".[18]

5. פתרונו של אליצור והביקורת עליו

הבה נתבונן עתה בפתרונו של פרופ' אליצור לבעיית "הקצף":[19] ראשית הוא דן במונח "קצף" ובמשמעותו הריאלית בסיפורנו:

הצדק עם החוקרים-הפרשנים המבארים כאן "קצף" – מגפה[20]. בעניין זה די להצביע על במדבר י"ז, יא: "יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף", ועל ההקבלה המאלפת בין שמ"ב כ"ד ובין דהי"א כ"ז: הדֶבֶר, המכונה גם 'מגפה' בשמ"א כ"ד (פס' טו, כא, כה), נקרא בדהי"א כ"ז, כד בפירוש 'קצף'. אמנם נכון כי למילה 'קצף' יש גם משמעויות אחרות…[21] אך ברצף זה של נסיגה, שתוארה בנוסח כמעט זהה לנסיגת סנחריב מיהודה, אפשר להניח בוודאות כי 'קצף' הוא נגף.[22] הקשר המקראי – הסמנטי בין שתי המילים מובן, שכן "מגפות הן הביטוי המובהק לזעמו של הא-ל", כפי שציין ליוור בצדק.[23]

אך מדוע זה, לדעת הכתוב, קצף ה' על ישראל בגלל מעשה זוועה של מישע מלך מואב, שהוא עניין בינו לבין אלילו? בנקודת תורפה זו גלשה הפרשנות, החל מימי קדם ועד ימינו, מפסי הפשט אל מרחבי האגדה. הצד השווה של רוב הפירושים, קדמונים וחדישים, הוא שהקצף היה תגובה ישירה על קרבן מישע, וכי את משמעותו יש לבקש בספירה של רגשות ותגובות נפשיות-רוחניות. המחלוקת היא בשאלה: של מי התגובה: אלה טוענים – תגובה על-אנושית[24] – ואלה טוענים – תגובה של ישראל[25]

אולם אליצור שולל את שתי הגישות גם יחד, מטעמים שנידונו בסעיפים הקודמים. הוא מתאר עתה את ההתרחשות בדרך המפרידה בין מעשהו של מישע לבין הקצף שהיה על ישראל באמצעות כמה שלבי ביניים:

די לזכור ולהבין שהנצורים המואביים האמינו באותו קרבן, שהרי מלכם-מצביאם הוא שהקריב אותו.[26] ולפיכך התאוששו המואבים, ידיהם הרפות חזקו, וחל מפנה במלחמה, אף התמשך המצור.

מעתה אין תימה במהלך המאורעות: הצבא הישראלי נהג פשוט בהתאם להיגיון שבנסיבות. השתלשלות המאורעות הביאה אותו לידי נסיגה בעל כורחו. ליוור מסביר את ההיגיון שבהשתלשלות זו בדרך הבהירה ביותר:

"מצור ממושך יש בו כדי להביא מחלות ומגפות לא רק על הנצורים כי אם גם על הצרים, שכן היה כרוך בחניה ממושכת של צבאות ללא תנאים סניטריים נאותים, בתנאי חיים בלתי תקינים. ואכן, מצבים מעין אלה גרמו פעמים רבות בהיסטוריה הקדומה לתחלואה קשה בצבאות פולשים ואף למגפות"..[27] אמור מעתה, ישראל נסוגו… מפני מגפה שנפלה בהם מחמת אורך המצור.

… קשה עדיין, בכל זאת, להבין את המקרא: … על שום מה הוא מכנה נגף בשם 'קצף'? ומדוע אפוא קצף ה' על עמו? … עלינו לזכור את הכלל הגדול, שההיסטוריון הנבואי-המקראי רואה קורות עם ועולם בשני ממדים – הממד האנושי של סיבה ומסובב, והממד הטרנסצנדנטי של השגת ה'… הצלחתם של אויבי ישראל ושלבי השתלשלותה השונים אינם אלא ביטוי ארצי-אנושי לגזירת עליון

עיקר טעותם של פרשנים רבים בנושא הנידון היא, שהחליפו וערבבו את שני התחומים-הממדים. קרבן מישע והשפעתו הם אמנם עניין טרנסצנדנטי באמונת המואבים. ברם לגבי המקרא, שבעיניו אלילי העמים אינם אלא "תהו אשר לא יועילו ולא יצילו" (שמ"א י"ב, כא) אותו קרבן ותוצאותיו הם חלק של המציאות האנושית העכורה.

קרבן מישע, התאוששות המואבים, הארכת המצור, המגפה ונסיגת ישראל הם שרשרת אחת של סיבות ומסובבים, צד אחד של הקורות, ודווקא הצד הרציונאלי-החומרי-האנושי. ואילו המשמעות השנייה של הקורות היא קצף ה' על ישראל, שמכוחו פועלת כל אותה שרשרת מאורעות עלי אדמות.

מקורו של קצף ה' הוא, כמובן, במחיצת ההשגחה הא-לוהית החופפת על המאורעות. אותה מחיצה והמתרחש בה מתוארים בפרטות ובאריכות בגרעינו של הפרק למעלה, בפסוקים י-כ. הנביא הזועם דוחה את מלך ישראל (יג): "מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!" לבסוף הוא מבשר ישועת ה' בזכות מלך יהודה וניצחון למען תת נקמת ה' במואב (פס' יט). נמצא, מלך ישראל נישא על כנפי ישועת פלא שלא נועדה לו, והוא מבקש לקטוף פירותיו של ניצחון שאין הוא זכאי לו לפי תורת ההשגחה הנבואית. לכן יצא על ישראל קצף ה'.

זהו הצד הטרנסצנדנטי של הפרשה. ביטויו של אותו קצף ה' עלי אדמות הוא שרשרת המאורעות: קרבן מישע לכמוש, התגברות המואבים (שהכתוב מצניע אותה מפני הכבוד, כדי לא לומר במפורש שלקרבן אלילי היו תוצאות כלשהן), הארכת המצור, המגפה. המגפה היא כאמור חוליה בשרשרת הרציונלית של המאורעות, ורק כינויה "קצף" רומז לרקע האי-רציונלי, הטרנסצנדנטי, של הפרשה. כינוי זה בא להזכיר ולהדגיש, כי כל אותה השתלשלות הגיונית ומובנת לכאורה, שבסיומה נפל נגף בצבא המנצח, אינה אלא תוצאה של חרון ה' על ישראל.

מכאן, שקרבן מישע אינו הגורם של אותו חרון, כי אם חוליה בשרשרת תוצאותיו; ולפי פשוטו, אין הכתוב מתכוון לומר כי אותו קרבן פעל בספירה א-לוהית כלשהי, או כי עורר בבני ישראל תגובה רגשית-רוחנית… את הפרשנים הטעתה העובדה שקרבן הוא בדרך כלל גורם שבין אדם למקום. ברם, כאן בעיני המקרא ובעיני ישראל אין קרבן אלילי אלא גורם צבאי אנושי, בחינת 'שטן לישראל' במערכות המלחמה.

אנו מזדהים, כמובן, עם דבריו של אליצור, התולה את הנסיגה הישראלית ואת הקצף שגרם לה, המתוארים בסיומו של סיפורנו, עם מה שהתגלה בתחילתו -כעסו של אלישע על מלך ישראל (ונוסיף לכך את הצמא שתקף את הצבאות בדרכם). והרי היחס האמביוולנטי למלחמה זו הוא הלוז הספרותי של סיפורנו, של מבנהו ושל סתירותיו הפנימיות, והוא המפתח להבנת סתומותיו; דבר זה הארכנו להוכיח בעיונינו הקודמים.

אף על פי כן, אף פירושו של אליצור לא יימלט מביקורת. הטעות שבה 'מאשים' אליצור את הפרשנים שקדמוהו, שראו בקרבנו של מישע סיבה לקצף על ישראל, ממה היא נובעת? כבר ענה על כך אליצור כי "את הפרשנים הטעתה העובדה שהקרבן הוא בדרך כלל גורם שבין אדם למקום", אולם לא רק זאת: הטעתה אותם גם הזיקה שבפסוק בין קרבן, שהוא מעשה בעל תוכן דתי, לבין קצף, שמקורו א-לוהי, והבא בפסוק מיד לאחר מכן. הפסוק הוא אפוא הגורם המטעה. ובכן, מדוע סמך הפסוק את שני הדברים הללו, ויצר רושם שיש ביניהם זיקה של סיבה ותוצאה? הרי על פי פירושו של אליצור קרבנו של מישע והקצף-הנגף שהיה בצבאות ישראל לא היו סמוכים זה לזה בזמנם במציאות, אלא עבר ביניהם זמן די ממושך. שני שלבים מנה אליצור ביניהם: א. התגברות המואבים בעקבות קרבן מלכם. ב. כתוצאה מכך – התארכות המצור. מדוע לא צוינו שלבים אלו בפסוק, ובכך הייתה נמנעת טעותם של המפרשים?

אליצור חש בקושי זה ותירצו באופן חלקי, במשפט הבא בדבריו הקודמים בסוגריים. נחזור אפוא על תירוצו, תוך שנחלץ משפט זה מן הסוגריים שהיה נתון בהם: הכתוב מצניע את התגברות המואבים 'מפני הכבוד', כדי לא לומר במפורש שלקרבן אלילי היו תוצאות כלשהן (- אף לא בקרב המואבים עובדי האלילים).

תירוץ זה מתרץ (בדוחק) רק את השמטת שלב הביניים הראשון. אולם מדוע מצניע הכתוב גם את שלב הביניים השני – את התארכות המצור? כך היה הכתוב יכול לומר: 'ויעלהו עולה על החומה, ויארכו הימים ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו'. לו עשה כך, לא רק שהיה מתאר נאמנה את האירועים, על ממד הזמן האמיתי שלהם (מה שאיננו קיים בתיאור הנוכחי), אלא אף היה יוצר חציצה בין הקרבן לבין הקצף, חציצה של זמן ושל מילים, ובכך הייתה נמנעת טעותם של המפרשים שתלו את הקצף בקרבן.

על פי פירושו של אליצור מרוב רצון להסתיר את תוצאותיו של הקרבן האלילי בתחום הריאלי (– התחזקות המואבים והתארכות המצור) גרם הכתוב להיפך הגמור: לתליית תוצאה דתית בקרבן זה.

נראה אפוא שעדיין לא יצאנו ידי חובת פירושו של פסוק זה.

6. פתרונה של הפרשנות המסורתית

עדיין אנו זקוקים לפרשנות הפשט העברית שמימי הביניים ואילך. מזה כאלף שנה שולט בפרשנות הפשט העברית ביחס לפסוקנו פירוש אחד שלטון כמעט בלעדי. גרסה ראשונה של פירוש זה מופיעה, למיטב ידיעתנו, בתשובה של רב האי גאון לשואל מן העיר קאבס (בתוניס של היום).[28] אחר כך אנו מוצאים גרסאות שונות של הפירוש הזה בפירושיהם של ר"י קרא, רד"ק (המביא גרסה אחת של הפירוש בשם אביו, ר' יוסף, וגרסה אחרת בשם אחיו ר' משה), רלב"ג, ר"י אברבנאל, בעל המצודות ומלבי"ם.[29]

נביא תחילה את דברי רב האי גאון בתשובתו:[30]

(ושאלת: בן מי היה הילד אשר בגללו היה הקצף על ישראל מהמעשה אשר עשה מלך מואב…)

תשובת [השאלה]…

מלך יהודה ומלך ישראל כאשר (נקהלו על מלך מואב, לא יכלו לו, עד אשר נתחבר אליהם מלך אדום) [קצף מלך] מואב על מלך אדום וייסר אותו, מפני שעזר לישראל ויהודה… ויקשה בעיניו, כי נלוה מלך אדום אליהם והוא זר להם והיה… [מלך] אדום חזק יותר, וכאשר לא יכול לו – ויש אומרים כי בן מלך אדום שהיה עומד למלוך תחת אביו היה ערבון אצל מלך מואב, כי כן יהיו בני המלכים לערבון בידי המלכים אשר כערכם – וישרוף אותו מלך מואב לעין השמש לסיד, להעציב את מלך אדום ולהעציב גם את ישראל כי קרה כדבר הזה למי שהלך אתם ועזר להם, וזה הוא מה שאמר הכתוב "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה, ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו, ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו" וגו'.

ומה שנאמר "ויהי קצף גדול על ישראל" אין זה מאת הא-להים, ואל יפרשוהו המפרשים 'כעס', אלא יפרשוהו 'רעה גדולה', כי רע הדבר הזה בעיני ישראל מאד.[31]

ודע, כי האומות אשר מנה אותם עמוס, באמרו (עמוס א') "על שלשה פשעי דמשק", "על שלשה פשעי עזה", צור ושאר האומות, לא מנה להם אלא הרעות שהרעו לישראל. ומה שנאמר באדום, אין הכוונה אלא למה שהדאיב את ישראל.

הפרשנות הביקורתית לא התייחסה בדרך כלל לפירוש זה.[32] אך תמוה הדבר שפרופ' אליצור ז"ל, שהקדיש מאמר מפורט לביאורו של פסוקנו, והזכיר את כל הפירושים שניתנו לו מאז חז"ל ועד אחרון המבקרים, תוך שהוא נושא ונותן בדבריהם, לא הזכיר אפילו ברמז, אף לא בהערת שוליים, את הפירוש העברי העתיק, שכמעט כל מפרשי הפשט העבריים אחזו בו.[33]

נציין כאן את החידושים העיקריים שיש בפירושו של רב האי גאון:

א. לא את בנו שלו העלה מלך מואב לעולה על החומה, אלא את בנו הבכור של מלך אדום! מבחינה תחבירית אין כל קושי בסמיכת המושא הישיר "את בנו" אל מלך אדום הנזכר בסוף הפסוק הקודם.

ב. מעשהו של מלך מואב אינו בעל תוכן דתי: אין זה קרבן אדם כלל. טעמו של מעשה זה היה פוליטי – לגרום לדמורליזציה במחנה אויביו: "להעציב את מלך אדום ולהעציב גם את ישראל…". האפשרות לבאר בדרך זו את מעשהו של מלך מואב תלויה כמובן בביאור הקודם (א).

ג. זו הסיבה ששרפת בנו של מלך אדום נעשתה "על החומה", כדברי רב האי – "לעין השמש".

ד. את המילים "ויעלהו לעולה" ממיר רב האי במילים "וישרוף אותו… לסיד", ובכך הוא רומז ללשון בעמוס ב', א: "על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שרפו עצמות מלך אדום לשיד". וראה להלן סעיף ו.

ה. 'הקצף על ישראל' אינו יכול להתפרש עתה כתגובה א-לוהית על קרבן, שכן לא היה כאן כל קרבן. "אין זה מאת הא-להים, ואל יפרשוהו (- אפוא) המפרשים כעס". פירוש הפסוק "ויהי קצף גדול על ישראל" הוא אפוא 'ויהי הדבר הזה רע מאד בעיני ישראל'.[34]

ו. האשמת עמוס את מואב (ב', א) "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד" מתייחסת למעשה שעליו מסופר בפסוקנו. מואב נאשם במעשה אכזרי שנועד "להדאיב את ישראל", וכוונת ההאשמה היא שמלך מואב השתמש באמצעי אכזרי ופסול במלחמתו נגד ישראל. פירוש זה פותר בעיה ביחס לפסוק הנידון בעמוס: כל העמים שקדמה האשמתם למואב בנבואה זו (והם: דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון) נאשמים על מעשים רעים שעשו לישראל, ורק מואב, האחרון שבהם, נאשם על מעשה שעשה למלך אדום. אולם לפי פירושו של רב האי, משתלבת האשמת מואב היטב בהאשמותיהם של שאר העמים שם.

היתרונות בפירושו של רב האי גאון גלויים לעין, אך לא פחות מכך בולטים חסרונותיו, ונעיר עליהם:

1. כיצד הגיע בנו של מלך אדום לידי מלך מואב? לשונה של התשובה במקום זה נראית קטועה (אף שאין חיסרון במקום זה בכתב היד). נראה שבדברי רב האי עלו שתי אפשרויות, אולם לפנינו מפורשת רק אחת, היא דעת 'יש אומרים': בן מלך אדום היה בן ערובה אצל מלך מואב עוד מלפני המלחמה. זוהי השערה דחוקה.

2. בפסוק נאמר "ויעלהו עלה", ועולה היא קרבן. כיצד 'שרפתו לסיד' מהווה תחליף לנאמר בפסוקנו?

3. פירושו ל"ויהי קצף גדול על ישראל" כאילו נאמר 'וירע לישראל רעה גדולה' דחוק ביותר. בכל המקרא 'קצף' הוא כעס, ו"קצף על" הוא אפוא כעס שכעס צד אחר על ישראל.

4. רב האי גאון לא הסביר כלל מדוע נסעו צבאות ישראל מעל מלך מואב ושבו לארצם. העצב שנעצבו כולם על מעשהו האכזרי של מלך מואב לבנו של מלך אדום היה צריך להביא לתגובה הפוכה: לחיזוק המלחמה על מואב עד רדתה.

5. בעמוס נאמר "על שרפו עצמות מלך אדום" ואילו במקומנו מדובר בבנו של מלך אדום. אולם אפשר שתיאורו של בן זה בפסוקנו – "בנו הבכור אשר ימלך תחתיו" – עונה על קושי זה: בן זה הוא יורש העצר, ועל כן הוא נקרא בעמוס 'מלך', על שם ייעודו.

כפי שאמרנו בראש סעיף זה, מופיע פירוש זה או דומה לו בפירושיהם של פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים. אלא שבמהלך הדורות הבאים משכללים הפרשנים את הפירוש, ועונים על כל נקודות הביקורת שציינו ביחס לפירושו של רב האי. הבה נעיין בפירושו של רד"ק:

ויקח את בנו הבכור" – פירש אדוני אבי ז"ל, כי בן מלך אדום, הראוי למלוך תחתיו, היה ברשות מלך מואב, ומפני זה בא עם שני המלכים, כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב. וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול, לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו אל החומה, ושרפו לעיני אביו. וזהו "ויעלהו עולה" – ששרפו כמו ששורפין העולה.[35] "ויהי קצף גדול על ישראל" – ממלך אדום[36], כי חשב כי בעזרתם יוציא בנו מתחת יד מלך מואב. וזהו שאמר הכתוב (עמוס ב', א) "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד".

ורבי אחי רבי משה פירש, כי כאשר חשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום, אז לקח בנו באותה מלחמה (- באותו נסיון הבקעה), חטפו מהם והעלהו לחומה, ושרפו לעיני אביו.[37] "ויהי קצף גדול על ישראל" – ממלך אדום, שלא עזרוהו להצילו מידם[38].

הנקודה היחידה שלא נענתה בדבריו במפורש היא, מדוע נסעו צבאות ישראל מעל מואב, אולם פירושו למילים "ויהי קצף גדול על ישראל" פותח פתח לענות על כך, ואת זאת עשה המלבי"ם בפירושו:

ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו – שהניחוהו ללחום לבדו (כלומר: בעת שמלך מואב הבקיע מן החומה עם שבע מאות איש אל מלך אדום, לא באו ישראל לסייע למלך אדום, ובשל כך הצליח מלך מואב לחטוף את בנו של מלך אדום) ועל ידי כן נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלושת המלכים. זה לפי הפשט, ודברי חז"ל ידועים.

**בעיון בשבוע הבא נעסוק בע"ה בבחינותיו של פירוש זה מהיבטים שונים**


[1] י' אליצור, עולת מישע, בר-אילן, ספר השנה למדעי היהדות והרוח של אוניברסיטת בר אילן, ד-ה, רמת-גן תשכ"ז, עמ' 41-34. חזר ונתפרסם בספר מאמריו ומחקריו 'ישראל והמקרא', רמת-גן תש"ס, עמ' 163-157. מראי המקום להלן יצויינו על פי העמודים בספר זה.

[2] בלשונו של אליצור (עמ' 157 בספרו): "מה לישראל ולקרבן זוועה שהקריב מלך מואב?"

[3] כך בתרגום יונתן למילה זו בפסוקנו: "רגז".

[4] עדות לכך בתעודה מאוגרית מובאת בספר 'עולם התנ"ך', למלכים ב עמ' 27-26. שם מוזכרות גם שתי עדויות ספרותיות לקרבנות אדם שהוקרבו בעת מצור על קרתגו ובעת מצור על צור, שני האירועים התרחשו במאה הרביעית לפה"ס.

[5] אף המדרשים שבהם נדרש מעשה זה חולקים בכך (ראה המדרש הנזכר בהערה 7 והגמרא במסכת תענית המובאת בסעיף 3 להלן), ומעניין הדבר שגם מבקרי המקרא נחלקו בשאלה זו, ראה אליצור, עמ' 158 והערות 8 ו- 11.

[6] ראה בעיון ו סעיף 2 והערה 2.

[7] לכאורה המדרש המובא בפסיקתא דרב כהנא (מהדורת מנדלבאום פסקא ב, ה) ומובא בקיצור בדברי רש"י לפסוקנו מכוון לתפיסה זו. נביאנו בלשון רש"י: "שאל את עבדיו: מה טיבה של אומה זו, שנעשים לה ניסים כאלה? אמרו לו: אביהם אברהם, בן יחיד היה לו, ואמר לו הקב"ה: הקריבהו לפני, ורצה להקריבו. אמר להם: אף הוא (- על עצמו אמר כן), בן בכור יש לו, ילך ויקריבנו…". אלא שרש"י מסיים "ויקריבנו לעבודה זרה" מה שאינו נאמר באותו מקום בפסיקתא (אמנם בהמשך נאמר הדבר).

[8] על נקודה זו עמד פרופ' י' קויפמן במאמרו 'קרבן מלך מואב' הכלול בספרו 'מכבשונה של היצירה המקראית', הוצאת דביר ת"א תשכ"ו, עמ' 207-205. התשובה על שאלה זו לדעתו היא שקרבנו של מישע לא היה לשום אל, "אלא זהו קרבן מגי, שתכליתו לא ריצוי אל, אלא פעולה מגית, והיינו פעולה מזיקה לישראל", כעין הקללה שרצה בלעם לקלל את ישראל. "ראיית העין מגדירה את כוחה של הקללה. מישע מעלה את העולה על החומה. מעל החומה הוא וקוסמיו רואים את מחנה ישראל, וקללתם המגית פגיעתה קשה יותר ממקום זה". נמצא, לפי דבריו, כי בהקרבה על החומה אין כוונת פרסום או ראווה.

אל דעתו של קויפמן עוד נשוב בהמשך, ונדון בה בסעיף 4, אולם בשלב זה נביא אחת מקושיותיו של אליצור עליו (עמ' 159): "קשה להסכים להנחה, שהמונח הברור 'עולה' אינו קרבן לאל כי אם 'מצע מגי לקללה' ".

[9] קויפמן (ראה הערה 8), עמ' 205.

[10] כאן מביא קויפמן מראי מקום אחדים שהברור שבהם הוא בדברים י"ב, לא: "… כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו (- הגויים) לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם".

[11] רד"ק, בפירושו לפסוקנו, מבאר את הדעה הזאת כך: "נתקצף הקב"ה עליהם, כי מלך מואב לא חמל על בנו כשחשב לעשות בו רצון הא-ל, וישראל מקציפים אותו בכל יום. והוא חשב לעשות רצון הא-ל ואינו…" וכאן מביא רד"ק את דברי הגמרא במסכת תענית שהובאו למעלה. אולם גם דברי רד"ק אין בהם כדי להסביר כיצד מעשה זה של מישע – אף אם לשיטתו 'חשב לעשות בו רצון הא-ל' – יכול לעורר קצף על ישראל.

[13] סיכום דבריהם מופיע באליצור, עמ' 158-159. שמותיהם ומראי מקום לדבריהם ניתן למצוא בהערות 12-13 שם.

[14] כדברי מונטגומרי המובאים שם.

[15] אליצור מקשה על דעה זו מכיוון אחר: האם סביר הדבר שישראל יירתעו מהמשך המלחמה מחמת פחדם מהשפעתו של קרבן אדם אלילי? "ואפילו הסכמנו לזאת… מה ראה הכתוב להעלות אמונה זו (- של ישראל) על נס, ולתלות את כשלון מסעם של ישראל בקרבן אדם לכמוש?"

[16] קויפמן, עמ' 206-207.

[17] בסוף דבריו רומז קויפמן לרקע הריאלי של הנסיגה: "על הצבא הישראלי והאדומי נפל פחד טקס הדמים המגי שנתבצע על החומה". בדברים אלו הוא מתקרב לכאורה לדעתם של המבארים כי ה'קצף' היה בהלה ופאניקה. אך לא כן הדבר: דבריו האחרונים נועדו להסביר לנו, הקוראים בני ימינו, מהו הרקע הריאלי והפסיכולוגי של נסיגת הצבאות. אולם הסיפור שרואה בכך "קצף" אינו מייחס את הנסיגה להשפעתו הפסיכולוגית של מעשה ומישע, אלא לקצף מגי אמיתי התעורר על ישראל עקב המעשה.

[18] אליצור, עמ' 159. קושיה נוספת של אליצור על דברי קויפמן מובאת בסופה של הערה 8.

באמת, קשה להתאים את דברי קויפמן הללו עם דבריו בספרו תולדות האמונה הישראלית על יחס המקרא למגיה ועל הזהות השורשית בין תפיסת המגיה לתפיסת האלילות ושלילת המקרא את שתיהן מכל וכול (וראה תולדות האמונה הישראלית, כרך א פרק יא עמ' 302-295).

[19] אליצור, עמ' 160-163.

[20] בין אלה מונה אליצור (שם, הערה 19) את ברנס ושאנדה בפירושיהם לפסוק, ואת ליוור במאמרו שיצויין בהערה 23 להלן.

[21] בהערה 21 (שם) מפנה אליצור לדהי"ב י"ט פסוקים ב ו- י, שם משמעותו של הקצף הבא מאת ה' אינה מגפה אלא עונשים אחרים.

[22] נסיגת סנחריב מעל ירושלים מתוארת במל"ב י"ט, לה-לו: "… וישכימו בבקר (- במחנה אשור) והנה כלם פגרים מתים. ויסע וילך וַיָשָב סנחריב מלך אשור ויָשָב בנינוה".

[23] י' ליוור, מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל, בתוך: 'היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא' תל אביב תשכ"ד (בעריכתו) עמ' 236.

[24] זו דעתם של חז"ל ושל הפרשנים שהלכו בעקבותיהם, כי המגיב על קרבנו של מישע היה ה'. ואף דעתו של קויפמן, כי הקצף היה ממקור מגי, כלולה בקטגוריה זו.

[25] ראה סעיף 4 לעיל, בחלקו הראשון.

[26] וכוונת דבריו היא שאין צורך לייחס למעשה מישע השפעה דומה גם על ישראל, כפי שטענו חוקרים אחדים.

[27] ליוור, עמ' 236.

[28] בתוך: ש' אסף, מספרות הגאונים, ירושלים תרצ"ג, תשובות רב האי גאון לבני קאבס, עמ' 154-153.

[29] כולם מביאים פירוש זה כפירוש יחיד על פי הפשט. רש"י, שלא הביא פירוש זה, כנראה עדיין לא הכירו. הרשימה המובאת למעלה היא חלקית. פרשנים ראשונים נוספים פירשו בדרך זו את פסוקנו, אך הזכירו זאת בפירושם לעמוס ב', א. כך פירש שם ראב"ע כפירוש יחיד ב'שיטה אחרת' לתרי עשר, מהדורת א' סימון (בפירוש הנדפס בא פירוש זה כפירוש שני). סימון ציין בהערותיו שכפירוש זה בעמוס פירשו כבר יפת בן עלי ור"י אבן-בלעם.

[30] ראה הערה 28. התשובה במקורה כתובה בערבית, ותרגומה לעברית נעשה בידי י' חוטר (כנאמר בהקדמתו של ש' אסף לספר זה), והן המקור והן התרגום מופיעים בעמ' 154-153. כתב היד שבו מופיעה תשובה זו חסר בתחילתו, ועל כן ראשיתה של התשובה מקוטעת. נוסח עברי מקוצר של תשובה זו, המובא מכתב יד אחר, נמצא בספרו של ר' שלמה אהרן ורטהימר 'קהלת שלמה' עמ' יא-יג. שני הנוסחים מצויים זה בצד זה באוצר הגאונים למסכת סנהדרין עמ' שמד-שמה. השלמנו את ראשיתה של התשובה, החסרה בנוסח אסף, עפ"י הנוסח שבקהלת שלמה, ושמנו השלמות אלו בסוגריים עגולים. שלוש נקודות בנוסח אסף מציינות חיסרון בכתב היד.

[31] כאן באה פסקה בתשובה הדנה בשני מקומות במקרא שבהם באה התיבה 'קצף' שלא במשמעות 'כעס': "אבל מה שנאמר (הושע י', ז) 'כקצף על פני המים' הוא כמו השמנת או קצף [החלב]. וכן יש לפרש מה שנאמר (ויקרא י', ו) 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וגו' ועל כל העדה יקצף' – ועל העדה ירע מה שיארע לכם, כלומר למשה ולאהרן". רב האי מפרש אפוא את המילים "ועל כל העדה יקצף" על פי המשך הפסוק – "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". אולם פירושו רחוק מן הפשט כפי שפירשוהו ראב"ע ופשטנים נוספים.

[32] מסתבר שחלק מן המבקרים כלל לא היו מודעים לקיומו. קויפמן הזכיר פירוש זה במאמרו בהערה 4, ופטר אותו כ"המצאה דחוקה", בלא לטרוח לנמק את קביעתו הנחרצת.

[33] אפשר שנמנע מלעשות זאת משום שלא רצה לבקר ולדחות פירוש זה, אלא שאין זה טעם מספיק.

[34] פירושו זה קרוב לפירושם של כמה מן המפרשים החדשים שהוזכרו בתחילת סעיף 4 של עיוננו, ומה שהקשינו עליהם שם יש להקשות כמובן גם על רב האי. וראה המשך הדיון בסעיף זה.

[35] כאן עונה רד"ק על השאלה השנייה ששאלנו על פירוש רב האי. העולה נשרפת כליל, ושריפה מוחלטת זו היא הבאה לידי ביטוי בפסוק בעמוס "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד" – שרפה שאפילו העצמות נשרפות בה והופכות להיות סיד.

[36] כאן עונה רד"ק על הקושי העיקרי בפירושו של רב האי – השאלה השלישית ששאלנו. לפי פירושו של רד"ק קצף הוא אכן כעס, ו'קצף על ישראל' הוא כעס שכעס צד אחר על ישראל, וצד זה הוא אדום הנפגעת.

[37] פירושו של ר' משה קמחי שונה מזה של רב האי גאון ושל אבי רד"ק, ר' יוסף קמחי: בנו של מלך אדום היה עם אביו במלחמה נגד מואב, ונחטף באותו נסיון הבקעה נועז של מלך מואב אל מל אדום, נסיון שמטרתו הייתה כנראה לחטוף את מלך אדום עצמו. אך מש'לא יכולו' לחטוף את מלך אדום, "הסתפקו" חיילי מואב ב"בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו". בפירוש זה תשובה מניחה את הדעת לשאלה הראשונה ששאלנו ביחס לפירושו של רב האי וכאמור, אפשר שתשובה זו הייתה כתובה בדברי רב האי במקורם.

[38] ורלב"ג פירש: "שכעסו מאד (-האדומים) על שקרה זה המקרה הרע למלך אדום שבא לעזור להם… כי בסבתם (-של ישראל) קרה לו זה".

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

יום כיפור בתורה

לשיעור וידאו

ספר יונה

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

דילוג לתוכן