המלחמה במואב (5)

קובץ word להורדה:  אלישע 13

 

המלחמה במואב – מל"ב ג', ד-כז

ח. מעשהו של מישע והקצף על ישראל (המשך)

7. פסוק כז על פי פירוש רבותינו – בחינה ראשונה

בחינת פירושם של רב האי גאון ורבותינו הראשונים והאחרונים, כמו בחינתו של כל פירוש, צריכה שתהא בחינה כפולה: ראשית, האם פירושם לפסוק כז הולם את המילים ואת התחביר של הפסוק; שנית, האם פירושם לפסוק מתאים להקשר שבו הוא נתון.

הקשר זה אינו רק המיידי – זיקתו של הפסוק אל הפסוק שלפניו או אל הפסקה שבה הוא משובץ; הקשרו של פסוק מצוי בכמה מעגלים ההולכים ומתרחבים: ההקשר הרחב יותר שבו מצוי פסוק הוא הסיפור השלם שאליו הוא שייך; הקשר רחב עוד יותר הוא התאמת הפסוק המתפרש למקומות אחרים במקרא המצויים בזיקה אל סיפורנו ואל הפסוק המתפרש; הרחב מכולם הוא ההקשר המקראי הכולל: התאמתו של הפסוק כפי שפירשוהו, לעולם האמונות והדעות ולמקובל במקרא כולו.[1]

הבחינה הראשונה של פירוש רבותינו נעשתה במידה רבה בשבוע שעבר, בסעיף הקודם של עיון זה. הבה נסכם בקיצור את היתרונות ואת החסרונות של פירוש רבותינו ביחס לפסוק כז עצמו:

· קריאת פסוק כז כהמשכו של פסוק כו מאפשרת בהחלט לפרש כי "בנו הבכור אשר ימלך תחתיו", שאותו לקח מלך מואב, הוא בנו של מלך אדום שנזכר בסוף הפסוק הקודם. מן ההיבט התחבירי הפירוש הנידון אינו קשה.

· הפירוש למילים "ויעלהו עלה" – 'וישרפהו כליל' הוא פירוש דחוק. אך מאידך פירוש זה – שמדובר בשריפת בנו של מלך אדום, ולא בהקרבת בנו של מלך מואב – מקבל חיזוק מן המילים הבאות בסמוך – "על החמה" – מילים המהוות קושי לכל המפרשים את המילים 'ויעלהו עולה' כמשמען.

· הפירוש למילים "ויהי קצף גדול על ישראל" – 'ויהי רוגז גדול – של האדומים – על ישראל' הוא אפשרי מבחינה לשונית, אולם יש בו שני חסרונות:

א. בחינה של השם 'קצף', החוזר במקרא כשלושים פעם, מלמדת כי כמעט בכל הופעותיו הקצף הוא של ה', ועל כל פנים אין אף לא פעם אחת שמדובר בקצף, במשמעות של רוגז, שרוגז אדם על חברו.[2]

ב. מדוע לא נזכר בפסוקנו מי הם שקצפו על ישראל? הכתוב יכול היה לומר 'ויקצפו האדומים על ישראל קצף גדול'.[3]

באמת, אין כל מניעה לבאר אף על פי פירושם של רבותינו, שהקצף הגדול על ישראל הוא קצף מאת ה'. אמנם לא ניתן לפרש ש'קצף' משמעותו מגיפה כתוצאה מהתארכות המצור, כפי שפירש אליצור, שהרי לא זו ההתרחשות שאירעה כפי פירושם של רבותינו. אך ניתן לפרש שה'קצף' הוא התסיסה והפירוד שחלו במחנה ישראל מיד באותה שעה ששרף מלך מואב את בנו של מלך אדום על החומה. אלו באו כתוצאה מתגובת האדומים ומלכם על מעשהו של מלך מואב.[4] הכתוב בחר לרמוז להתרחשות במחנה הצרים על מואב בדרך שתבליט את הממד ההשגחתי של האירועים: הפירוד בין בני הברית שיצאו למלחמה משותפת וביטול המצור על מואב נבעו מקצף א-לוהי. בהסבר טעמו של קצף זה מאת ה' אנו מקבלים את דברי אליצור במלואם: ליורם מלך ישראל לא הייתה כל זכות לנצח ניצחון גמור במלחמה זו ולהשיב את שלטון ישראל על מואב. כוונתו להשיג השג זה הביאה לקצף ה' עליו, וזאת דווקא לאחר שמסע העונשין נגד מישע מלך מואב עלה יפה. ביטויו הריאלי של קצף ה' היה בתסיסה הפנימית במחנה, שהביאה עד לידי סכנת מלחמה בין בעלי הברית.[5] דבר זה גרם לנסיגת הצבאות ולהפסקת המלחמה רגע אחד לפני הניצחון.

היתרון בפירוש שאנו מציעים כאן (שהוא על פי פירוש רבותינו), יתרון שאיננו קיים על פי פירושו של אליצור, הוא שעל פי פירוש זה אין מקום לקשור (אף לא בטעות) בין מעשהו של מישע לבין הקצף מאת ה'. מעשהו של מישע, עפ"י פירוש רבותינו, הרי היה בתחום הפוליטי, הוא שרף את בנו של מלך אדום כדי להשפיע על האדומים להסתלק משותפותם עם ישראל. אין זה אפוא קרבן ואין בו כל משמעות דתית. ממילא ברור שלא מעשה זה הוא שעורר את קצפו של ה' על ישראל, אלא מעשה זה שימש אמצעי בלבד ביד ההשגחה להביא עליהם קצף ולסיים בדרך זו את המצור על מואב.

8. בחינת ההקשר המקראי הרחב

את הסעיפים הבאים נקדיש לבדיקת פירושם של רבותינו מבחינת הקשרו של פסוק כז בכל אותם מעגלי-הקשר שציינו בראש הסעיף הקודם. אך תחילה נקדים הקדמה:

מדרשי חז"ל רבים נאמרו ביחס לפסוקנו (ואנו הבאנו מעט מהם) וכולם תפסו את מעשהו של מישע, בדומה למפרשים החדשים, כקרבן אדם – שהקריב הלה את בנו בכורו. והנה, סוטה פרשנות הפשט העברית כגוש אחד מתפיסת חז"ל.[6] סטייה חריפה ומודעת זו מדרכם של חז"ל אומרת דרשני: מדוע דווקא כאן עשו כן?

נראה שמה שהפריע לפרשני הפשט לדורותיהם וגם לפרופ' אליצור ז"ל הוא הרעיון שקרבן אדם אלילי (וזהו אופיו היסודי אף אם 'לשם שמים' נתכוון) יש בו איזו תועלת למקריב. הרעיון שקרבן אדם יביא לתגובה הא-לוהית שאליה התכוון המקריב, הוא רעיון זר ומוזר על רקע כל האמור במקרא ביחס לעבודת אלילים ולקרבנות אדם.[7]

פירוש על פי פשוטו של מקרא חייב להתחשב בהקשרו של הפסוק המתפרש, והקשר זה רחב לעתים כרוחב כל המקרא כולו.

מחמת קושי זה, שהוא הקושי החמור ביותר בפסוקנו, ניתק אליצור בין הקרבן האלילי לבין תוצאתו – קצף ה' על ישראל. ה'קרבן' וה'קצף' הם אמנם שני מונחים הקשורים בעולם הדתי, אך במקרה שלנו אין ביניהם כל זיקה, שכן ה'קרבן' קשור לעולם האלילי, ואילו ה'קצף' קשור להשגחת ה' על עולמו. הקשר בין השניים הוא דווקא במישור הריאלי: התארכות המצור, שנגרמה עקב השפעתו של קרבן מישע על אנשיו המואבים, הביאה לבסוף למגפה בצבאות הצרים על מואב. כינויה של המגפה 'קצף' הוא מעבר שעושה הכתוב למישור המטפיזי, והוא מהווה הסבר דתי לכל שרשרת הסיבות והמסובבים, כולל הקרבן האלילי עצמו.

בכך פתר אליצור את בעיית ההקשר המקראי הכולל שבו נתון פסוקנו, אך לדעתנו אין פירושו מניח את הדעת מבחינת לשון הפסוק עצמו. לשון זו מורה על זיקה ישירה ומיידית בין מעשהו של מישע לבין הקצף על ישראל, ושום פרשן לא העלה על דעתו אפשרות של ניתוק ביניהם, כך שלא יהיו בבחינת סיבה ומסובב.[8]

פרשני הפשט העבריים הראשונים והאחרונים באו לפתור את הבעיה המרכזית בפרשנות פסוקנו בדרך כמעט הפוכה מזו של אליצור, אך לשם השגת אותה מטרה. הם אמנם מקבלים את הקשר בין מעשהו של מישע לבין תוצאתו הברורה והמיידית – הקצף על ישראל, אך את הבעיה הדתית המתעוררת מכך הם פותרים, בפרשם את מעשהו של מישע כמעשה נקמה פוליטי-חילוני. מעשה זה אמנם השיג את מטרתו בתחום הפוליטי-צבאי-חילוני, אך לכך אין כל נגיעה לענייני אמונות ודעות. כך נתבטלה חריגתו של פסוקנו מעולם האמונות והדעות המקראי.

9. בחינת ההקשר המיידי

מן היתרון של פירוש רבותינו מבחינת ההקשר המקראי הכולל, נעבור ליתרון מובהק של פירושם מבחינת ההקשר המיידי שבו נתון פסוקנו, כממשיכו של פסוק כו. תיאור מעשהו של מישע בפסוק כז בא לאחר תיאור מעשה קודם שלו בפסוק כו:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה
וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב
לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם
וְלֹא יָכֹלוּ.

מהי תכלית נסיונו זה של מלך מואב? רד"ק סובר כי מטרתו הייתה:

לצאת חוץ לעיר, כי אפשר כי מלך אדום היה קרוב לעיר יותר משני המלכים.

הווה אומר: בראותו "כי חזק ממנו המלחמה", ולא יוכל להחזיק מעמד בעיר זמן רב, חפץ מישע לברוח מן העיר הנצורה. לשם כך היה עליו להבקיע לעצמו דרך בכוח בקרב אחד הצבאות הצרים על עירו, והצבא האדומי נראה המתאים ביותר לכך.[9]

לשון הפסוק אינה מתאימה לפירוש זה: ראשית, נאמר שמטרתו של מישע הייתה "להבקיע אל מלך אדום", ונראה שרד"ק מפרש זאת כמקרא חסר – 'אל חיל מלך אדום', והדבר דחוק במדת מה. דוחק זה יגדל כשנראה את הקושי השני: נאמר בפסוק "להבקיע אל מלך אדום", משמע אפוא שהבקעה זו נועדה להגיע אל מלך אדום, והוא הוא מטרת פעולתו של מישע. לפי רד"ק היה הכתוב צריך לומר 'להבקיע את חיל מלך אדום'.

נראה שלכן פירש בעל המצודות את מטרתו של מישע כך:

להבקיע – רוצה לומר: לעבור בתוך המחנה אל מלך אדום להילחם עמו.

אולם לשם מה רצה מישע להילחם במלך אדום בשעה זו? על כך עונה מלבי"ם:

רצה להבקיע אל מלך אדום… שעמד בצד אחד והיה חלוש נגדו,
ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו , ולא יכלו לתפשו.

מה רצה מישע להשיג במבצע נועז זה? הדבר ברור: הוא רצה להשתמש במלך אדום כבבן-ערובה, לשם תביעה להפסקת המצור. לחילופין יכול היה מישע להרוג את מלך אדום ובכך להמס את לבב חייליו ולפורר בכך את ברית שלושת המלכים.

השאלה היא, מדוע המקרא מספר לנו על ניסיון זה של מישע. הרי סוף סוף 'לא יכולו', ומה ערכו של סיפור על ניסיון נפל שנכשל?[10]

אולם לפי פירושם של רבותינו, בגרסתו של ר' משה קמחי אחי רד"ק וממשיכיו, כי בניסיון ההבקעה הזה הצליח מלך מואב לחטוף את בנו של מלך אדום, נחוצה האינפורמציה הניתנת בכתוב על כשלון מבצעו של מישע, כהסבר מוקדם למעשהו בהמשך. פסוק כו עונה על השאלה כיצד הגיע בנו של מלך אדום לידי מלך מואב. לקיחת בנו של מלך אדום ושריפתו על החומה לא היו אלא תחליף למעשה שהתכוון מישע לעשות באביו! יש לפנינו אפוא בפסוקים כו-כז תיאור מהלך צבאי אחד, שכאשר לא הושגה מטרתו 'הגדולה' הסתפק מבצעו במטרה 'קטנה' ממנה.

הבה נשוב אל דברי המלבי"ם במלואם, שיש בהם תיאור המהלך הצבאי השלם:

רצה להבקיע אל מלך אדום… לתפוס את המלך עצמו, 'ולא יכולו' לתפשו, רק תפסו בנו הבכור ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום.

ושים לב אף לדמיון הלשוני בתיאורם של שני חלקי המבצע הצבאי הזה:

           וַיִּקַּח   אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ … לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם  –   וְלֹא יָכֹלוּ.
(לפיכך)    וַיִּקַּח                                 אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר …   –   וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה.

מה שלא עלה בידו ב'לקיחה' הראשונה בפסוק, עלה בידו ב'לקיחה' השנייה. מה שהתכוון לעשות למלך אדום 'ולא יכול', עשה לבנו הבכור, עשה וגם הצליח.[11]

ניתוח פסוק כז בהקשרו, כממשיכו של פסוק כו, מחזק אפוא מאד את פירושם של רבותינו, כי בנו של מלך אדום הוא שנלקח בידי מל מואב, במסגרת מבצעו הצבאי הנועז שהצליח בידו אך באופן חלקי.

10. בחינת הקשר מקראי ספציפי

"דברי תורה צריכין זה לזה – שמה זה נועל זה פותח".[12] בשני מקומות במקרא מתוארים אדום ומואב כשהם בעימות ביניהם: בסיפורנו, שבו שותף מלך אדום וצבאו במתקפה של צבאות ישראל על מישע מלך מואב, ובנבואה הסתומה בעמוס ב', א-ג:

כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד.
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת
וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ, וְכָל שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ, אָמַר ה'.

האם יש מקום לקשר בין שני המקומות הללו? לכאורה, הדבר בלתי סביר: הרי בסיפורנו מלך אדום הוא התוקף את מלך מואב, ואילו בנבואת עמוס, מואב הוא השורף את עצמות מלך אדום לשיד, ואם כן מואב הוא התוקף. אם כן שני אירועים שונים מתוארים בשני הספרים.

אולם במחשבה נוספת, אנו נזכרים שאף בסיפורנו מלך מואב תוקף את מלך אדום:

… וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב
לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְלֹא יָכֹלוּ. (כו)

ולפי פירושם של רבותינו, לא הסתיימה בזאת הבקעתו של מלך מואב. אלא משעה שראה ש"לא יכלו" לתפוס את מלך אדום בעצמו:

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר (- של מלך אדום) אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו
וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה (כ"ז)

וראה זה פלא: משעה שפירשת בדרך זו את מעשהו של מלך מואב, כאילו הוסר הלוט מעל נבואת עמוס, והסתום הפך למפורש: שריפת עצמות מלך אדום לשיד אינה אלא אותו מעשה של מישע המתואר בסיפורנו. על מעשה אכזרי זה של מלך מואב, שנעשה לא רק כנגד אדום, אלא גם כנגד ישראל, נידון מואב בנבואת עמוס לנקמה קשה עוד יותר מזו שספג במלחמת שלושת המלכים כנגדו.

אלמלי הקישור הזה בין שני המקומות, המתאפשר רק על פי פירושם של רבותינו, לא היה האירוע המתואר בעמוס מובן לנו כלל ועיקר, והרי לא בא המקרא לסתום. הקישור הזה פותר קושי נוסף: בסדרת הנבואות שבראש ספר עמוס כל העמים נאשמים על חטאים שחטאו כלפי ישראל, ורק מואב נאשמים על חטא שחטאו כלפי אדום. אולם אם רומזת נבואת עמוס למעשה שעשה מישע במי שעתיד להיות מלך אדום, הרי מעשה זה כוון גם כנגד ישראל, ושוב אין הנבואה על מואב חריגה משאר נבואות עמוס על העמים שחטאו לישראל.[13]

הקישור בין שני המקומות הללו מבהיר עוד נקודה סתומה. בעמוס נאמר: "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד" מה פירושו? רד"ק פירש זאת שם: "פירוש 'לשיד' – שריפה גמורה, עד שהיו אפילו העצמות אפר, כמו השיד". תיאור זה הרי הוא הד לנאמר בסיפורנו "ויעלהו עלה על החמה", ופירש רד"ק במקומנו "שרפו כמו ששורפין העולה" – היינו שרפה גמורה, כליל. כאן, דווקא האמור בספר עמוס הוא 'הפותח' את המנעול שבסיפורנו, בהבהירו כי "ויעלהו עלה" הוא מיטונימיה: בגלל הדמיון בין מעשהו (החילוני) של מלך מואב, ששרף את גופו של יורש העצר האדומי על עצמותיו, למעשה של הקרבת קרבן עולה, מכנה זאת הכתוב במקומנו "ויעלהו עלה".

נמצא אפוא שהסיפור על מעשה מישע במקומנו והנבואה על מואב בספר עמוס פותחים מנעולים זה לזה ומבהירים זה את סתומותיו של זה.

דבר זה מחזק את פירושם של רבותינו חיזוק משמעותי, שכן רק על פי פירושם מתקיים הקשר הזה בין סיפורנו לבין נבואת עמוס. וכפי שציינו (בראש סעיף 7) אחת הבחינות של פירוש נאות הוא התאמתו של הפסוק המתפרש להקשרו, והקשר זה הוא לעתים במקומות אחרים במקרא המגלים זיקה אל פסוק זה.

11. בחינת ההקשר של הסיפור השלם – תפקידה של אדום במערכה

בסעיפים הקודמים בחנו את פירושם של רבותינו למעשהו של מישע, המתואר בפסוק כז, במעגלי הקשר שונים שבו נמצא הפסוק.[14] מצאנו כי ההקשר בכל המעגלים שנבחנו מחזק ומאשר את פירושם של רבותינו לפסוק.

נותר עוד מעגל הקשר אחד שבו לא בחנו את פסוקנו על פי הפירוש הנידון. את הסעיפים האחרונים בעיוננו נקדיש לבחינת ההקשר של פסוקנו אל הסיפור השלם שאותו הוא חותם: מהי תרומתו של מעשה מישע ותוצאותיו, על פי פירושם של רבותינו, להבנת הסיפור בשלמותו? או לאידך גיסא: במה תורם הסיפור השלם להכרעת המחלוקת על פירושו של פסוק כז?

שלושה מלכים הולכים בראש צבאותיהם להילחם במואב: יהורם מלך ישראל – יוזם המלחמה, ומי שמלחמה זו באה לשרת בעיקר את מטרותיו;[15] יהושפט מלך יהודה – המצטרף בלב שלם למסעו של יהורם,[16] ואף הוא דמות מרכזית בסיפורנו[17]; והשלישי הוא מלך אדום ששמו לא נזכר.

השתתפותו של מלך אדום נזכרת בסיפורנו ללא כל רקע וללא הסבר: "וילך מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום…" (פס' ט). הרקע לכך אינו מצוי בסיפורנו, אלא מחוצה לו.[18] אלמלי רקע זה, לא היינו מבינים את הצטרפותו למלחמה במואב של מי שהוא שכן קרוב למואב ואח רחוק לישראל.

מכל זאת נראה לכאורה כי מלך אדום הוא החוליה הפחות-חשובה (וגם הפחות-חזקה מבחינה צבאית) בברית צבאית זו שבין מלך ישראל למלך יהודה, ותפקידו ותפקיד עמו בכל הסיפור הוא שולי בלבד.

אולם בחינה מדוקדקת יותר של סיפורנו תגלה שאין הדבר מדויק כלל:

א. לא זו בלבד שהכתוב מתאר את הצטרפותו של מלך אדום לברית הצבאית כשווה בין שווים (בלא לרמוז כלל לשעבודו ליהושפט), אלא שפעמיים קורא יהורם "קרא ה' לשלשת המלכים האלה…" (פס' י ו- יג), ובעת הירידה לאלישע מתוארת שותפותו אף בכך (יב): "וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום".

ב. ארץ אדום ומדברה הם האזור הגיאוגרפי שבו מתקיימת עיקר ההתרחשות המתוארת בפרקנו, מפסוק ח ועד כד, וזהו רוב הסיפור.[19]

ג. לקראת סיום המלחמה, לפני שוב הצבאות ארצה ללא שהשיגו ניצחון גמור, שוב נזכר מלך אדום, אך הפעם ללא שני שותפיו:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה
וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב
לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְלֹא יָכֹלוּ. (כ"ו)

לפי פירושם של רבותינו, תיאור כשלון הניסיון לתפוס את מלך אדום בהבקעה זו שהבקיע מלך מואב עם חייליו, איננו אלא מבוא לתיאור תפיסת בנו של מלך אדום ושריפתו על החומה לעיני אביו ולעיני בני עמו. אירוע מזעזע זה הביא להתקוממותם של האדומים, ובסופו של דבר, לכישלון המצור ולהפסד הניצחון הגמור.

נמצא, על פי פירוש זה, כי כל סיום הסיפור – כשלון המערכה על מואב – תלוי הוא באדום: במה שנעשה להם (- שריפת יורש העצר האדומי), ובמה שהם הגיבו על כך (- בהביאם להתפוררות הברית של שלושת המלכים).

תפקידה של אדום בסיפורנו הוא אפוא מרכזי ביותר, הן תפקיד העם והן תפקיד הארץ:

א. ארץ אדום משמשת זירת האירועים העיקרית בסיפורנו: תחילה זירת המצוקה מחמת המחסור במים, ולאחר מכן זירת נבואת הישועה של אלישע וזירת התגשמותה – בארץ אדום התרחשה הישועה של בוא המים ושל תחילת הניצחון של מואב (פסוקים כ-כד).

ב. מלך אדום ועמו אמנם הצטרפו למלחמה כחוליה בעלת חשיבות בברית הצבאית של התוקפים את מואב, אולם הצטרפותם הכילה את הפוטנציאל של הפסד הניצחון הגמור במלחמה זו. מחד, הצטרפותם אפשרה לתקוף את מואב מגבולה הדרומי, מהלך צבאי שהתברר כמוצלח, ומאידך, פרישתם מן המלחמה בעת המצור על קיר-חרשת גרמה להפסקת המלחמה, ללא השגת דבר.

האם קיים קשר בין התפקיד הכפול שממלא העם האדומי במלחמה זו (ב) לבין התפקיד הכפול שממלאת בה ארץ אדום (א)? היחס בין שני אלו יחס מהופך הוא: הבחירה בארץ אדום כזירת ההתרחשות הביאה בראשיתה למצוקת המחסור במים, ובסיומה לנס הכפול של בוא המים ושל הניצחון על מואב; הצטרפותם של מלך אדום ועמו הביאה בראשיתה סיוע של ממש למסע מלחמתי מוצלח נגד מואב, ובסיומה הביאה לפירוקו של המצור מעל מואב ולנסיגת צבאות ישראל לארצם.

הצד השווה בין שני אלו הוא בעצם ההתהפכות של כל אחד מהם מרע לטוב (א) או מטוב לרע (ב). בכך מעידים שניהם כי השותפות עם אדום אינה כה פשוטה, והיא מכילה יסודות מנוגדים.

על יחסה האמביוולנטי של הנבואה למלחמה זו כבר דובר בעיונים קודמים, וכאן יש להוסיף את זאת: השתתפות אדום במלחמה זו היא ששמשה מכשיר ביד ההשגחה ביחסה האמביוולנטי למסעם הצבאי המשותף של ישראל ויהודה. בסיועה של אדום ניתן לבני ישראל הניצחון המוגבל שהיה ראוי להינתן להם כדי לנקום את נקמת ה' במואב, ואדום היא שגרמה להפסקת ניצחון זה במקום ובזמן שהיה ראוי להפסיקו, ברגע המכריע שלפני הניצחון הגמור.[20]

אין צריך לומר, כי ניתוח זה של תפקידה המורכב של אדום בסיפורנו (של העם ושל הארץ) תלוי בפירוש מעשה מישע על פי פירושם של רבותינו. בלא פירוש זה, תינטל מן האדומים ה'זכות' לשמש כגורם שהפסיק את המלחמה.

12. סוף מעשה במחשבה תחילה

יש ימים, העולם מסביביך / רק סמלים לא תדע שחרם
יש ימים, ותפארת שמיך / רמוסה באבק ובדם (רחל)

בסעיף אחרון זה של עיוננו ננסה להראות, כי על פי פירושם של רבותינו למעשהו של מישע, מתגלה קשר מדוקדק ומפורט בין מה שאירע בסיום הסיפור, במהלך המצור על קיר-חרשת, לבין האירועים שהתרחשו בארץ אדום בראשיתה של המלחמה. סיום הסיפור נרמז כבר בעיצומו, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".[21]

נס בואם של המים מדרך אדום היה נס דו-תכליתי: לצבאות ישראל היו אלה מים חיים שהרוו את צימאונם והצילום מן הצמא, אך לצבא מואב המוכן על גבול ארצו, בגלל נסיבות הזמן והמקום נראו המים אדומים[22], ונדמו לו המים כדם. דבר זה הטעה אותם וגרם למפלתם. וכך הם סברו:

וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה!
הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
וְעַתָּה לַשָּׁלָל, מוֹאָב! (כ"ג)

את צמד המילים "החרב נחרבו" פירש רד"ק: "מעניין חֶרֶב, כלומר נהרגו ביניהם. 'הָחָרֵב' מבנין הָפְעַל." וכן פירש רלב"ג: "הכו זה את זה בחרב, והרגו זה את זה", וכן שאר המפרשים.[23]

טעות זו של המואבים הייתה טעות גורלית, והיא שחרצה את דינם, וכפי שהסביר רלב"ג:

"ויבאו אל מחנה ישראל" – הנה סבב השם יתברך שבאו כולם שם, לא כדרך האנשים היוצאים למלחמה, אך כדרך האנשים היוצאים לשלל.

והתוצאה של בואם בדרך זו הייתה:

וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב
וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם. (כ"ד)

יש לתת את הדעת על הדרך המיוחדת שבה סובב ה' את האירועים כדי לתת את המואבים ביד ישראל: איזו טעות מוזרה הייתה זאת! איך נהפכו להם המים לדם![24] מדוע בחרה ההשגחה לגלגל את הניצחון על מואב בנסיבות כה מיוחדות?

קשה שלא להבחין בין השיטין של סיפורנו בדרשה העתיקה של השם אדום: עשו הוא הבן שיצא מבטן אמו אדמוני (בראשית כ"ה, כה)[25] והוא מבקש מיעקב אחיו (שם ל) "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום".

עשו – אדום זה, "איש ציד" הוא, ונתברך על ידי אביו

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. (בראשית כ"ז, מ)

ואכן, המגע הראשון בין שני העמים התאפיין בהדגשת החרב:

לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. (במדבר כ', יח)

ממילא, אף הדם האדום קשור בשמו של אדום איש החרב, כפי שפירשו חז"ל את תיאורו הראשון 'אדמוני' (ראה הערה 25).

בהקשר הפוך, ביחס לנקמה באדום, אנו מוצאים בישעיהו:

מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה …
מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי… וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי
וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי.
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. (ס"ג, א-ד)

המילה 'דם' אמנם לא נזכרה כאן, אולם ברור שהוא הוא המאדים את לבושו של המופיע מאדום.

והנה אנו מוצאים בפרקנו את כל ההקשרים הלשוניים הללו: אדום – צבע אדום – דם – חרב:

כ וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם
כב וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם.
כג וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה! הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

ובכן, מה פשר הסמלים הלשוניים הללו?

אין זאת, אלא שכבר כאן נרמז שאדום – בת הברית של ישראל בשעה זו – עתידה לשוב לתפקידה המסורתי המקורי. עתה, בשעה שהברית תקיפה, "מים באים מדרך אדום", אולם בסופו של הקשר הזה בין ישראל לאדום, יתברר שהמים יהפכו ל"אדמים כדם" מחמת ה'חרב' שביד אדום, אשר תופנה בסוף האירוע אל ישראל.[26] זהו הפשר של הקצף הגדול שהיה על ישראל ושמחמתו שבו לארץ.

מואב רואים את המים באים מדרך אדום, והם טועים בראייתם: במקום לראות את ההווה, הם רואים את העתיד לבוא, אותו עתיד שמלכם במעשהו יקדם את בואו. הם רואים את המים:

אֲדֻמִּים כַּדָּם. וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה!

וכי אפשר להם לבני אדום לשתף פעולה עם ישראל אויביהם? לא מים אלו, אלא דם, ודם זה נשפך מחמת אשר

הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

חרב אדום כוונה אל אויבה הישן, והחבילה הלא-טבעית נתפרדה.

נבואה ניתנה בפיהם של מואב, בלא שידעו מה שנבאו. מערכת הסמלים הטמונה בנס בואם של המים נתפרשה להם למואבים שלא במשמעה הסמלי, אלא במשמעה הריאלי המיידי, והם סברו שמה שעתיד להיות כבר היה. כך הפכה מערכת סמלים זאת למלכודת מוות למואבים, ודמם שלהם הוא שהתערב במים שנראו להם אדומים כדם – "ויקמו ישראל ויכו את מואב".

באמת, השערתם של המואבים ביחס למה שהתרחש בין בעלי הברית – "החרב נחרבו המלכים ויכו איש את רעהו" – לא הייתה רחוקה מן הסבירות. על רקע היחסים הידועים לנו מן המקרא בין ישראל לאדום משחר קיומם ועד עת קץ, הברית ביניהם אינה ברית טבעית. אלא שהשערת המואבים באותה שעה הרי נתבדתה בפועל, ועל כן החליט מלך מואב לפעול באופן מודע לשם פירוקה של ברית מוזרה זאת:

וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם. (כ"ו)

דווקא אל מלך אדום השתדלו מלך מואב ואנשיו להבקיע, בדעתם כי זו החוליה הרופפת בברית שלושת המלכים, שאותה יוכלו לחלץ בנקל מן השלשלת, ולנתק בכך את השלשלת כולה.[27]

נסיונו של מלך מואב לפרק את ברית המלכים באמצעות חטיפת מלך אדום לא צלח בידו – "ולא יכלו", ועל כן "ויקח את בנו הבכור" – של מלך אדום, "ויעלהו עלה על החמה" – לעיני אביו ולעיני בני עמו. מטרתו הייתה לסכסך בין אדום לבין ישראל, ולהסב את כיוון לחימתם של האדומים ממנו אל אויביהם המסורתיים – אל ישראל. והפעם, צלחה תוכניתו:

וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (כ"ז)

במילים אלו נרמזת תגובתם של האדומים הנרגזים, המנסים לפרוק את זעמם על מי שהביא עליהם בעקיפין את הפורענות שבה חזו עיניהם זה עתה – שריפת יורש העצר שלהם על החומה. הם מתקוממים, וכנראה אף נלחמים בישראל – בני בריתם מלפני שעה קלה.

הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

הנה מתקיים עתה אותו דבר 'שראו' המואבים מתחילה. כאן הפכו המים לדם, ולכך רומזות המילים "ויהי קצף גדול על ישראל". אין תוחלת עוד להמשך המצור:

וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

נמצא כי מה שאירע לבסוף נרמז כבר מתחילה. מה שראו המואבים בתחילה ולא הבינו, לא הם ולא אויביהם, הגיע לבסוף. אז הבינו שראו נכוחה, אלא שלא פירוש את המראה באותה שעה נכונה.

לשם מה נרמז סוף העניין כבר בשעה המוקדמת ההיא שבה זכו ישראל לישועה ולניצחון על אויביהם?

התשובה על כך היא שההשגחה עשתה זאת כדי שישראל יבינו כי המהפך שאירע בסיום המערכה הצבאית, מהפך כה מפתיע ונראה מקרי, היה דבר מתוכנן מראש. אל יחשבו ישראל שמקרה ממקרי העולם אירע להם, אלא יידעו כי כך גזרה ההשגחה מראש: ישראל לא ישיגו את מטרתם הסופית במלחמה זו: לא ינצחו את מואב ולא ישיבו את שלטון ישראל עליה. על כן דאגה ההשגחה לרמוז על העתיד באירועים המוקדמים הללו, כדי שקורא אותות הזמן יידע ויבין: כשלון המצור, והתקוממות האדומים כנגד ישראל – "קצף גדול על ישראל" הם. ואין 'קצף' אלא פורענות מידי שמים. תפיסת האירועים כ'קצף' מאת ה', אפשרית במידה רבה הודות לתמרורים שהוצבו בדרכם של ישראל במלחמה זו, ואשר רמזו למה שאירע לבסוף.[28]


[1] מובן שהתביעה להתאמת הפסוק להקשרו גדולה יותר ככל שמדובר בהקשר הקרוב יותר. אף על פי כן, כאשר פירוש מסוים הופך את הפסוק המתפרש על ידו לחורג חריגה בוטה מן ההקשר המקראי הרחב, יש בכך כדי לדחות פירוש זה.

[2] א. בשלושת הפסוקים היחידים במקרא שבהם המילה 'קצף' אינה מתייחסת אל ה', גם אין משמעה רוגז וכעס על מישהו: קוהלת (ה', טז) מתאר את האדם העמל לשווא "גם כל ימיו בחשך יאכל, וכעס הרבה וחליו וקצף"; באסתר (א', יח) נאמר "וכדי בזיון וקצף"; והושע (י', ז) מדמה את מלך שומרון "כקצף על פני המים".

ב. הפועל קצ"ף, המופיע במקרא 35 פעמים, אינו מופיע בהקשר כה אחיד. אף שגם כאן, ברוב הופעותיו ה' הוא הקוצף, בכל זאת ב- 12 הופעות קוצפים בני אדם על חבריהם. לדוגמה, "פרעה קצף על עבדיו" (בראשית מ"א, י).

[3] שאלה זו אינה קשה על המפרשים שפירשו שהקצף בפסוקנו היה מאת ה': הסתרת שמו של ה' במעשים המיוחסים לו במשתמע היא תופעה נפוצה במקרא, ובייחוד במה שנוגע לקצף א-לוהי: בכשליש מן ההופעות של השם 'קצף' במקרא, אף שברור מן ההקשר שהקצף הוא מאת ה', אין שמו נזכר. לדוגמה "והלוים יחנו סביב למשכן העדת, ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל"(במדבר א', נג).

[4] אמנם קצף ה' במקרא מתבטא לעתים במגפות, אך אף פורענויות אחרות עשויות לבטא את קצפו: גלות וחורבן (דברים כ"ט, כז); הפסד במלחמה (יהושע כ"ב, כ); רעש אדמה (ירמיהו י', י) ועוד.

[5] אפשר שסכנה זו של מלחמה פנימית בין אדום לישראל אף החלה להתממש, והאדומים החלו להתמרד בפועל כנגד שעבודם ליהודה. כך אכן פירש המלבי"ם בביאורו לעמוס ב', א: "ושם כתיב 'ויהי קצף גדול על ישראל' שפירושו שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב, ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל, וכמו שכתוב מל"ב, ח') שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנה החמישית ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יד יהודה". פירושו של המלבי"ם רמוז כבר בדברי רד"ק שם: "והקצף היה ממלך אדום על ישראל מהיום ההוא והלאה". תיאור זה של המאורעות מתאים מאד למה שהצענו למעלה, שה'קצף' המתואר בפסוק היה מאת ה': קצף מאת ה' הוא פורענות המתרחשת במציאות, ומרידת האדומים שהחלה באותה שעה הייתה בבחינת פורענות ליהודה ולישראל.

[6] א. כבר הזכרנו בהערה 24 בחלקו הראשון של עיון זה כי רש"י הוא הפרשן היחיד שאיננו מביא את הפירוש הנידון, כנראה מפני שעדיין לא הכירו.

ב. אף כשפרשני הפשט מביאים את דברי חז"ל או מזכירים אותם, הם אינם עושים זאת אלא כתוספת נופך מדרשי, אולם ברור להם שהפשט הוא שמישע שרף את בנו של מלך אדום, ולא עשה זאת כקרבן. ראה לדוגמה דברי רד"ק ומלבי"ם.

[7] תירוצם של חז"ל כי מעשהו של מישע הביא לקטרוג על ישראל, בהזכירו את מעשיהם שלהם, אינו יכול להיחשב כפשוטו של מקרא, כפי שכבר ציין אליצור.

[8] ראה ביתר פירוט את מה שכתבנו בשבוע שעבר בסוף סעיף 5.

[9] התאמתו לכך, לדעת רד"ק, היא משום שהוא חנה קרוב יותר לחומות העיר, ועל כן ניתן היה להפתיעו ביתר קלות מאשר את הצבאות שחנו במרחק רב יותר. ואולי הצבא האדומי היה חלש יותר משני הצבאות האחרים.

[10] בתחילת העיון (סעיף 2) הסברנו כי לפי הפירוש שמישע הקריב את בנו כמעשה ייאוש, מהווה סיפור כישלונו בפסוק כו הסבר, כיצד הגיע מישע לייאוש זה. דבר זה נכון לאמרו רק על פי פירוש רד"ק לפסוק כו: כאשר נכשל אף ניסיון הבריחה של מישע מן העיר, פנה ברוב מצוקתו להקרבת בנו. אולם פירושו של רד"ק, כאמור לעיל, אינו מיושב בלשון פסוק כו. מאידך, על פי פירושם של בעל-המצודות – מלבי"ם (שהוא מיושב בלשונו של הפסוק כראוי) אין בפסוק כו אלא תיאור כשלון של מבצע צבאי נועז, וכשלון זה כשלעצמו אינו אמור להביא למעשה הקרבתו של בן המלך. על כן לא היה הכתוב חסר דבר לו היה עובר מן המילים הפותחות את פסוק כו "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה" ישירות את ראש פסוק כז "ויקח את בנו הבכור…". ואם כך, מדוע סיפר לנו הכתוב על ניסיון נועז זה שנכשל?

[11] אגב כך, נציע לראות במילה 'תחתיו' שבצירוף "אשר ימלך תחתיו" מילה דו משמעית: במשמעותה הראשונית כוונתה לכך שבן זה עתיד למלוך תחת אביו (וכך הוא גם פיסוק הטעמים). אך במשמעות משנית שלה אפשר שכוונתה לומר שמישע לקח בן זה תחת אביו – כתחליף ללקיחת אביו ולשם אותה מטרה (ומכאן נובעת אריכות הלשון והייתור שיש בתיאורו של בן זה).

[12] תנחומא חוקת כג ובמקבילות.

[13] על כל זאת כבר עמד רב האי גאון בתשובתו, ראה סעיף 6.

[14] מסיבות של נוחות הדיון, לא בחנו את הפירוש על פי סדרם ההגיוני של המעגלים הללו: בסעיף 8 עסקנו בהקשר המקראי הכולל, ואילו בסעיף 9 עסקנו בהקשר המיידי שבו נמצא פסוקנו, כממשיכו של פסוק כו הקודם לו. בסעיף הקודם עסקנו בהקשר מקראי ספציפי – בזיקה שבין פסוקנו לנבואה בספר אחר.

[15] מטרותיו העיקריות הן השבת השלטון הישראלי על מואב המתמרדת ושחרור חבל הארץ שמצפון לארנון מן הכיבוש המואבי.

[16] על מניעיו עמדנו בהרחבה בעיון ז4.

[17] מרכזיותו בסיפורנו מתבטאת בכמה עניינים: א. נראה כי הוא שהציע את מסלול המסע של הצבאות התוקפים "דרך מדבר אדום" (פס' ח), וממילא את התוכנית הצבאית לתקוף את מואב מגבולה הדרומי דווקא (כך פירשו המפרשים, כי השואל בפסוק ח "אי זה הדרך נעלה" הוא יהורם, והמשיב לו הוא יהושפט. דבר זה מסתבר גם משום האמור מייד להלן). ב. נראה שיש קשר בין יציאתו של מלך אדום למלחמה זו לבין היות אדום משועבדת ליהודה וליהושפט. ג. יהושפט הוא היוזם את הפנייה לנביא אלישע בשעת המצוקה. ד. תשובת אלישע למלכים הפונים אליו – בזכות יהושפט באה.

[18] הרקע לכך ניתן, בחלקו, במקום אחר בספרנו – במל"א כ"ב, מח נאמר שאדום הייתה משועבדת ליהודה בימי יהושפט – ובעיקרו ניתן רקע זה מחוץ למקרא, בתיאור בסוף כתובת מישע על כיבוש חורונים (ראה עיון ז2).

[19] הבה נפרט את ההתרחשויות המתוארות בסיפורנו והקשורות בארץ אדום:

1. יהושפט מציע לצאת למסע המלחמה "דרך מדבר אדום", ואם כן חוצים שלושת הצבאות את צפונה של ארץ אדום ממערב למזרח.

2. במדבר אדום מסתבכים שלושת הצבאות בהליכה שבעה ימים, שבסופם הם נקלעו למצוקת צמא.

3. צפון מזרחה של אדום – כנראה בגדה הדרומית של נחל זרד (המזוהה לדעת רבים עם ואדי אל-חסא) הוא נקודת הזינוק לכניסה למלחמה במואב.

4. המים הבאים אל הנחל וממלאים את גביו באו "מדרך אדום" (פס' כ).

5. המואבים באו להתקיף את צבאות שלושת המלכים על אדמת אדום בגבול מואב, ושם כבר הוכרעה המלחמה.

[20] דבר דומה יש לומר גם על הבחירה בארץ אדום כבסיס למתקפה על מואב מגבולה הדרומי: בזכות בחירה זו ניתן היה לפלוש בקלות לדרומה של מואב ולהכות בה עיר אחר עיר, שכן ערי דרום מואב לא התכוננו לפלישה זו, ורובן לא היו מבוצרות כראוי; מאידך, מחמת בחירה זו עצמה, הפך סיום המלחמה, לאחר נסיגת הצבאות מעל קיר-חרשת, את המלחמה כולה לחסרת כל תועלת מדינית או צבאית למלך ישראל. הסבר הדבר הובא בעיון ז, בסופו של סעיף 1 ובסופו של סעיף 6. כך יוצא מלך ישראל מן המלחמה ללא שהשיג את מטרותיו העיקריות בה, ואילו מואב הוכתה כפי שציווה אלישע ערב המלחמה.

[21] כבר הצימאון במדבר אדום הכיל בתוכו רמז ראשון לזעם ה' על צבא ישראל ועל מלכם, וביתר בהירות מתבטא זעם זה בדבריו הכעוסים של אלישע אל מלך ישראל. שני אלה מבשרים מראש את הקצף מאת ה'. קצף זה יבוא על ישראל בסיום המלחמה. עמדנו על כך בעיונים קודמים (ראה עיון ז6) ולא על כך נדון בסעיף זה.

[22] על הנסיבות הללו עמדנו בעיון המבוא ב בסיומו.

[23] שונה מכל המפרשים הוא יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים ספר תשיעי ג, ב (מהדורת שליט עמ' 317) הכותב: "כשראו בשעת יציאת החמה את המים שבנחל… וצבעו כצבע הדם… עלתה בלבם מחשבת שווא על האויבים: כי המיתו את עצמם מצמא והנהר שוטף דם". נראה שהוא פירש "החרב נחרבו המלכים" מלשון 'חורב' – יובש וצימאון, אלא שצמא אינו מביא לשטף דם, ועל כן הוסיף יוסף כי "המיתו עצמם מצמא". פירוש זה דחוק.

[24] א. שאלתנו אינה במישור הריאלי של הסיפור. מישור זה הוסבר כראוי בסוף עיון המבוא ב. אנו שואלים על המשמעות הפנימית של נס ייחודי זה: מדוע בחרה ההשגחה להביא את הניצחון על מואב בדרך כה מיוחדת ומוזרה.

ב. מים המשמשים כמים רגילים לישראל וההופכים לדם לאויבי ישראל מצאנו במכת דם במצרים. אלא ששם הפכו המים לדם ממש, ואילו במקומנו רק נראו כך.

[25] ופירש שם רש"י על פי בראשית רבה "סימן הוא שיהא שופך דמים".

[26] ראה הערה 5 לעיל.

[27] בזאת הרגיש רב האי גאון שכתב בתשובתו שהובאה בסעיף 6 של עיוננו: "קצף מלך מואב על מלך אדום וייסר אותו, מפני שעזר לישראל ויהודה, ויקשה בעיניו כי נלווה מלך אדום אליהם, והוא זר להם".

[28] על השאלה מדוע לא נאמרו הדברים במפורש בנבואת אלישע, אלא רק נרמזו בדרכים שונות בראשיתה של ההתרחשות המתוארת בסיפורנו, ענינו בעיון ז סעיף 7 (- 'סיכום'). וראה שם הערות 23-22.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

איכה – פרק ג – הקריאה לחשבון נפש ולתשובה

לשיעור שמע

דילוג לתוכן