הצפת הגרזן על פני הירדן (2)

קובץ word להורדה: 38elisha

 

אלישע מציף את הגרזן על פני הירדן (ו', א-ז)

ג. המחצית השנייה של הסיפור (ד2 – ז): התקלה ותיקונה

לא בלב שלם נענה אלישע להפצרתו של 'האחד' מבני הנביאים אשר חילה את פניו שילך עמם לירדן. מחד, אהובים בני הנביאים על אלישע רבם, והוא דואג לצורכיהם כדאגת אב לבניו, ואין לבו נותנו לסרב לבקשה המפורשת "הואל נא ולך את עבדיך"; מאידך, אלישע מסתייג מעצם המעשה – מפרישת תלמידיו הרבים מן המקום אשר בו איווה לקבוע את מרכז פעילותו – בלב הממלכה, אל שפת הירדן – מקום נידח, והסתייגות זו עודנה במקומה עומדת. אמביוולנטיות זו מעוצבת בחלקו הראשון של הסיפור, כפי שנוכחנו בעיון הקודם, באמצעות שני הדיאלוגים וההתפתחות הדרמטית בתגובותיו של אלישע מ"לכו" כעוס, עד "אני אלך, וילך אתם". יחסו האמביוולנטי זה של אלישע למעשה בני הנביאים לא בא לידי ביטוי מפורש באותה מחצית, ורק נלמד מן המשתמע משתי תגובותיו הללו.

אף במחצית השנייה של סיפורנו לא בא יחס דו-ערכי זה לידי ביטוי מילולי מפורש. ובכל זאת, מחצית זו של הסיפור, על מעשה הנס הכלול בה, באה לעצב בצורה ברורה יותר, מוחשית יותר, את אותו יחס דו-ערכי של אלישע למעשה תלמידיו. מי מבני הנביאים (ומן הקוראים) שלא חש ברוגזו של אלישע באמרו "לכו", ואת התרצותו (החלקית) באמרו "אני אלך", אפשר שיבין זאת מתוך התבוננות במהלך העניינים שבמחצית השנייה של הסיפור. הבה נקרא:

(ד) וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים.

אלישע עומד ומתבונן בפעלתנותם השמחה של תלמידיו, בחדוות העשייה, אך יודע בלבו שמעשיהם אינם רצויים בעיניו. דבר זה לא נאמר בפירוש, ואדרבה: נוכחותו המהוססת ביניהם נותנת להם לחשוב שאין כל פגם במעשה הבנייה שהם עושים על שפת הירדן. כעסו הקודם נשכח מהם, ונראה להם עתה כקצף על פני המים.

(ה) וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם.

חדוות העשייה מושבתת לפתע. אמנם זהו דבר של מה בכך, תקלה מצויה אצל כורתי עצים בגרזן:

(דברים י"ט, ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים
וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ…

וכאן, אצלנו, לא ארע חלילה מה שעלול לקרות במקרה כזה – "ומצא את רעהו ומת", שהרי אין הקב"ה מביא תקלה כה חמורה של רציחה בשוגג על אנשים צדיקים.

לו היו בני הנביאים כורתים עצים ביער, במקום הרגיל, היה אותו 'האחד' מרים את הברזל ממקום נפילתו, מחברו מחדש אל בית היד של הגרזן, מוסיף חיזוק למקום החיבור וממשיך את עבודתו כבתחילה, וכל רושם לא היה אז לנפילת הברזל.

אולם המקום שבו מתרחש סיפורנו ושבו נכרתים העצים הוא מקום בעייתי – שפת הירדן, ועל כן כשנפל ברזלו של הגרזן, אל תוך המים הוא נפל, ושם, במי הירדן, שקע בקרקע הנחל הבוצית ואיננו. עבודתו של אותו 'האחד' מבני הנביאים הושבתה.

כמשתמע מן ההמשך, יש לשער שלא רבים היו בני הנביאים בעלי הגרזנים שעסקו בכריתת העצים בירדן. שהרי מן ההמשך אנו למדים שהגרזן, חפץ יקר הוא ביחס לבן-הנביאים העני, ואין ידו משגת להשיב את דמיו למשאילו. לפיכך איבוד גרזן אחד היה בו בודאי לעכב במעט את קצב העבודה.

תקלה זו שבאה על בני הנביאים, קלה ככל שתהא, כבר בה מעוצב מסר: מעשיכם אינם לרצון, ועל כן אין הברכה והשמחה שורות במעשי ידיכם. עיניו הזועפות של הנביא ולבו החלוק בקרבו, הם הם מקור התקלה. כעסו הכבוש באמרו לבני הנביאים "לכו" מתגלה כאן בפועל, במציאות הריאלית.

אם נחבר את מרכיבי התקלה נגלה שזו קשורה בדיוק באותם פרטים שמהם מסתייג אלישע. לא בעניין צדדי ארעה התקלה, אלא בלב הפעילות שנידונה במחצית הראשונה. תכניתם של בני הנביאים למעבר מקום הייתה "ונקחה משם איש קורה אחת" והתקלה ארעה בעת שגזרו בני הנביאים עצים, כש'האחד' "מפיל הקורה" – היינו ממש בעת ביצועה של אותה תכנית שהכעיסה את הנביא. ובמה ארעה התקלה? בכלי העבודה העיקרי והחשוב לשם ביצוע תכניתם – הגרזן. ומה הן הנסיבות שבשלהן נפילת הגרזן היוותה תקלה חמורה? נסיבות אלה הן המקום שבחרו בו בני הנביאים לשם הקמת מקום ישיבתם החדש – שפת הירדן. והתקלה עצמה – הרי היא עיכוב ממשי בקידום תכניתם. כל זאת, להודיע ולהיוודע שאין מעשיהם רצויים בעיני הנביא.

יש לשים לב לעוד שני פרטים בתיאור התקלה שהעלמנו מהם את עינינו עד עתה. ראשית, למי ארעה התקלה: "ויהי האחד מפיל הקורה…". וכך מפרש בעל כלי יקר:

זה שאמר 'האחד' – רוצה לומר האחד הנזכר שהשכיל בקחתו [את] הנביא… ולמעלה אמר (ג) "ויאמר האחד" בה"א הידיעה, לגלות שהוא האחד שהיה מפיל הקורה בהכאתו בה בגרזן ונשל הברזל.

זיהוי 'האחד' בשני חלקי הסיפור עם אותו בן-נביאים אכן מסתבר. ולא רק בגלל היידוע המייחד את 'האחד' בשני מקומות הופעתו (שלא כרגיל), אלא גם בגלל ההקבלה בין שני חלקי הסיפור, שעליה הצבענו בעיון המבוא, וכן בגלל הקשר הפנימי בין שני חלקי הסיפור, קשר שאנו עוסקים בו בעיון זה, וכפי שנברר בהמשך.

פרט שני שלא עסקנו בו עדיין הוא תגובתו של אותו 'האחד' לתקלה שארעה. בחנו תקלה זו עד עתה רק מן ההיבט הציבורי שלה, בהיותה עיכוב (סמלי וממשי) בהגשמת תכניתם של בני הנביאים. אולם ביחס לאותו בן נביאים עני הייתה משמעותה של התקלה חמורה בהרבה:

(ה) …וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל!

כוונתו לומר: 'ואין ידי משגת להשיב את תמורתו של הגרזן שאבד לזה שהשאילני'. על פי דרכנו למדנו מה עגום היה מצבם של בני הנביאים מן הבחינה הכלכלית עד שאיבוד גרזן מביא אדם זה לצעקה מרה אל הנביא.

אל העיכוב הממשי בתהליך הבנייה, מצטרף עתה הד צעקתו של בן הנביאים, צעקה המותירה בלב שומעיה תחושה קשה של מצוקה. שבתה אפוא השמחה בחבורת בני הנביאים, אשר ודאי מזדהים עם מצוקתם של חברם.

צירופם של שני הפרטים הללו – אישיותו של מאבד הגרזן, והבעתו את מצוקתו הכלכלית באמצעות צעקתו אל הנביא – הם שהשפיעו על הנביא לעשות את הנס. הנס שחולל אלישע, הרי הוא חזרה מן הכעס, והתרצות חדשה של הנביא לתלמידיו האהובים, בדומה להתרצות הקודמת שלו לאותו 'האחד' במחצית הראשונה של הסיפור. הבה נבאר את דברינו. ראשית, נבהיר זאת במה שנוגע לזהותו של מאבד הגרזן. כך אומר בעל הכלי יקר: "ולהיות 'האחד' הזה זוכה כשריצה אותו ופייסו, זכה שנעשה על ידו הנס הזה".

מבחינת ההשוואה בין שני חלקי הסיפור נביע זאת כך: כשם ש'האחד' והמיוחד מבני הנביאים הצליח בחלקו הראשון של סיפורנו לפייס את כעסו של אלישע ולשכנעו בדבריו המתחטאים ללכת עם בני הנביאים למרות הסתייגותו מתכניתם, כך הצליחו צערו וצעקתו של אותו 'אחד' אל הנביא לבטל את התקלה שארעה לו ולחבריו, זו התקלה שנגרמה מאותה הסתייגות של אלישע.

מעניינת פנייתו האינסטינקטיבית של אותו 'האחד' אל אלישע באמרו "אהה אדני והוא שאול!" אם הייתה זו סתם הבעת צער על אובדן חפץ שאול, מה טעם בהפנייתה לנביא? ברור אפוא שפנייתו לנביא היא בגדר 'צעקה' אליו – "ויצעק ויאמר…" – והיא כוללת בקשת סיוע מן הנביא.[1] סיוע זה בהכרח יהא נסי, שהרי מה כוחו של הנביא לפתור את בעיית הגרזן בלא עשיית נס?

אולם אם כך נשאלת השאלה, מהו הצידוק לבקשת סיוע נסי מן הנביא בגלל חסרון כיס של מה בכך, כואב ככל שהוא? אם נתפוס את נפילת הגרזן כמקרה בעלמא, באמת קשה יהיה להבין את פנייתו של 'האחד' לאלישע. אולם נראה כי בן הנביאים הזה חש כי נפילת הגרזן אינה מקרה בעלמא, אלא היא קשורה בנוכחותו של הנביא במקום, ובהסתייגותו ממעשיהם של בני הנביאים. הרי 'האחד' הזה הוא שמשך את הנביא הנה 'בחבלי אדם בעבותות אהבה', והוא היודע כי לא בלב שלם הלך הנביא עמם. לפיכך הוא 'צועק' אל הנביא ומתלונן על העוול שנעשה לו: "אהה אדני" – 'אם לעכב את עבודתנו כוונתך, ולהביע בכך את מורת רוחך ממעשינו, מדוע עלי לשאת במחיר הכספי של זאת' , והוא שאול" – 'ואין ידי משגת להשיב את מחירו'.

אכן, התקלה של נפלית הגרזן לא הייתה מכוונת לגרום הפסד כספי אישי כואב לאחד מבני הנביאים, וודאי לא לאחד והמיוחד שבהם, שיחסו אל אלישע מתבלט לטובה. לבו של אלישע נכמר בו, והוא ממהר לבטל את תקלת הגרזן ולהשיבו לאותו בחור חמד עני השרוי בצער ההפסד.

(ו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל?

הכתוב שכינה את הנביא בתחילת הסיפור בשמו 'אלישע' (פס' א) מכנהו כאן 'איש הא-להים' כדי לרמוז לכוונת אלישע בשאלה זו לחולל נס שישיב לאותו 'האחד' את הגרזן.[2]

וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.

התיבה 'מקום' מופיעה כאן בפעם השלישית בסיפור קצר זה. בראשונה הופיעה בפס' א "הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו"; בשנית, הופיעה המילה בהצעתם להחליף את מקומם בפס' ב "נלכה נא עד הירדן… ונעשה לנו שם מקום לשבת שם". 'משנה מקום משנה מזל',[3] ובני הנביאים ששינו את מקומם, שינו גם את מצב היחסים בינם לבין רבם, כפי שביארנו בעיון זה ובקודמו. אולם נדמה שעתה, בהראות 'האחד' את המקום שבירדן שבו ארעה התקלה, כדי שאלישע יציף את הברזל באותו המקום, נתפייס אלישע עם בני הנביאים ואף עם בחירתם במקום החדש.

יש לשים לב לכך שסיבת עשיית הנס לשם ביטול התקלה הקודמת – מצוקתו הכלכלית הנוגעת ללב של אותו בן נביאים – אינה עניין זר לנושא הסיפור, שהוא המעבר לירדן והבעייתיות שלו. בן הנביאים האחד הזה, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על מצבם הכלכלי הקשה של כל חבריו. והרי כבר אמרנו בעיון הקודם כי הצעת המעבר לירדן נבעה כנראה גם ממצבם הדחוק כלכלית של בני הנביאים. בהיענותו של אלישע לגילוי זה של מצוקתו הכלכלית של 'האחד', הוא נענה אפוא גם למניע של כל חבריו ללכת לירדן, ולבנות להם שם מקום חדש ומרווח באפס דמים. אף התפייסות עם המניע הכלכלי של תלמידיו מעוצבת אפוא במעשה הנס שעשה אלישע.

הפסוק האחרון בסיפורנו נראה כאריכות יתר:

(ז) וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ.

מה היה חסר סיפורנו לו היה מסתיים בקיצור כך: 'ויצף הברזל ויקחהו'?

שוב נקרא את דברי בעל הכלי יקר, שליווה אותנו בסיפור זה ופקח את עינינו בקריאתו:

ומכלל הנס הוא מה שאמר "ויאמר הרם לך, וישלח ידו ויקחהו". כי היה אפשר שבהכות (- 'האחד') בקורה להפיל ונשל הברזל, נפל בריחוק. והציף (- אלישע) הברזל והיה צף על פני המים, עד שיוכל להושיט ידו לקחתו. ולפי שהיה 'האחד' הנזכר מוטל מדאגת הברזל והוא שאול, אמר לו הנביא "הרם לך" – קום לך! "וישלח ידו" – ותרץ – "ויקחהו". ואפילו שהיה רחוק – נתקרב אליו ויקחהו.

כל פרט בפסוקנו הנראה כמיותר הסבירו בעל כלי יקר. לא רק את התיאור "וישלח ידו ויקחהו" ביאר לנו כתוספת לנס ההצפה – "שהיה צף על פני המים עד שיוכל להושיט ידו לקחתו", אלא אף את אמירתו של אלישע "הרם לך" ביאר הפרשן כדברי עידוד של הנביא לתלמידו השרוי בצער: 'קום לך' – התעודד והרם לך את הברזל הצף עד אליך.[4]

ללמדך כמה גדולה אהבתו של הנביא לבניו – תלמידיו, לא זו בלבד שהוא נח לרצות להם, והוא מחולל נס כדי לתקן את אשר עוותו, אלא שבעשותו כן הוא עושה זאת במאור פנים ובנפש חפצה. גם עצמו של הנס וגם גילוי יחסו האבהי לתלמידו, כפי המובע במלותיו, אומרים פיוס שלם ואהבה גמורה.

וכעסו הקודם של הנביא? הוא שקע במים ונתכסה בהם במקומו של הגרזן.

* * *

הבה נשוב עתה אל מבנה הסיפור – אל הקבלת מחציותיו כפי שהוצגה בעיון המבוא. שתי המחציות מקבילות זו לזו בהקבלה פשוטה (א, ב, ג, – א1, ב1 , ג1) משום שבשתיהן מעוצב אותו תהליך דרמטי רמוז: כעסו של הנביא על תלמידיו (בגלל דבריהם במחצית א; בגלל מעשיהם במחצית ב); דברי 'האחד' מצליחים להפיג את כעסו (בדרך שונה בכל מחצית); ולבסוף מתוארת התפייסותו של אלישע עם תלמידיו (בהליכתו עמם במחצית הראשונה; בהצפת הגרזן בשנייה).

במרכיב הראשון שבכל מחצית של הסיפור עומדים בני הנביאים במרכז. מעשיהם במחצית השנייה מהווים מימוש של תכניתם שאותה הם פרשו בחלק המקביל במחצית הראשונה. דיבוריהם במחצית הראשונה הביאו את אלישע לתגובה כעוסה מילולית ("לכו"); מעשיהם במחצית השנייה גורמים לרוגזו האילם של אלישע, ורוגז זה הוא שגורם לתקלה שבהמשך – לנפילת הגרזן – ואף היא תקלה מעשית.

במרכיב השני שבכל מחצית עומד 'האחד': במחצית הראשונה הוא מצליח לפייס את אלישע בדבריו, ולהביאו להסכים ללכת עם בני הנביאים; במחצית השנייה הוא מצליח בצעקתו להביא את אלישע לנכונות מיידית לעשיית נס, וכך לפעול לביטול תוצאות קפידתו.

במרכיב השלישי שבכל מחצית ניצבת דמותו של אלישע המתפייס עם תלמידיו. בשתי המחציות מובע פיוס זה הן בדיבורו של אלישע והן במעשהו.

מאליה נשאלת עתה השאלה מדוע אותו תהליך דרמטי מתרחש בסיפורנו פעמיים, ואף בסדר דומה? אמנם ענינו על שאלה זו במהלך קריאתנו הצמודה את הסיפור, אולם נשוב על תשובתנו בדברי הסיכום הללו.

אדם שהוא נח לרצות, כפי שמתגלה אלישע בסיפורנו, פעמים שהוא מתרצה התרצות שטחית, בלא אותו שינוי פנימי נחוץ, המבטל את כעסו הקודם לחלוטין. ביותר אמורים הדברים, כאשר הסיבות לכעס בעינן עומדות.

התרצותו של אלישע במחצית הראשונה של סיפורנו הייתה רק בעניין הליכתו עם תלמידיו, אך הוא עדיין לא השלים עם כוונתם לשנות את מקומם בניגוד להשקפתו. לפיכך התעורר רוגזו פעם נוספת כאשר נפגש עם מעשיהם בפועל. כעסו בשנית מתבטא בתקלה המעשית המתרחשת דווקא לאותו בן נביאים שהשתדל, ואף הצליח, להביאו הנה. דבר זה מבטא היטב את מה שאמרנו, כי התרצותו לאותו 'האחד' בראשונה הייתה חלקית ובלתי-עמוקה.

רק בעשותו נס שמבטל את אותה התקלה, ובעשותו כן במאור פנים, ניכרת התפייסותו השלמה של אלישע עם תלמידיו.


[1] על מוסד 'הצעקה אל המלך' ו'הצעקה אל ה' ', ועל האפשרות שאף הצעקה אל הנביא קשורה באותו מוסד חברתי, עמדנו בסדרת העיונים 'אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים' עיון ב – "ואשה אחת… צעקה על אלישע" (וראה הערה 7 שם).

[2] דבר דומה ראינו בסיפור על נעמן ואלישע שבפרק הקודם: במשאו ובמתנו של נעמן עם הנביא בטרם נרפא מצרעתו, הנביא מכונה בשמו – אלישע; אולם בשעה שנרפא ולאחר מכן נאמר שם (יד-טו) "וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש הא-להים… ויטהר. וישב אל איש הא-להים… ויעמד לפניו". וראה מה שכתבנו על כך בסדרת העיונים הקודמת עיון ה3. אף בסיפור על אלמנת בן הנביאים ניכר הדבר. בתחילתו נאמר (ד', א) "ואשה אחת… צעקה אל אלישע" (וכן בפס' ב "ויאמר אליה אלישע"). אולם לאחר התקיימותו של הנס נאמר (שם ז) "ותבא ותגד לאיש הא-להים…". הערנו על כך בעיון ד3,שם הערה 21).

[3] פתגם שגור זה מקורו בספר שעשועים לר' יוסף זבארה "המשנה את מקומו – ישתנה מזלו עמו", ראה אוצר המשלים והפתגמים של י' דוידזון ערך 489.

[4] סיום דומה למעשה נס של אלישע מצוי בעוד מקומות: לאחר נס התרבות השמן לאלמנת בן הנביאים אין הכתוב מסיים בתיאור הצלת שני בניה מן העבדות, אלא בדו-שיח נוסף בינה לבין אלישע (ד', ז) "ותבא ותגד לאיש הא-להים, ויאמר: לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך, ואת ובניך תחיי בנותר". דומה יותר למקומנו הוא סיום הסיפור על השונמית (ד', לו-לז) "ויאמר: שאי בנך… ותשא את בנה ותצא".

כמו במקומנו, אף בשני המקומות האחרים עמדנו בעיונים המתאימים על סיבת האריכות בסיום סיפורי הנס הללו (ביחס לסיפור על אלמנת בן הנביאים – עיון ד7; ביחס לסיפור השונמית – עיון ו9).

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

יום כיפור בתורה

לשיעור וידאו

ספר יונה

לשיעור וידאו

האמביוולנטיות של הימים הנוראים

לשיעור וידאו

דילוג לתוכן