"התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולמִלואים ולזבח השלמים" (ז', לז) – מתי נאמרה?

"התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולמִלואים ולזבח השלמים" (ז', לז) – מתי נאמרה?

בעקבות פירוש הרב הופמן לספר ויקרא

 

קובץ word להורדה:  התורה לעֹלה למנחה ולחטאת ולמִלואים ולזבח השלמים

א. דיני הקרבנות בפרשת ויקרא ודיני הקרבנות בפרשת צו

דיני הקרבנות שבהם פותח ספר ויקרא משתרעים על פני פרקים א'-ז', והם כוללים את כל פרשת ויקרא ואת ראשיתה של פרשת צו. הנושאים שנידונו בפרשת ויקרא הם קרבנות הנדבה של היחיד – עולה, מנחה ושלמים (פרקים א'-ג') – וקרבנות החובה שהוא מביא על חטאים שונים – חטאת ואשם (פרקים ד'-ה'). סקירת הנושאים הנידונים בראשיתה של פרשתנו, בפרקים ו'-ז', מעלה כי אנו חוזרים על אלו שבפרשת ויקרא:

 

ו', ב    זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…

ז     וְזֹאת  תּוֹרַת  הַמִּנְחָה…

יח   זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת…

ז', א    וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם…

יא   וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים…

 

והרי אלו הם הקרבנות שנידונו בפרשת ויקרא, וכמעט באותו הסדר (רק מקומה של תורת זבח השלמים אינו מתאים לסדר שם), מהו אפוא פשר החזרה הזו?

 

השוואת פתיחת פרשתנו לפתיחתה של פרשת ויקרא עשויה לכאורה לסייע בידנו במציאת התשובה: בראש פרשת ויקרא נאמר (א', א-ב): "וידבר ה' אליו… דבר אל בני ישראל…" ואילו בראש פרשתנו נאמר (ו', א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר". ובכן נראה כי דיני הקרבנות שבפרשת צו הם דינים המיוחדים לכהנים, בעוד שאלו שבפרשת ויקרא מכוונים לישראל – מביאי הקרבנות.

אולם הבחנה זו אינה עומדת במבחן ואין בה כדי לפתור את בעיית החזרה: בדיניהם של רוב הקרבנות בפרשת ויקרא מתוארים בהרחבה מעשיהם של הכהנים בנוגע להקרבת הקרבן עד להקטרת האיברים על המזבח[1].

יתר על כן, ישנם דינים הנוגעים לעבודת הכהנים המצויים בפרשת ויקרא ואינם בפרשת צו (כגון עבודות הכהן בחטאת המתוארות בחטאות השונות שבפרק ד', ואינן מפורטות בתורת החטאת שבסוף פרק ו')[2].

ההבחנה בין דיני קרבנות לישראל לבין דיניהם לכהנים אינה תופסת בייחוד במה שנוגע לשלמים. בפרשת צו נידון קרבן זה ביחס למביאו (ז', יא-כא). ואף זכויות הכהנים בשלמים נאמרו שם בדיבור של ה' המיועד להימסר לבני ישראל (ז', כח-לו).

שאלתנו חוזרת אפוא למקומה: מדוע נכתבו דיני הקרבנות פעם אחת בפרקים א'-ה' ופעם אחרת בפרקים ו'-ז', ולא אוחדו במקום אחד? במילים אחרות, מהו היחס בין שתי קבוצות דינים אלו?

 

 ב. חתימת דיני הקרבנות בפרשתנו (ז', לז-לח) והשאלות שהיא מעוררת

ניסיון לקרוא את כל דיני הקרבנות שמראש הספר ועד לסוף פרק ז' ברצף אחד מעורר קושי נוסף: מתי והיכן נאמרו דינים אלו למשה?

בראש ספרנו נאמר:

 

א', א     וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

 

ובכן, מקום הציווי למשה הוא באהל מועד, ודבר זה מגדיר את הזמן המוקדם ביותר שיכול היה ציווי זה להאמר בו: לאחר הקמת המשכן באחד לחודש הראשון בשנה השנית ליציאת מצרים, שכן רק מאז היה הדיבור אל משה באהל מועד.

אך בבואנו אל חתימת דיני הקרבנות בסוף פרק ז' מצפה לנו הפתעה:

 

 

ז', לז     זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת

וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

לח    אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי

בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי.

 

ובכן, תורת הקרבנות כולם נאמרה למשה, לא באהל מועד, אלא בהר סיני, ואם כן מועד הציווי הזה הוא עוד בטרם הוקם המשכן, שכן מאז הוקם לא היה הדיבור עם משה עוד בהר סיני, אלא באהל מועד בלבד[3].

חתימה זו שבסוף פרק ז' מעוררת קשיים נוספים:

ראשית, המילואים שנזכרו בפסוק לז בין האשם לבין זבח השלמים, לא נזכרו כלל לפני כן בפרקים א'-ז' (והם עתידים לידון רק בהמשך פרשתנו בתיאור ימי המילואים).

שנית, המילים המסיימות את החתימה "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" סתומות בכוונתן: מהו "יום" זה, וכיצד מילים אלו מתקשרות למה שלפניהן בפסוקים לז-לח?

 

ג. "בהר סיני" – ביאורם של חז"ל וביאור הרמב"ן

בשלושה מקומות ניתנו מצוות התורה לישראל: בהר סיני[4], מעת שהגיעו אליו בחודש השלישי לצאתם ממצרים (שמות י"ט, א) ועד להקמת המשכן; באהל מועד, בין בשעת חנייתו לרגלי הר סיני ובין בשעת חניותיו במסע במדבר; ובערבות מואב, כשהמסע נסתיים בחנייה ממושכת על גבול הירדן.

המצוות שניתנו בהר סיני הן אלו הכתובות בספר שמות החל מפרק י"ט. מבחינה כרונולוגית ספר ויקרא הוא ממשיכו של ספר שמות, אך המצוות הכתובות בו ניתנו למשה באהל מועד (ויקרא א', א), שהקמתו מתוארת בחתימת ספר שמות (פרק מ').

אולם בראש ספרנו ובסיומו ישנן שתי חריגות כרונולוגיות: בראש הספר זו חתימת דיני הקרבנות שאנו עוסקים בה, שנאמר בה שתורת הקרבנות ניתנה בהר סיני, ובסיומו, פרשות בהר ובחוקותי, שכותרתן מעידה עליהן כי נאמרו בהר סיני (כ"ה, א): "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"[5]. כיצד ביארו חז"ל והמפרשים חריגות אלו?

חז"ל בספרא לא ראו בפסוקים אלו חריגה מזמנו של ספר ויקרא כולו (שהוא לאחר הקמת המשכן) אלא ראו בהם דוגמה לעיקרון שהם החילו אותו על כלל המצוות (גם על אלו שנאמר עליהן שניתנו למשה באהל מועד): כל המצוות ניתנו למשה בתחילה בהר סיני (ולא רק אלו שנזכרו בספר שמות), ורובן חזרו וניתנו באהל מועד או בערבות מואב.

כך לשון הספרא על חתימת דיני הקרבנות שאנו דנים בה:

"וזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" – מה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני (- שמות כ"ט), אף כולם (- שאר הקרבנות המוזכרים בפסוק) נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני (- וחזרו ונאמרו באהל מועד כמבואר בויקרא א', א).

פתרון דומה נתנו בספרא לכותרתה של פרשת בהר (כ"ה, א):

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני[6].

פתרון זה, במה שנוגע לפרשות בהר ובחוקותי, לא נתקבל על ידי גדולי מפרשי הפשט הראשונים כפשוטו של מקרא[7]. הללו הסכימו, בדרך כלל, כי זמן אמירתן של פרשות בהר-בחוקותי למשה היה בהיותו "בהר סיני", לפני הקמת המשכן ולפני תחילתו של ספר ויקרא, ומיקומן של פרשות אלו בסיום הספר הוא על דרך "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[8].

במקומנו אין חזית רחבה כזו של פרשנים האומרים כך, ונראה שהטעם לכך כפול: ראשית, מפני הספק שיוצרת הסיפא של החתימה בפסוק לח "ביום צותו את בני ישראל… במדבר סיני"; שנית, כנגד פסוק החתימה הזה, עומד פסוק הפתיחה בראש הספר, המעיד כי דיני הקרבנות ניתנו למשה באהל מועד.

ובכל זאת, ממקום שהספרא בא – מהזכרת קורבן המילואים בחתימת דיני הקרבנות בפסוק לז – ישנה ראיה על דרך הפשט לכך שחתימה זו מתייחסת לדינים שנאמרו למשה בהר סיני ושנכתבו בספר שמות. המצווה על הבאת קורבן המילואים היא חלק ממצוות עשיית המשכן, והיא כתובה בשמות כ"ט – בסיום הציווי הגדול על מלאכת המשכן. שמא יש בכך ללמד על דינים נוספים של הקרבנות שנאמרו למשה בהר סיני.

 

הרמב"ן מביא בראש פירושו ל-ז', לח (ד"ה אשר צוה ה' את משה בהר סיני) את "דעת רבותינו", אך ממשיך מיד: "ועל דרך הפשט…" – ללמדך כי דעת רבותינו, לדעתו, אינה על דרך הפשט. וכך הם דבריו:

על דעת רבותינו, כי כל המצוות נאמרו למשה בהר סיני כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונשנו באהל מועד. והנה מצוות ויקרא (- דיני הקרבנות שאנו עומדים בהם) שנויות (- עתה באהל מועד).

ועל דרך הפשט שיעורו: "אשר צוה ה' את משה בהר סיני" ו"ביום צותו את בני ישראל" – "במדבר סיני" – "להקריב את קרבניהם לה' ", כי ציווה במילואים בהר סיני, וכן בעולה ובחטאת (- כל אלו בשמות כ"ט), וציווה במנחה ובאשם ובזבחי השלמים "במדבר סיני" – באהל מועד.

הצעתו הפרשנית של הרמב"ן נאמרה בקיצור נמרץ, ויש צורך להבהיר את הדרכים הפרשניות שבהן נקט:

 

א. הוא קרא את פסוק לח כאילו מצויה וי"ו החיבור בין שני חלקיו: "זאת התורה… אשר צוה ה' את משה בהר סיני [ו]ביום צותו…"[9]. יוצא מכך כי תורת הקרבנות לא נאמרה במועד אחד, אלא בשני ציוויים שנאמרו במועדים שונים: חלק מתורה זו נאמר בציווי "בהר סיני" – דהיינו לפני הקמת המשכן, וחלק אחר נאמר בציווי "ביום" שבו ציווה ה' את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה'.

 

ב. כדי לפרש את הסיפא של פסוק לח סירס הרמב"ן את המקרא, והקדים את המילים "במדבר סיני" לאמצע המשפט, וכך הביאו: 'ביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם לה' '. לפי זה 'מדבר סיני' הוא תיאור מקומו של הציווי של ה', והוא מהווה ניגוד ל'הר סיני' – מקומו של הציווי האחר. כוונת המילים 'במדבר סיני' היא אפוא לאהל מועד שהוקם במדבר סיני. מהו היום שבו ציווה ה' על ישראל באהל מועד להביא את קרבנותיהם? נראה שזהו היום שבו פותח ספר ויקרא, שבו קרא ה' אל משה ודיבר אליו מאהל מועד, ויום זה היה סמוך מאד ליום הקמת המשכן (א' בניסן) או אף אותו יום עצמו.

 

ג. מה שנותר לרמב"ן עתה הוא לעשות הבחנה בין דיני הקרבנות השונים שבפרקים א'-ז' – אלו מהם ניתנו "בהר סיני" ואלו ניתנו "במדבר סיני" – באהל מועד. ביחס למילואים ולאשם אין מקום לספק זה: המילואים, נצטווה עליהם משה בהר סיני באריכות ובפירוט, ואילו בספר ויקרא בפרקים א'-ז' לא נזכרו כלל. מאידך, האשם נזכר בפרקים א'-ז' (בשני מקומות) ואין לו כל רמז בשמות כ"ט (וגם אין כל סיבה להזכירו שם, שכן קרבנות ימי המילואים אינם כוללים אשם). אולם העולה והחטאת נזכרו גם בשמות כ"ט כחלק מקרבנות ימי המילואים וגם בויקרא א'-ז', ואם כן אומר הרמב"ן כי אפשר שהמילים "אשר צוה ה' את משה בהר סיני" מכוונות גם לתורת העולה והחטאת[10].

דברי הרמב"ן הללו יש בהם שלושה קשיים, המתאימים לשלוש הנקודות שהעלינו בדבריו: א. הוא מכניס בקריאתו וי"ו חיבור שאינה קיימת בפסוקנו. ב. הוא רואה במילים שבסוף פסוק לח – "במדבר סיני" – תיאור מקום של ציווי ה'. החלוקה לפי הטעמים אכן מחזקת את קריאתו, אך לפי הקריאה הפשוטה זהו תיאור המקום שבו על בני ישראל להקריב את קרבניהם לה'. ואם כך, עדיין יש מקום לדון בשאלה מהו אותו 'יום צוותו' של ה' את משה והיכן היה ציווי זה. ג. כיון שהחתימה בפסוקים לז-לח משמשת את דיני הקרבנות שבספר ויקרא (ושלדעת רמב"ן ניתנו באהל מועד), אין זה ברור מדוע כוללת חתימה זו התייחסות לקרבנות שנאמרו בהר סיני, כגון המילואים[11].

 

ד. ביאור הרב הופמן

דברי הרמב"ן שנידונו בסעיף הקודם מקדמים אותנו לקראת פירוש שיציע להפריד בין הפתיחה של דיני הקרבנות בראש הספר לחתימתם בסיום פרק ז' ויטען שהפתיחה והחתימה אינן מתייחסות לאותם ציוויים[12]. הרב דוד צבי הופמן ז"ל בביאורו לספר ויקרא[13] מציע זאת:

אחרי בדיקה מדויקת של הפרקים האלה (א'-ז') אנו מגיעים לידי מסקנה כי הכתובת (- הכותרת) בפרק א' פסוק א מוסבה על הקבוצה הראשונה
(- של דיני הקרבנות) ויקרא א'-ה', והחתימה (ז', לז-לח) – על הקבוצה השנייה של חוקי הקרבנות (פרקים ו'-ז'). ולפי זה ויקרא א'-ה' הוא חוק שמאהל מועד, ולעומת זאת ו'-ז' חוק מסיני.

דבר זה מסתבר מפני מה שהתקשינו בו (בעקבות הרב הופמן) בראש עיוננו: פרקים א'-ז' אינם נראים מקשה אחת, ואף לא שני חלקים של מערכת דינים רצופה אחת, אלא שתי יחידות שיש בהן כפילות: פרקים ו'-ז' חוזרים על הקרבנות שבפרקים א'-ה', אך היחס בין שתי קבוצות הדינים של אותו קרבן והנחלקות בין שתי היחידות אינו קבוע.

דבריו של הרב הופמן מסתברים מסיבה נוספת: בחתימה שבפסוקים לז-לח נאמר: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". סדר זה (מלבד מה שנוספו כאן המילואים) מתאים לפרקים ו'-ז' שבהם נידון זבח השלמים לבסוף, ולא לפרקים א'-ה' שבהם הוא מופיע לאחר המנחה. אף המונח "תורה" ביחס לדיני הקרבנות חוזר ונשנה בפרקים ו'-ז' אך אינו מופיע כלל בפרקים א'-ה'.

עתה עלינו לשוב אל החתימה שבפסוקים לז-לח, שלפי דברי הרב הופמן אינה משמשת את כלל דיני הקרבנות שבפתיחת ספרנו, אלא רק את אלו שבפרקים ו'-ז', ולנסות לבארה. בביאור פסוקים אלו נסטה מן הדרך שהציע הרב הופמן[14], ונקבל את פירושו של הרב אברהם שמעא[15]. לפי פירושו מכיל פסוק לח תיאור מקום ותיאור זמן המתייחסים לציווי האחד שציווה ה' את משה את תורת העולה ושאר הקרבנות. הבה נכתוב את הפסוקים הללו בדרך שתבהיר זאת:

 

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים

אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה

תיאור מקום:    בְּהַר סִינָי

תיאור זמן:       בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי.

 

עתה שואל הרב שמעא "מהו יום זה שבו נצטוו ישראל להקריב את קרבנותיהם במדבר סיני[16]?" ותשובתו: "בשמות כ"ט, מיד לאחר הצו בדבר המילואים, נצטוו ישראל על קרבן התמיד (פסוק לח) 'וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום עלה תמיד…'. דומה שזהו היום שבו ציווה ה' את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם. זהו קרבן החובה ההכרחי והמתמיד, שעל יום ציוויו אפשר להיאמר כן".

נמצא אפוא שפרקים ו'-ז' בספר ויקרא ממשיכים, מבחינת זמן אמירתם, את פרק כ"ט שבספר שמות, ולא את פרקים א'-ג' שבספר ויקרא. בעת שציווה ה' את משה בהר סיני על מלאכת המשכן, הוא ציווה עליו את הקרבת קרבנות ימי המילואים שיוקרבו בעת הקדשת הכהנים לעבודתם (שמות כ"ט), והמשיך וציווה עליו את תורת העולה והמנחה ואת תורת החטאת והאשם והשלמים, הכול ככתוב בפרקים ו'-ז' שבספר ויקרא. החתימה בפסוקים לז-לח נועדה אפוא לחתום שלושה פרקים, שנאמרו למשה במקורם ברצף אחד, שמות כ"ט, ויקרא ו'-ז', ומכאן מובנת הזכרת המילואים בחתימה זו.

פרקים ו'-ז' בספר ויקרא קדמו אפוא לפרקים א'-ה', ונכתבו במקום שבו הם כתובים על דרך "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כשם שפרשות בהר ובחוקותי, שנאמרו בהר סיני וקדמו לספר ויקרא, נכתבו בסוף ספר זה בדרך דומה.

הרב הופמן מביא ראיה לקדימתם של פרקים ו'-ז' לפרקים א'-ה':

בויקרא א', טז ניתן הצו להשליך את מוראתו של קרבן העוף "אל מקום הדשן"… ופרק ד' פסוק יד מצווה להביא את פר החטאת אל מחוץ למחנה "אל שפך הדשן". בשני המקומות נזכר 'מקום הדשן' ו'שפך הדשן' כמקומות ידועים מכבר, הגם שלא נזכרו עדיין בשום מקום. הפסוקים [יהיו] מובנים עוד יותר בהקדימנו את האמור בויקרא ו', ג-ד (- "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור").

על פי קדימה זו מבאר הרב הופמן גם מדוע בפרק ה', בקבוצת הדינים הראשונה בספר ויקרא, לא נאמר דבר על דרך ההקרבה של קרבן האשם (בניגוד לאמור בשאר הקרבנות בפרקים א'-ה', וראה הערה 2): דבר זה כבר נאמר למשה בסיני בפרק ז' (פסוקים א-ה), שכאמור קדם לפרקים א'-ה'[17].

 

עלינו לסקור עתה את דיני הקרבנות השונים בפרקים ו'-ז' בפרשתנו, ולנסות לברר, האם יש בפרטי הדינים הללו כדי לחזק את טענת הרב הופמן כי פרקים אלו הם המשך לשמות כ"ט, או שמא יש בהם כדי לעורר קושיות על דבריו. סקירה מפורטת זו נמצאת בנספח לעיוננו, ומסקנתה היא, שעל אף קשיים אחדים, מגלים רוב דיני הקרבנות בפרקים ו'-ז' זיקה ברורה לשמות כ"ט – כטענתו של הרב הופמן.

 

ה. מדוע נכתבו פרקים ו'-ז' במקומם הנוכחי

בכל מקום שבו אנו נוכחים כי פרשה מפרשיותיה של התורה נכתבה שלא במקומה מבחינת סדר הזמנים, על דרך "אין מוקדם ומאוחר בתורה", שומה עלינו לשאול, מה טעמו של דבר זה? במה שנוגע לפרקים ו'-ז' בפרשתנו יש לשאול:

א. אם אכן נאמרו למשה בהר סיני כהמשך לשמות כ"ט, מדוע לא נכתבו בספר שמות כהמשך רצוף לפרק כ"ט?

ב. אף אם נמצא תשובה לשאלה הקודמת, נוסיף לשאול: מדוע נקבעו בספר ויקרא במקום שנקבעו, אחרי פרקים א'-ה', ולא לפניהם?

שוב נפנה לרב הופמן ונתבונן בהסברו (עמ' כג):

תורה זו (- של הקרבנות, שניתנה בהר סיני) נחלקה לשני חלקים ונכתבה בשני מקומות: שמות כ"ט מכיל אותם חוקי הקרבנות, אשר היו מיועדים דווקא לאותו זמן; ויקרא ו'-ז' מכילים אותם שכוחם יפה גם לזמנים מאוחרים[18].

האמנם הבחנתו עומדת במבחן?

בחלקו הגדול והעיקרי של פרק כ"ט העוסק בימי המילואים ישנם דינים שהם לדורות, כגון חלקם של הכהנים בשלמים (פסוקים כז-כח) וכגון דין הקדשת כהנים גדולים לדורות באמצעות לבישת בגדי אהרן במשך שבעת ימים (פסוקים כט-ל).

נראה אפוא שיש לחתור להבחנה אחרת בין מה שנכתב בספר שמות למה שנכתב בספר ויקרא.

שייכותם העניינית של פרקים ו'-ז' לנושאים הנידונים בספר ויקרא, הקרוי בפי חז"ל 'תורת כהנים', היא דבר מובן. דיני הקרבנות ודינים המיוחדים לכהנים, הם מענייניו המובהקים של ספר ויקרא.

ספר שמות עוסק במשכן כמתחם מקודש, המשמש כאוהל לארון העדות וכמקומם של כלי הקודש – השולחן המנורה והמזבחות, והמיועד להיוועדותו של ה' עם משה, אך אין הוא עוסק בעבודת הקרבנות של הכהנים – בתוכן המעשי שעתיד להיות נוצק למשכן על ידי עבודת האדם. דבר זה, כאמור, הוא עניינו של ספר ויקרא.

לפיכך השאלה איננה מדוע נכתבו פרקים ו'-ז' בספר ויקרא – שהרי שם הוא 'מקומם הטבעי' – אלא מדוע נאמרו בהר סיני, ביחד עם ציווי מלאכת המשכן הכתוב בספר שמות.

נראה שהסבר הדבר הוא בקשר הרחב והמגוון, שנצביע עליו בנספח לעיוננו, בין פרק כ"ט העוסק בהקדשת הכהנים לבין פרקים ו'-ז' המלמדים את תפקידם של הכהנים בעבודת הקרבנות, שלשמו הם מוקדשים בימי המילואים. זיקתן של תורת העולה, תורת החטאת ותורת התודה והשלמים בפרקים ו'-ז' לדיני קרבנות דומים להם שנצטוו להקריבם בימי המילואים (כפי שמראה הנספח) מלמדת כי עצם הקדשת הכהנים בימי המילואים מניחה את התשתית ההלכתית לתפקידם בעבודת הקרבנות.

נמצא אפוא כי המשכתו של הציווי על הקדשת הכהנים בימי המילואים אל הגדרת תפקידם בעבודת הקרבנות נעשית בדרך טבעית והגיונית שאינה מעוררת קושי, כשם שהשיקול המעדיף להפריד את כתיבתם של דיני הכהנים בעבודת הקרבנות מפרק כ"ט, ולקבעו בספר 'תורת כהנים', אף הוא אינו מעורר קושי.[19]

 

לבסוף עלינו לענות על השאלה מדוע פרקים ו'-ז' בפרשתנו נכתבו במקומם ולא בראש ספר ויקרא. שני הסברים אפשריים כאן, וייתכן ששניהם צודקים כאחת.

א. במקומם הנוכחי נסמכים פרקים אלו לפרק ח' המתאר את קיום הוראות שמות כ"ט בפועל, בעשיית שבעת ימי המילואים על קרבנותיהם. סמיכות זו בכתיבה חוזרת אל הסמיכות הקודמת שהייתה בציווי, ואשר נידונה בעיוננו ובנספחו, אך בסדר הפוך. היפוך הסדר נובע מהסמכת דיני הקרבנות שבפרקים ו'-ז' אל דיניהם שבפרקים א'-ה', וכך נקשרים פרקים ו'-ז' בקשר דו-צדדי, הן אל מה שלפניהם והן אל מה שלאחריהם.

 

ב. נראה כי דיני הקרבנות בפרקים א'-ה', המופנים אל בני ישראל ומגדירים את זיקתם אל המשכן מבחינת הבאת קרבנותיהם אליו, הם הדיבור הראשון שדיבר ה' אל משה מאהל מועד. דבר זה עולה מן הפסוק הפותח את ספרנו:

 

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

 

פתיחה מעין זו לא מצאנו עוד בספרנו. הרמב"ן מבאר פתיחה זו על רקע הפסוקים הבאים בסיום ספר שמות:

 

מ', לד-לה    וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן…

 

וכך מבאר רמב"ן את הקשר:

בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד – להיותו ניגש אל המקום אשר שם האלוהים, רק בקריאה שיקרא אותו… כאשר בהר סיני שאמר (שמות כ"ד, טז) "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן".

נמצא כי ראשו של ספר ויקרא נעוץ בסיומו של ספר שמות, ובין שני הספרים קיימת רציפות של זמן ועניין. מסתבר שיש כוונה מיוחדת בכך שהציווי הראשון הנאמר למשה מאהל מועד יהיה דווקא פירוט דיני הקרבנות המיועדים להיאמר לבני ישראל[20].

הקדמת פרקים ו'-ז' לראש ספר ויקרא כמובן בלתי אפשרית במצב זה, אף אם זמן אמירתם קדם לזה של פרקים א'-ה'.

 

ו. נספח: תורות הקרבנות השונים בפרשתנו וזיקתן לשמות כ"ט

בנספח זה נסקור את דיני הקרבנות השונים בפרקים ו'-ז' וננסה לברר האם אכן יש להם זיקה לשמות כ"ט, כטענתו של הרב הופמן[21].

 

  1. תורת העולה (ו', א-ו)

העולה שמדובר בה כאן ודאי אינה עולת הנדבה שנידונה בפרק א' בספרנו, שהרי כאן מדובר על עולה המוקרבת בכל לילה עד הבקר (פסוק ב), וכן על עולה המוקרבת בכל בקר (פסוק ה). לפיכך אומר הרב הופמן (עמ' כא-כב):

ראשיתו של פרק ו' בויקרא נעוצה בסופו של פרק כ"ט שבספר שמות. שם בפסוק לט נאמר להקריב על המזבח מדי יום ביומו כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערביים[22].

אין אפוא כל ספק כי תורת העולה שבפרק ו' מהווה השלמה לדין עולת התמיד שבשמות כ"ט[23]. אלא שהן בפרשת עולת התמיד בשמות כ"ט והן בתורת העולה שבויקרא ו' לא נאמרו דיני שחיטתה והקטרתה של העולה, אף שדינים אלו מיועדים לכהנים. דבר זה קשה, שהרי דיני הקרבנות בפרקים ו'-ז' מיועדים להימסר לכהנים (ו', ב). על כך עונה הרב הופמן כי דינים אלו כבר נאמרו לפני כן בפרק כ"ט, בציווי על קרבנות ימי המילואים שאחד מהם הוא איל המוקרב לעולה, ותיאור מעשי הקרבתו נמצא בפסוקים טו-יח שם.

נמצא אפוא שדיני קרבן העולה שנאמרו למשה בסיני נחלקו לשלושה מקומות בתורה: דיני שחיטתה והקרבתה של העולה נאמרו בעולה המיוחדת של קרבנות ימי המילואים; דיני עולות התמיד – זמנן ומנחותיהן – נאמרו בפרשה המסיימת את שמות כ"ט; דיני תרומת (- הרמת) הדשן והוצאתו, ודינים הנוגעים למזבח בהקשר לעולת התמיד נאמרו בראש פרק ו' בויקרא.

דיני העולה הללו חסרים עדיין פרטים אחדים, ובייחוד את האפשרות להביאה על ידי היחיד בנדבה, ואת הסוגים השונים של בעלי החיים שניתן ליחיד להביאם עולה. זאת באים להשלים דיני קרבנות היחיד שבראש ספר ויקרא, בפרק א', תוך פירוט ההבדלים המתחייבים בדרך ההקרבה של כל סוג עולה המובא על ידי היחיד.

 

  1. תורת המנחה (ו', ז-יא)

על תורת המנחה בפרקנו אומר הרב הופמן (עמ' כב):

הטיפול בקרבן זה לא נזכר אצל קרבנות המילואים בשמות כ"ט[24]. לפיכך ניתנים בויקרא ו' כל אותן המצוות השייכות למעשה ההקרבה אשר הכהן מוזהר עליהן.

קיים דמיון רב בין תורת המנחה בפרק ו' לבין דיניה שבפרק ב' פסוקים א-ג. אולם בהמשכו של פרק ב' נידונות כמה אפשרויות של הבאת המנחה (מאפה תנור, על המחבת, מרחשת) ופירוט זה חסר בפרק ו'. מדוע? על כך עונה הרב הופמן (שם):

פירוט הסוגים השונים של המנחה אין מקומו כאן (- בפרק ו' שבו ניתנו בהר סיני חוקי הקרבנות לכהנים) אלא בין חוקי קרבנות העם (- בראש ספר ויקרא)[25].

 

  1. מנחת כהן גדול (ו', יב-טז)[26]

פרשה קצרה זו מהווה המשך לדיני המנחה הקודמים[27]. בפרשה זו מצווה הכהן הגדול[28] להקריב מנחת תמיד מידי יום ביומו[29], עשירית האיפה סולת, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, והיא מוקטרת כליל על המזבח. חז"ל מכנים מנחה זו 'מנחת חביתין' משום הנאמר בה (בפסוק יד) "על מחבת בשמן תעשה"[30].

מנחה זו אין לה מקבילה בפרקים א'-ה' שבספר ויקרא ולא במקום אחר בתורה. שייכותה לשמות כ"ט ולציווי על מלאכת המשכן כולו מסתברת: היא משלימה עבודות נוספות שנעשו במשכן בכל יום "תמיד", בבקר ובערב: "נר תמיד" (שמות כ"ז, כ-כא); "קטרת תמיד" בבקר ובין הערבים (שם ל', ז-ח); וכמובן עולת התמיד שפרשתה מסיימת את שמות כ"ט.

אף על פי כן ישנו הבדל עקרוני בין מנחת התמיד הזו שמביא הכהן הגדול לבין שאר ה"תמידין": כל שאר התמידין הם קרבנות ציבור, ומובאים מתרומת הציבור, ואילו מנחת חביתין היא קרבן יחיד ומובאת משל הכהן הגדול. הבדל זה הוא ההסבר לכך שמנחה זו נזכרת בין דיני הקרבנות הנאמרים לאהרן ולבניו (ו', ב) ולא בין דיני עשיית המשכן.

 

  1. תורת החטאת (ו', יז-כג)

ב'תורת החטאת' שבפרק ו' חסר פירוט העבודות המוטלות על הכהן בהקרבת החטאת. את זאת מסביר הרב הופמן כך (עמ' כב):

העבודות… המוטלות על הכהן ידועות מתוך שמות כ"ט, יב-יג (- הציווי על הקרבת פר החטאת בין שאר קרבנות ימי המילואים). לכן אין כאן אלא להורות קודם כל שהחטאת היא קודש קדשים (פסוק יח), ולשם כך צויין ראשית כל מה בין קודש קדשים לבין קדשים קלים, היינו כי את קדשי הקדשים יש לשחוט בצפון המזבח לפני ה' (- פסוק יח: "במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת לפני ה' "). אחרי כן (- פסוקים יט-כג) באות יתר המצוות אשר הכהנים מחוייבים בהן בהקרבת החטאת.

הדיון המרכזי הנוגע לכהנים ב'תורת החטאת' הוא חיובם באכילתה בחצר אוהל מועד. הדגשתו של דין זה (בפסוק יט ובפסוק כב) מובנת על רקע דין החטאת של ימי המילואים שאף שגם היא חטאת חיצונה היא נשרפת כולה (ראה הערה 10). הרב הופמן עמד בדבריו על הקשר הניגודי בין שתי החטאות הללו (עמ' נג):

תורת החטאת נסמכה בקשר הדוק אל המצוות הקרובות אליה בשמות כ"ט. שם בפסוקים י-יג ניתנו הוראות בעניין הקרבת חטאת המילואים, אולם הבשר והעור של החטאת הזאת יישרפו מחוץ למחנה, כי לפי טבע העניין אסור היה לכהנים לאכלם… לכן מלמד ויקרא ו', יט בהדגשה כי בשאר החטאות על הכהן המחטא לאכול את הבשר.

אף לאחר הדברים הללו של הרב הופמן, עדיין יש לשאול כמה שאלות ביחס לפרטים החסרים ב'תורת החטאת':

א.   החטאת שמדובר בה כאן (שכאמור אינה דומה לחטאת הבאה בין קרבנות ימי המילואים) על מה היא באה: מי מביא אותה ובאילו נסיבות?

ב.   הפסוק האחרון ב'תורת החטאת' (כג) נועד להבדיל בין שני סוגים של חטאת: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף". ובכן, מתי מובא דמה של חטאת אל אהל מועד ומתי לא?

ג.    בפסוק יח נאמר: "במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת לפני ה' ".

מהו מקום זה?

 

על שלוש השאלות הללו אין כל תשובה בפרק כ"ט בשמות, אולם בפירוט החטאות השונות בפרק ד' בספר ויקרא נמצאות התשובות לשתי השאלות הראשונות, ואילו בפרק א' מצויין מקומה המדוייק של שחיטת העולה (א', יא): "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה לפני ה' ".

 

מכל זאת נראה לכאורה ש'תורת החטאת' שבפרק ו' מסתמכת על דיני העולה ועל דיני החטאת שבפרקים א'-ה' שלפניה, והיא משלימה אותם בעיקר בדין אכילת הכהנים את החטאת שלא נזכר לפני כן (בפרק ד'). וזאת בניגוד לדברינו לעיל שתורת הקרבנות שבפרקים ו'-ז' קדמה לדיני הקרבנות שבפרקים א'-ה'.

על טענה זו משיב הרב הופמן (עמ' נד):

היה מקום לטעון… שפסוקים אחדים בפרקים ו'-ז' סומכים כנראה על חוקים שבפרקים א'-ה', כך לא נזכרת אצל החטאת והאשם הסיבה שבגללה מביאים אותם. אולם בחוק קרבנות שנועד לכהנים אין שום צורך בכך, בפרט אם מלכתחילה היתה הכוונה למסור לעם חוקים מיוחדים באלו מקרים מחוייבים להקריב חטאות ואשמות[31].

ועוד: בפרק ו' פסוק יח ובפרק ז' פסוק ב ניתנה ההוראה לשחוט את החטאת ואת האשם במקום שנשחטה העולה, מה שמוסב כנראה אל ויקרא א', יא… אמנם ייתכן שזה קשור בשמות כ"ט, מב (- "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד")[32].

עוד טוען הרב הופמן כי בכמה מקומות שבהם יש ציווי על הקרבת עולה לא נזכר מקום שחיטתה המדוייק (שמות כ"ט, טז – איל העולה של ימי המילואים; שם, לח-מב – עולות התמיד; ויקרא א', ג-ט – העולה הראשונה הנידונה – מן הבקר) על כן הוא מסיק שאפשר שמקום זה נודע לכהנים על ידי מסירה בעל פה, והתורה כוונה בדבריה אל מקום זה.

כל התשובות שנתן הרב הופמן על שאלות אלו דחוקות במעט או ברב. נראה שאף הרב הופמן הרגיש בכך, ועל כן הוא כותב לבסוף:

אפילו אם נסכים לכך כי ויקרא ו'-ז' סומכים לפעמים על החוקים בפרקים א'-ה', הרי אין עוד להסיק מזה כי לפרקים א'-ה' יש דין קדימה. שכן פעמים רבות מכוונת התורה דינים על הלכות שעתידה להורות אותן לאחר מכן. כך מדובר בשמות ל', י על חטאת יום הכפורים (- בפרשת מזבח הקטורת נאמר: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים, אחת בשנה יכפר עליו") שמצותה ניתנה רק בויקרא ט"ז (- אחרי מות בני אהרן).

ובהמשך הוא מביא דוגמאות נוספות לשיטתה זו של התורה.

 

  1. תורת האשם (ז', א-ז)[33]

בעמ' כב כתב הרב הופמן:

קרבן זה לא נזכר כלל בשמות כ"ט (- משום שקרבנות ימי המילואים אינם כוללים אשם), לפיכך היה הכרח לצוות כאן את כל העבודות[34].

ובעמ' נה הוסיף:

בפרק ה', יד-טז לא ניתנו כל הוראות על זריקת דם האשם ועל הקטרת החלב (- הוראות אשר ניתנו ביחס לכל שאר הקרבנות בפרקים א'-ה'), מה שמתיישב רק על ידי העובדה שהתורה חשבה את הציוויים השייכים להם בפרק ז', א-ה כמספיקים.

כוונת דבריו האחרונים היא כמובן שהאמור בפרק ז' ביחס לאשם מספיק, משום שקדם לדיני האשם הבאים בפרק ה'.

  1. תורת זבח השלמים (ז', יא-לו)

ראשית יש לדון במקומו של קרבן זה בסופם של כל הקרבנות, שלא כמו בפרקים א'-ה', שם הוא בא בפרק ג' (אחר העולה והמנחה ולפני החטאת והאשם).

על כך כתב הרב הופמן (עמ' כא):

הסדר שבו באים הסוגים השונים של הקרבנות בזה אחר זה הוא בדרך המתאימה לחוקי הקרבנות שנועדו לכהנים. הקבוצה הראשונה (- פרקים א'-ה')… [ה]מכילה בעיקר דיני קרבנות בשביל העם, מתחלקת
א. לקרבנות הבאים גם בנדבה [שיש בהם] קדשי קדשים – עולה ומנחה (פרקים א'-ב') ויש בהם קדשים קלים – שלמים (פרק ג'), ב. ולקרבנות חובה – חטאות ואשמות.

לעומת זאת יש בקבוצה השנייה חלוקה שונה מזו: א. קדשי קדשים, היינו קרבנות שאפשר להביאם גם בנדבה – עולה ומנחה, וקרבנות חובה – חטאות ואשמות. ב. קדשים קלים – תודה ושלמים.

ההבחנה בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה חשובה בעיקר למביא הקרבן, משום שהבחנה זו נוגעת לנסיבות הבאת הקרבן על ידו. מאידך, ההבחנה בין קדשי קדשים לקדשים קלים חשובה בעיקר לכהנים משום שהיא נוגעת למקום השחיטה ולדיני האכילה המתייחסים בעיקר לכהנים.

 

תורת זבח השלמים מכילה דיון בשני סוגים של שלמים:

 

א.  ז', יב         אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ…

ב.      טז        וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ…

 

אחד הדינים המייחדים את שלמי התודה משלמים של נדר או נדבה הוא חובת המביא לצרף אל קרבנו חלות מצות משלושה סוגים וחלות לחם חמץ (פסוקים יב-יד).

מדוע מופיע קרבן התודה דווקא ב'תורת זבח השלמים' שבפרשתנו, ולא בפרק ג' המפרט את דיני השלמים? מדברי הרב הופמן נשמעת התשובה על כך (עמ' כב):

תורת השלמים נקשרת בקשר הדוק אל תורת המילואים בשמות כ"ט. אותן המַצוֹת עצמן, אשר לפי שמות כ"ט, ב נוספו למילואים, נוספו גם לקרבן התודה, אך לזה האחרון ניתוסף עוד לחם חמץ, וזה מודגש כאן במיוחד (- ז', יג).

ההשוואה בין שני קרבנות המַצוֹת הללו יסודה בכך ששניהם מיועדים ללוות קרבן דומה – קרבן שלמים: התודה היא סוג של שלמים, כמבואר בפרשתנו, ואף 'איל המילואים' שהמצות מלוות אותו, הוא סוג של שלמים[35]. כל אחד משני סוגי השלמים הללו מלווה בשלושה סוגי מצות. הבה נקביל ביניהם:

       שמות כ"ט, ב – מילואים                        ויקרא ז', יב – תודה                  

  1. וְלֶחֶם מַצּוֹת                                           1. חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן
  2. וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן                          2.  וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן
  3. וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן                      3. וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת[36] חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן

 

מן ההקבלה הזאת מסתבר כי סוג המצות השלישי הנזכר בקשר לתודה, 'סולת מורבכת', מקביל לסוג הראשון הנזכר במילואים – "לחם מצות"[37]. וכך הם דברי המשנה במנחות פ"ז מ"ב:

המילואים היו באים כמצה שבתודה – חלות ורקיקים ורבוכה.

ההלכה הקבילה בין שני קרבנות המצה הללו לגמרי: שניהם באים מאותה כמות סולת – איפה אחת, וזו מתחלקת לשלושים חלות שוות, עשר חלות מכל מין[38].

הקבלה זו בין שני סוגי השלמים הללו, בין איל המילואים והמצות המלוות אותו לבין קרבן התודה ואותן המצות המלוות גם אותו, מעלה על הדעת שטעמו של איל המילואים הוא לשמש מעין קרבן תודה שמביאים אהרן ובניו על שזכו להגיע לחנוכת המשכן ולמילוי ידיהם לשמש בו ככהנים. אלא שאם כך מתעוררת השאלה, מדוע איל המילואים אינו מלווה בחלות לחם חמץ כמו התודה?

נראה שהתשובה על כך נעוצה בהבדל שבין דיניהן השונים של המצות לאחר הבאתן אל המקדש בכל קרבן. בקרבן תודה נאמר (ז', יד):

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן (- מכל סוג חלות, בין חמץ בין מצה)

תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה[39].

 

ואילו באיל המילואים נאמר (שמות כ"ט, כב-כה):

 

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה… וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת… וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן… וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה… לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה', אִשֶּׁה הוּא לַה'.

 

רש"י שם, בפירושו לפסוק כג העיר: "לא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת
(- על המזבח) אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר[40] נתונה לכהנים".

דין זה המיוחד למַצוֹת המילואים – הקטרת אחת מכל סוג של המצות על המזבח – שולל את אפשרות הבאת חלות חמץ עם איל המילואים, שכן נאמר (ויקרא ב', יא-יב): "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ, כי כל שְׂאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'… ואל המזבח לא יעלו לריח ניחֹח".

 

סיום 'תורת זבח השלמים' (ז', כח-לו) בא ללמד מהו החלק בשלמים המוקטר על המזבח ומהו החלק הניתן לכהנים. דין זכויות הכהנים בשלמים לא נידון בפרק ג' העוסק בדיני השלמים, אך הוא מצוי בזיקה לשונית ועניינית גלויה לדיני איל המילואים בשמות כ"ט.

 

שמות כ"ט – איל המילואים ויקרא ז' – שלמים
(כו)  וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים…

      וְהָיָה לְךָ[41] לְמָנָה.

(כז)  וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה

וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף

וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים…

(לא) וְהָיָה הֶחָזֶה

      לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

 

(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן.

(כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם

      מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא

(לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה

לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם

       וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

      מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַה'.

       וָאֶתֵּן אתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם

      מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

מתי נקבעו זכויותיהם של הכהנים בשלמים? דבר זה מדגישה התורה הן בפרשתנו והן בשמות כ"ט. בפרשתנו נאמר בחתימת תורת זבח השלמים (ז', לה-לו):

 

זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו[42] מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'.

אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.

 

"יום" זה הוא כמובן היום שעליו מצווה שמות כ"ט, א: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי". ובפסוקים ז-ח שם: "ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אתו. ואת בניו תקריב…".

אולם באותו "יום משחו אתם" יהיה מעשה מסויים, שהוא שיקבע את זכויות הכהנים בבשר השלמים לדורות. מעשה זה הוא הקרבת איל המילואים, שהוא קרבן שלמים, וממנו נובעות זכויות הכהנים בכל זבחי השלמים בעתיד (כ"ט, כז-כח):

 

וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה

אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים

וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם[43]

 

אף שאיל המילואים משמש אב טיפוס לכל קרבנות השלמים בעתיד, יש להדגיש שישנם כמה הבדלים בינו לבינם, ונזכיר את החשובים שבהם:

א. בשלמים ניתנים לכהן החזה והשוק, ואילו באיל המילואים ניתן למשה (- המשמש ככהן) רק החזה, ואילו שוק הימין הוקטרה על המזבח (כ"ט, כב-כה), וכתב על כך רש"י בד"ה ואת שוק הימין: "לא מצינו הקטרה בשוק הימין אלא זו בלבד".

ב. השלמים הם קדשים קלים ומותרים באכילה לזר מחוץ למקדש, ואילו איל המילואים הוא קדשי קדשים כפי שמפורש ב-כ"ט, לא-לג: "… ובשלת במקם קדש
(- רש"י: בחצר אהל מועד) ואכל אהרן ובניו… פתח אהל מועד… וזר לא יאכל כי קדש הם".

הבדלים מעין אלו בין הקרבנות שהוקרבו בימי המילואים לבין מקביליהם לדורות מצאנו כבר קודם לכן בשני קרבנות אחרים: בחלות המצות המלוות את איל המילואים שהחלה האחת הניתנת תרומה מכל מין מוקטרת על המזבח, ואינה ניתנת לכהן המקטיר (- למשה). דין זה דומה לדינה של שוק הימין באיל המילואים; ועוד מצאנו בחטאת, שאף שהיא חטאת חיצונה, היא נשרפת כולה כדין החטאת הפנימית.

אמנם כל אחד מהבדלים אלו מצריך הסבר פרטי, אולם בולט לעין המכנה המשותף של כולם: הם נועדו לתת חשיבות מיוחדת וקדושה יתרה לקרבנות של ימי המילואים. קרבנות אלו משמשים אפוא בתפקיד פרדוכסלי: מחד, הם 'אבות הטיפוס' של הקרבנות בני סוגם שעתידים הכהנים להקריב: העולה, החטאת, השלמים והתודה, עד כדי כך ש"תורתם" של קרבנות אלו, שניתנה למשה בהר סיני (ויקרא ו'-ז') בהמשך לציווי על ימי המילואים בשמות כ"ט, מסתמכת על דיני קרבנות ימי המילואים. מאידך, מצויינים קרבנות אלו בכמה דינים המיוחדים רק להם, בהוראת שעה, ובכך מתבלט תפקידם החד-פעמי: למלא את ידי אהרן ובניו.

*  *  *

סקרנו את תורת הקרבנות השונים בפרקים ו'-ז' בפרשתנו, ונוכחנו עד כמה הדוקה הזיקה שבין פרקים אלו לשמות כ"ט, כפי שטען וגם הוכיח הרב הופמן בפירושו לספר ויקרא, וכדבריו (עמ' כג):

הננו רואים שויקרא ו'-ז' יחד עם שמות כ"ט מהווים תורה שלמה של הקרבנות לכהנים, אשר לפי ויקרא ז', לז-לח ניתנה בהר סיני.

 

 

הערות:

[1].   בפרשת העולה הראשונה (א', ג-ט), לדוגמה, מוקדש רובה של הפרשה (פסוקים ה-ט) לציווי על עשיית הכהנים. וכך הדבר גם בשאר הקרבנות הנידונים בפרשת ויקרא, מלבד בקרבן האשם (ה', יד-כו) שבו אין עבודות הכהן מתוארות כלל.

[2].   הפוך הדבר במה שנוגע לאשם, שבו מפורטות עבודות הכהן ב'תורת האשם' שבראש פרק ז' בפרשתנו, אך חסרות בפרק ה' שבפרשת ויקרא.

[3].   המשכן נועד לשמש תחליף להר סיני כמקום הדיבור אל משה, כנאמר במצוות עשיית הארון (שמות כ"ה, כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת… את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל". ראה עיוננו לפרשת תרומה סעיף א.

[4].   מצוות אחדות ניתנו עוד לפני הגעתם של ישראל לסיני, כגון אלו שבמרה (שמות ט"ו, כה), אולם דברינו בגוף העיון נסובים על קבוצות המצוות הגדולות.

[5].   בשני מקומות נוספים בפרשות בהר-בחֻקותי התורה מעידה על מקום אמירתן – בחתימת פרשת הברכות והקללות נאמר (כ"ו, מו): "אלה החקים… אשר נתן ה'… בהר סיני…", ושוב נאמר הדבר בחתימת פרק כ"ז, האחרון בספר: "אלה המצות… בהר סיני".

[6].   הספרא בשני המקומות הוא כדעת ר' עקיבא האומר (סוטה לז ע"ב) "כללות ופרטות (- של המצוות) נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב", ואילו לדעת ר' ישמעאל (שם) "כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד". לענייננו אין זה משנה: לפי שתי הדעות נשארים דיני הקרבנות ומצוות שמיטה במסגרת הכרונולוגית של ספר ויקרא כולו שניתן לאחר הקמת המשכן, ואילו הזכרת הר סיני בשני המקומות נועדה לרמוז שמקורן של כלל המצוות בהר סיני (ששם ניתנו אם ככללות אם כפרטות).

[7].   ראב"ע, רשב"ם, ר"י בכור שור, חזקוני ואף הרמב"ן שסלל לו דרך שונה משל שאר המפרשים (ועל אלו יש להוסיף עוד מפרשים).

[8].   נשוב ונעסוק בכך בהרחבה בעיוננו לפרשת בחֻקותי.

[9] .  הוספת וי"ו החיבור במקום שאיננה כתובה כפתרון לבעיות פרשניות שונות היא דרך נפוצה למדי בדברי פרשנים, ואף הרמב"ן נקט בה לא אחת. השווה לדוגמה את דבריו בפירושו לדברים ח', י: "וטעם 'על הארץ הטובה' כמו 'ועל הארץ הטובה', יצווה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך… והנה חיוב המצווה הזאת בכל מקום".

[10]. במה שנוגע לחטאת יש לציין שהחטאות שמדובר בהן בויקרא (הן בפרק ד' והן בפרק ו', יז-כג) אינן דומות לחטאת שבשמות כ"ט, שהרי לגבי החטאת שבויקרא נאמר שאם היא חטאת פנימית (- חטאת שדמה מובא פנימה, לאהל מועד, והיא חטאת הכהן המשיח וחטאת הקהל) היא נשרפת כולה, ואם היא חטאת חיצונה (- שדמה ניתן על קרנות מזבח העולה שבחוץ, והיא חטאת הנשיא והיחיד) נאמר עליה (ו', יט) "הכהן המחטא יאכלנה". החטאת שבשמות כ"ט היא החטאת היחידה שהיא חיצונה, ובכל זאת נשרפת כולה (פסוק יד).

[11]. הרמב"ן פירש את פסוקי החתימה הללו פירוש נוסף, שעל פיו "הר סיני" ו"מדבר סיני" אינם מהווים ניגוד, אלא רומזים שניהם לאהל מועד. על פירוש זה ישנם קשיים אחדים, שחומרתם גדולה עוד יותר.

[12]. שהרי אף לדעת הרמב"ן אין התאמה גמורה בין הפתיחה לחתימה: החתימה מתייחסת גם לקרבנות שמשה נצטווה עליהם בהר סיני.

[13]. בתרגומם של צבי הר שפר וד"ר אהרן ליברמן, מוסד הרב קוק תשל"ב, עמ' כ.

[14]. הוא הציע "כי קביעת הזמן בפסוק לח (- 'ביום צותו את בני ישראל') לא באה לציין את היום שבו נתן ה' את החוקים… אלא באה לסמן את הזמן שבו ייכנסו לתוקפם דיני העולה המנחה וכו' " (עמ' יט), כלומר לקרוא זאת כאילו היה כתוב "מיום צוותו את בני ישראל" (כמו שפירשו המפרשים את פסוק לה שלפני כן "ביום הקריב אותם לכהן לה' " – מיום…). ועוד הוסיף רד"צ הופמן: " 'ביום צוותו' וגו' אינו מוסב על המילים 'אשר צוה ה' את משה', כי אם אל הפסוק הקודם 'זאת התורה לעלה…' ". הפירוש המוצע על ידו הוא דחוק.

[15]. במאמרו "שתי מגמות בחנוכת המשכן והשתקפותן בתורת הקרבנות", מגדים ב, חשוון תשמ"ז, עמ' 42-41.

[16]. והוא מוסיף בסוגריים כי ב'מדבר סיני' הכוונה לאהל מועד שבמדבר סיני, ושזהו תיאור מקום ההקרבה, ולא תיאור מקום הציווי (שלא כפי העולה מטעמי המקרא).

[17]. דבר זה כשלעצמו אינו הוכחה לקדימת פרקים ו'-ז', שכן אפשר לטעון את ההפך: כיוון שבפרקים א'-ה' לא נאמר דבר על דרך הקרבת האשם מסיבה כל שהיא, נשלם הדבר בקבוצת הדינים האחרת שבפרקים ו'-ז'.

[18]. א. כאן הוא מוסיף בסוגריים: "לכן נידונה מנחת המילואים (- מנחת "חביתין") שנועדה גם לדורות, לא בשמות כ"ט, דוגמת שאר קרבנות המילואים, כי אם בויקרא ו' ".

ב. הרב הופמן חוזר על כל הדברים הללו בלשון אחרת במקצת בעמ' נג.

ג. בשני המקומות ישנה התייחסות בדבריו גם לשאלתנו השנייה, מדוע נקבעו פרקים ו'-ז' במקומם הנוכחי בספר ויקרא, לאחר פרקים א'-ה'. בעמ' כג: "סיבת הדבר שחוקי הקרבנות שמסיני נרשמו בזמן מאוחר, בויקרא ו'-ז', יש למצוא בעובדה כי הכרזתם חלה בזמן מאוחר יותר… רק לאחר הקמת אהל מועד". ובעמ' נה הוא כותב: "שתי הקבוצות של חוקי הקרבנות… נתחברו בתורה לאחד, אלא שאת האחרונים (- פרקים ו'-ז')… היה צריך להקדים, אבל על ידי החתימה (- ז', לז-לח) צויין דין הקדימה שלהם". אלא שאין בדבריו תשובה מספקת: מדוע, בכל זאת, לא הוקדמו פרקים ו'-ז' לפרקים א'-ה'?

[19]. הבירור שעשינו עד עתה מחייבנו להעיר שתי הערות בנוגע לשמות כ"ט:

א. עצם הימצאותו של פרק זה בספר שמות מצריכה הסבר, שכן על פי הבחנתנו בין ספר שמות לספר ויקרא במה שנוגע למשכן ולדיניו, ניתן לטעון שמקומו הראוי של פרק זה הוא ספר ויקרא. ואכן תיאור קיומן של הוראות שמות כ"ט בימי המילואים ניתן בפרשתנו, בפרק ח'.

דיון בשאלה זו נמצא בעיוננו לפרשות ויקהל-פקודי בסדרה השנייה של ה'עיונים בפרשות השבוע', סעיפים ג-ה, ובייחוד בעמ' 401-400 שם.

ב. פרשת עולת התמיד שבסוף פרק כ"ט אינה המשך של דיני ימי המילואים שבעיקרו של הפרק, אלא היא שייכת לפרשת עשיית מזבח העולה שבפרשת תרומה. על ההסבר למיקומה בסוף פרק כ"ט עמדנו בעיון לפרשת תצוה בסדרה השנייה של ה'עיונים בפרשות השבוע': "פרשת עולת התמיד בחתימת ציווי עשיית המשכן" (עמ' 366-358).

[20]. כוונה זו תתברר לנו מתוך ההשוואה הידועה שרמז לה רמב"ן בדבריו, ועסקו בה רבים, בין שמות כ"ד, טו-יח לבין שמות מ', לד-לח בתוספת לויקרא א', א.

    שמות כ"ד                                  שמות מ' – ויקרא א'

ויכס הענן את ההר                              ויכס הענן את אהל מועד

וישכן כבוד ה' על הר סיני                      וכבוד ה' מלא את המשכן

ולא יכל משה לבא אל אוהל מועד

ויכסהו הענן ששת ימים                        כי שכן עליו הענן

ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן     ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד

בדרך כלל נידונה השוואה זו כדי להוכיח באמצעותה את הזיקה בין מעמד הר סיני לבין המשכן שנועד להדמות לו, כהתגלות מתמשכת של ה' לשם השלמת נתינת התורה (ראה
    המשך הערה 20:                           

רמב"ן ראש פרשת תרומה). אפשר שהקבלה זו באה ללמד דבר אחר: עלייתו של משה להר סיני לשהייה של ארבעים יום בעקבות קריאתו של ה' אליו, לשם מה נועדה? לשם הציווי הבא מייד בהמשך בפרקים כ"ה-כ"ט: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בואו של משה אל אהל מועד השוכן בערפל בעקבות קריאתו של ה' אליו, לשם מה נועדה? לשם הציווי הבא מיד בהמשך, בויקרא א'-ה': "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…".

למדנו מכאן כי הציווי שניתן לבני ישראל בהר סיני לעשות את המשכן מקביל לציווי שניתן לבני ישראל באהל מועד למלא אותו בתוכן בהבאת קרבנותיהם למשכן.

דברים אלו נידינו בהקשר שונה גם בעיוננו לפרשות ויקהל-פקודי בסדרה השנייה של ה'עיונים בפרשות השבוע', סעיף ו2 (עמ' 405-403).

[21]. כמו כל עיוננו, אף הבירור שנעשה בנספח זה הולך בעקבות הרב הופמן עצמו. בעמ' כא כותב הרב הופמן דברים כללייים על הקשר בין שני המקומות: "כשנקרא את הפרקים ו'-ז' בויקרא תיכף אחרי פרק כ"ט שבשמות, נופלות כל הקושיות שבקבוצה השנייה של דיני הקרבנות… אנו מוצאים (- בקבוצה זו) תורה שלמה של הקרבנות בשביל הכהנים, אשר חסר בה רק אותו החלק אשר אפשר ללמדו מתוך חוק המילואים שנאמר סמוך לפניו".

[22]. ושוב הוא אומר (עמ' נג) "כבר התחלת הפרשה בויקרא ו' 'היא העֹלָה – כל הלילה' מביאה את ההמשך לסיומו של פרק כ"ט בשמות. שם (פסוקים לח-מא) מצווים להקריב עולה בבקר ועולה בין הערביים, שיש לנהוג בהן כמובן כפי האמור בפסוקים טו-יח (- האמורים בעולה של קרבנות ימי המילואים)".

[23]. אולי לכך רומז הכינוי שבפסוק ב בתורת העולה "הִוא העֹלָה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" – 'היא' האמורה בשמות כ"ט, לט "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

[24]. המנחות הנזכרות בפרק כ"ט אינן באות בפני עצמן, אלא הן מלוות קרבנות אחרים: את איל המילואים ואת עולות התמיד. גם דיניהן אינן כדין המנחה הבאה כקרבן בפני עצמו.

[25]. ובכל זאת, עם סיום דיני הקרבנות שהם קדשי קדשים בפרשתנו, נזכרים סוגי המנחות השונים בקשר לזכויות הכהנים במנחות אלו (ז', ט-י).

[26]. לפרשה קצרה זו הקדשנו את עיוננו לפרשת צו בסדרה השנייה של ה'עיונים בפרשות השבוע', ושם ניתחנו את הפרשה בדרך שונה ממה שמוצע כאן. בעיון הנוכחי אנו צועדים בעקבות פירושיהם של רשב"ם, ראב"ע והרב הופמן עצמו.

[27]. בסיומה של פרשה זו (פסוק טז) בא דין כללי, המתייחס ל"כל מנחת כהן" – אף מנחת נדבה שהכהן מביא – ש"כליל תהיה, לא תאכל". פסוק זה הופך את תורת המנחה בפסוקים ז-יא ואת פרשת מנחת הכהן הגדול בפסוקים יב-טז ליחידה אחת, למרות שבראש פרשת מנחת הכהן הגדול בא דיבור בפני עצמו.

[28]. בפסוק יג שבראש הפרשה נאמר: "זה קרבן אהרן ובניו…". ראב"ע ורשב"ם ביארו כי הכוונה ל"בני אהרן הכהנים הגדולים העומדים תחתיו" (לשון רשב"ם), וכמבואר בהמשך הפרשה בפסוק טו: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם". אולם ההלכה פירשה (בספרא כאן ובמנחות נא ע"ב) שהכהן הגדול חייב להביא מנחה זו (משלו) בכל יום, ואילו בני אהרן, הכהנים ההדיוטות, מביאים מנחה זו ביום שהם מתחנכים לעבודה (- בבואם לעבוד בפעם הראשונה), והיא הנקראת בפי חז"ל 'מנחת חינוך'.

[29]. בפסוק יג נאמר "ביום המשח אֹתו", מאידך בהמשך הפסוק נאמר "מנחת תמיד", וכן בהמשך נאמר "חק עולם". בספרא כאן נאמר "ביום המשח – מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם", וכן פירש ראב"ע.

[30]. נראה כי חז"ל זיהו מנחה זו עם הנאמר בדהי"א ט', לא: "ומתתיה מן הלוים… באמונה על מעשה החבתים".

[31]. תשובה זו של הרב הופמן עונה גם על השאלה השנייה ששאלנו: די לכהנים בידיעה שיש חטאת שדמה מובא אל אהל מועד ויש חטאת שבה אין הדבר כן, ושיש הבדל ביניהן לעניין אכילתן או שריפתן. הנסיבות להבאת כל אחת מן החטאות נוגעות לחוקי הקרבנות המיועדים לעם.

[32]. כאן מציין הרב הופמן בסוגריים: השווה שם פסוק יא. כוונתו שבשמות כ"ט, יא נאמר גם ביחס לפר החטאת של ימי המילואים "ושחט את הפר לפני ה' פתח אהל מועד".

[33]. בסופה של תורת האשם, בפסוקים ח-י נוספו שני דינים השייכים עדיין לקרבנות קדשי הקדשים שנידונו עד כאן אך אינם שייכים לאשם דווקא (החל מתורת זבח השלמים הנפתחת ב-ז', יא אנו עוברים לקדשים קלים). דינים אלו הם א. זכות הכהן המקריב את עולת איש (- הכוונה לעולת נדבה שבעצם לא נידונה כלל בפרקים ו'-ז') בעור העולה. דין זה אמור על כל הקרבנות שהם קדשי קדשים, ועל כן הוא חל גם על החטאת ועל האשם (בקדשים קלים העור שייך לבעלים). ב. זכות הכהן המקריב את המנחות השונות באכילתן.

[34]. מקום שחיטתו, זריקת דמו על המזבח סביב, הקטרת כל החלב ושתי הכליות והחלב אשר עליהן וכו', אכילת זכרי כהנים במקום קדוש.

[35]. רש"י בפירושו לשמות כ"ט, כב זיהה את השמות 'מילואים' ו'שלמים', וכתב בד"ה כי איל מלאים הוא: "שלמים, לשון שלמות, שמושלם בכל, מגיד הכתוב שהמילואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים…" והעיר על כך עמוס חכם (בפירוש דעת מקרא שם) כי "המשמעות המקורית של 'מילואים' (משורש 'מלא') קרובה למשמעות המקורית של 'שלמים' (משורש 'שלם')". ואכן התורה מכנה רק את האיל המוקרב לאחרונה והמלווה במצות 'איל מלאים', ואילו הפר והאיל המוקרבים לפני כן, אף שהם במסגרת הציווי "ומלאת יד אהרן ויד בניו" (כט, ט) מכונים חטאת ועולה בהתאמה.

דיניו של איל המילואים דומים מאד לדיניו של קרבן השלמים, אך שונים ממנו בפרטים אחדים שיידונו בגוף העיון בהמשך. התורה עצמה משווה ביניהם (כ"ט, כז-כח): "וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו. והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא, ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם, תרומתם לה' ".

[36]. "וכיצד היא המורבכת? חולטה ברותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על האִלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין, ומרבין בשמנה. וזהו הריבוך האמור בכל מקום" (רמב"ם מעשה הקרבנות ט, יט).

[37]. וכדברי רש"י בפירושו ל-כ"ט, ב ד"ה ולחם מצות וחלת מצת… ורקיקי מצות: "הרי אלו ג' מינין: רבוכה וחלות ורקיקים".

[38]. הקבלה גמורה זו בפרטים של שני קרבנות המצה הללו עולה מדברי המשנה במנחות פרק ז משניות א-ב, והיא המכוונת במשפט מן המשנה שצוטט בגוף העיון.

[39]. בלשון המשנה במנחות פ"ז מ"ב: "ומכולן (- מכל מין ומין) היה נוטל אחד מעשרה תרומה… והשאר נאכל לבעלים".

[40]. אף איל השלמים של הנזיר, שהוא חייב להביאו ביום מלאת ימי נזרו, מלווה בסל מצות משני מינים בלבד: "חלֹת בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן", והכהן נוטל "חלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד… קדש הוא לכהן" (במדבר ו', יג-כ).

[41]. "והיה לך למנה" פירושו 'לך' – למשה, המשמש בימי המילואים ככהן, והוא זה המקטיר את חלקי השלמים על המזבח. אהרן ובניו נחשבים לבעלי הקרבן.

[42]. "זאת משחת" – "שכר משחתם, שיהיו נמשחים לעבודתו" (חזקוני), והשְׁוה (ויקרא י"ט, יג) "לא תלין פעלת שכיר" שמשמעו שכר פעולתו.

[43]. לפי פירוש זה לפסוקים בויקרא ז', לה-לו, שהם רומזים למצוות ה' בעניין איל המילואים, ניתן לפרש את המילים "ביום הקריב אתם לכהן לה' "; "ביום משחו אתם" כמשמען: ביום זה עצמו זכו הכהנים בחלקם לדורות (ואז אין הכרח לפרש כראב"ע ד"ה ביום משחו – "מיום").

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

פרשת בהר – לא שמעתי

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן