"וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"

"וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"

דיני אכילת בעלי חיים

 

קובץ word להורדה:  ובין החיה הנאכלת

פרק י"א, המסיים את פרשתנו, עוסק כולו בדיניהם של בעלי חיים, וזאת בשני תחומים: האחד – אלו מהם מותרים באכילה ואלו מהם אסורים, והאחר – היות נבלתם של כמה מהם מטמאה במגעה. את עיוננו לפרשת שמיני בסדרה הראשונה הקדשנו לבירור מבנה פרק י"א בשלמותו ולבירור הזיקה בין שני נושאיו – דיני האכילה ודיני הטומאה. בעיון הנוכחי נתרכז בדיני האכילה שבפרק זה ונדון הן במה שנאמר בו בפירוש והן במה שלא נאמר בו.

 

א. סדר הפסקאות המפרטות את בעלי החיים המותרים באכילה והאסורים בה

המינים השונים של בעלי החיים המותרים באכילה והאסורים בה נחלקים בפרקנו לחמש קבוצות שונות של בעלי חיים, הנמנים בחמש פסקאות נפרדות, ואלו הן:

  1. ב-ח החיות והבהמות בעלות סימני הכשרות (מעלי הגרה ומפריסי הפרסה השסועה), המותרות באכילה; ופירוט ארבע האסורות שיש להן סימן אחד בלבד.
  2. ט-יב סימני הכשרות של הדגים המותרים באכילה (סנפיר וקשקשת), ואיסור כל החי במים החסר סימנים אלו.
  3. יג-יט רשימת עשרים העופות האסורים באכילה.
  4. כ-כג איסור האכילה של כל שרץ העוף מלבד ארבעה מינים שסימניהם ושמותם נתפרטו.

הפִסקה החמישית באה בסוף הפרק, לאחר פירוט בעלי החיים השונים המטמאים במותם ופירוט דיני הטומאה עצמם:

  1. מא-מה איסור האכילה של כל שרץ הארץ לסוגיו השונים.

 

לפנינו תיאור של כל עולם החי כשהוא ממויין לחמש קבוצות. מהם עקרונות המיון שהתורה נוקטת בהם?

המיון ביסודו הוא מעשי – על פי מקום חיותם של בעלי החיים השונים, שהוא הקובע את אופי מפגשו של האדם עמם. מיון זה אינו תואם תמיד את המיון הנהוג בזואולוגיה בת ימינו: האחרון ברשימת העופות האסורים באכילה הוא העטלף, שהוא יונק מעופף; כל החי במים מהווה קבוצה בפני עצמה בתורה, אף שכלולים בה מלבד דגים גם יונקים, זוחלים וחסרי חוליות; אף קבוצת שרץ הארץ מגוונת, והיא כוללת בתוכה שני יונקים קטנים ונמוכי קומה – "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר" (י"א, כט) – את כל הזוחלים היבשתיים[1] ואת כל חסרי החוליות שאינם מעופפים.

 

כיצד מסודרות בפרקנו חמש הקבוצות הללו של בעלי החיים?

הסידור הראשון שעולה בדעתנו לבחון הוא על פי סדר החשיבות. דיני התורה הנוגעים לבעלי החיים יוצרים היררכיה בעולם החי: בעלי החיים החשובים יותר – מטמאים במותם במגע ובמשא[2]; החשובים פחות – מטמאים במגע בלבד[3]; ואלה שחשיבותם פחותה עוד יותר – אינם מטמאים במותם כלל[4].

והנה הבחנה הלכתית אחרת: המותרים באכילה שבין בעלי החיים החשובים – צריכים שחיטה להתירם, ודמם אסור באכילה (איסור דם נוהג בבהמות, בחיות ובעופות, בין טמאים בין טהורים); מה שאין כן בעלי החיים המותרים החשובים פחות, שאינם מצריכים שחיטה ודמם לא נאסר (כך דינם של הדגים והחגבים).

סדר הפסקאות בפרקנו אינו תואם את ההיררכיה הזו בעולם החי: הפִסקה הראשונה עוסקת בחיות ובבהמות, שהן מטמאות במותן במגע ובמשא (ראה הערה 2), ואף אלה מהן המותרות באכילה אינן ניתרות אלא בשחיטה; הפִסקה השנייה עוסקת בדגים, שאין בהם אף לא אחד מן הדינים הללו; ורק אחר כך באה הפִסקה העוסקת בעופות, שחשיבותם גדולה משל הדגים, שהרי דמם נאסר והמותרים בהם מצריכים שחיטה.[5]

 

ננסה לבחון קריטריון אחר לסידור: מידת קרבתם של בעלי החיים השונים אל עולם האדם מבחינת מקום חיותם – מעין קנה המידה לסיווגו של עולם החי שעליו עמדנו לעיל. סידור כזה עשוי אולי להסביר את הקדמת הדגים החיים במים, לעופות המעופפים באוויר[6]. אלא שסדר כזה היה מצריך להקדים את שרץ העוף – החרקים המעופפים בתחום האוויר הקרוב לאדם – לעופות, שתחום התעופה שלהם רחוק יותר בדרך כלל. וקשה עוד יותר איחורו בכתוב של שרץ הארץ – שהוא קרוב לעולמו של האדם יותר מן הדגים ויותר מן העופות ומשרץ העוף.

 

נראה שקנה המידה לסידור חמש הפסקאות שונה מאלו שנבחנו עד עתה, והוא קשור לנושא המיוחד הנידון בפרקנו. קנה המידה הוא היחס הכמותי בין המינים המותרים באכילה לבין אלו האסורים בה בכל קבוצה של בעלי חיים. הכותרת של המחצית הראשונה של פרקנו (הכותרת לפסוקים ב-כג) היא: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ"[7]. הווה אומר: הכתוב בא ללמדנו מי הם בעלי החיים המותרים באכילה בכל קבוצה וקבוצה מאלו המפורטות בפרקנו, ואיסורם של בעלי החיים האחרים בני אותה קבוצה נידון (בפירוש או מכללא) כדי ללמדנו מיהם בעלי החיים המותרים.

לפי הצעתנו, הפסקאות מסודרות על פי היחס הקיים בכל פסקה בין בעלי החיים המותרים באכילה לבין האסורים בה: ככל שגדול יותר חלקם של בעלי החיים המותרים – יוקדם מקומה של הפִסקה בפרק. אלא שכאן יש להעיר כי היחס הזה איננו עניין מדעי אובייקטיבי, אלא הוא תלוי בדרך שבה מוצג הדבר בפסוקים שבכל פסקה. נפרט את דברינו:

הפִסקה הראשונה עוסקת בקבוצת החיות והבהמות מפריסות הפרסה השסועה ומעלות הגרה. קבוצה זו כולה מותרת באכילה, ויצאו מכללה ארבעה בעלי חיים שנתפרטו בשמותיהם, החסרים אחד הסימנים[8].

הפִסקה השנייה עוסקת בבעלי החיים השוכנים במים. כאן אין נזכר בשמו ולוּ בעל חיים אחד, אלא רק הסימנים סנפיר וקשקשת, שכשהם קיימים מותרים הדגים הנושאים אותם באכילה, ובחסרונם – אסור בעל החיים באכילה. תיאור זה יוצר רושם של מעין שוויון: רבים מבעלי החיים הללו נושאים סימנים אלו, וכנגדם יש רבים אחרים שאינם נושאים אותם[9].

הפִסקה השלישית מונה שמותיהם של כעשרים עופות אסורים באכילה[10], ואף לא שם אחד של עוף מותר. הרושם המתקבל הוא אפוא שחלק ניכר מעולם העופות אסור באכילה[11].

הפִסקה הרביעית אוסרת בתחילה את כל שרץ העוף, ואחר כך בא היתרם של ארבעת מיני החגבים המוזכרים בסימניהם ובשמותם. פסקה זו הפוכה מן הראשונה במה שנוגע לעיקרון הקובע את הסדר: שם הותרו כל בעלי הסימנים ונאסרו מתוכם ארבעה בלבד, השונים מן האחרים בסימן אחד, ואילו כאן נאסרו כל הכלולים בשרץ העוף והותרו מתוכם ארבעה בלבד, השונים מהשאר בסימניהם.

הפִסקה החמישית אוסרת את כל שרץ הארץ באופן גורף, בלי יוצא מן הכלל. פסקה זו בעצם אינה ראויה להיכלל תחת הכותרת "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" שבראש הפרק, שהרי אין בשרץ הארץ כל מין שהוא מותר באכילה. ואפשר שמסיבה זו נדחתה פסקה זו מן המחצית הראשונה אל סיום הפרק, שם היא משמשת כעין נספח[12].

 

ב. מי הם בעלי החיים מפריסי הפרסה ומעלי הגרה

הקבוצה הראשונה הנידונה בפרקנו היא קבוצת החיות והבהמות המותרות באכילה, הנושאות סימנים אלו:

 

ג        כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת

מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה

אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

 

במקבילה לפרקנו, בספר דברים פרק י"ד, נתפרטו שמותיהן של שלוש בהמות ושבע חיות שבהן מתקיימים סימנים אלו:

 

ד        זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.

ה       אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר.

 

האם רשימה זו כוללת את כל בעלי החיים שיש בהם שני הסימנים, או שמא ישנם בעלי חיים נוספים כאלה שאינם כלולים בה? הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ח כתב:

אין לך כל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינים המנויין בתורה[13], שלושה מיני בהמה… ושבעה מיני חיה… הן ומיניהן, כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור.

כבר בדבריו אלו של הרמב"ם ניכר הצורך ליישב את הקביעה שבראש דבריו עם קשיים העולים מן המקרא גופו. במקרא נזכרים שמות אחדים של בהמות וחיות כשרות למאכל שאינן כלולות ברשימה זו, כגון מריא[14], יעל[15], ראם[16]. הפתרון לכך הוא באחת מן השתיים: או שיש לראות בבעל חיים כזה מין ממיניו של אחד הנזכרים בספר דברים ('המריא הוא ממין השור'), או שיש לזהות שמות שונים בבעל חיים אחד, וכך מתרגם אונקלוס "אַקּוֹ" – 'יעלא'[17], ו"דִישֹׁן" – 'רימא' (- ראם)[18].

ואף על פי כן, מסתבר שרשימה זו כוללת רק את בעלי החיים בעלי הסימנים שחיו בארץ ישראל ובסביבתה, ולא את אלו החיים הרחק ממנה, שעמם אין לבני ישראל כל מגע[19]. בערבות אפריקה, מדרום לסהרה, חיה הג'ירפה, וביערותיה של מרכז היבשת הזו חיה קרובת משפחתה היחידה – האוקַפיה[20]. שני בעלי החיים הללו נושאים סימני כשרות, ועל כן כלולים הם אפוא בקבוצת המותרים באכילה, ובכל זאת מסתבר שאינם כלולים ברשימה שבספר דברים[21].

סברה זו תשוב ותשרת אותנו בדיון אחֵר שנערוך בנספח לעיוננו (לקראת סוף סעיף ח).

 

ג. משמעותם של סימני הטהרה בחיות ובבהמות

מה משמעם של הסימנים הללו שנתנה התורה לכשרותם של הבהמות והחיות הנושאות אותם? האם הם קשורים זה בזה? והאם ישנו קשר מהותי בין סימנים אלו לבין קביעת כשרותם של נושאיהם, או שמא אינם אלא סימני עזר טכניים לזיהוי בעלי החיים הכשרים ותו לא? כאפשרות אחרונה זו נקט הרמב"ם במורה הנבוכים, בפרק שבו דווקא ניסה לתת טעם לאיסורי האכילה השונים (ח"ג פרק מח):

ודע, כי הסימנים הללו, כלומר מעלה גרה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סיבת ההיתר, ולא העדרן סיבת האיסור, אלא הם סימנים להכיר בהם המין המשובח מן המין הגרוע[22].

בהמשך דברינו נשוב לברר שאלה זו, אך תחילה עלינו לדון בקשר שבין שני הסימנים שנתנה התורה. לכאורה הללו אינם קשורים, שהרי התורה עצמה מנתה בעלי חיים שיש להם סימן אחד בלבד, זה או זה! אך באמת אין הדבר כן. במסכת חולין נט ע"א מובאות שתי ברייתות משמו של ר' ישמעאל, שמהן מוכח הקשר האמיץ שבין שני הסימנים:

(א) "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב "הוא".[23]

(ב) "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב "הוא".

אם כן, הגמל והחזיר הם שני יוצאי דופן יחידים (ראה הערה 23). מלבדם, מציאותו של סימן אחד מורה אף על קיומו של האחר.

 

באותו מקום בגמרא נקשרים שני הסימנים שנותנת התורה לא רק זה בזה אלא גם בסימן נוסף. כך נאמר שם:

כל בהמה שאין לה שיניים למעלה (- בחך העליון), בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה.

ובהמשך אומרת הגמרא שהגמל, שהוא מעלה גרה ואינו מפריס פרסה, יש לו ניבים למעלה[24].

עוד מובא בברייתא שבהמשך הגמרא שם (נט ע"ב) משמו של רבי דוסא:

אלו הם סימני חיה (- טהורה)… רבי דוסא אומר: יש לה קרניים, אי אתה צריך לחזור על טלפיים (- כלומר: שהיא מפרסת פרסה).

וביארו התוספות (ד"ה אלו הן סימני חיה) את דבריו: "דסבר דחיה טמאה אין לה קרניים". דברים אלו אמנם נידונים בסוגיה לצורך ההבחנה בין חיה טהורה לבהמה טהורה, שהן שונות בכמה דינים, אולם מתברר במהלך הסוגיה כי הן לבהמות הטהורות והן לחיות הטהורות ישנן קרניים, אלא שיש הבדלים אחדים בין קרני חיה לקרני בהמה.

 

נמצאנו למדים כי ארבעה סימנים מאפיינים את הבהמות והחיות הטהורות, שניים מהם כתובים בתורה ושניים הוסיפו חכמים, והסימנים כולם קשורים זה בזה:

  1. העלאת גרה; 2. פרסה שסועה; 3. העדר שיניים עליונות; 4. הימצאות קרניים.[25]

 

מהו הקשר בין ארבעת המאפיינים הללו של הבהמות והחיות הטהורות?[26]

התשובה היא שכל ארבעת הסימנים הללו קשורים בהיות הנושאים אותם צמחונים מובהקים, הניזונים מאכילת עשב בלבד ורחוקים מן הטורפים בכל מערכות גופם. ארבעת המאפיינים הללו מותאמים לצורכיהם ולאורח חייהם של אוכלי עשב מובהקים.

תחילה נבאר את הקשר בין העלאת גרה לבין העדר שיניים עליונות – שני מאפיינים הקשורים למערכת העיכול. העשבים והצמחים שמהם ניזונים בעלי החיים הללו מכילים כמות גדולה של תאית, שהיא קשה מאוד לעיכול. אף בין בעלי החיים הצמחונים אין הכול מסוגלים לעכל עשב. למעלי הגרה ישנה המערכת היעילה ביותר לעיכול חומרים כמו עשב או קש: קיבתם בנויה מארבעה תאים, שבהם מתבצע העיכול (כלומר: הריכוך והפירוק של האוכל) בשלבים. בעת הרעייה בשדה חייבת הבהמה או החיה להספיק ללחך כמות גדולה של עשב בזמן קצר ולהסתלק מן המקום, שכן השדה הפתוח הוא מקום מסוכן המזמין טורפים. באמצעות הלשון היא לוחכת בזריזות אגודות

עשב ובולעת אותן כמעט ללא לעיסה – פעולה הגוזלת זמן רב. הסחוס העליון, הנעדר שיניים חותכות, משמש לבהמה כסדן לצורך חיתוך אגודות העשב שלחכה בלשונה, והחיתוך נעשה באמצעות השיניים התחתונות. עתה מסתלקת הבהמה מן המרעה אל מקום מוגן, ובהיותה במנוחה ובביטחון יחסי, היא מעלה את המזון המרוכך והמעוכל קמעא מן הקיבה הראשונה אל פיה, לועסת אותו ובולעת אותו שנית להמשך העיכול בקיבה השנייה, וכן הלאה.

אורח החיים הצמחוני הזה מחייב את בעליו לנדוד למרחקים גדולים כדי לאסוף כמות מזון מספקת, ולעתים הוא נזקק להליכה מרובה או לריצה ממושכת על מנת לברוח. הפרסה – עיבוי קַרְנִי של האצבע בעובי של כמה סנטימטרים – מקלה על הליכה למרחקים גדולים. היותה שסועה לשתיים (שתי אצבעות שכל אחת מהן נושאת פרסה) מאפשר גמישות בטיפוס ואחיזה בסלעים[27], ותורם גם לתנועה על פני חולות ושטחי ביצה.

נמצאנו למדים כי הן מנגנון העיכול והן מנגנון התנועה של בעלי החיים הללו מותאם לצורכי התזונה שלהם ולצורכי ההימלטות מפני טורפים. אלא שמנגנונים אלו עצמם מנעו מהם שני אמצעי הגנה חשובים שבהם משתמשים בעלי החיים האחרים, ובייחוד הטורפים: בעלי החיים הטהורים חסרים ניבים לנשוך את התוקפים אותם וציפורניים לשרוט בהן. לפיכך הם נתברכו באמצעי הגנה שהוא ייחודי אך להם – הקרניים, שבהן הם נוגחים את האויב.

נראה אפוא כי טהרתם של בעלי החיים הללו קשורה באורח חייהם: הסימנים שנתנה בהם התורה (יחד עם אלו שנתנו בהם חכמים) מעידים על בעליהם כי הם אוכלי עשב מובהקים, הרחוקים תכלית המרחק מבעלי החיים הטורפים ומאורח חייהם.

דבר זה נכון גם ביחס לעופות: רוב רובם של העופות שאוסרת התורה ברשימה שבפרשתנו באכילה הם עופות דורסים או טורפים[28]. וכן שנינו במסכת חולין (פ"ג מ"ו): "סימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא". ורמב"ן כתב בפירושו לפסוק יג:

והסימן הגדול בעופות הוא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו… ונותן אכזריות בלב[29].

 

וכך אמר ר' אבהו במסכת בבא קמא צג ע"א:

לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין; שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

דברים אלו ראויים להיאמר בהרחבה על כלל הבהמות, החיות והעופות שהתורה הכשירה אותם לאכילה – הללו הם "מן הנרדפין ולא מן הרודפין".[30]

 

ד. מהו האיסור באכילת בהמות וחיות שאין להן כל סימן

בסעיפים הבאים נדון בכמה איסורי אכילה שלא נידונו בפירוש בפרקנו, אך כל דיון אודותם חייב להיעשות בזיקה לאמור בו.

בסעיף א ביארנו כי הפִסקה הראשונה נקבעה בראש הפרק משום שהיא עוסקת בקבוצת החיות והבהמות בעלות שני הסימנים, שכולן מותרות באכילה, ורק ארבעה בעלי חיים יצאו מכללה מפני היותם חסרים את אחד הסימנים. ובכן, מה דינו של האוכל אחד מאותם ארבעה בעלי חיים? איסור אכילתם מפורש בכתוב (ח): "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ", והעובר על איסור זה על פי התנאים הקבועים לכל עובר על איסור אכילה שבתורה – חייב מלקות.

עתה אנו שואלים: האם ישנו איסור באכילת חיות ובהמות שאין להן כל סימן טהרה? ואם כן, מהו האיסור הזה, מה הגדרתו, ובהתאמה לכך – מה העונש עליו? למרבית הפליאה, דבר זה אינו מפורש בפסוקים שבראש פרקנו (ב-ח), והוא היה עניין לדיון ולבירור בין המפרשים והפוסקים. הרמב"ם דן על כך, בעקבות הספרא במקומנו (שמיני פרשתא ב, פרק ג, ב), בהלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכות א-ב:

מכלל שנאמר (דברים י"ד, ו) "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה [בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ]" – שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה. לאו הבא מכלל עשה – עשה הוא.

בשלב הזה מסיק הרמב"ם את איסורם של חסרי הסימנים ממה שנאמר ביחס לבעלי הסימנים: לשון הציווי 'אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ!' ביחס לאחרונים, משמעו 'אֹתָהּ' – ולא את זאת שאין בה סימנים אלו. אולם אין בכוחה ההלכתי של מסקנה מעין זו להיחשב ללאו. נמשיך אפוא לעיין בדברי הרמב"ם:

ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר (ויקרא י"א, ד; דברים י"ד, ז) "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה" וגו' – הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".

לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית – לוקה מן התורה.

מבחינה הגיונית הדברים ברורים לחלוטין, ובכל זאת מסקנת הרמב"ם כי האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה לוקה מן התורה אינה מתאימה לכללי ההלכה בתלמוד. ברייתא במסכת מכות ה ע"ב (ובכמה מקומות נוספים) קובעת כי "אין מזהירין מן הדין", כלומר: אין יוצרים באמצעות קל וחומר אזהרת לאו שיש בה חיוב מלקות[31]. כך מקשה רמב"ן בפירושו לפסוק ג על מסקנתו זו של הרמב"ם ועל הברייתא בספרא שאחריה הלך הרמב"ם בדבריו:

לפי דעתי, אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן (- שאזהרתן נלמדת מקל וחומר), לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה (- חוץ מן הארבע הנזכרות בפירוש בתורה), שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין.

והוא מסיק בסוף דבריו כי אמנם האוכל שאר בהמה טמאה לוקה, אך מטעם אחר:

והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן – מפני שאינו מפריס פרסה, ובחזיר – מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה (- של השפן או של החזיר), אין צורך לקל וחומר כלל.[32]

על דברי רמב"ן הללו הקשו המפרשים (ראה בדברי הרא"ם כאן) מן הברייתא במכות ה ע"ב:

תניא: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ… [וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם"] (ויקרא כ', יז) – אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אמו ובת אביו מנין? תלמוד לומר (סוף הפסוק הנ"ל) "עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה [עֲוֹנוֹ יִשָּׂא]". עד שלא יאמר יש לי בדין (- בקל וחומר)… הא למדת שאין עונשין מן הדין.

ובכן, לכאורה אף שם ניתן לומר כדברי רמב"ן במקומנו, שאחותו בת אביו ובת אמו הרי היא אסורה משום איסור אחותו בת אביו או משום איסור אחותו בת אמו ואין צורך לקל וחומר כלל, ואם כן אין צורך ללמוד את איסורה מן הייתור "עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה" וגו'. והרי הברייתא למדה מן הצורך בייתור זה שאין מזהירין מן הדין!

שאלה זו יישב ר' פנחס הלוי איש הורוויץ בספרו על התורה 'פנים יפות' (ניו יורק תשי"ד, ח"ב, כ ע"ב):

ונראה דסבירא ליה לרמב"ן… דמה דאין עונשין מן הדין היינו משום דאמרינן גזרת הכתוב היא… וכן בכאן לא הוה ליה למימר אלא 'את זה לא תאכלו… את הגמל ואת השפן ואת הארנבת ואת החזיר', ומה הוצרך התורה לפרש הטעם? להודיע לנו דלאו גזרת הכתוב היא, אלא מחמת חסרון סימן טהרה. ופשיטא היכא דאין שום סימן הוא בכלל איסור והעונש.

כלומר, באיסור אחותו בת אביו או בת אמו לא נזכר טעם האיסור, ואולי גזרת הכתוב היא שדווקא שתיים אלו אסורות ואין ניתן ללמוד בקל וחומר שאחותו שהיא בת אביו ובת אמו גם יחד תהא אסורה. אולם במקומנו הרי התורה מנמקת את איסורה של כל אחת מארבע החיות האסורות בכך שחסר לה סימן טהרה אחד, ואם כן אין זו גזרת הכתוב על חיות אלו, אלא דין כללי לאסור חסרי סימנים. ובעל חיים שחסרים לו שני הסימנים גם יחד ודאי ש"הוא בשם האיסור הזה" שהרי יש בכלל מאתיים מנה.[33]

אנו מבקשים להצטרף אל דברי בעל 'פנים יפות', שבמקום שהתורה מנמקת את האיסור, לך אחר הטעם, ואין זה בכלל 'מזהירין מן הדין'. אולם הטעם שאנו רוצים להבליט בכתוב לאיסור אכילתם של ארבע החיות הוא אחר. בעיוננו לפרשת שמיני, סדרה ראשונה, עמדנו על הקשר בין טומאתם של בעלי חיים מסויימים במותם לבין איסור אכילתם, ושם ביארנו כי טומאתם של בעלי חיים אלו (הבאה לידי ביטוי במותם, שאז הם מטמאים במגע ובמשא) היא הסיבה והטעם להיותם אסורים באכילה. לפיכך את הצירוף החוזר ביחס לארבע החיות האסורות 'טָמֵא / טְמֵאָה / טְמֵאִים… לָכֶם' אין לבאר 'אסורים הם לכם באכילה' אלא: 'מינים טמאים הם לכם, ועל כן אינם ראויים למאכל'[34].

והנה, הפִסקה הפותחת את המחצית השנייה של פרקנו (כד-כח), העוסקת בדיני טומאתם של בעלי חיים שונים המטמאים במותם, מציינת שני סוגים של בעלי חיים כאלה אשר "טְמֵאִים הֵם לָכֶם": בפסוק כו – "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה" – כלומר, בעלי הפרסה האחת, והם הסוס והחמור הביתיים וחיות הבר הקרובות אליהם; ובפסוק כז – "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע" – כלומר, כל שאר היונקים, שאין להם כל סימן שהוא (גם לא סימן פגום, כזה של המפריסים פרסה שאינה שסועה).[35]

והנה, הצירוף "טְמֵאִים הֵם לָכֶם" נאמר במפורש הן על נושאי סימן כשרות אחד בלבד (ח), הן על נושאי סימן אחד פגום (כו) והן על חסרי כל סימן שהוא (כז). צירוף מילים זה מכוון בכל שלושת הסוגים לכך שהם טמאים במותם ומטמאים במגע ובמשא. אולם על פי דרכנו יש לכך גם תוצאה נוספת: כולם אסורים באכילה בגלל היותם מינים טמאים! תוצאה זו מפורשת אמנם רק ביחס לארבעת בעלי הסימן האחד, אולם הטעם לאיסור אכילתם של ארבעה אלו הרי מפורש בכתוב, והוא קיים גם ביחס לשאר החיות והבהמות המפורטות בפסוקים כד-כח ומפורש אף בהן!

נמצא כי קריאת הפרק בשלמותו, על שני חלקיו, משלימה את החיסרון הניכר בפסקה הפותחת את הפרק, הדנה אך בבעלי שני הסימנים ובבעלי הסימן האחד. המעיין בפסקה זו תמה: מה יהא דינם של חיות ובהמות שאין להן כל סימן טהרה לעניין טומאה ולעניין מאכל? אין הוא צריך להשתמש בקל וחומר או בסברה אחרת כדי לענות על כך. בבואו אל המשך הפרק הוא ימצא התייחסות מפורשת לכך בתחום הנידון במחצית השנייה של פרקנו – בתחום דיני הטומאה – ויֵדע נכונה את משמעות הדבר גם ביחס לאיסור אכילתם.[36]

 

ה. מהו האיסור באכילת חֲלב וביצים של בעלי חיים האסורים באכילה

איסור אכילתם של בעלי החיים המוזכרים בפרשתנו נוגע לאכילת בשרם, כפי שמפורש פעמיים בפרשה "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ"[37]. מה דינם של המאכלים היוצאים מבעלי החיים הללו – חלבן של הבהמות והחיות הטמאות[38] וביציהם של העופות והדגים שהם שקץ? הסברה נותנת שהללו יהיו אסורים גם כן לאכילה, מפני מוצאם האסור – "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא?".

ואכן, כלל נקבע במשנה בכורות (פ"א מ"ב): "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור", ובתלמוד אנו מוצאים דרשות שונות לאסור חלב וביצים הבאים מבעלי החיים האסורים באכילה: במסכת בכורות ו ע"ב אומרת הגמרא כי מן הכפילות 'גמל'-'גמל' (אחד בפרשתנו ואחד במקבילה בדברים י"ד) למדו חכמים "חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו (- רש"י: של גמלה)". ובמסכת חולין סד ע"ב מובאים דבריו של חזקיה:

אמר חזקיה: מִנַיִן לביצת טמאה (- ביצה של עוף טמא) שהיא אסורה מן התורה? שנאמר (ויקרא י"א, טז) "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" – וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו זו, זו ביצה טמאה[39].

ומסכם הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ג:

(א) כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה. כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים. שנאמר "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה" – זו ביצתה. והוא הדין לכל (- בעל חיים) האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה.

(ו) אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן, שנאמר "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ" – על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב.[40]

 

ו. בשר אדם, חֲלבו ודמו – מה דינם

מה דינו של בשר אדם לעניין אכילה? שאלה זו מעוררת בוודאי אי-נחת מוצדקת. כמעט שאין להעלות על הדעת נסיבות שבהן תהיה השאלה הזאת מעשית[41]. ואכן, שאלה זו לא נידונה בתלמוד בשום מקום, ואף לא בטור ובדברי המחבר בשולחן ערוך יורה דעה[42]. אולם זוהי שאלה עקרונית, שכל דיון במהותם של איסורי האכילה שאסרה התורה ובהיקפם של איסורים אלו אינו יכול שלא להיזקק לה. ואכן, הרמב"ם, שלא כמו הטור והמחבר בשולחן ערוך, נזקק לשאלה זו[43], למרות מיעוט המקורות הדנים בה, ולהלן נדון בתשובתו לה.

 

הבה נבחן שאלה זו על פי הנתונים הידועים לנו. מבחינת שייכותו 'הביולוגית' האדם הוא יונק יבשתי, ומבחינת המיון של עולם החי בפרשתנו הוא שייך לחיות ולבהמות הנידונות בראש הפרק, וכן בראש המחצית השנייה שלו. כיוון שהוא חסר כל סימן כשרות – הוא אינו מעלה גרה ואינו מפריס פרסה אלא "הולך על כפיו" – ומכיוון שהוא מטמא במותו (במדבר י"ט, יא ואילך), אמור בשרו להיות אסור באכילה כשאר החיות והבהמות הטמאות, דהיינו באיסור לאו ובאיסור לאו הבא מכלל עשה (ראה סעיף ד לעיל).

 

עתה נתבונן במקורות חז"ל הנוגעים לשאלה זו. בתלמוד נידונו שתי בעיות מעשיות שיש להן קרבה לשאלתנו, אך אלו אינן קשורות בקניבליזם:

  1. דינו של חלב אישה – שאלה זו נידונה במסכת כתובות ס ע"א, בהקשר לשאלה מה אורך תקופת ההנקה הראויה לילד.
  2. דין דמו של האדם – שאלה מעשית למי שחניכיו מדממות והוא מוצא סימני דם על פת שהוציא מפיו.

 

בהקשר לדברי המשנה במסכת כתובות (נט ע"ב), כי אחת המלאכות המוטלות על האישה בביתה היא 'להיניק את בנה', מובאת שם בדף ס ע"א מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בברייתא עד היכן נמשכת תקופת ההנקה של תינוק. אולם שניהם מסכימים כי משנסתיימה תקופה זו "מכאן ואילך – כיונק שקץ", כלומר, כיונק דבר אסור[44]. משמע לכאורה שחלב אישה אסור ביסודו, ורק לתינוק בגיל היניקה הותר לאכלו. על כך מקשה הגמרא מן האמור בברייתא אחרת:

יכול יהא חלב מהלכי שתיים (- כלומר: חלב אישה) טמא? ודין הוא: ומה בהמה, שהקלת במגעה (- רש"י: שאינה מטמאה מחיים), החמרת בחלבה (- שחלב בהמה טמאה אסור), אדם, שהחמרת במגעו (- שהוא מטמא בחייו במצבים שונים), אינו דין שתחמיר בחלבו[45]? תלמוד לומר (ויקרא י"א, ד) "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" – הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתיים טמא, אלא טהור. יכול אוציא את החלב, שאינו שווה בכול (- כלומר, שאינו אסור בכל בעלי החיים), ולא אוציא את הדם, שהוא שווה בכול (- דם כל חיה ובהמה אסור, אם כן גם דמו של האדם יהיה אסור)? תלמוד לומר: "הוּא" – הוא טמא, ואין דם מהלכי שתיים טמא, אלא טהור.

על דברי ברייתא זו מוסיף רב ששת כי "אפילו מצוַת פרישה אין בו" בחלב אישה ובדם אדם, דהיינו: אין הוא אסור אפילו מדרבנן. מדוע אפוא אומרים רבי אליעזר ורבי יהושע שתינוק לאחר סיום תקופת היניקה שלו הרי הוא "כיונק שקץ"? הגמרא מתרצת סתירה זו כך: "הא דפריש (- רש"י: הא דקתני מותר – כשפירש מדדי האישה לכלי), הא דלא פריש (- רש"י: והיונק מן הדד [- כשאינו בגיל היניקה] – כיונק שקץ מדרבנן)". ונראה שהדבר נאסר משום חוסר הצניעות שבמעשה זה[46].

על החילוק בין "פריש" ל"לא פריש" אומרת הגמרא ביחס לדם האדם:

וחילופא בדם, כדתניא: דם שעל גבי כיכר (- רש"י: כגון שנשכו וניכר בו דם השיניים), גוררו (- לדם) ואוכלו (- את הכיכר); [דם] שבין השיניים (- שלא פירש) – מוצצו ואינו חושש.

טעמו של איסור הדם שפרש מן הפה הוא שחכמים אסרו זאת משום מראית עין, שהרואה עלול לחשוב כי דם בהמה אכל (רש"י)[47].

והנה, על פי הכלל שבמשנת בכורות (ראה סעיף ה) "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור", יש להסיק מסוגיה זו כי היתרו של חלב האישה נעוץ בהיתרו של בשר האדם עצמו. ונראה כי זו גם משמעות הלימוד מן הפסוק "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא – הוא טמא ואין חלב מהלכי שתיים טמא": הרי בפסוק מדובר באיסורו של בשר הגמל, ולא של חלבו[48] או של דמו; על כורחנו שכוונת המיעוט היא אפוא מעין זאת: הגמל הוא טמא ואסור, ואין האדם אסור, ומכיוון שהאדם עצמו אינו אסור, מותרים גם חלבו ודמו[49].

ואכן, דבר זה מפורש בספרא במקומנו (פרשתא ב פרק ד), בברייתא הדומה מאוד לברייתא שבמסכת כתובות, אלא שהיא גורסת 'בשר' במקום 'דם':

יכול אף בשר מהלכי שתיים וחלב מהלכי שתיים יהא בלא תעשה על אכילתו? ודין הוא: ומה אם בהמה, שהקלת במגעה, החמרתה בחלבה, מהלכי שתיים, שהחמיר במגען, אינו דין שנחמיר בחלבם? תלמוד לומר: "זֶה"[50] – זה טמא, ואין חלב מהלכי שתיים טמא. אוציא את החלב, שאינו נוהג בכול, ולא אוציא את הבשר, שנוהג בכול[51]? תלמוד לומר: "זֶה […] טָמֵא הוּא", זה בלא תעשה על אכילתו, ואין בשר מהלכי שתיים וחלב מהלכי שתיים בלא תעשה על אכילתם.

המסקנה מכל המקורות הללו מנוסחת בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה ג:

האדם, אף על פי שנאמר בו (בראשית ב', ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"[52], אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה[53], לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה.

טעות הייתה אפוא בידינו בראש סעיף זה, כשבחנו את דינו של בשר האדם מתוך הנחה בדבר שייכותו הביולוגית לחיות ולבהמות הנידונות בראש הפרק. יאמרו חכמי הסיסטמטיקה מה שיאמרו על מקומו של האדם בעולם החי, ההלכה מלמדת אותנו כי האדם אינו חבר לגמל, לשפן, לארנבת ולחזיר, ואף לא לשאר בעלי החיים חסרי הסימנים, ועל כן אין האיסורים האמורים בהם נוגעים אליו.

הוצאת האדם מכלל בעלי החיים חסרי הסימנים האסורים באכילה עשויה להביא לידי תוצאה פרדוכסלית: דווקא ערכו הייחודי של האדם ישמש סיבה לכך שלא יחול כל איסור תורה על אכילת בשרו, ונמצאת חומרתו של האדם מביאה לידי קולא ביחס אליו.

הרמב"ם, שבעקבותיו הלכו ראשונים אחדים, לא היה מוכן לקבל מסקנה זו, ועל כן התאמץ למצוא דרך לאסור את בשר האדם באכילה באיסור תורה. אולם רוב הראשונים חלקו על דבריו, וסברו שאכן אין כל איסור תורה באכילת בשר אדם. בירור המחלוקת הזאת יֵעשה בנספח לעיוננו.

 

ז. העדר איסור בתורה על בשר אדם – התמיהה על כך ויישובה

כיצד אפוא יש לבאר את התופעה המתמיהה, שאין בתורה (לפי דעות רוב הראשונים) איסור מפורש על אכילת בשר אדם? הדבר מתמיה על רקע הפירוט הרב שפירטה התורה את דיני בעלי החיים השונים על בסיס המיון שעשתה בכל עולם החי: היא פירטה סימנים שונים של בעלי חיים מכמה סוגים ושמות של עשרות בעלי חיים מותרים ואסורים, ורק מן האדם עצמו – נושא כל ההוראות הללו – התעלמה!

בשני מקומות בחיבורו המופלא 'חזון הצמחונות והשלום' מזכיר הראי"ה קוק זצ"ל את היחס הקיים באנושות אל אכילת בשר אדם. בסוף סעיף ו הוא כותב כי בשל ההיתר לאכילת בשרם של בעלי חיים שניתן לנח אחר המבול, מוצאת "האנושות המתוקנת" "גיעול טבעי" באכילת בשר אדם, ואילו בסעיף ד הוא כותב כי מחמת זאת שהאנושות קצה בבשר אדם:

על כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש.

ונראה שכוונתו היא כי לא רק שהתורה "לא הוצרכה" לאסור דבר זה, אלא שיש חיסרון בכתיבת איסור מפורש על כך.

בעיוננו לפרשת קדושים בסדרה הראשונה שאלנו מה הביא את חז"ל להפקיע את משמעותו המילולית של האיסור (ויקרא י"ט, יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" ולהעניק לו משמעות מטפורית. המשמעות המילולית של האיסור היא שלא להתעלל התעללות לשמה בבעל מום חסר ישע על ידי ניצול המגבלה שלו – שאינו רואה. תשובתנו על כך הייתה שלא ייתכן שהתורה תידרש לאסור מעשה סדיסטי כזה. לתורה ישנן הנחות יסוד בדבר הרמה המוסרית הבסיסית של קהל היעד שלה, והיא אינה אוסרת מעשים שהם הרבה מתחת לאותה רמה מוסרית. איסור מפורש על מעשה כזה מניח את האפשרות של עשייתו על ידי הנמען, ויש בכך הבעת אי-אמון מזיקה.[54]

כך הדבר גם ביחס לשאלתנו: התורה אינה מניחה שקהל היעד שלה זקוק לאיסור על קניבליזם. בכתיבת איסור על אכילת בשר אדם יש נזק כפול: יש בכך הבעת אי-אמון בקהל היעד שאליו מופנות מצוות התורה, ויש בכך גם משום השוואה בין איסור אכילת בשר אדם לאיסור אכילתם של בעלי החיים וטשטוש ההבחנה המהותית בין האדם לבעלי החיים[55].

אף שהימנעות מכתיבת איסור מפורש על אכילת בשר אדם מותירה את הדבר כ'מותר' מבחינה פורמלית, הרי שמפני השיקולים המצויינים למעלה, ואולי גם מפני שיקולים נוספים, עדיף המצב שבו נמנעת התורה מלאסור דבר זה במפורש, תוך שהיא מסתמכת על 'טאבו' עמוק ומושרש בחברה האנושית המתוקנת, שהרי "מה שקנה לו האדם מושג טבעי בזה – הוא כמפורש".56

 

ח. נספח: מחלוקת הרמב"ם ורוב הראשונים האם בשר אדם אסור מן התורה

כאמור בסוף סעיף ו, הרמב"ם שכתב בהלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה ג שאין האדם בכלל החיות שיש בהן סימני כשרות או שאין בהן סימנים כאלו, ועל כן אין איסור לא תעשה באכילת בשרו – התאמץ בהמשך אותה הלכה למצוא דרך שבה בכל זאת יהא בשר האדם אסור באכילה מן התורה. הנה אפוא הלכה זו על שני חלקיה: [56]

האדם, אף על פי שנאמר בו (בראשית ב', ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחֶלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה.

אבל אסור הוא (- בשר האדם) בעשה, שהרי מנה הכתוב (בדברים י"ד, ד) שבעת מיני חיה ואמר בהן (ויקרא י"א, ב) "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ"[57], הא כל שהוא חוץ מהן – לא תאכלו. ולאו הבא מכלל עשה – עשה.[58]

ראשית נעיר על דברי הרמב"ם במחצית השנייה של ההלכה שאין להם מקור מפורש בדברי חז"ל. וכך כותב על דברי הרמב"ם הללו אחד מראשוני משיגיו, בן דורו, רבי משה הכהן מלוניל (רמ"ך):

לא מצאתי בספרא ובספרי הדרשה הזאת, ואין נראין דבריו…

חריפים עוד יותר דבריו של רבנו אהרן הלוי (הרא"ה) על דברי הרמב"ם הללו בחידושיו לכתובות ס ע"א:

ודברי תימא הם, דאנן לית לן למדרש קראי דלא דרשי להו רבנן (- שאנו אין לנו לדרוש פסוקים שלא דרשו אותם חכמים).

אולם לכאורה אין בדברי הרמב"ם הללו אלא חזרה אל דרשת הספרא, שאותה הביא בראש פרק ב, בדונו על איסוריהם של בעלי החיים חסרי הסימנים (ראה סעיף ד): "מכלל שנאמר (דברים י"ד, ו) 'וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ', שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה – אסורה. ולאו הבא מכלל עשה – עשה הוא". במה נבדלת דרשת הרמב"ם ביחס לבשר אדם, שהוא אסור בלאו הבא מכלל עשה, מדרשת הספרא ביחס לאיסור דומה של חסרי הסימנים?

הרמב"ם אכן יצר דרשה דומה לזו של הספרא, אך בהבדל עקרוני: הוא לא למד את איסורו של בשר האדם מן הפסוק (דברים י"ד, ו) "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ", שהרי כדברי הרמב"ם עצמו 'האדם… אינו בכלל מיני חיה' שיש לדון על סימניו, ועל כן אין ניתן לאסרו באמצעות המיעוט שבפסוק זה בלאו הבא מכלל עשה[59]. לפיכך חיפש הרמב"ם 'עשה' אחר, שאינו מתייחס לבעלי הסימנים (שהרי הללו אינם נוגעים לאדם), אלא לקבוצה מוגדרת של חיות המפורטות בשמותיהן. את זאת הוא מצא שני פסוקים לפני כן, בדברים י"ד, ד-ה (ראה הערה 57):

 

זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ… אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר.

 

איסורו של בשר האדם נובע מן העשה "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" (שהוא אמנם דומה מבחינת תוכנו לעשה שבפסוק ו "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ"), המתייחס לקבוצה מסויימת בלבד – שלוש בהמות ושבע חיות. כל מי שאינו כלול בקבוצה זו – ותהא הסיבה לכך אשר תהא – הוא אסור בלאו הבא מכלל עשה. אולם אין סיבת האיסור הבא מכלל העשה הזה בחוסר סימנים של הנאסר – הרי בפסוק זה עדיין לא נזכרו הסימנים – אלא בכך שהנאסר לא נכלל ב'קבוצת העשר'. בדרך זו 'עקף' הרמב"ם לכאורה את הבעיה: איסור בשר אדם אינו נובע מכך שאין לו סימני כשרות – הרי האדם אינו חיה – אלא מסיבה טכנית: מכך שהאדם אינו כלול ברשימת החיות המותרות באכילה, שהיא הרשימה הבלעדית.

 

ראשונים רבים חולקים על הרמב"ם ומקשים עליו קושיות שונות, ומעטים מצטרפים אל דעתו ומנסים ליישב את הקושיות הללו[60]. אנו נעיר על דברי הרמב"ם הללו שתי הערות שלא מצאנו אותן בדברי הראשונים:

א. דרשת הרמב"ם שעל פיה הסיק את מסקנתו מבוססת על ההנחה שהציב בפרק א הלכה ח:

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלושה מיני בהמה… ושבעה מיני חיה… הן ומיניהן.

הקשר בין שתי ההלכות הללו שבדברי הרמב"ם ברור: אם הרשימה שבספר דברים אינה בלעדית, דהיינו, אם ישנן בעולם בהמות וחיות נוספות המותרות באכילה, אין להסיק מהפסוק העומד בראש הרשימה – "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" – את מה שהסיק הרמב"ם (ושאינו נזכר בדברי חז"ל) ש"כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו", ושעל כן בשר אדם אסור.

אולם בסעיף ב הערנו כי אין זה מסתבר שרשימה זו שבתורה כוללת את כל בעלי הסימנים שבעולם, אלא רק את בעלי הסימנים שחיו באזור המוכר לבני ישראל – בארץ ישראל ובסביבותיה. בערבות אפריקה וביערותיה מצויים בעלי חיים הנושאים סימני טהרה שעצם קיומם, ואין צריך לומר שמם, לא היו מוכרים לבני ישראל, ומסתבר שאלו אינם כלולים ברשימה שבתורה אף שהם מותרים באכילה.

אם הנחת הרמב"ם בפרק א הלכה ח בעניין הבלעדיות של רשימת המותרים אינה מתקבלת, הרי שאין לראות בפסוק "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" עשה שממנו מתחייב לאו[61], וממילא נופלת מאליה דרשתו בפרק ב הלכה ג.

ב. אף אם נקבל את הנחת היסוד של הרמב"ם בדבר הבלעדיות של רשימת המותרים ואף אם נקבל את דרשתו כי המילים העומדות בראש רשימה זו "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" הן עשה שבא ללמד על לאו הבא מכללו – 'לא את מי שאינו כלול ברשימה זו' – הרי שיישום הדבר על האדם נראה בלתי-אפשרי: הרי האדם אינו חיה, ועל כן אין זה מתקבל על הדעת שכוונת הפסוק היא למעט דבר שמעולם לא היה מקום לחשוב להתירו בכלל החיה והבהמה; ואם כן, לא אליו מתכוון הלאו הבא מכלל עשה הזה, אלא הוא מתכוון לבהמות וחיות שאינן ברשימה משום שהן חסרות את הסימנים שיש לאלו, ואין אפוא כל הבדל עקרוני בין הלאו הבא מכלל העשה "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ" ללאו הבא מכלל העשה שבהמשך – "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".

*    ההיבטים הזואולוגיים בעיון זה בסעיפים א-ג נבחנו על ידי ד"ר משה רענן, וכמה מהערותיו שוקעו בסעיפים אלה. תודתי נתונה לו על כך.

 

הערות:

[1].   אפשר שגדול הזוחלים, התנין, נחשב לבעל חיים החי במים. בין כך ובין כך הוא אסור באכילה ואינו מטמא במותו, שהרי אף אם הוא כלול בשרץ הארץ, אין הוא אחד משמונת השרצים המטמאים במותם (והמנויים בפסוקים כט-ל).

[2].   כך דינם של כל היונקים (מלבד החולד והעכבר), בין אלו ההולכים על כפיהם (כז), בין בעלי הפרסה שאינה שסועה (כו) ובין בעלי סימן אחד בלבד – מפריסי פרסה שסועה או מעלי גרה (ח). כך אף דינם של בעלי שני הסימנים, אם מתו בלא שחיטה המכשירה אותם לאכילה
(לט-מ).

[3].   כך דינם של שמונה השרצים המנויים בפסוקים כט-ל ושדינם נתפרט מפסוק לא ואילך.

[4].   כך דינם של כל העופות, הדגים ושאר בעלי החיים השוכנים במים, שרץ העוף ושרץ הארץ (מלבד השמונה) – בין המותרים באכילה ובין האסורים בה. על הטעם לטומאתם או לטהרתם של בעלי החיים השונים הרחבנו את הדיבור בסעיף האחרון של עיוננו לפרשת שמיני, סדרה ראשונה.

[5].   א. אף הפסקה העוסקת באיסור אכילת שרץ הארץ, למרות שיש בהם שמונה מינים המטמאים, נמצאת בסוף הפרק.

ב. אמנם בחתימת הפרק (פסוק מו) נאמר: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ", וייתכן שכאן מסודרות הקבוצות השונות בסדר היררכי על פי דיני שחיטה ואיסור הדם.

[6].   דבר זה אינו ודאי: סוף סוף העופות מקננים על ענפי העצים ובסלעים, מקומות הקרובים אל האדם יותר ממקווי מים.

[7].   נראה שזו כותרת לכל המחצית הראשונה של פרקנו, ופירוש המילה "חַיָּה" הוא כדברי רנ"ה וויזל ב'ביאור': "מילת 'חַיָּה' כוללת כל המינים… הכול 'נֶפֶשׁ חַיָּה', שבכל המינים יש נפש חיה… וכאן 'זֹאת הַחַיָּה' – זאת נפש חיה אשר תאכלו מכל מיני הבעלי חיים שיש בהן נפש חי".

[8].   אמנם, לצדה של קבוצה זו הנידונה בפסוקים ג-ח ישנה קבוצה גדולה של בהמות וחיות שאין להן כלל סימן או שיש להן סימן אחד שאף הוא פגום (מפרסת פרסה שאינה שוסעת שסע), וכולן אסורות באכילה, אך קבוצה זו לא נידונה כלל בראש הפרק לעניין אכילה, אלא רק במחציתו השנייה (כד-כח) לעניין טומאת מגע ומשא. נדון בכך בסעיף ד בהמשך העיון.

[9].   וכאמור לעיל, אין זו קביעה מדעית סטטיסטית. אמנם צריך לציין, כי כמותם של הדגים הטהורים עולה בהרבה על זו של הטמאים הן מבחינת מספר המינים, הן מבחינת מספר הפרטים והן מבחינת הבִּיוֹמַסָה (המסה הכוללת של החומר החי ביחידת שטח).

[10]. חז"ל (חולין סג ע"א-ע"ב) הוסיפו על פי הדרש עוד ארבעה.

[11].  אמנם במסכת חולין סג ע"ב מובאת ברייתא זו: "תניא: רבי אומר… גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין", והתלמוד מבאר זאת על פי הכלל "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". אולם ראה בתוספות שם ד"ה ודילמא דעוף טמא, שאין לפרש דברים אלו כקביעה כמותית מוחלטת, שכן ברשימה שבתורה ישנם עופות טמאים הכוללים מינים רבים, ועל כן אין הולכים בספק אחר ההנחה שרוב העופות בעולם הם טהורים.

[12].  בעיוננו לפרשת שמיני מן הסדרה הראשונה, בסעיף האחרון שבו, העלינו השערה נוספת להסבר מקומה של פסקה זו בסיום הפרק.

[13].  מקור דבריו אלו של הרמב"ם במאמרו של רבי יצחק המובא במסכת חולין פ ע"א: "עשר בהמות מנה הכתוב – ותו לא". וראה עוד את האמור בהערה 19.

[14].  המריא נזכר בישעיהו א', י"א כבהמה שאותה מקריבים על גבי המזבח: "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים", וכן בשמ"ב ו', יג ומל"א א', יט.

[15].  קרני היעל הן סימן לכשרותה (ראה דברינו בסעיף הבא). בקרניים אלו השתמשו במקדש כשופרות (ראש השנה פ"ג מ"ג). היעל קרובה לעז הביתית.

[16].  קרני הראם – "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים ל"ג, יז) – הן סימן לכשרותו. הראם מזוהה עם ה-Oryx, שנכחד מן הארץ בסוף המאה התשע עשרה.

[17].  בספרו 'החי של התנ"ך', ת"א תשט"ו, עמ' 15, מזהה פרופ' י' פליקס את האקו עם עז הבר שחייתה באזורנו בעבר, הדומה בצורתה ליעל. יש להעיר על דבריו כי דיון על עז הבר מצוי בחולין פ ע"א, ושם יש מחלוקת אם לזהותה עם "שֵׂה עִזִּים" (שאז דינה כבהמה, והיא כשרה לעלות על המזבח) או שמא מין אַקּוֹ היא (שאז דינה כחיה, ואינה ראויה לעלות על המזבח).

[18].  פרופ' פליקס בספרו הנזכר בהערה הקודמת עמ' 13 מזהה את הדישון עם ה-Adax, שהיה נפוץ בארץ בדורות עברו ונכחד ממנה. על הראם (ראה הערה 16) הוא כותב בעמ' 9 כי יש מזהים אותו עם הזמר.

[19].  ומסתבר שזו גם כוונת רבי יצחק (ראה הערה 13) – שאין בתחום החיים המוכר לבני ישראל חיות ובהמות טהורות לבד מן העשר הללו (ודלא כפרשנות הרמב"ם לדבריו שהובאה למעלה).

[20].  האוקפיה נתגלתה לאנשי המדע רק על סף המאה העשרים. היא דומה לג'ירפה, ונבדלת ממנה בפרט מרכזי אחד – צווארה אינו ארוך כזה של הג'ירפה, וגובהה כמטר וחצי בלבד (הג'ירפה עשויה להגיע בזכות צווארה הארוך עד לגובה של כשישה מטרים).

[21].  שמה של הג'ירפה בא מערבית – 'זראפה'. השם המדעי של הג'ירפה הוא זה שנתנו לה היוונים בעת העתיקה Camelopardalis, ותרגומו לעברית הוא 'גמל-נמר' (על שום צווארה, הדומה לזה של גמל, וצבעה, הדומה לזה של נמר). והנה, תרגום השבעים (שנכתב באלכסנדריה שבמצרים, לא רחוק מערבותיה של אפריקה) מזהה את ה'זמר', המופיע אך ורק ברשימת החיות שבספר דברים, עם 'גמל-נמר' – דהיינו עם הג'ירפה. אף רס"ג (יליד מצרים) בתרגום הערבי שלו לתורה תרגם "זמר" – "זראפה" (ראה 'פירושי רס"ג על התורה' לר"י קאפח על הפסוק). אולם דבר זה אינו מסתבר, כאמור למעלה. על זיהוי הזמר ראה פליקס בספרו הנ"ל עמ' 18.

[22].  הרב קאפח ז"ל, שדברי הרמב"ם שלמעלה הובאו על פי תרגומו, מציע בהערה תרגום אחר למילים האחרונות: "להכיר בהם המין הרצוי מן המרוחק או הדחוי".

[23].  דברי רבי ישמעאל בעניין הגמל תמוהים לכאורה: והלוא בתורה נאמר שאף השפן והארנבת מעלים גרה וטמאים? רש"י הוסיף לדברי רבי ישמעאל 'אלא גמל' את המילים 'וחבריו האמורים בפרשה' (וכן התוספות בד"ה אין לך), אולם אין זו משמעות דבריו של רבי ישמעאל, כפי שעולה מהשוואתם לדבריו על החזיר (המובאים למעלה מייד בסמוך).

אף הרמב"ם, שהלך אחר סוגיית הגמרא, כתב בפרק א הלכה ב מהלכות מאכלות אסורות: "לכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שיניים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל". הראב"ד השיג על דבריו ששתי הקביעות אינן צודקות, "שהרי יש שפן וארנבת", שהן מעלות גרה ויש להן שיניים בלחי העליון (ראה בגוף העיון להלן ובהערה 24), וכמו הגמל, הן אינן מפריסות פרסה.

נראה שדברי רבי ישמעאל (והרמב"ם) מלמדים על ההכרה כי השפן והארנבת אינם מעלי גרה אמיתיים: אין להם מערכת של כמה קיבות, ואין הם מגירים את בלעם חזרה לפיהם בשעת המעבר של האוכל המעוכל-חלקית מקיבה לקיבה. מדוע אפוא נאמר עליהם בתורה כי הם מעלי גרה? התשובה על כך היא שהאדם המתבונן בהם עלול לטעות ולחשוב שהם מעלי גרה בגלל הדמיון שיש בינם לבין מעלי הגרה האמיתיים: הם מניעים את לסתותיהם תדיר ונראים כלועסים כל העת, תנועה המאפיינת את מעלי הגרה האמיתיים (שהם באמת לועסים את הבליל שהגירו מן הקיבה לפיהם). מתצפית שערכתי בשפנים (בתנאי שבי) נראה שבתנועה זו מביע השפן איום ותוקפנות ביחס לזולתו. אצל הארנבת קיימת תופעה נוספת המדמה אותה למעלי הגרה: כדי לעכל את העשב שאכלה היא אוכלת את גלליה שלה (קופרופגיה). בגלל דמיון שטחי זה בין שני היונקים הללו לבין מעלי הגרה, מדגישה התורה שאין בדמיון זה (אף לוּ היה אמיתי) כדי להכשירם, שהרי על כל פנים הם אינם מפריסי פרסה.

עם גילויה של יבשת אמריקה נתגלה בעל חיים נוסף שהוא, בדומה לגמל, מעלה גרה ואינו מפריס פרסה – הלמה למיניה (ובכלל זה האלפקה). מיני הלמה קרובים מבחינה סיסטמטית לגמל, והם היחידים מלבדו השייכים למשפחת הגמליים.

[24].  וכמובן "שפן וארנבת, דמעלות גרה הן, ויש להן שיניים למעלה וטמאין", אף הם אינם מפריסי פרסה. אף החזיר, המפריס פרסה ואינו מעלה גרה, יש לו שיניים עליונות.

[25].  הגמל – מעלה הגרה היחיד שאינו מפריס פרסה (ראה הערה 23), חסר גם את שני הסימנים האחרים שנתנו חכמים; החזיר – מפריס הפרסה היחיד שאינו מעלה גרה, חסר אף הוא את שני הסימנים הללו. לשניהם יש שיניים עליונות ולשניהם אין קרניים.

[26].  את הדיון בשאלה זו אנו עושים בעיקר בעקבות מאמרו של ד"ר מ' דור ז"ל "סימני הטהרה של בעלי החיים לאור האנטומיה המדמה", הטבע והארץ, כרך ט חוברת ה, חשון תשי"ב.

[27]. דבר זה מהווה יתרון דווקא לאותם בעלי חיים שחיים בהרים ובמצוקים כדוגמת היעל, בעוד שלאותם בעלי חיים החיים בערבות מישוריות הייתה פרסה אחת מהווה יתרון.

[28].  יש מהם דורסי יום, כגון הנשר, הפרס והעזנייה; ויש מהם דורסי לילה, כגון הכוס והינשוף; ויש עופות טורפי דגים או יצורים קטנים, כגון השחף או החסידה.

[29].  אף הסימנים שנתנו חכמים (במשנה שם) בעופות הטהורים מעידים על אורח חיים צמחוני של הנושא אותם, בדומה לסימני הבהמות והחיות הטהורות.

[30]א. אף ארבעת מיני שרץ העוף שהתירה התורה באכילה – הארבה, הסלעם, החרגול והחגב – עד כמה שאנו יודעים לזהותם כיום (על פי המסורת של כמה מעדות המזרח ועל פי הסימנים שנתנה בהם התורה ושנידונו גם בתלמוד חולין סה ע"א – סו ע"א) הם צמחונים מובהקים הנבדלים מקרובי משפחה שלהם שהם טורפים (כגון הצרצר).

ב. אף סימני הדגים הנאכלים מצריכים בירור ביחס למשמעותם הביולוגית ולטעם היתרם, אך בירור זה לא יֵעשה בעיון הנוכחי.

[31].  בכללי הגמרא שלו כתב רבי יוסף קארו (הליכות עולם שער ד פ"ב דיני קל וחומר): "הא דאין עונשין מן הדין, היינו לעניין עונש, אבל איסור למדין".

[32].  בחידושיו של רמב"ן למסכת יבמות דף כב ע"ב הוא כותב ביאור אחר לחיוב המלקות: "כיוון דכתיב בכולהו עשה 'זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ' – גילויי מילתא בעלמא הוא (- הקל וחומר)". ואף הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה קעב כתב כי "זה הקל וחומר אינו אלא לגילויי מלתא בעלמא". מקור דבריהם הוא במסכת סנהדרין עו ע"א בקשר לעונשו של הבא על בתו הנלמד בקל וחומר מהבא על בת בתו, שעל קל וחומר זה אומרת הגמרא "גילויי מילתא בעלמא הוא".

ביאור דומה מופיע מאוחר יותר בפירוש המגיד משנה לדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות שהובאו למעלה:

ודע שאין לתמוה על מה שאמרו, שלאו שאר מיני בהמה וחיה טמאין בא מקל וחומר מחזיר שפן וארנבת, ממה שאמרו 'אין מזהירין מדין קל וחומר' – לפי שאלו (- כלומר: שאר בהמות וחיות טמאות) כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור. וכיוון שכן, אפשר ללאו שלהן לבוא מקל וחומר.

ביאורו זה של המגיד משנה מדוייק בדברי הרמב"ם שכתב: "וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל 'אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ' ". המילים האחרונות בדבריו מיותרות לכאורה, ונראה שנועדו לרמוז לביאורו של המגיד משנה.

[33].  אף את מסקנת הברייתא במסכת מכות שאחותו בת אביו ובת אמו אסורה משום הכתוב בסוף אותו פסוק "עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה" מפרש בעל 'פנים יפות' בדרך זו: "לכך כתבה תורה [את הייתור שבפסוק] להודיע לנו הטעם, משום קורבת האחווה, וממילא נדע דכל היכי דקריב טפי, פשיטא שנענש בעונש הזה".

[34].  זו הסיבה שהפסוק המסכם את איסורן של ארבע החיות הללו – (ח) "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ, טְמֵאִים הֵם לָכֶם" – כורך את דין האכילה ואת דין טומאת המגע יחדיו: הדין השני הוא סיבתו של הראשון.

[35].  מצירוף פסקה זו אל מקבילתה בראש הפרק מתקבלת סקירה של כל היונקים היבשתיים (למעט החולד והעכבר): בעלי שני סימני הטהרה (שהם עשר הבהמות והחיות המנויות בספר דברים); בעלי סימן אחד (הגמל, השפן, הארנבת והחזיר); בעלי סימן אחד פגום – פרסה שאינה שסועה (הסוס, החמור ודומיהם); וחסרי כל סימן שהוא (ההולכים על כפיהם – כל שאר היונקים).

[36]. השלמה כזו נחוצה גם בכיוון ההפוך: הקורא אך את הפִסקה הפותחת את המחצית השנייה של הפרק, הדנה בבעלי החיים המטמאים במותם, תמה: נאמר בפסקה זו כי החסרים סימני טהרה מטמאים במותם, ובכן מה דינם של בעלי הסימן האחד לעניין זה? (וכאן לא ניתן ללמוד בקל וחומר או בסברה על היותם מטמאים). את התשובה יש למצוא בפתיחת הפרק, שם נאמר על כל אחד מארבעת בעלי הסימן האחד שהוא טמא, ובפסוק המסכם (ח) מבואר שמדובר בטומאת מגע: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (אמנם, פירוט דיני הטומאה במגע ובמשא ניתן רק במחצית השנייה של הפרק, בבוא התורה להשלים את הדיון בחיות ובבהמות הטמאות).

[37].  דבר זה נאמר בפסוק ח ביחס לאיסור אכילת ארבע החיות הנושאות סימן אחד בלבד, ובפסוק יא ביחס לחי במים שאין לו סנפיר וקשקשת. אף ביחס לשאר הנאסרים באכילה נאמר האיסור ביחס לאכילת בעלי החיים האלה עצמם (פסוק יג ופסוקים מא-מב).

[38].  במסכת בכורות ו ע"ב אומרת הגמרא שאף היתרו של חלב טהורה הוא חידוש, והיא מביאה כמה פסוקים מן המקרא להוכיח היתרו של חלב זה.

[39].  הגמרא מבררת את דברי חזקיה: ושמא זהו שמו של העוף האסור – 'בת יענה'? והיא מוכיחה מן הפסוק באיכה ד', ג "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" ששם העוף הוא 'יען' או 'יענה'. (אולם יש לציין, כי מלבד הפסוק הזה באיכה מופיע שמו של העוף הזה במקרא תמיד – שמונה פעמים – בצירוף 'בת' ובלשון נקבה. על היענים שבפסוק באיכה ראה מה שכתבתי בספרי 'פרקי אליהו', אחזיה ח5, עמ' 462).

עוד מקשה הגמרא מכמה פסוקים ששם לא ניתן לפרש כי בביטוי 'בת יענה' הכוונה לביצתה, ועל כן היא מבארת לבסוף כי מצורת הכתיבה של הצירוף 'בת יענה' – בשתי תיבות שניתן להפרידן אף לשתי שורות – מוכח שאין המילה 'בת' חלק משמו של העוף. אלא שאין ברור לי כיצד מתרצת מסקנה זו של הגמרא את הקושיה הקודמת שהקשתה ביחס לפסוק שבו אין ניתן לפרש ש'בת' היא ביצת היענה.

[40]א. המשך דברי הרמב"ם בהלכה זו הוא: "והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור, שהוא אסור מן התורה (- שנלמד אף הוא מריבוי 'כָּל אֹכֵל חֵלֶב' – יומא עד ע"א) ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות".

ב. יש ראשונים שחלקו על הרמב"ם בעניין דינו של האוכל ביצת עוף טמא, כגון הרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם כאן, שכתב: "כיוון דקרא דבת יענה מוקמינן על כרחין בביצת טמאה, ובבת יענה אמר קרא 'לֹא תֹאכְלוּ', בודאי לוקה על הביצה". אולם המגיד משנה ביאר את כוונת הרמב"ם כנגד החולקים עליו: "ודאי עיקר קרא דבת היענה, לאסור עצמה (- את בשר העוף עצמו) הוא, ומדכתיב 'בת' ילפינן לביצה לאיסורא… אבל אין לוקין עליהן מן הריבוי הזה".

ג. היתרו של דבש דבורים נידון בסוגיית הגמרא בכורות ז ע"ב וברמב"ם בפרקנו הלכה ג, וטעמו "מפני שאינו מתַמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים" (לשון הרמב"ם על פי הברייתא בבכורות שם).

[41].  על מנת לאכול את בשרו של אדם חי יש לרצחו או לחבול בו קשות כדי ליטול חלק מגופו – עברות חמורות ביותר; בשרו של אדם מת – אסור בהנאה (עבודה זרה כט ע"ב ורמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה כא, וראה ברדב"ז שם, שהרמב"ם לא חילק בין מת ישראל למת גוי).

[42].  ורק הרמ"א הוסיף ביורה דעה סימן עט סוף סעיף א הערה קצרה בת שש מילים, המבוססת על שיטת הרמב"ם שתידון להלן. ואכן, הט"ז שם (סעיף קטן ג) תמה על הטור ועל מחבר השולחן ערוך שלא התייחסו לשאלה זו.

[43].  אף שספרו הגדול של הרמב"ם, 'היד החזקה', נועד להיות ספר שימושי ביד כל אדם מישראל, הוא בנוי בדרך שיטתית, שיש בה התייחסות גם לבעיות עקרוניות שאינן כה מעשיות.

[44].  "תנו רבנן: יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חודש. מכאן ואילך כיונק שקץ – דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים. פירש לאחר עשרים וארבעה חודש וחזר – כיונק שקץ". בהמשך הסוגיה פוסק רב יוסף הלכה כרבי יהושע.

[45].  קל וחומר זה מלמד כי טומאה היא סיבה לאיסור אכילה, כפי שנטען בעיוננו לפרשת שמיני, סדרה ראשונה, ולקראת סוף סעיף ד לעיל.

[46].  בדברי הראשונים נאמרו טעמים אחדים לאיסור, ואת הטעם הזה שכתבנו לא מצאנו מפורש בדבריהם, אך נדמה שהרמב"ם רומז לטעם זה בדבריו בפרק ב הלכה ד.

[47].  לסוגיה זו יש מקבילה במסכת כריתות כא ע"ב – כב ע"א, ובה שינויים אחדים. נעיר כי על פי גרסה אחת בברייתא המתירה חלב אדם ודמו נלמד דבר זה מן הפסוק (ויקרא י"א, ד) "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ" – "זה טמא, ואין חלב מהלכי שתיים טמא". אין הבדל עקרוני בין הלימוד הזה לבין הלימוד מהמשך אותו הפסוק, הממעט זאת מהמילה "הוּא".

[48].  אמנם בבכורות ו ע"ב למדו מן הכפילות של איסור הגמל בספר ויקרא ובספר דברים את המקור לאיסור חָלב של בהמות טמאות (ראה סעיף ה), אולם נראה שלא לכך מתכוונת הברייתא שאנו דנים בה עתה.

[49].  ולפי הגרסה בברייתא שהובאה בהערה 47 כוונת המיעוט היא: "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ" – את ארבע החיות הטמאות (ואת כל הדומה להן בחיות ובבהמות חסרות הסימנים), ואין האדם עצמו כלול ב'זה', ועל כן חלבו מותר.

[50].  ראה הערה 47 והערה 49.

[51].  התוספות בכתובות ס ע"א ד"ה יכול פירשו מילים אלו: "שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי", ומדבריהם יש להסיק שבאדם אין אפילו איסור אבר מן החי.

[52].  ראה הערה 7.

[53].  נראה שהרמב"ם קיצר בדבריו, וכוונתו לומר: 'אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה' או בכלל מיני חיה חסרת פרסה, כלומר, אינו כלול בחיות כלל, ועל כן אין משמעות לקיומם של הסימנים הכתובים בתורה בגופו או להעדרם ממנו.

[54].  טענה מעין זו טען רבן גמליאל בספרי דברים סא כנגד המפרשים את הפסוק (דברים י"ב, ה) "לא תעשון כן לה' אלהיכם" כאזהרה לנותץ אבן מן המזבח: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם חס ושלום?!", ועל כן הוא מפרש את הפסוק בדרך אחרת.

[55].  בטשטוש זה יכול לחוש המעיין בפרק ב מהלכות מאכלות אסורות שברמב"ם, בשעה שהוא עובר במפתיע מאיסור אכילת בהמות וחיות טמאות לאיסור אכילת אדם, ומשם הוא ממשיך לאיסור אכילת עוף טמא. אלא שהרמב"ם הבהיר בראש הלכה ג שהאדם אינו בכלל חיה. כאן יש להעיר כי אף שבתחום השני הנידון בפרקנו – דיני טומאתם של בעלי חיים אחדים במותם – יש דינים מקבילים (וחמורים יותר) גם לאדם, שהרי גם הוא מטמא במותו, לא נידונו דינים אלו בפרקנו אלא במקום אחר: בספר במדבר פרק י"ט (ראש פרשת חוקת). אפשר שהרחקה זו של דיני טומאת האדם המת נובעת אף היא מן המגמה שלא לאפשר טשטוש הגבולות בין האדם לבין כל חי.

[56]. ראה בספר 'דור רביעי' על מסכת חולין מאת הרב משה שמואל גלזנר מקלויזנבורג (קלויזנבורג תרפ"א), פתיחה כללית אות ב, שדן בשאלת מעמדו של בשר אדם בהשוואה לבשר נבלה או טרפה ביחס לחולה שיש בו סכנה.

[57].  כמה ראשונים המצטטים את דברי הרמב"ם הללו גורסים בדבריו את הפסוק בדברים י"ד, ד "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ". אין הבדל בין שני הפסוקים הללו, אך גרסה אחרונה זו מסתברת יותר. מעניין לציין שבפסוק בדברים מנויות גם שלוש בהמות, והרמב"ם התעלם מהן בהלכה זו.

[58].  כפי שנברר בהמשך, רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וסוברים שאין בשר אדם אסור מן התורה, אף לא בעשה. אך ראויה לציון שיטתו של הרא"ה בחידושיו לכתובות ס ע"א (בשם מורו רבי יצחק הלוי), החולק על הרמב"ם לחומרה וסובר שבשר אדם אסור מן התורה בלאו, קל וחומר מבהמה טמאה (הוא הקל וחומר שנזכר בברייתא שבמסכת כתובות שהובאה בסעיף ו, אלא שבברייתא זו דחו אותו, לפי פירוש זה, רק לעניין חלב אדם ודמו ולא לעניין בשר האדם; אמנם בברייתא המקבילה שבספרא מפורש שאין לאו אף על בשר אדם).

[59].  רמב"ן בפירושו לויקרא י"א, ג ד"ה אתה תאכלו כותב: "והרב רבי משה (- הרמב"ם) אמר שהוא למעט בשר האדם: 'אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ' – ולא אדם, ובשרו וחֶלבו בעשה. ולא מצינו שידרש כן לרבותינו…". אולם באמת הרמב"ם לא אמר זאת על הפסוק שציין רמב"ן (שהוא מקבילו של הפסוק בדברים י"ד, ו), שהרי לוּ עשה כן, היה סותר את דבריו בראש אותה הלכה.

[60].  בין החולקים עליו נזכיר אחדים: ראב"ד ורמ"ך בהשגותיהם על הרמב"ם כאן; רמב"ן בפירושו לְ-י"א, ג; ורא"ש בכתובות פרק חמישי סימן יט. הקושיה החוזרת בדברי רבים מן החולקים על הרמב"ם היא שלוּ היה בשר אדם אסור מן התורה, כי אז היה חל עליו הכלל "כל היוצא מן הטמא – טמא", וחלבו ודמו לא היו מותרים מדין תורה. הרמב"ם היה ער לקושיה זו, ועל כן כתב בפ"ג ה"ב: "חלב האדם מותר באכילה; אף על פי שבשר האדם אסור באכילה, כבר ביארנו שהוא בעשה". והסביר המגיד משנה את כוונתו בביאור לפ"ב ה"ג: "אין אותו כלל (- ש'כל היוצא מן הטמא – טמא') אלא לטמאין בלאו, אבל האדם אינו אלא בעשה".

הראשונים המצטרפים לדעתו של הרמב"ם הם הר"ן (על הרי"ף לכתובות ס ע"א, דף כד ע"ב בדפי הרי"ף) והמגיד משנה בביאורו על דברי הרמב"ם הללו.

[61].  ואין לטעון כי כל בעל חיים הנושא סימני טהרה שעתיד להתגלות ושאינו כלול ברשימת העשרה, יהא אף הוא אסור לדעת הרמב"ם בלאו הבא מכלל עשה, שכן במסכת חולין נט ע"א מובאות שלוש מימרות של רב חסדא שהמהלך בדרך או במדבר ומצא בהמה או חיה שאינו מכיר, יכול לדעת אם היא מותרת באכילה אם לאו על פי סימנים בלבד, והרמב"ם פסק מימרות אלו להלכה (בפרק א הלכה ג).

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

איכה – פרק ג – הקריאה לחשבון נפש ולתשובה

לשיעור שמע

דילוג לתוכן