קובץ word להורדה: 13shemot_11
בפרק ב' בספר שמות, בפסוקים א-כב, מספרת התורה על שנות חייו הראשונות של משה – על נסיבות היוולדו; על הדרך שבה ניצל מגזרת פרעה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א', כב); על אימוצו על ידי בת פרעה שאף קראה את שמו 'משה'; על המעשים שעשה בימי בחרותו, מעשים שהביאוהו לברוח ממצרים למדין; ולבסוף, על נישואיו במדין ועל הולדת בנו הבכור.
כל המסופר בפרק זה הוא פתיחה לתיאור דמותו של מי שיעמוד במרכז סיפורי התורה מכאן ועד לסיומה בסוף ספר דברים, בחתימה שבה יסופר על מות משה. פרקנו מהווה 'פתיחה' משום שהוא עוסק בהיבטים המשפחתיים והאישיים של משה עוד בטרם הוטל עליו להיות שליח ה' להנהיג את ישראל עמו. בראשיתו של פרק ג', במעמד הסנה, כבר נדחק הסיפור האישי-משפחתי על משה, ואת מקומו תופס הסיפור על ראשיתה של הטלת השליחות עליו. ומכאן ואילך, כל אשר יסופר עליו בתורה – בהקשר לשליחותו יסופר עליו.
'סיפורים משפחתיים' עומדים במרכז ספר בראשית שאותו סיימנו לקרוא זה עתה. זהו אופיים של הסיפורים על אודות האבות: כיצד הקימו משפחה; איך נאבקו על הקמת זרע; מה היה אופייה של המערכת הזוגית בתוך משפחתם ומה היו היחסים בין האבות לבניהם ובין הבנים לבין עצמם.
הסיפורים האישיים והמשפחתיים הללו, שבמרכזם עומדים אברהם ויצחק ויעקב ובניו, הם סיפורים מכוננים: עתידה של האומה הישראלית והזהות האישית של פרטיה קשורים קשר בל-יינתק לסיפורים אלו, דווקא בשל אופיים המשפחתי האינטימי.
משה איננו אב מאבות האומה. בין סיום ספר בראשית לבין הופעתו של משה בפרק ב' של ספר שמות מצוי פרק א' שבו מוגדרים בני ישראל לראשונה 'עם' – "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (פסוק ט). 'המשפחה' של ספר בראשית התרחבה והתעצמה במאוד מאוד עד שהפכה לעם רב. וההמון המדוכא והמשועבד הזה מחכה להופעת שליח ה' שיעמוד בראשו ויגאלנו משעבודו.
חייו האישים-המשפחתיים של משה אפוא אינם עניין לתורה לספר עליהם כשלעצמם. ואם בכל זאת התורה מספרת (בצמצום רב) על חייו הפרטיים – תמיד משועבד סיפור זה לסיפור שליחותו של משה כמנהיגם של ישראל.[1]
דבר זה אמור כמובן גם על 'סיפור הפתיחה' בפרק ב': אף שמשה עדיין לא נבחר לתפקידו והוא עדיין אדם 'פרטי', ואף שהסיפור אודותיו בפרק זה עוסק בהיבטים משפחתיים אחדים הקשורים בו, כגון לידתו וכגון סיפור נישואיו, הרי כל המסופר כאן אינו אלא הכנה ומבוא לתפקידו העתידי. סיפור זה מהווה מבוא לעתיד בשני מובנים: ראשית, מאורעות חייו, כפי שגלגלה אותם ההשגחה הא-לוהית הנסתרת, נועדו להכשיר את משה למשימות חייו הבאות אשר יוטלו עליו בידי ה'. שנית, תכונותיו ופעולותיו העצמיות, ככל שהן באות לידי ביטוי בסיפור המוקדם הזה, באות ללמד על התאמתו של משה לתפקיד שמייעד לו ה', והן אף מהוות הכנה לתפקיד זה.
לחלקו הראשון של פרק ב' (פסוקים א-י) הקדשנו את עיוננו לפרשת שמות בסדרה השנייה "לידתו הכפולה של משה", ושם ביארנו את סיפור לידתו ברוח הדברים שאמרנו כאן (ראה בייחוד את סעיף ה שם). בעיון הנוכחי נשלים את העיון בפרק זה ונעסוק בהמשכו, בפסוקים יא-כב, ובמרכז עיוננו יעמוד עתה משה האיש הצעיר העושה את צעדיו העצמאיים הראשונים. אף כאן ייבחן הסיפור מזווית הראייה שתיארנו בדברינו.[2]
האם שני חלקי פרק ב' מהווים שני חלקים של סיפור אחד? העובדה ששניהם מהווים 'פתיחה' לשליחותו של משה, בכך ששניהם עוסקים בקורותיו עוד בטרם תוטל עליו השליחות (- בפרק ג'), אינה הופכת אותם בהכרח לסיפור אחד. את התשובה לשאלתנו יש לתת על פי בחינת אופיו הספרותי של כל אחד משני חלקי הפרק, ועל פי זיקתם ההדדית.
כמה נימוקים מביאים אותנו להניח שלפנינו שני סיפורים עצמאיים:
פסוקים יא-כב נחלקים אף הם לשתי מחציות כמעט שוות מבחינת מספר המילים:
פסוקים יא-טו – משה במצרים עד לבריחתו ממנה (81 מילים).
פסוקים טז-כב – משה במדין (78 מילים)
על הקבלת המחציות נעמוד בסעיף ד להלן. אופיו של הסיפור הכלול בפסוקים יא-כב שונה בעליל מזה של הסיפור הקודם: אין כאן סיפור על 'בעיה ופתרונה' (- הסכנה וההצלה ממנה), אלא סיפור שבמרכזו עומד דפוס התנהגות של הגיבור, הנבחן בנסיבות משתנות, והמביא לתוצאות הפוכות.
ולבסוף: לוּ היו שני חלקי פרק ב' שני חלקים (- שתי מחציות) של סיפור אחד, ניתן היה לגלות בנקל הקבלות ברורות בין שני החלקים הללו וקשרי לשון וסגנון בולטים. אף שישנם קשרים בין שני הסיפורים, ובהם נדון בהמשך עיוננו, הם אינם מתגלים בנקל ואינם מתבלטים ברובד הגלוי של הכתוב. עובדה זו נובעת כמובן מן ההבדלים המהותיים בין שני הסיפורים.
אף על פי שבפרק ב' כלולים שני סיפורים שונים ועצמאיים, כפי שהראינו בסעיף הקודם, יש בין שני הסיפורים הללו קשרים מהותיים נסתרים, שעליהם יש לעמוד. קשרים אלו אינם נובעים רק משכנותם של הסיפורים זה לזה[4], או מכך שהם מהווים יחדיו 'פתיחה' לסיפור שליחותו של משה שיידון בהמשך התורה, אלא הם נובעים משייכות שניהם כאחד לסוג ספרותי במקרא שאנו מכנים אותו 'סיפורי לידה ונעורים'.[5]
סיפורי 'לידה ונעורים' הם סיפורים המתארים לידה מיוחדת הבאה בקושי, אם מפני עקרוּת ממושכת שקדמה לה, אם מפני קושי מיוחד של האם בתקופת ההֵריון או בלידה עצמה, ואם מפני קושי בגידולו של הילד הנולד בתקופת ינקותו (הגדרת 'הלידה' בסיפורים אלו כוללת אף את מה שקדם ללידה עצמה – עקרות והריון – ואף את מה שבא בסמוך לה עד לגמילה).
הרכיב השני בסיפורים אלו – 'הנעורים' – מתאר את אירועי חייו של הנער שנולד באותה לידה מיוחדת כנגזרים מאירועי לידתו. ייחודה של הלידה טובע קווי היכר מיוחדים אף בחייו ובגורלו של הנער היוּלד. יש שהרכיב השני הזה כלול באותה יחידה ספרותית שבה מתוארת הלידה, ויש שהוא מצוי בסיפור בפני עצמו, הסמוך לסיפור הלידה או המופלג ממנו.
אף סיפור לידתו של משה וסיפור נעוריו באים בסמיכות – בפרק ב' שבו אנו עוסקים. סיפור הנעורים של משה, כמו גם אלו של ישמעאל ושל שמשון, מסתיימים בנישואיו של הנער – שהם שלב הכניסה של הצעיר לחברה הבוגרת.
הבה נבהיר, ראשית לכול, מה כלול בסיפור הלידה של משה ומה כלול בסיפור נעוריו, ואז נברר מה הן הזיקות הקיימות בין שני הסיפורים, וכיצד זיקות אלו הופכות את הסיפורים ל'סיפורי לידה ונעורים' במשמעות שתוארה בסעיף הקודם.
סיפור לידתו של משה הוא סיפור על לידה שיש בה סיכון חמור: הרקע להורתו של משה הוא גזרת פרעה לכל עמו המסיימת את הסיפור שבפרק א':
א', כב וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר:
כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
הריונה של בת לוי היה אפוא מלווה בחרדה: האם בת ברחמה, שתהא פטורה מגזרת פרעה, או שמא בן?
ההריון מסתיים בהולדת בן, ועל כן אמו מסתירה את קיומו של בנה במשך שלושה חדשים, עד שהדבר הוא בלתי אפשרי. בגיל שלושה חדשים מושם הילד בתיבה, שאותה מניחה אמו בסוף על שפת היאור.
זהו חלקו הראשון של סיפור הלידה. חלקו השני מפתיע לטובה: הילד ניצל בידי בת פרעה ומושב לאמו כדי שתיניק אותו. עם גדילתו של הילד וגמילתו מן היניקה, הוא מובא לבת פרעה והופך להיות בנה המאומץ. בכך מסתיים סיפור הלידה של משה, שהחל בתיאור נישואי הוריו והריונה של אמו, והסתיים בגמילתו של הילד ומסירתו לאמו המאמצת הנותנת לו את שמו.
סיפור נעוריו של משה נחלק, כאמור, לשתי מחציות. נציב אותן תחילה זו לעומת זו:
מחצית ראשונה יא-טו – במצרים | מחצית שנייה טז-כב – במדין |
יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם
וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. ⇓ יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ? יד וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר! ⇓
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. |
טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת
וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. ⇓ יח וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם? יט וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. כ וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: וְאַיּוֹ? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם! ⇓ כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. כב וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. |
עלילת כל אחת משתי המחציות נחלקת בבירור לשלושה שלבים, כאשר השלב המוקדם יותר משמש סיבה להשתלשלות העלילה בשלב הבא אחריו. האירועים בראש המחצית השנייה, לעומת זאת, אינם נובעים מאלו שבראשונה. בפסוקים טז-יז מתחילה סדרת אירועים חדשה שהקשר שלה לסוף המחצית הראשונה הוא בעיקר גיאוגרפי. הבה נפרט דבר זה:
במחצית א – הריגת המצרי בשלב הראשון היא הסיבה לדברים המחוצפים שאמר העברי הרשע למשה בשלב השני. אמירתם של דברים אלו למשה היא שהביאה אותו להבין שהדבר שעשה (בשלב הראשון) אכן נודע, ועל כן הוא מוכן לברוח מפני פרעה ברגע שזה מבקש להרגו, כמתואר בשלב השלישי.[7]
במחצית ב – מעשה הישועה שעשה משה לבנות רעואל בשלב הראשון גרם לבואן המוקדם אל אביהן ולדו-שיח שבינו לבינן בשלב השני. התוכחה שהוכיחן על עזיבתן את משה הביאה את הבנות לשוב אל הבאר ולהזמין את משה לבית אביהן[8], והזמנה זו הביאה את משה להסכים לשבת עם רעואל ולשאת את בתו ציפורה לאישה, נישואין שהביאו ללידת גרשום, כמתואר בשלב השלישי.
הקבלה ברורה בין שתי המחציות קיימת רק בשלב הראשון של שתיהן: משה נוכח בעוול שעושה החזק לחלש ממנו, ואינו מבליג, אלא מושיע את העשוק מיד עושקו.
מכמה בחינות גדול המעשה השני יותר מן הראשון: ראשית, במעשה הישועה הראשון יש למשה נגיעה: פעמיים מודגש בפסוק יא רגש האחווה שיש למשה כלפי אחיו המעונים: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"; "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". במחצית השנייה, לעומת זאת, מדובר בעוול שעושים רועים מדיינים לבנות עמם, וגדול הפיתוי לבן העם האחר שנזדמן לשם לומר לעצמו שאין הדבר נוגע אליו.
שנית, משה על הבאר במדין הוא פליט זר, ואדם במצב כזה נזהר שלא להסתבך בצרות עם בני המקום. במצרים, לעומת זאת, חש משה עצמו בסביבה בטוחה, ומעמדו בה היה גבוה.
שלישית, הניסיון שעבר על משה במצרים, היה אמור ללמדוֹ שאין הדבר כדאי לנהוג כפי שנהג שם. אולם משה אינו נרתע מלהמשיך בדרכו, והוא מוכן לשלם את המחיר על כך.[9]
ברור שכוונת התורה ללמדנו על תכונות אופי יסודיות של משה: על יושר נפשו, על רגישותו המוסרית הגבוהה לעוול[10] ועל אומץ לבו ומסירות נפשו למנוע עוול זה. תכונות אלו נחוצות מאוד למי שיישלח בבוא הזמן להושיע עַם עבדים מעריצותו של פרעה מלך מצרים.
אם ניתן להצביע על הקבלה כלשהי בין שתי המחציות בהמשך, הרי זו הקבלה ניגודית: בשלב השני של כל אחת משתי המחציות 'נודע' המעשה שעשה משה בשלב הקודם, וגם נשמעת הערכה למעשה זה. במחצית הראשונה משמיע העברי הרשע באזני משה את הערכתו השלילית.[11] אולם במחצית השנייה נשמעת הערכה חיובית למעשהו של משה, הן מפי הבנות עצמן ("איש מצרי הצילנו…") והן מפי רעואל אביהן החפץ לגמול עם משה טובה על פעולתו.
בשלב השלישי של שתי המחציות ניצבות התוצאות השונות של מעשיו של משה זו לעומת זו: מעשה הגבורה המוסרי שעשה במחצית הראשונה מביא אותו לסכנת נפשות, והוא הופך מחמתו לפליט נרדף במקום זר. במחצית השנייה, לעומת זאת, מביא מעשה הגבורה שעשה משה טובה גדולה עליו, שהיא הפוכה מהרעה הקודמת: הוא מוצא חסות ומקלט בארץ הזרה, ואף מקים בה את משפחתו.
הניגוד הזה הוא תוצאה של ניגוד בין שני האישים שעמדו אל מול משה בשתי המחציות. פרעה, המשעבד את אחָיו של משה, חפץ להרגו על פעולתו הקוראת תיגר על מדיניות מצרים; רעואל, לעומתו, פותח את לבו ואת ביתו למשה.
שתי מחציותיו של סיפורנו יכולות לשמש כהמחשה סיפורית לְמה שלימדנו הרמב"ם בהלכות תשובה שלו (פרק י הלכה ב):
העובד מאהבה – עוסק בתורה ובמצוות… לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל אדם זוכה לה…
אמרנו לעיל כי בסיפורי 'לידה ונעורים' מהווה תיאור הנעורים הוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שהוטבע בנער בסיפור לידתו המיוחדת.
פעמים שהקשר הזה בין נסיבות הלידה ובין נסיבות חייו של הנער היוּלד הוא קשר מודע ומכוון על ידי האישים הפועלים בסיפור. לדוגמה: בסיפור לידתו של שמואל, גרמה עקרותה הממושכת של חנה לכך שהיא נדרה נדר, ובעקבותיו נולד שמואל. חייו של שמואל מלאחר שנגמל, תחת חסותו של עלי הכוהן במשכן שילה, שתיאורם מהווה חלק מסיפור נעוריו, הם פועל יוצא של קיום הנדר על ידי חנה.
קשר מסוג כזה קיים גם בין סיפור הלידה של משה לסיפור נעוריו:[12]
סיפור לידתו של משה מתייחד בכך, שעם סיום סיפור הלידה עובר משה מאמו הביולוגית לאמו המאמצת, לבת פרעה. מה הייתה כוונת ההשגחה הא-לוהית אשר גלגלה את האירועים בדרך זו? ענה על כך ר' אברהם אבן עזרא בביאורו הארוך (לפסוק ג):
ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכְּנו עלילות. אולי סבב השם זה, שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים.
הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס…
ובכן, את שני מעשי הישועה שעשה משה בנערותו, תולה ראב"ע בסיפור לידתו המיוחדת: לוּ היה משה גדל ומתחנך בקרב עמו על ידי אמו יולדתו, הייתה נפשו "שפלה ורגילה להיות בבית עבדים", ולא היה מוצא בנפשו את האומץ המוסרי להתקומם כנגד אנשי חמס. צמיחתה של אישיות מוסרית כמו זו של משה אינה אפשרית, לדברי ראב"ע, בתנאים של שעבוד ממושך.
אולם באמת אין די בדברי ראב"ע: גדילתו של משה בבית המלוכה המצרי צופנת בחובה סכנה הפוכה – סכנת הההזדהות עם המשעבד ועם סדרי החברה הנהוגים במצרים, מתוך תחושת שייכות של משה למשפחת המלוכה שבתוכה גדל.
בסיפורנו נרמז כי דרך גידולו של משה בידי בת פרעה מנעה ממשה התפתחות מסוכנת זו. בת פרעה אינה מנסה לטשטש את מוצאו של משה "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים" (פסוק ו). היא מוסרת אותו, ל"מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת" (פסוק ז), וכשהוא גדל והופך לבחור צעיר, הוא יוצא "אֶל אֶחָיו" לראות בסבלותם (פסוק יא). משמע שמוצאו מבני ישראל לא הוסתר ממנו מעולם.
המעשה שעשתה בת פרעה בהצילה את משה (מעשה שוודאי לא הסתירה ממנו כשגדל בביתה, והרי שמו מעיד על המעשה הזה), מלמד עליה עוד יותר: בשעת מבחן מוסרי שעמדה בו בהיותה על היאור, הכריעה בת פרעה ופעלה כנגד גזֵרת אביה, וחמלה על תינוק מילדי העברים. בהצילה את חיי התינוק העברי בנסיבות אלה, ובאמצה אותו לבֵן, היא מצהירה בלא אומר ודברים על התנגדותה למדיניות הגזֵרות והשעבוד של אביה כלפי בני ישראל.
את גידולו של משה בבית בת פרעה מלוות אפוא התודעה שהוא בן העם העברי הנרדף, והמחאה על שעבודו של עם זה. מסתבר אפוא כי אף יציאתו של משה אל אחיו לראות בסבלותם – בעידודה ובהשראתה של אמו המאמצת הייתה.
נמצא, כי סיפור לידתו המיוחדת של משה, סיפור שלא הוסתר ממנו מעולם, וחינוכו על ידי אם מאמצת בעלת אישיות מוסרית כמו בת פרעה, הזכירו לו ללא הרף את שייכותו לעַם העברי הנרדף, ודחפו אותו אל היציאה אל אחיו ואל גילויי הרגישות המוסרית וההתקוממות כנגד מעשי עוולה – כל מה שנתגלה בסיפור נעוריו.
קיים גם קשר מסוג אחר בין סיפור לידה לסיפור נעורים במקרא שאינו כמו זה שתיארנו בסעיף הקודם. הקשר הזה מתקיים שלא מדעת הנפשות הפועלות בסיפור. חוטים נסתרים נמשכים מן הלידה אל גורלו ואל מעשיו של הנער, ושום מעשה אנושי מודע ומכוון לא יוכל לטוות חוטים אלו.
הנה לדוגמה הסיפור על שמשון: בסיפור לידתו, הִנחה מלאך ה' את הוריו לגדל את הבן שיִוָּלד להם כנזיר. מילוי הוראה זו (שאינו מתואר בכתוב) הוא ודאי מעשה מודע ומכוון שעשו הוריו. אולם בהופעת מלאך ה' לפני אשת מנוח נאמר גם (שופטים י"ג, ה): "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". כאן אין נדרש מהוריו של שמשון שיחנכו אותו לקראת ייעודו זה. אולם ברור לקורא, שדווקא מכוח הייעוד הזה מתוארים ימי נערותו של שמשון באופן הזה (שם כד-כה):
… וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'.
וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.
'ברכת ה" זו ו'רוח ה" זו נאצלו על שמשון מכוחו של המתואר בסיפור לידתו.
אף מעשהו הראשון של שמשון הצעיר – בקשתו מהוריו לקחת לו לאישה בת פלשתים אשר ישרה בעיניו (שופטים י"ד, א-ה), מסיפור לידתו הוא נגזר, מאותו ייעוד שייעד לו מלאך ה' להחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. הוריו, לא זו בלבד שלא כיוונו אותו לכך, אלא הם אף מתנגדים לכך: "הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה…?" אולם הכתוב אומר: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא, כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים…". במעשה זה מתחילה הבשורה הניתנת בסיפור לידתו של שמשון לצאת מן הכוח אל הפועל.
אף בין סיפור הלידה של משה לבין סיפור נעוריו קיים קשר מן הסוג הזה: קשר שהוא תוצאת ההשגחה הא-לוהית, שבני האדם אינם מכוונים אותו ואף אינם מודעים לו בשעת ההתרחשות. רק אנו, קוראי סיפור הלידה וסיפור הנעורים עשויים לעמוד עליו. לקשרים הנסתרים הללו מכוונת אותנו ההקבלה הספרותית בין סיפור הלידה של משה לבין סיפור נעוריו.
בטרם נעמוד על קשרים אלו נקדים הקדמה קצרה, הנצרכת להבנת חלק מהם: הגזרות שגזר פרעה על עם בני ישראל, המתוארות בפרק א', נחלקות לשני סוגים: הסוג האחד הוא גזרת העבודה, המכוונת בעיקרה כנגד הגברים בעם ישראל, והסוג האחר הוא גזרת המתת הבנים, המכוונת בעיקרה כנגד הנשים.[13]
והנה, סיפור הלידה של משה וסיפור נעוריו מתארים שני מאבקים, כנגד שתי הגזרות הללו, אך בסדר הפוך להופעתן בפרק א'.
1. האירוע הראשון הקשור במשה – עצם לידתו – מהווה הפרה וביטול של גזרת פרעה על הבנים הנולדים. פרעה גזר "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א', כב), ועל משה נאמר "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּצְפְּנֵהוּ…" (ב', ב). כיוון שגזרה זו מכוונת כנגד נשים, אף הפרתה נעשית בידי נשים: אמו של משה היולדת אותו; אחותו המשגיחה על גורלו; בת פרעה המצילה את חייו.
משגדל משה והפך לעלם צעיר, נאמר עליו "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב', יא). המילה שהדגשנו, מחזירה אותנו לראשית סיפור הגזרות בפרק א' (פסוק יא): "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם". המעשה הראשון שעושה משה האיש הצעיר בצאתו אל סבלות אחיו הוא הפרה של גזֵרת השעבוד על גברי בני ישראל: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו… וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי…". (פסוקים יא-יב). המצרי הִכה את העברי במסגרת שעבודם של גברי בני ישראל לעבודת המצרים, וכפי שפירש רש"י (על פי תנחומא שמות, ט):
"איש מצרי" – נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם.
דבר זה נרמז בלשון הכתוב:
יא וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
ללמדך כי הכאה זו של "איש עברי מאחיו" היא דוגמה ל'סבלותם' של אחיו, וראיית משה "בסבלתם" נתממשה בראייתו "איש מצרי מכה איש עברי".
כבר ציינו בסעיף ב לעיל את המעבר של משה מן העולם הנשי שבסיפור לידתו אל העולם הגברי שבסיפור נעוריו. מעבר זה איננו אלא המעבר מן המאבק בגזרה המכוונת כנגד הנשים למאבק בגזרה המכוונת כנגד הגברים: משה – התינוק הנולד – מפר בעצם לידתו, ובכל המעשים שעושות נשים בקשר ללידתו, את הגזרה המכוונת כנגד הנשים היולדות; משה – הגבר הצעיר – מפר ביציאתו הראשונה אל אחיו הגברים את הגזרה שנגזרה עליהם.
2. הפרת גזרותיו של פרעה בשני הסיפורים מחייבת את המפרים אותן להסתיר את מעשיהם: על אמו של משה נאמר "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (פסוק ב); על משה שהרג את המצרי הנוגש נאמר "וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (פסוק יב). המוסתר נעשה מסתיר.
אולם מעשה ההסתרה אינו יכול להימשך: על אמו של משה נאמר "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (פסוק ג) – ודאי משום שנתגלה דבר לידתה. על מעשהו של משה נאמר "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (פסוקים יד-טו).
3. משה, המפר את גזרת פרעה בעצם לידתו, והמפר אותה במעשהו הראשון כאיש, מוצא מפלט בשני המקרים על המים, סמל החיים והקיום:
ג וַתִּקַּח לוֹ (- אמו) תֵּבַת גֹּמֶא… וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
טו וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.
במקרה הראשון עוזב משה את אמו הביולוגית; במקרה השני – את אמו המאמצת.
4. הן בסיפור הלידה והן בסיפור הנעורים מתרחש על המים אירוע של ישועה, ובשני הסיפורים הוא כרוך בנשים: נשים הן המצילות את חייו של משה המונח בתיבה על שפת היאור; משה הוא המושיע נשים בשבתו על הבאר. מי שנושע על ידי נשים הופך בעצמו למושיען של נשים.
5. הצלת משה בידי נשים על היאור משיבה אותו אל אמו על מנת שיינק את חלבה (פסוק ט); הצלת משה את הנשים על הבאר מכניסה אותו לבית רעואל, שבו הוא מוזמן אל אכילת הלחם – "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (פסוק כ).
6. בזכות מעשה החסד של בת פרעה נאמר על משה "וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ… וַתֹּאמֶר כִּי…" (פסוק י); בזכות מעשה החסד של משה שעשה לבנות רעואל, נשא את ציפורה "וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ… כִּי אָמַר…" (פסוק כב).
לאור המקבילות הללו ניתן לומר כי סיפור נעוריו של משה מהווה מהדורה מעודכנת של סיפור לידתו: כבר בסיפור הלידה נקבע כי חייו של הנולד יוקדשו למאבק בגזירותיו של פרעה, וסיפור הנעורים מממש דבר זה בקווים כלליים שיש בהם דמיון לאירועים המתוארים בסיפור הלידה.
שני הבדלים עקרוניים מבדילים בין סיפור הלידה של משה לסיפור נעוריו, הבדלים שהם פועל יוצא משני מצבי החיים הללו: ההבדל האחד הוא שבסיפור הלידה משה הוא פסיבי – את המאבק בגזרת פרעה מנהלות נשים, ואילו משה הוא ה'אובייקט' שסביבו מתנהל המאבק. בסיפור הנעורים, לעומת זאת, משה הוא הפעיל המרכזי, וההקבלה בין שני הסיפורים מתבטאת בכך שפעולות שנעשו בו ולמענו בסיפור הלידה, משה עושה בדומה להן למען עצמו ולמען אחרים בסיפור נעוריו.
ההבדל השני הוא, כאמור לעיל, בתחום שבו מתנהל המאבק בכל אחד מן הסיפורים: בסיפור הלידה מתנהל המאבק כנגד הגזרה על הנולדים, ודבר זה הוא הקובע את אופיו 'הנשי' של הסיפור; בסיפור הנעורים מתנהל המאבק כנגד גזירת השעבוד והעינוי, ודבר זה הוא הקובע את אופיו 'הגברי' של הסיפור.
קיימת הקבלה נוספת בין שני הסיפורים, והקבלה זו תביא אותנו כבר לדון בתפקידם של שני הסיפורים הללו להכשיר את משה לשליחותו בעתיד.
הן בסיפור הלידה והן בסיפור הנעורים, בשלב מסוים בתחילתם, משה מצוי מחוץ למשפחתו ולעמו: כך הדבר כאשר הוא מושם בתיבה על שפת היאור (מתוך תקוה שמצרי טוב לב יגלה את התיבה וייטול את הילד תחת חסותו), וכך גם בראש סיפור הנעורים, כשהוא גדל בבית בת פרעה.
והנה, בשני הסיפורים מתרחש דבר מופלא, ומשה חוזר לעמו: בסיפור הלידה הוא מושב לאמו יולדתו כדי שזו תיניק אותו, ואילו בסיפור הנעורים הוא יוצא בעצמו אל אחיו לראות בסבלותם, מעשה שנעשה כמובן מתוך תודעה ובחירה.
בשני הסיפורים שיבה זו אינה מעשה קצר וחד-פעמי: בסיפור הלידה הוא נמשך מספר שנים, עד לגמילתו מחלב אמו, ואילו בסיפור הנעורים יוצא משה גם ביום השני אל אחיו, וכשם שפעל למענם ביום הראשון ליציאתו, בהרגו את הנוגש המצרי המכה, כך הוא מנסה לפעול למענם גם ביום השני בניסיונו למנוע את המריבה בין שני בני עמו.
הקורא, בכל אחד משני הסיפורים, מפתח ציפיות לכך ששיבת משה לעמו תהפוך למצב של קבע: הוא סבור שמשה ימשיך לגדול בבית אמו (משום שבת פרעה תוותר עליו, או תשכח את דבר קיומו), וכך יינצל משה מגזֵרת פרעה ויוכל להתפתח בתוך משפחתו ובתוך עמו לקראת המשך דרכו.
כיוצא בכך, סבור הקורא שיציאתו של משה אל אחיו, מבשרת את חזרתו אליהם דרך קבע כמנהיג ומושיע, וסברה זו מקבלת חיזוק רב מאופי הפעולות שעושה משה: ביום הראשון ליציאתו מתגלה משה כמנהיג המושיע את אחיו מיד זרים; ביום השני ליציאתו הוא מתגלה כשופט צדק בתוך בני עמו.
אולם כאן קורה דבר מפתיע בשני הסיפורים: האירועים הודפים את משה אל מחוץ לעמו, לתקופת זמן ארוכה. בסיפור הלידה מביאה אותו אמו אל בת פרעה (כנראה על פי דרישתה), ומשה עובר את המשך שנות ילדותו וגם את שנות נערותו הראשונות בבית בת פרעה; בסיפור הנעורים נאלץ משה לברוח ממצרים שבה מצויים אחיו, אל ארץ אחרת, ושם הוא שוהה תקופה ארוכה בבית רעואל, ובו הוא אף מקים את משפחתו.
מהו פשר דבר זה הנשנה בשני הסיפורים? מדוע תנועת השיבה של משה אל עמו נקטעת ומתהפכת פתאום?
יציאתו המפתיעה של משה אל מחוץ לעמו בשני הסיפורים מלמדת בוודאי שעוד לא הגיעה השעה לפעולתו. מסתבר אפוא שהן שהייתו רבת השנים בבית בת פרעה והן שהייתו בבית רעואל במדין נועדו להכשיר את משה לתפקידו כשליח ה'.
ואם כך הדבר, מובנת היציאה של משה אל מחוץ לעמו בשני הסיפורים, אך את השיבה לעמו שקדמה לאותה יציאה – אותה יש להסביר.
נראה ששיבה זמנית זו בשני הסיפורים נועדה אף היא להכשיר את משה לשליחותו בעתיד. ניתוק מוחלט של משה מבני עמו, אף שיש לו מטרה, להכשיר את משה לתפקידו, עלול להיות הרסני מבחינת אפשרות הקשר בין משה לבני עמו בבוא זמן שליחותו אליהם בעתיד. על כן, בשני פרקים משמעותיים בחייו, קושרת אותו לבני עמו ההשגחה הא-לוהית או משיכתו הטבעית אליהם: בשנות חייו הראשונות, ובראשית שנות גברותו.
הקשר למשפחתו ולבני עמו בילדותו המוקדמת, יוצר את הזיקה האנושית הבסיסית ביותר שיש לאדם עם סביבתו. וזיקה זו של משה ראוי שתיווצר בקרב עמו.
בראשית שנות בגרותו יצא משה אל אחיו וראה בסבלותם. יציאה זו, כל כמה שהייתה קצרת מועד, גילתה לו את אחיו בלא כחל ושרק: הוא ראה אותם בעליבותם, נענים ומוכים, ודבר זה הסעירו עד מאוד: "הנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול, ולכן הרג [את] המצרי המכה [את] הנלחץ" (רמב"ן ד"ה ויצא אל אחיו). הוא ראה אותם בריבם, ופגש את מה שהוא עתיד לפגוש גם כשיהיה למנהיגם – את המרי ואת ההתרסה כנגדו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א', יב).[14]
מעתה, כשיגיע זמנה של שיבתו של משה אל אחיו בשליחות ה', לא תהא שיבתו לעמו בגדר הליכה אל הבלתי נודע. משימותיו של משה ברורות, והקשיים אף הם ברורים, וכל זאת הודות לקשר הקצר שנוצר בינו לבין אחיו, בטרם נאלץ משה לעזבם לתקופה ארוכה.
בסעיף הקודם אמרנו כי יציאתו של משה לשהייה ארוכה כשהוא מנותק מבני עמו בכל אחד משני הסיפורים נועדה להכשיר אותו לתפקידו כשליח ה'. ובכן, במה שנוגע לגידולו בבית בת פרעה בשנות הילדות ובשנות העיצוב של נעוריו – כבר הבאנו את דברי ראב"ע המסביר את חשיבות הדבר "שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים". ראב"ע מוסיף טעם אחר לכך:
ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם.
ובכן, שני הטעמים הללו אינם תקפים במה שנוגע לשהייתו של משה במדין: בנוגע לטעם הראשון – בית רעואל כהן מדין אינו 'בית מלכות', ואין בשהייתו של משה בבית זה להכשירו לתפקידו כמנהיגם של ישראל וכמי שיעמוד מול פרעה וינהל עמו משא ומתן על הוצאת ישראל ממצרים. גם אין בכך צורך יותר, לאחר שמשה נתגדל בבית המלכות במצרים, "כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ?" (קהלת ב', יב).
אף הטעם השני שנתן ראב"ע אינו תקף, שכן בואו של משה אל אחיו מבית פרעה די בו כדי שלא יחשבוהו כאחד מהם, ואין צורך שיבוא דווקא מארץ מרחקים.
ובכן, מה יש בה בשהייתו של משה בארץ מדין כדי להכשירו לתפקידו לעתיד?
השאלה חמורה אף יותר מכפי שהצגנו אותה עד עתה. בשהייתו במדין משה מקים את משפחתו: הוא נושא אישה מדיינית – את ציפורה בת רעואל כהן מדין, ומוליד שם את שני בניו את גרשום ואת אליעזר. כיצד אפוא יש לבאר דבר זה, שההשגחה גלגלה את נסיבות חייו של מי שעתיד להיות מושיען הראשון של ישראל, שבימי בחרותו ישהה בין בני עם זר, וישא אישה שאינה מבנות עמו? האם גם דבר זה מכשיר אותו לשליחותו אליהם?
חכמינו זכרונם לברכה חשו בקושי הזה, ובדרכם המדרשית נתנו לו ביטוי דרמטי באחד מאירועי חייו של משה, שאירע שנים רבות אחר זמנו של סיפורנו. בשנה הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שנסתיימו נדודי ישראל, והם ישבו בערבות מואב בשטים, החל העם לזנות אל בנות מואב ואל אלוהיהן. וכך מסופר שם (במדבר כ"ה, ו):
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא
וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
בהמשך הסיפור מתברר כי האיש מבני ישראל לא היה סתם איש, אלא היה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ואף האישה המדיינית לא הייתה סתם אישה, אלא הייתה כזבי בת צור, אחד מחמשת מלכי מדין. וכך מתארת האגדה במסכת סנהדרין פב ע"א אירוע זה:
תפשה (- זמרי) בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם! זו, אסורה או מותרת?
ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?
נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכייה.
והיינו דכתיב: "והמה בכים פתח אהל מועד".
ובכן, בעימות עתידי, שבמוקדו נמצאת אישה מדיינית שנשיא שמעוני חפץ להתירה, עולה מאליה השאלה: והרי משה עצמו נשא אישה מדיינית!
הגמרא אינה טורחת כלל לענות על שאלתו המתריסה של זמרי, אולם רש"י בפירושו לה לא סמך על הקורא שיבין את התשובה מעצמו, וענה על שאלה זו בפירוט:
בת יתרו מי התירה לך? – משה קודם מתן תורה נשא. וכשניתנה תורה, כולן (- גם בני ישראל) בני נח היו, ונכנסו לכלל מצוות, והיא (- ציפורה) עמהם.
ההבחנה ודאי צודקת, אבל השאלה ששאלנו אנו, במקומה עומדת: מדוע מי שעתיד להיות שליח ה' להוציא את ישראל ממצרים ומי שעל ידו תינתן תורה לישראל, נשא אישה מדיינית ולא אישה מבנות עמו?
התשובה שאנו מציעים היא שאף שהייתו של משה במדין בבית רעואל, ואף נישואיו לציפורה בתו קשורים בשליחותו העתידית. אולם זאת הפעם, לא בשליחותו של משה להוציא את ישראל ממצרים (שליחות שלשמה היה עליו לגדול בבית המלוכה של פרעה), אלא בשליחותו כמי שעל ידו תינתן תורה.
שליחותו של משה, כל כמה שהיא מכוונת ביסודה לישראל, יש בה גם צד אוניברסלי. כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ח, הלכות י-יא):
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל… ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות…
אבל מי שלא רצה – אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות.
וכן ציווה משה רבינו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נח… והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום…
כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו…
הצד האוניברסלי הזה בשליחותו של משה, המנוסח בדברי הרמב"ם בלשונה של ההלכה, אינו צד שולי וטפל: תקנתו של העולם כולו תלויה בסופו של דבר בתורת משה, ונבואותיהם של נביאי ישראל על אחרית הימים, שאז ישובו העמים אל ה' לעבדו שכם אחד, יסודן אף הוא בתורת משה ובהשפעתה על הגוים.[15]
פרק חייו של משה במדין, בביתו של רעואל, ואף נישואיו לציפורה בתו, מבטאים את שייכותה של שליחותו הנבואית לכל באי עולם. משה אינו מנהיג לעמו בלבד, והתורה שהוא עתיד ליתן לישראל אינה פונה אליהם בלבד, אלא "לכל הרוצה להתגייר משאר האומות" וכן לכל באי עולם, הנתבעים לקיים לפחות מצוות יסודיות אחדות מכוחה של תורת משה.
אופי זה של שהיית משה במדין, בא לידי ביטוי כבר בישיבתו על הבאר: עשיית הצדק ומניעת העוול כתכונה יסודית של משה, מופיעות כאן בהתערבותו בין רועים שאינם מבני עמו כלל. ומכאן, ששליחותו של משה אינה להשליט צדק ויושר רק בין אחיו, אלא בין בני האדם בכלל.
על רעואל כהן מדין אין אנו יודעים מסיפורנו דבר, אלא זאת שהיה מכיר טובה למשה ושחינך אף את בנותיו להכרת טובה. הסכמתו של משה "לשבת את האיש", ונכונותו לשאת את ציפורה בתו לאישה, מעידות בוודאי על קשר נפשי עמוק בין החתן לחותנו.
ברם על הקשר בין ישיבתו של משה בבית חותנו במדין לבית השליחות שתוטל עליו, רומז הסיפור הבא בהמשך:
ג', א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה.
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה…
ובכן, לא בשעה שישב משה בבית פרעה בין גילולי מצרים התגלה אליו ה' והטיל עליו את השליחות, אלא בשעה שנהג את צאן חותנו כהן מדין אחר המדבר, מעשה שהביאו אל הר הא-להים חורב.
בנישואיו של משה לציפורה, אשר עתידה להיכנס תחת כנפי השכינה ביחד עם בני ישראל כולם בהר סיני (כדברי רש"י שהבאנו לעיל), מתבטא באופן ממשי הרעיון, כי משה רבינו הנחיל את התורה והמצוות לישראל "ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות" (כדברי הרמב"ם שהובאו לעיל).
בישיבתו בבית חותנו כהן מדין נרמז, כי עניינו של משה שליח הא-ל הוא להתקרב ולקרב את טובי אומות העולם לישראל ולתורתו, לא רק באחרית הימים, אלא כבר בשלב הנוכחי של פעילותו של משה.
ואכן, לסיפורנו יש המשך: הקשר בין משה לחותנו הולך ונמשך, ובהמשך דברי הימים הופך קשר זה לחיים משותפים של ישראל ושל הקינים, צאצאי יתרו, על אדמתה של ארץ ישראל.[16]
סיפורנו מסתיים בלידת בנו הבכור של משה ובקריאת שמו והנמקתו:
כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם
כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
נתינת שם והנמקתו יש בהם כדי ללמד על תודעתו של נותן השם באותה העת. ובכן, מה יש בשם גֵּרְשֹׁם ובהנמקתו כדי ללמד על תודעתו של משה בישיבתו במדין?
לשמות רבים במקרא יש 'פשט' ו'דרש'. הפשט ניכר ומובן לכל רואה מתוך גִּזרונו של השם ועל פי מובנו הראשוני, לפיכך אין צורך לאומרו. הנמקת השם הבאה במקרא, באה דווקא על פי הדרש, ויש בה כדי להוסיף משמעות אקטואלית חריפה לפשוטו של השם. הנה דוגמה: השם 'ראובן' כשמו של בן בכור אינו צריך כל ביאור. שם זה הוא צירוף של שתי מילים: 'ראו בן!', והוא מהווה קריאה נרגשת של האֵם הגאה שילדה את בנה הראשון. טעם זה לשם הוא כה פשוט שאין צורך לפרשו. אולם לאה 'דרשה' את השם הזה על מצבה המיוחד בשעה שילדה את בנה זה "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כ"ט, לב). וכדרכן של דרשות, אף דרשה זו אינה תואמת את צורתו של השם אלא בדוחק.
אף פשוטו של השם 'גרשם' נגזר כפי הנראה מן השורש גר"ש, כפי שמעירים הפרשנים החדשים.[17] אולם לאיזה גירוש רומז שם זה?
פועל הנגזר מן השורש גר"ש הרי מצאנו בסיפורנו בפסוק יז: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן…". אפשר אפוא והשם כפשוטו רומז לנסיבות שבהן זכה משה לשאת את אם בנו זה. אלא שהדבר קשה: לא את גירושן של בנות רעואל היה צריך להזכיר בשמו של הבן, אלא את הושעתן דווקא.
השורש גר"ש חוזר ומופיע בסוף פרשת שמות (ו', א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ", וכן עוד כמה פעמים בסיפור יציאת מצרים. טעם זה הוא על שם העתיד, ואינו יכול לשקף את תודעתו של משה בשעה זו.
נראה אפוא כי משה עצמו הוא המגורש. אולם מי גירשו ומהיכן גירשוהו? פרעה, אשר ביקש להרוג את משה וגרם לבריחתו ממצרים, הוא שגירשו משם. כיוצא בזה אומר דוד, הבורח על נפשו מפני שאול: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמ"א כ"ו, יט).
אולם לא את הטעם של השם כפשוטו מעלה משה, אלא הוא 'דורש' את השם, שלא כגזרונו – "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". מהי הארץ הנוכריה הזאת?
מפרשים אחדים מבארים זאת ביחס לארץ מדין. כך עולה מדברי חזקוני: "כשנולד גרשום עדיין היה משה חדש במקומו ונחשב כגר". ונראה שלכך מתכוון אף ספורנו: "גר בארץ שאינה ארץ מולדתי", וארץ מולדתו של משה הרי היא מצרים.
לפי הפירוש הזה, פשוטו של השם ומדרשו משלימים זה את זה: 'גירשוני מארץ מצרים, ארץ מולדתי, והפכוני לגר במקום הזה שהוא ארץ נוכריה'.
פירוש זה קשה: בנתינת שם זה ובנימוקו יש כדי לפגוע באשתו של משה ובחותנו שקיבל אותו בזרועות פתוחות. מדוע יכנה משה את ארצם "ארץ נכריה" וינציח זרוּת בשם בנו שנולד בבית סבו במדין? ומלבד זאת, מדוע יבליט משה את תחושתו כ'גר בארץ נכריה' כשנה לאחר בואו למדין, ולאחר שנתקבל בה במלוא הכבוד ואף הקים בה את משפחתו?
על כן נראה שכוונת משה אינה למדין אלא למצרים, ודרשת השם 'גרשם' מחלקת את המילה לשתיים גר – שם. נראה שכך פירש רשב"ם:
"בארץ נכריה" – שכך משמע 'גרשם', גר שם בארץ רחוקה.
על פי פירוש זה מתאים גם זמנו של הפועל "הייתי" – כאשר שכנתי בארץ מצרים הייתי גר שם, והארץ ההיא הייתה נוכריה לי.
וכיצד מתקשרת דרשת השם לפשוטו? ובכן, בניגוד לדוד, שמצר על גירושו מהסתפח בנחלת ה', בא משה לומר את ההפך מכך: 'גירושי מארץ מצרים בנסיבות שבהן ברחתי ממנה, כשראיתי בסבלות אחיי ובעוול של 'איש מצרי מכה איש עברי' מאחיי, תיקן את תודעתי ביחס לארץ מצרים שבה גדלתי כנסיך בבית פרעה: עתה אני יודע שזו איננה ארצי אלא 'ארץ נוכריה', וחיי בה היו זמניים, כמו חיי שאר בני עמי, שהם חיי גֵּרות בארץ לא להם.
אם כן, בנתינת שם זה יש דווקא טעם לשבח ביחס למדין: 'ארץ מולדתי גירשה אותי ממנה והפכה בעיניי לארץ נוכריה שבה הייתי גר, ואילו דווקא מדין, שאליה נאלצתי לברוח, האירה פניה אלי'.
בסעיף הקודם שאלנו מה מטרתה של שהייתו של משה בארץ מדין מבחינת הכשרתו לשליחותו. השם שנתן משה לבנו הבכור שנולד במדין, והנימוק שבו נימק את השם הזה, כפי שפירשנו אותם כאן, מלמדים על תודעה חדשה של משה שהבשילה בו דווקא במדין, ותודעה זו חיונית לשליחותו: מצרים אינה מולדתו באמת, אלא היא 'ארץ נכריה', והוא היה בה 'גר', כמו שאחיו ובני עמו גֵּרים בה עד עתה. תודעה זו ביחס למצרים מכשירה את משה לשמוע מפי ה' במעמד הסנה:
ג', ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא
אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
הערות:
[1] אף כאשר יסופר על היבטים משפחתיים מסוימים הקשורים במשה, תמיד יהא זה בקשר למילוי שליחותו:
מלבד המתואר בפסוקים המספרים על משפחתו של משה בסוף פרק ב', שבהם נדון בעיון זה, נזכרים ענייניו המשפחתיים בספר שמות בהמשך פרשתנו, בסיפור הסתום על "חתן דמים למולות" (ד', כד-כו), ובפרשת יתרו, בסיפור על בואו של יתרו עם ציפורה ושני בניה אל משה (י"ח, א-יב). לשני אירועים אלו, ולקשר שלהם אל שליחותו של משה, הקדשנו את עיוננו לפרשת יתרו בסדרה הראשונה 'בואו של יתרו אל משה – אירוע משפחתי או אירוע היסטורי?'.
בספר במדבר נזכר עניין משפחתו של משה בסיפור על דברי מרים ואהרן "על אדות האשה הכושית אשר לקח" (י"ב, א-טז). הקשר בין נושא זה לבין מהות שליחותו הנבואית של משה ניכר ברובד הגלוי של סיפור זה עצמו, ואנו עסקנו בכך בהרחבה בעיון לפרשת בהעלותך בסדרה השנייה: "המדברים במשה", בייחוד בחלקו השני.
[2] כמו העיון ההוא, אף העיון הנוכחי נכתב מתוך זיקה למאמרו של תלמידי וידידי הרב דוד טי: "משה – הילד והאיש", מגדים כב, תמוז תשנ"ד, עמ' 42-30, והמעיין יבחין בשווה ובשונה.
[3] השווה לפסוק כג בפרקנו "ויהי בימים הרבים ההם", שהוא ללא ספק פתיחה לסיפור חדש (וראה גם שמ"א כ"ח, א; מל"ב כ', א). פתיחה דומה היא במילים "ויהי היום" (מל"ב ד', ח). ניתן למצוא דוגמאות רבות לפתיחות כאלה ומעין אלה.
[4] אין זו רק שכֵנות של שני סיפורים הבאים בזה אחר זה: רמז לקשר ביניהם ניתן לנו בהכללתם של שני הסיפורים הללו בפרשת מסורה אחת.
[5] עמדנו על קיומו של סוג ספרותי זה במקרא בנספח לעיוננו לפרשת תולדות בסדרה השנייה סעיף ו, ונחזור על דברים שכתבנו שם כפי הצורך.
[6] קיים דמיון בולט בין סיפור הלידה והנעורים של יעקב ועשו לסיפורי הלידה והנעורים של משה: בשני המקומות בא תיאור הנעורים בסמיכות לתיאור הלידה, כאשר את פער הזמן שבין שני התיאורים ממחיש ביטוי דומה המופיע בראש תיאור הנעורים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" (כ"ה, כז) – "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה" (ב', יא). ההבדל בין שני המקומות הוא שסיפור הלידה והנעורים של יעקב ועשו הוא סיפור אחד, כפי שהראינו בעיוננו לסיפור ההוא, ואילו במה שנוגע למשה אלו שני סיפורים סמוכים, כשם שהראינו בסעיף הקודם.
[7] נמצא שבאפיזודה הכואבת המתוארת בפסוקים יג-יד (- השלב השני) ישנו חסד נסתר למשה: בזכות הדברים הקשים שהטיח בו הרשע ידע משה להיזהר ולהכין עצמו לבריחה מבעוד מועד.
שמיעת פרעה 'את הדבר הזה' בראש פסוק טו (בשלב השלישי), אפשר שהיא משתלשלת ישירות מן האירוע המתואר בשלב הראשון, אך אפשר שהיא משתלשלת מן האירוע המתואר בשלב השני: הדברים שאמר הרשע למשה נתפשטו ונודעו ברבים עד שהגיעו אל פרעה.
[8] שובן של הבנות אל הבאר והזמנתן את משה אינם כתובים בסיפור, והקורא משלים זאת מדעתו בין השלב השני לבין השלב השלישי. הצורך בהשלמת חסרון מעין זה אופייני לדרכו של הסיפור המקראי.
[9] ראה דבריה המאלפים של נחמה ליבוביץ ע"ה בעניין זה ב'עיונים בספר שמות', עמ' 36-35. כדאי לאזן בכל זאת את האמור, ולציין שמעשהו של משה במצרים היה מסוכן, ואכן הביא עליו סכנת מוות (פסוק טו). מעשהו במדיין עשוי היה אולי לסבכו בתגרה, אך נראה שסכנת נפשות לא הייתה כרוכה בו.
[10] אף בפנייתו לרשע "למה תכה רעך" יש כמובן כדי ללמד זאת.
[11] יש כאן אנומליה: הרי משה הרג איש מצרי שהִכה איש עברי, ואילו הרשע הזה מבני עמו של המוכה הוא, והיה צריך להודות למשה על מעשהו. ראה מה שכתבנו על כך בעיון לפרשתנו בסדרה השנייה סעיף ה.
[12] בסעיף זה אנו חוזרים על דברים שכתבנו בעיון לפרשת שמות בסדרה השנייה סעיף ה, אלא שכאן באים הדברים בהקשר שונה במקצת.
[13] אמנם לשני סוגי הגזרות הללו מטרה אחת, והיא "הבה נתחכמה לו פן ירבה" (א', י), אולם ערוצי הפעולה שונים: כאן שרי מִסים המְענים את הגברים בסבלותם, ואילו כאן המיילדות, המצטוות להמית את הבנים בשעה שהן מיילדות את העבריות. על ניתוח סיפור הגזרות עמדנו בעיוננו לפרשת שמות בסדרה הראשונה.
[14] ולא בכדי דרשו חז"ל (נדרים סד ע"ב) כי שני האנשים העברים הנצים היו דתן ואבירם.
[15] הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פרק יא הלכה ד), בקטע שצונזר בדפוסים הישנים, רואה בפרסומה של תורת משה בין הגוים כבר בשלב ההיסטורי הנוכחי, באמצעות הנצרות והאיסלם, שלב לקראת בוא המשיח. וזו לשונו:
מחשבות בורא עולם, אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים הללו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד… כיצד, כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרות יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד מלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
ומה יעשו אז? אז יידעו שמצוות התורה ניתנו לדורות והן כפשוטן, ויקבלו אותן עליהם באופן מלא או באופן חלקי, "ומלאה הארץ דעה את ה'".
[16] נציין כאן מראי מקום לקשר בין משה לחותנו ולמשפחתו:
א. לאחר יציאת מצרים בא יתרו עם ציפורה בתו ועם שני בניה אל משה אל המדבר. הוא מברך את ה' על שהציל את ישראל מיד פרעה ומעלה עולה וזבחים לא-לוהים (שמות י"ח, א-יב).
ב. בהמשך מייעץ יתרו למשה כיצד לייסד מערכת משפט מסודרת לעם, ומשה שומע בקולו ועושה כהדרכתו (שם, יג-כז).
ג. לפני יציאתם של ישראל לדרך מהר סיני "אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם", מפציר משה בחובב בן רעואל חותנו להצטרף אליהם למסע, ומבטיח לו שותפות בטוב אשר ייטיב ה' עם ישראל בארץ (במדבר י', כט-לב). המשך הקשר בין עם ישראל לבין הקינים צאצאי יתרו בארץ, ראשיתו בתקופת ההתנחלות (שופטים א', טז) והוא הולך ונמשך עד לנבואת ירמיהו על הרֵכָבים בני יהונדב בן רכב (ירמיהו ל"ה).
[17] לדוגמה: קאסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' 14.
מלאכים כבני אדם ובן אדם שהוא כמלאך ה'
בין אברהם ללוט: מבנה הסיפור ומגמתו
הולדת יצחק ושילוח הגר וישמעאל