חטאו הנורא של עמלק

חטאו הנורא של עמלק

מה היה חטאו הנורא של עמלק ומה משמעות הרמת ידיו של משה?

קובץ word להורדה: 16beshal-p

 

 

סיפור המלחמה בעמלק המסיים את פרשתנו (י"ז, ח-טז) מעורר שתי בעיות מרכזיות, ואנו נדון בהן אגב הדיון במבנהו של הסיפור. ניתן להציע לסיפורנו יותר ממבנה אחד, וכל הצעת מבנה מבליטה עניין מרכזי אחר בסיפור ומעוררת אגב כך קושי מסוג אחר.

 

 

א. מבנה של שלושה חלקים ושאלת "טעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים"

תשעת הפסוקים הכלולים בסיפורנו מתחלקים לפי העניין לשלוש פסקות של שלושה פסוקים כל אחת. הנה הסיפור על פי החלוקה המשולשת הזו:

  א. (ח-י) התקפת עמלק וההכנות לקראת המערכה נגדו
ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
  ב. (יא-יג) תיאור המערכה עצמה עד לניצחון
יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.
יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ
 וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.
  ג. (יד-טז) השלכות המערכה עתה ובעתיד
יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ
כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי.
טז וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

 

חלוקה זו לשלוש פסקות נובעת מן ההתפתחות של האירועים הן מן ההיבט הכרונולוגי והן מן ההיבט המהותי שלהם: ההכנות – הדבר עצמו – התוצאות.

סיפורים במקרא הנחלקים באופן בולט לשלושה חלקים שווים פחות או יותר, כשם שהדבר במקומנו,[1] הם סיפורים החותרים בהדרגה אל שיאם, המצוי בסיום הסיפור – בחלקו השלישי. שלושת השלישים של סיפור מהסוג הזה הם כעין שלוש קומות במגדל, שהקורא מעפיל בו מקומה אל קומה עד הגיעו לקומה העליונה.[2]

מבנה זה מבליט אפוא כשיא הסיפור ותכליתו את דבר ה' למשה לאחר תום המערכה הנוכחית:

יד            כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

ואת דברי משה לאחר בנותו את המזבח:

טז              כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

המלחמה בעמלק מורחבת כאן בשני ממדים: בממד המקום – מעתה כל העולם הוא מקומה – "מתחת השמים"; ובממד הזמן תימשך מלחמה זו כל הדורות "מדר דר".[3]

ואכן, פִסקה אחרונה זו מובלטת על ידי חלוקת פרשיות המסורה כיחידה בעלת חשיבות יתרה בסיפור, ומופרדת מגוף הסיפור כפרשה פתוחה בפני עצמה.

תפקיד דומה לזה של הפסקה האחרונה בסיפורנו ממלאת מצוות מחיית עמלק שבספר דברים (כ"ה, יז-יט). אף בפרשה ההיא ישנה השלכה לעתיד של האירועים שהתרחשו ברפידים ושתוארו בשתי הפסקות הראשונות בסיפורנו, ואף שם מתרחבת המלחמה בעמלק לדורות הבאים[4] ולכל המקומות תחת השמים. אלא ששם עוברת האחריות להרחבה זו של המערכה נגד עמלק לישראל עצמם. קשרים גלויים מתבלטים בין שני המקומות:

שמות דברים
(יד) כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ (יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… (יט) לֹא תִּשְׁכָּח..
מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (יט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

מבנה זה של הסיפור, המבליט את סיומו ואף רומז לסיום האחר שבספר דברים, מעורר את השאלה הבאה, שנביאנה בלשונו של אברהם קריב ז"ל בספרו שבעת עמודי התנ"ך:[5]

בכל המקרא אין זעום-א-לוהים כעמלק, אין אפוף חרון עד כמוהו. ומאליה קמה השאלה: במה הגדיל עמלק חטאו יותר מכל אויבי ישראל אשר מעולם? אמנם עמלק התנפל על יוצאי מצרים דרך פתיעה, ללא כל הכנה מצדם למלחמה, כמשתמע מלשון הכתוב בספר שמות 'ויבא עמלק וילחם עם ישראל' וכמפורש בתוספת הרחבה בספר דברים '…אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע', אך אפילו מלחמה שפלה זו כלום היא חמורה מן הגזרה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'? ובכל זאת נחרת צו (דברים כ"ג, ח) 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'… מחומרת מלחמתו הפיזית של עמלק בישראל לא נוכל בשום פנים להגיע לחומרת הדינין שנמתחו עליו… פסוק הסיכום המדבר גבוהות וסתומות 'כי יד על כס י-ה…' מתיק את מלחמת עמלק לתחום מטפיזי.

שאלה זו נשאלה בפירוש או במשתמע על ידי פרשנים אחדים, ובדרך כלל ניתנה לה תשובה אחת בסגנונות שונים, היא תשובת התנחומא (דברים כי תצא ט):

'אשר קרך' (דברים כ"ה, יח) – …רבנן אמרי: קרך – הֵקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא הייתה ברייה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אף על פי שנכווה, הקֵרהּ לפני אחרים. אף כאן: כיוון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו. נפל פחדן על כל האומות, שנאמר (שמות ט"ו, יד-טז) '[שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת.] אז נבהלו אלופי אדום…' וגו', כיוון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקרם לפני אומות העולם.

ובלשון הרמב"ן בסוף פרשתנו:

וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון, ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו. ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו (דברים כ"ה, יח) 'ולא ירא א-להים'.

תשובה זו[6] תולה אפוא את חומרת דינו של עמלק בראשוניות של מלחמתו בישראל ובסיטואציה הייחודית שבה פעל: מיד לאחר עלותם של ישראל על במת ההיסטוריה האנושית כעם צעיר, לאחר נסים גלויים שהותירו את עולם העמים פעור פה ומשותק, בא עמלק ראשון לבטל את רושם עלייתם זו.

 

 

ב. מבנה של שתי מחציות סביב ציר מרכזי – "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?"

בעיונינו בעבר נוכחנו לא אחת כי הסיפור המקראי נחלק בדרך כלל לשתי מחציות שוות פחות או יותר, המקבילות זו לזו בדרך זו או אחרת. יש שבין שתי המחציות הללו ניצב חלק מן הסיפור כ'ציר מרכזי' שלו. הציר המרכזי אינו מהווה חלק מן המחצית הראשונה, אולם ההתרחשות המתוארת במחצית זו מובילה אליו כמסקנה; הציר המרכזי גם אינו מהווה חלק מן המחצית השנייה, אולם ההתרחשות המתוארת בה נובעת מן האמור בו. מובן אפוא כי רבה חשיבותו של הציר המרכזי להבנת הסיפור כולו.

"מבנה משולש" של סיפור, כמו זה שעמדנו עליו בסעיף הקודם, איננו סותר בהכרח את האפשרות שאותו סיפור עצמו יהיה בנוי גם בדרך המקובלת במקרא, שבה הסיפור נחלק לשתי מחציות המקבילות זו לזו. כך הדבר גם בסיפורנו.

המחצית הראשונה של הסיפור כוללת את תיאור ההכנות למערכה בעמלק (פסוקים ח-י) ואת תיאור החלק הראשון במערכה עצמה (פסוק יא). חלק זה מסתיים ללא הכרעה: "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק". הרי לשם הרמת היד הזו, המביאה לישראל ניצחון על עמלק, עלה משה אל ראש הגבעה ביחד עם אהרן וחור בשלב ההכנות למערכה – מדוע אפוא הוא מניח את ידו ומאפשר את התגברות עמלק?

הציר המרכזי שבפסוק יב בא לענות על שאלה זו – ואף לתאר את הפתרון שנמצא לבעיה שגרמה למשה להניח את ידו:

יב                וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

 וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

עתה אנו מבינים מה גרם למשה קודם לכן להניח לעתים את ידו – כבדות ידיו היא שגרמה. עתה אנו גם יודעים שנמצאה דרך להתגבר על כבדות ידיו זו של משה: אהרן וחור, שעלו ביחד עם משה, הם שמאפשרים לו עתה להרים את ידיו בלא להניחן עוד.

עתה נפתחת המחצית השנייה של הסיפור. ראשית מתואר בה החלק השני של המערכה הצבאית:

יב2             וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

יג              וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

ידיו האמונות – היציבות – של משה, המורמות אל על ללא הפסקה, מאפשרות ליהושע לגבור על עמלק ולנצחם ניצחון שלם עד לסופו של יום הלחימה.

עתה באה הפסקה האחרונה בסיפור (יד-טז), המתארת את תוצאות המלחמה הזו והניצבת בהקבלה לפסקה הפותחת, העוסקת בהכנות למלחמה. כך תיראה אפוא טבלת המבנה של הסיפור על פי הצעה זו:

א   (ח-י)          התקפת עמלק וההכנות לקראת המערכה נגדו

ב    (יא)           המערכה – חלק א; סיום: "וגבר עמלק"

הציר המרכזי  (יב)   כבדות ידיו של משה וההתגברות על בעיה זו

ב1  (יב2-יג)     המערכה – חלק ב; סיום : "ויחלש יהושע את עמלק..."

א1  (יד-טז)      תוצאות המערכה – התרחבות המלחמה של ה' בעמלק מעבר לזמן ולמקום של סיפורנו

ההקבלות בין א ל-א1: רק בשתי הפסקות הללו מופיע השורש לח"מ:[7] בפסוק הפותח את הסיפור (ח) "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" (ופעמיים נוספות בהמשך הפסקה), ובפסוק המסיים אותו (טז) "מלחמה לה' בעמלק". ב-א עמלק הוא היוזם את פתיחת המלחמה, ואילו ב-א1 ה' הוא היוזם את המשך המלחמה בעמלק וקובע את תחומה תחת כל השמים ואת התמדתה מדור לדור.

ב-א נזכר פעם יחידה בסיפור זה "מטה הא-להים", שיהיה בידי משה כשיעלה אל ראש הגבעה. מסתבר מאוד שכשהרים משה ידו, אחזה זו במטה הא-לוהים – שאם לא כן, לשם מה נזכר קיומו בפסוק ט? בפסקה א1 נרמז דבר זה בשמו של המזבח (טו) "ויקרא שמו: ה' נסי". 'נס' בלשון המקרא אין פירושו אלא מוט גבוה, דגל וכדומה (ולא דבר פלא החורג ממנהגו של עולם, כשם שהדבר בלשון חכמים)[8], ועל כן פשוטו של מקרא כאן הוא כפי שפירשו רשב"ם:

ה' נסי – שהמטה של הקב"ה היה לנס על הגבעה.

ההקבלה בין ב ל-ב1 היא הקבלה ניגודית בשני תחומים. ראשית, בעוד שב-ב לעתים הרים משה את ידו ולעתים הניח ידו, ב-ב1 היו ידיו אמונה עד בוא השמש. והניגוד הזה יצר ניגוד גם בתחום של תוצאת המלחמה: בעוד שב-ב לעתים גבר ישראל ולעתים עמלק, נסתיימה המערכה ב-ב1 ב"ויחלש יהושע את עמלק".

הבה נשים לב עתה לשוויון אורכן של שתי המחציות: כל אחת מהן מכילה 51 מילים בדיוק, ואילו הציר המרכזי אורכו 17 מילים, שהן שליש ממספר המילים שבכל מחצית.

מבנה זה של הסיפור מהווה מסגרת שבה מעוצב היפוך בין ההתרחשות במחצית הראשונה לבין זו שבמחצית השנייה[9] עקב מה שאירע בציר המרכזי. כל תשומת הלב מופנית אפוא אל הציר המרכזי, המהווה מפתח לכל הסיפור.

אולם מפתח זה, יותר משהוא פותח פתח להבנה הוא מהווה פתח לתמיהה גדולה, שכבר מנוסחת במשנה (ראש השנה פ"ג מח):

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

ובלשון המכילתא[10] מפורשת השאלה יותר:

וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק?

המשנה והמכילתא הקדימו את שאלתן כבר ביחס לפסוק יא "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגומר. אולם שאלה זו הולכת ונמשכת: הפתרון שנמצא להרמה המתמדת של ידו של משה, המתואר בציר המרכזי של הסיפור, נושא אופי טכני גרידא. והנה, הפתרון הטכני הזה הוא שהביא בסופו של יום הלחימה לניצחון של יהושע על עמלק!

המשנה והמכילתא רואות בידי משה המורמות אמצעי להשפעה דתית-מוסרית על ישראל המתבוננים בהן, והשפעה זו היא שעושה מלחמה ושוברת את עמלק. וזו לשון המשך המשנה:

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין.

ולשון תשובת המכילתא היא:

אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן,[11] והקב"ה עושה להם נסים וגבורות.

בין מפרשי הפשט היו שביארו אף הם כי להרמת ידיו של משה הייתה השפעה על ישראל המתבוננים בהן, אולם לא השפעה מוסרית-דתית הייתה זו, הפועלת על תוצאת המלחמה בדרך נסתרת, אלא השפעה מורלית הפועלת בגלוי. וכך פירש רשב"ם את פסוק יא:

והיה כאשר ירים משה ידו – והמטה.

וגבר ישראל – שכן דרך ערכי מלחמה: כל זמן שרואים הרמת נסם… הן מתגברין, וכשהוא מושלך – רגילין לנוס ולהינצח.

ואחריו פירש חזקוני בדרך זו את פסוק ט:

אנכי נצב על ראש הגבעה – כדי שיראוני אנשי החיל, לתת לב לחזק את לבם לקראת המלחמה… שכן דרך אנשי המלחמה: אחד מגיבוריהם עומד במקום גבוה ואוחז דגל בידו, לפי שכל האנשים היוצאים עמו למלחמה נושאים ונותנים עיניהם לדגל. כל זמן שהוא עומד במעמדו – נותנים לב להתחזק לקראת המלחמה; וכשהדגל נמוך ושפל – כסבורים שמת שר שלהם – ונסים. אף כאן 'ומטה הא-להים בידי' – לאות ולסימן במקום דגל.

ואף קאסוטו פירש בדומה להם:

'כאשר ירים משה ידו' – במטהו, היו הלוחמים הישראלים מתעודדים ומתחזקים, 'וגבר ישראל', ולהפך, 'כאשר יניח ידו' – והם היו רואים אותו עייף ויגע, גם כוחם היה מתמעט – 'וגבר עמלק'.

הקושי בכל הפירושים הללו, הן של חז"ל והן של הפשטנים, הוא שהעיקר חסר מן הספר: הכתוב לא ציין כלל את ההשפעה שיש לידיו של משה על לבם ועל תודעתם של ישראל. יתר על כן: הוא כלל אינו מציין כי היה קשר עין בין ישראל ובין ידיו של משה; והרי דבר זה ניתן היה לציינו בקיצור.[12]

ביאורם של ראב"ע ושל רמב"ן להרמת ידיו של משה פותר שאלות אלו אך מעורר שאלות אחרות. בביאורו הארוך לפסוק ט כותב ראב"ע:

ומטה הא-להים בידי – שארים בו ידי להתפלל.

ובביאורו הקצר לפסוק יא הוא כותב:

יש אומרים שפרש ידו דרך תפילה.

על פי פירוש זה מבאר רמב"ן בפירושו לפסוק ט מדוע שלח משה את יהושע להילחם בעמלק ולא עשה זאת בעצמו:

והטעם שציווה משה את יהושע להילחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא [=משה] בנשיאות כפיים על ראש הגבעה; ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפילה, ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה.

גם פירוש זה קשה מאוד. ראשית, מה עניין המטה לתפילת משה? מצאנו את המטה משמש ככלי לעשיית מופתים, אך לא מצאנוהו קשור בתפילה. בנקודה זו אכן שונה דרכו של רמב"ן מזו של ראב"ע:

ואם כן [שהרמת ידו של משה היא ביטוי לתפילה] יהיה טעם 'ומטה הא-להים בידי' לומר, כי כאשר עלה משה על ראש הגבעה וראה את עמלק, נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן… כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר.

אולם נטיית ידו של משה במטה על עמלק אינה מתוארת כלל בכתוב כפי שפירשו רמב"ן, והזכרת המטה בפסוק ט הופכת אפוא להיות עניין שאין לו המשך בסיפור.

שנית, רמב"ן מתאר את תפילתו של משה במילים "בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים". ואכן, פרישת כפיים משמשת במקרא ביטוי לתפילה, כגון בדברי משה (ט', כט) "אפרֹש את כפי אל ה'… והברד לא יהיה עוד". אולם בפסוק יא בסיפורנו נאמר: "כאשר ירים משה ידו… וכאשר יניח ידו". היכן מצאנו תפילה בפרישת יד אחת? ועוד: לא נאמר בסיפורנו כלל שמשה פרש כפיו, אלא שהרים את ידיו.

ושלישית – וזו השאלה החמורה ביותר: וכי תפילתו של משה על ישראל תלויה בהרמת ידיו? וכי כשידיו כבדו לא יכול היה להמשיך ולהתפלל על ישראל מעומק לבו? 'רחמנא לבא בעי' – הקב"ה ודאי היה מקבל את תפילתו של משה אף ללא הרמת ידיו.

נותרנו אפוא ללא ביאור מניח את הדעת לקשר המסתורי בין הרמת ידיו של משה לבין הצלחתם של ישראל במלחמה נגד עמלק.

 

 

ג. המבנה הסינכרוני

ננסה להציע מבנה שלישי לסיפורנו, מבנה שיעניק ממד אחר לסיפור כולו ואף יעניק משמעות חדשה לבעיות שנידונו ביחס אליו עד עתה בסעיפים הקודמים.

סיפורנו מתרחש סימולטנית בשני מקומות: בשדה המערכה, שבו מנהל יהושע את המלחמה כנגד עמלק, ובראש הגבעה, שעליו מנהל משה מערכה אחרת, פרטית לכאורה, על התמדת הרמת ידיו. הסיפור מעיד על הקשר שיש בין שתי ההתרחשויות הללו: האירועים בראש הגבעה קובעים את טיב ההתרחשות בשדה המערכה.

ובכן, האם ניתן לחלק את הסיפור בין שני מוקדי ההתרחשות שלו? חלוקה כזו 'תאלץ' אותנו לחתוך משפטים ולהפריד בין חלקיהם, על פי שייכותו של כל חלק למוקד התרחשות זה או אחר.

הפִסקה האחרונה בסיפור (יד-טז) תחולק אף היא בין שני המוקדים הללו: אותם חלקים שלה העוסקים בהרחבת המלחמה בעמלק (בממד המקום או הזמן) ישתייכו עניינית לחלק המתרחש בשדה המערכה; ואילו תיאור בניית המזבח על ידי משה וקריאת שמו "ה' נסי" ישתייכו לחלק המתרחש על ראש הגבעה, הן מפני שכנראה שם בנה משה את המזבח (כדעת ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק טו) והן מפני שביאור שמו של המזבח מקשר אותו למטה הא-לוהים אשר ביד משה – המטה אשר שימש ב'נס' בידיו המורמות (ראה דברינו בסעיף ב בהקבלת פסקות א-א1).

נעתיק כאן פעם נוספת את הסיפור כולו על פי 'המבנה הסינכרוני' שלו (כלומר: מבנה המבליט את תכונתו המיוחדת של הסיפור, שיש בו תיאור לסירוגין של שני אירועים המתרחשים בו-זמנית במקומות שונים). חלוקת הסיפור לשתי מחציות על פי המבנה הזה יוצרת קו חיתוך מאונך בין שתי מחציותיו, כמתואר בטבלת המבנה. אירועים שהתרחשותם בשני המקומות היא בו-זמנית יוצבו בטבלה זה מול זה כשקו כפול (=) מקביל ביניהם לסימן שוויון. אירועים הבאים בזה אחר זה בשני המקומות ייכתבו בגבהים שונים לפי סדר התרחשותם.

  בשדה המערכה   על ראש הגבעה
א (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ

בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

= מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה

וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.

(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה
   לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק = וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
ב (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ
וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
    וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ 
וְגָבַר עֲמָלֵק.
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

ב1  

(יג)

 

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
א1 (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
(טו)

(טז)

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי.

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

 מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

 

הבה נתבונן עתה בשתי מחציותיו הללו של הסיפור[13] ונעיר כמה הערות הנוגעות לשתיהן. לאחר מכן נדון בכל מחצית בפני עצמה.

א. קיים הבדל עקרוני בין שתי המחציות הללו: את המחצית הימנית – בשדה המערכה – ניתן לקרוא ברצף, כסיפור העומד בפני עצמו. אין הדבר כן במה שנוגע למחצית השמאלית – על ראש הגבעה: אין לה עמידה עצמאית, והבנתה אפשרית רק אם קוראים אותה ביחד עם המחצית שמולה. משמעות הדבר היא שההתרחשות הריאלית, במישור הארצי שבו היא מתקיימת, ניתנת להבנה כשלעצמה – אף אם הבנה זו לוקה בחסר. לעומת זאת ההתרחשות 'המטפיזית' – זו שעל ראש הגבעה – אינה עומדת בפני עצמה; היא קיימת רק מחמת זיקתה למציאות הריאלית בשדה המערכה.

 

ב. האם 'מבנה סינכרוני' זה שומר על עקרון שוויון המחציות של הסיפור המקראי? אכן כן: במחצית הימנית 60 מילים, ובשמאלית – 59 מילים.[14]

 

ג. הקווים המאוזנים בטבלת המבנה הנוכחי נועדו להזכיר את החלוקה של הסיפור לפסקות על פי המבנה הקודם. והנה, מתברר כי בכל פסקה בסיפור ישנה התרחשות כפולה: מה שקורה במקום אחד בפסקה זו נמצא בזיקה למה שקורה במקום האחר באותה פסקה. רק הציר המרכזי (רובו של פסוק יב) מצוי כולו בתחום של ראש הגבעה, ואין לו כל מקבילה בשדה המערכה. דבר זה מלמד על חשיבות הציר המרכזי מחד, ומאידך – על עדיפות ההתרחשות על ראש הגבעה, הווה אומר: המפתח לפתרון בעייתו של הסיפור מצוי על ראש הגבעה.

 

המחצית המתרחשת בשדה המערכה

ההבדל המהותי בין ההתרחשויות המתוארות בשתי המחציות בא לידי ביטוי באופייה הלשוני של כל מחצית.

המחצית הימנית היא סיפור 'המלחמה בעמלק'. השם 'עמלק' מופיע במחצית זו שבע פעמים כמילה מנחה, ואינו מופיע כלל במחצית האחרת. שלוש ההופעות הראשונות (ח "ויבא עמלק וילחם"; ט "וצא הלחם בעמלק"; י "ויעש יהושע… להלחם בעמלק") מניחות את התשתית למלחמתו של יהושע, ההופעה הרביעית – המרכזית (יא "וגבר עמלק") – מציינת את בעיית הסיפור, ואילו שלוש ההופעות האחרונות (יג "ויחלֹש יהושע את עמלק"; יד "מחה אמחה את זכר עמלק"; טז "מלחמה לה' בעמלק") מציינות את ההתגברות על עמלק בהווה של הסיפור ולעתיד לבוא.

במחצית זו מצויים כמה שורשים בעלי אופי 'מלחמתי', וכולם בזיקה לעמלק:

  • לח"מ – שלוש פעמים כפועל בפסוקים ח-י, ופעם אחת כשם עצם 'מלחמה' בפסוק טז.
  • גב"ר – פעמיים בפסוק יא.
  • חל"ש – פעם אחת בפסוק יג.
  • מח"ה – הופעה כפולה בפסוק יד.

אף לא אחד מן השורשים הללו מצוי במחצית האחרת של הסיפור.

לבסוף נעיר כי שמו של יהושע – מצביא המלחמה – מופיע במחצית זו ארבע פעמים, אך אינו נמצא כלל במחצית האחרת.

המחצית שעל ראש הגבעה

המילה המנחה המתבלטת במחצית זו לכל אורכה והחוזרת בה שבע פעמים היא המילה 'יד', שאינה מצויה כלל במחצית האחרת:

  1. (ט) … וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
  2. (יא)וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ 
  3.  וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ 
  4. (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים
  5.  וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו...
  6.  וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה…
  7. (טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

לרשימת הופעות אלו של המילה המנחה 'יד' ישנה חשיבות רב ביחס לבירור משמעות הרמת ידיו של משה. ההקבלה בין המילה המנחה הזו למילה המנחה 'עמלק' במחצית האחרת נועדה ללמד כי ה'יד' שעל ראש הגבעה היא אכן זו שמגברת את ישראל ושוברת את עמלק. ועוד נשוב לכך להלן. בינתיים נוסיף ונאמר כי השמות 'אהרן וחור' מופיעים יחדיו פעמיים רק במחצית זו.

שמו של משה מופיע במהלך הסיפור כולו שבע פעמים: שלוש במחצית הימנית וארבע בשמאלית. שם ה' מופיע רק בסיומו של הסיפור, פעמיים בכל מחצית.[15]

בעיוננו לפרשת וישלח (תש"ס) 'המפגש הכפול בין יעקב לעשו' ביארנו את היחס בין סיפור מאבקו של יעקב עם המלאך לבין תיאור מפגשו עם עשו המקיף את סיפור המאבק ההוא. אמרנו שם כי התהרחשות ה'מטפיזית' – מאבקו (הממשי) של יעקב עם המלאך – היא שקבעה את אופייה של ההתרחשות הריאלית שבאה לאחר מכן – המפגש עם עשו. ועוד הוספנו כי במקומות בודדים בתנ"ך מורם המסך, ולעינינו המשתאות מתגלה כי המציאות הריאלית שאנו מורגלים אליה, ושהיא הממלאה גם את במת הסיפור המקראי בדרך כלל, תלויה במציאות אחרת, עילאית ונסתרת, המצויה אף היא בתחום עולמנו זה.[16] ויותר מכך: המציאות הריאלית אינה אלא השתקפות של אותה מציאות אחרת.

מבנה הסיפור כפי שנחשף בפנינו עתה מלמד כי סיפורנו שייך לאותה קבוצה מצומצמת של סיפורים בעלי רובד כפול: המציאות בשדה המערכה בסיפורנו אינה אלא השתקפות של מה שמתרחש על ראש הגבעה.[17]

השאלות ששאלנו בסעיפים הקודמים של עיוננו בעניין הטעם להרמת ידיו של משה והשפעתה על גורל המלחמה ובעניין חומרת דינו של עמלק קשורות בשאלה כללית יותר על טיבו של סיפורנו: מהי סיבת הכפילות בסיפור זה? מדוע דווקא בו נתלית המערכה הצבאית מראשית הסיפור במערכה מסוג שונה, המתקיימת במרחק מה מעליה ובאותו זמן עצמו?

 

 

ד. מניין בא עמלק ומה היו מניעיו?

"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה). את הדיון המחודש בסיפורנו עלינו לפתוח בשאלה שלא ניתן לענות עליה מתך סיפורנו עצמו, אלא רק מתוך הזדקקות למקום אחר בתורה: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם" – מניין בא עמלק ומה היו מניעיו בבואו ממרחק להילחם בישראל? סיפורנו אינו משיב על שאלות אלו.

הזכרת השם 'עמלק' בסיפורים שזמנם רחוק מזמנו של סיפורנו לא תועילנו;[18] אנו צריכים לדעת היכן ישבו העמלקים בדור זה של יציאת מצרים. הסיפור החשוב ביותר לענייננו הוא סיפור המרגלים בפרשת שלח, שהתרחש קצת יותר משנה לאחר סיפור מלחמת עמלק.

העם הראשון שהזכירו המרגלים בדיווחם לישראל היה עמלק:

במדבר י"ג, כח-כט  אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ…

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר…

שמו של עמלק שב ועולה בהוראת ה' לישראל לפנות לאחוריהם:

י"ד, כה        וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

ולבסוף מוזכרים העמלקים בסיפור על ניסיונם של המעפילים לחדור לארץ מדרום למרות העונש שהושת על העם שלא להיכנס לארץ. משה מזהיר אותם:

י"ד, מב    אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם..

מג    כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.

המעפילים לא שמעו בקול משה:

מד      וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

מה    וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

עמלק ישב אפוא בדור זה של יציאת מצרים בגבולה הדרומי של ארץ כנען – בנגב, ושימש כמחסום הראשון והקשה ביותר בפני חדירת בני ישראל לארץ מצד זה. מוראם של העמלקים על ישראל היה בין הדברים שהמרגלים השתמשו בהם כדי להניא את ישראל מלהיכנס לארץ (כדברי רש"י לבמדבר י"ג, כט), וניסיון חדירה בפועל של המעפילים נהדף בתוקף על ידי העמלקים והכנענים היושבים בהר הנגב.

כדי להגיע לרפידים (הסמוכה להר סיני) היה על העמלקים לחצות שטחים נרחבים בחצי האי סיני. ואכן, הדבר נרמז בפסוק הראשון בסיפורנו: "ויבא עמלק…". ובכן, מדוע עשו זאת העמלקים?

מסתברים מאוד דבריו של קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ' 142-141):

כתוב כאן 'ויבא עמלק', כלומר שלא היה שם [באזור רפידים] מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו.

מלחמת עמלק היא אפוא מלחמת מנע אשר נועדה לקטוע את המשך דרכם של ישראל במדבר לכיוון ארץ כנען. המשכה מתואר בפרשת שלח, בחסמם את ניסיון הכניסה לארץ מדרום.

המקום והזמן שבהם בחרו העמלקים לתקוף את ישראל היו רגישים ביותר. בין יציאת ישראל ממצרים ביד רמה לבין הגעתם אל ארץ כנען כשהם מוכנים להיכנס אליה מצויה חוליית ביניים מסוכנת של ההליכה בדרך. והדרך הזו – בחזקת סכנה היא להולכים בה, והיא מהווה מקום של משברים תכופים עבור עם שאינו רגיל בנדודים, בייחוד בראשיתה.

והנה בחר עמלק לתקוף את ישראל בחוליה החלשה הזאת – בראשית הליכתם באותה דרך, במקום שבו צמאו למים ושבו הייתה מסה ומריבה, בשעת חולשה ומשבר וחוסר אמונה מצדם של ישראל "לאמר: היש ה' בקרבנו, אם אין".

כוונת ההתקפה העמלקית הייתה אפוא לשבש את המהלך הא-לוהי הגדול שראשיתו ביציאת ישראל ממצרים ותכליתו בהבאתם לארץ כנען על ידי ניתוק החוליה החלשה ביותר שבו מצוי מהלך זה – בראשית הדרך:

דברים כ"ה, יז          זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם..

יח        אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ … וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.

בכך הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו. שכן מלחמתו איננה מלחמת הגנה של עם מותקף המגן על עצמו (כמלחמתם של הכנענים בבוא ישראל לכבוש מהם את ארצם), ואף איננה התנפלות מזדמנת של שבטי נודדים מדבריים המחפשים שלל (כפי שרגילים לעתים להציג את מלחמתם בישראל); מלחמת עמלק היא תכנית מחושבת של עם שבא לסכל את תכניתו של ה' ביחס לישראל עמו. עמלק נוגע בנקודה חשובה ביותר בקורות עם ישראל במקרא: נקודת החיבור שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ. נקודה זו – הדרך – רגישה וחשופה לסכנות. הנטפל לנקודה זו ומנסה 'לחתוך' את המהלך בנקודת התורפה שלו – אין חמור ממעשהו.[19]

בדברים אלו ישנה תשובה לשאלה שנידונה בסעיף א של עיון זה – השונה מזו שהובאה שם ממדרש תנחומא ומדברי הפרשנים – ואף נודעת להם חשיבות רבה להבנת דבר ה' בפסקה המסיימת את סיפורנו ולהבנת מצוות מחיית עמלק בספר דברים. אולם לא באלה נדון עתה, כי אם בהשלכה אחרת של הדברים.

מלחמת עמלק היא בעצם מלחמת מבוא למלחמת כיבוש הארץ! עמלק בא מגבולה הדרומי של הארץ כדי לחסום את הדרך אליה, ואם כן המלחמה כנגדו היא מלחמה המיועדת לאפשר את המשך ההליכה בדרך אל הארץ. זמן קצר לאחר צאתם ממצרים ניצבו ישראל בפני אתגר ראשון הקשור בתכלית מסעם: הם התנסו במלחמתם של כובשי כנען (שבעתיד יתברר כי הללו יהיו בני הדור הבא).

 

 

ה. בין המלחמה במצרים על ים סוף לבין מלחמת עמלק ברפידים

פרשת בשלח מצויה בין שתי מלחמות – בין המלחמה בפרעה ובחילו שבראשה לבין מלחמת עמלק שבסיומה. אף שבין שתי המלחמות הללו מפרידים שבועות אחדים בלבד, הן נבדלות מאוד זו מזו, וחלק מן ההבדלים ביניהן ממחישים את ההתקדמות שחלה במצבם של ישראל מאז יצאו ממצרים ומאז נשתחררו מיראת משעבדיהם על שפת הים. הנה כמה מן ההבדלים הללו:

המלחמה במצרים מלחמת עמלק
עם בוא האויב: צעקה והיסטריה אין פוצה פה
"ה' ילחם לכם ואתם תחרִשון" העם נלחם את מלחמתו
משה מנהיג את האירועים יהושע מנהיג את הצבא
הניצחון הוא תולדת התרחשות נסית כפולה הניצחון מושג בדרך הטבע
ההתרחשות היא לילית המלחמה כולה נעשית ביום

 

מהו המכנה המשותף לכל ההבדלים הללו? תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מתוך דברינו בסוף הסעיף הקודם. המלחמה במצרים מהווה השלמת התהליך של יציאת מצרים; וכשם שכל תהליך יציאת מצרים היה כרוך בנסים גלויים שנעשו על ידי משה ובעמדה פסיבית של העם, כך היה גם בים סוף. מלחמת עמלק, לעומת זאת, מהווה ניצן ראשון של מלחמות כיבוש הארץ, לפיכך עומד בראש העם במלחמה זו יהושע – מי שעתיד לעמוד בראש ישראל בדור כיבוש הארץ.[20] משימת כיבוש הארץ מוטלת על העם, ואין ה' נלחם במקומם כפי שהיה בים סוף. וההבדל החשוב ביותר, הקשור להבדלים הקודמים שנידונו, הוא שמלחמת ים סוף נעשית בהנהגה א-לוהית נסית וגלויה, בעוד שמלחמת כיבוש הארץ, ואף המבוא שלה – מלחמת עמלק – נעשית בדרך טבעית. זמניהן של כל אחת משתי המלחמות מהווים עיצוב סמלי לשייכותן ההיסטורית: בקיעת הים הייתה בלילה, והאירוע כולו התרחש לאורך הלילה עד הבוקר, ובכך הסתיים בעצם ליל הגלות הארוך של ישראל במצרים; מלחמת עמלק, לעומת זאת, נעשתה ביום, "עד בא השמש", כדרכן של מלחמות כיבוש הארץ, שנערכו אף הן ביום (ואולי מסיבה זו דחה משה את המערכה ל"מחר").

למרות כל ההבדלים העמוקים הללו ישנו גם מכנה משותף לשתי המלחמות: בשתיהן פועלת ידו של משה האוחזת במטה הא-לוהים בזיקה אל מקום ההתרחשות של המלחמה. כך ציווה ה' את משה בים סוף וכך עשה משה:

י"ד, טז      וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ…

כא      וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה …

לאחר שנכנסו המצרים אל תוך הים שוב ציווה ה' את משה, ושוב עשה משה כן:

י"ד, כו      נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם …

כז      וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם…

 

הבה נשאל עתה בלשון המשנה: וכי ידיו של משה בוקעות את הים או משיבות את הים לאיתנו? ודאי שכן הוא, שהרי כך אמר ה' למשה: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו". אולם איש מן המתבוננים במשה האוחז את מטה הא-להים בידו ונוטה אותה על הים אינו מייחס את בקיעת הים למשה עצמו, אלא הכול מבינים כי משה פועל בשליחות ה' (כבכל פעולותיו באמצעות מטה הא-לוהים). "יד העבד כיד רבו", וידו של משה אינה אלא ייצוג נראה לעין של יד ה' הנסתרת הפועלת במציאות. דבר זה אינו נאמר מסברה בלבד, אלא הוא מפורש בסיומו של הסיפור ההוא:

י"ד, לא    וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם

וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

ידו של העבד גילתה לעיני העם את 'היד הגדולה' של ה'.

האם במלחמה טבעית, שאין בה שינוי סדרי הטבע והיא מתנהלת על פי מנהגו של עולם, פועלת גם כן יד ה'? ודאי שכן, אלא שבמלחמה כזו היא פועלת בסתר ואינה ניכרת לעין כול. במה תלויה אפוא מידת פעילותה של יד ה' במלחמה טבעית? היא תלויה בזכותו של העם הנלחם להיעזר בה, במידת קרבת ה' אשר לה זוכה העם. כאשר ה' בקרב העם – יזכה העם בניצחון, ובאין ה' בקרבו יקבעו מקרי הזמן ויחסי הכוחות הטבעיים את גורל המערכה.

הבה נבחן מלחמה טבעית אחרת בעמלק – זו שנערכה בעת הניסיון הכושל להיכנס לארץ, שנעשה בניגוד למצוות ה'. כך אומר משה למעפילים:

במדבר י"ד, מב  אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

מג      כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶהה' עִמָּכֶם..

לו אירע אותו מעשה מיד אחר יציאת מצרים, היה נאמר בו כי משה נמנע מלהשתתף באותה מלחמה ולא נטה את ידו עם מטה הא-לוהים האחוז בה על הנלחמים, ובכך ביטא את העובדה שיד ה' אינה פועלת בקרב ישראל. אולם בנסיבות שלאחר הקמת המשכן נאמר דבר שונה במקצת:

מד         וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

ועל כן הייתה התוצאה הסופית של אותה מלחמה – "וגבר עמלק": "וירד העמלקי… ויכום ויכתום…".

עתה אנו שבים אל סיפורנו. מבחינת העיתוי שבו מתרחש סיפור זה, מתקיים בו מפגש מעניין בין שתי תקופות ובין שתי הנהגות. אנו מצויים אמנם בסמוך ליציאת מצרים, בראשית הדרך שבה מוליך משה את ישראל במדבר ועוד בטרם ניתנה התורה לישראל. זהו עיצומו של עידן הנסים בתולדות ישראל: הנסים הכרוכים ביציאה ממצרים ואלו הכרוכים בהליכה במדבר. הנה במקום זה עצמו שבו מצויים ישראל בשעה זו – ברפידים – השתמש משה במטהו על פי מצוות ה' לעשיית נס:

ה-ו              וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם… ווּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ…

וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה.

אך הנה אל תוך עיצומו של עידן הנסים הזה פורצת מלחמה השייכת לעידן הבא – עידן כיבוש הארץ במלחמות טבעיות. אמנם משה הוא עתה מנהיג העם, והוא מצוי בראשית דרכו, ובידו מטה הא-לוהים אשר בו הכה את היאור ובו הכה זה עתה בצור והוציא ממנו מים. אולם משה, בלא שנצטווה על כך, מבין שזו שעתה של מלחמה טבעית שאת ניהולה עליו למסור ביד יהושע תלמידו – נציג הדור הבא ומנהיגו העתידי.

אולם נסיגת משה מניהול מלחמה זו מפני אותה התפרצות מלחמה טבעית בטרם זמנה אינה מבטלת את עצם קיומו ואינה משנה את השעה ההיסטורית האמתית שבה מצוי העם – שעה שבה מסמלים משה והמטה אשר בידו את יד ה' הגדולה, המנהיגה את ישראל בנסים ומושיעה אותם בכל צרתם.

וכאן מופיע הפתרון לאותו מפגש בין שתי תקופות ושתי הנהגות: משה, שבידו מטה הא-לוהים, אינו מסתלק מן המלחמה הזו אלא מעמיד עצמו לצד יהושע, והופך את ידו האוחזת במטה הא-לוהים לסמלה של יד ה' הפועלת במציאות הטבעית בדרך הנס הנסתר. ובכן, לא רק בשדה המערכה מתחולל שינוי ערכין?? במלחמה טבעית זו אלא אף על ראש הגבעה: משה והמטה – מחוללי הנסים הגלויים בשליחות ה' ממצרים ועד הנה – הופכים עתה למבטאי ההשגחה הא-לוהית הנסתרת, הפועלת במציאות הטבעית. כך הופכת דווקא מלחמה טבעית זו להזדמנות חינוכית יוצאת דופן לעיצוב תודעתו הדתית של דור זה המלומד בנסים: יד ה' פועלת לא רק בנסים הגדולים והניכרים לעין, אלא היא שמנהיגה גם את העולם הנוהג כמנהגו, והיא שנותנת לאדם ולעם כדרכיו וכפרי מעלליו.

השניות בסיפורנו – הרכבתו משני רובדי פעילות בו-זמניים שהאחד תלוי בחברו – נובעת מאותו מפגש בין שתי תקופות ובין שתי הנהגות המתרחש באירוע זה. משה ומטה הא-לוהים בידו, המבטאים עד עתה הנהגה א-לוהית גלויה ונסית, עוברים לבטא כאן את ההנהגה הנסתרת – אך בדרך של המשכיות ורציפות ובאופן הניכר לעין: מייצגי הנס הגלוי הופכים למייצגי הנס הנסתר, אך זאת הם עושים בגלוי.

 

 

ו. "הן לא קצרה יד ה' מהושיע…"

על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא שעושה מלחמה והיא ששוברת מלחמה.

המפרשים נמנעו מלפרש כך משום שמשה לא נצטווה כאן לנטות את ידו במטה, כפי שנצטווה בים סוף ובהוצאת המים מן הצור, ובייחוד מפני שאם ידיו של משה מייצגות את יד ה' – כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?

תשובת הדבר נמצאת במה שאמרנו קודם לכן. יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים ליבשה והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה והוא מתיש את יד ה' ומכבידה.

ישעיהו נ"ט, א-ב       הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ.

            כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם

הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ

שני אירועים אירעו ברפידים, ושניהם קשורים במטה הא-לוהים שביד משה. האירוע האחד הוא מריבת העם עם משה וניסיונם את ה' בקשר למים. התנהגות העם באותו אירוע – לחטא חמור נחשבה, חטא שהונצח גם בשמו של המקום – "מסה ומריבה – על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר: היש ה' בקרבנו אם אין" – וגם באיסור לדורות – (דברים ו', טז) "לא תנסו את ה' א-להיכם כאשר נסיתם במסה". ואף על פי כן זכו ישראל החוטאים בנס גלוי: ה' ציווה על משה לקחת בידו את מטהו, להכות בצור ולהוציא לעם מים – וכך היה. התנהלות עניינים זו אופיינית לכל הדור ההוא של יציאת מצרים וההליכה במדבר.

אך הנה נזדמן באותו מקום עצמו אירוע ששייך לספירה דתית אחרת ולתקופה עתידית – מלחמת עמלק. עתה ילמד העם לא רק זאת שיד ה' פועלת גם במציאות הטבעית – בנס הנסתר – אלא גם שאופייה של פעילות זו תלוי במעשיו שלו. ההתרחשות בשדה המערכה ברפידים ובראש הגבעה שמעליו היא תוצאה של מעשי העם באותו מקום בחטאם במסה ומריבה. הם ניסו את ה' "לאמר: היש ה' בקרבנו אם אין", ועתה הם ילמדו כיצד נראית המציאות כשהוא ישנו בקרבם – "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל", וכיצד היא נראית כשאינו בקרבם "וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק".

חטאם של ישראל ברפידים היה אמנם חטא חמור, אך לא כמו זה שחטאו מאוחר יותר, בחטא המרגלים בקדש ברנע. שם גרם חטאם לכך ש"אין ה' בקרבכם", ועל כן שום התאמצות אנושית לא תועיל. על כן "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה", ותעוזתם של המעפילים הוכתה לאחור על ידי העמלקים והכנענים החזקים מהם.

במקומנו למדו ישראל עד כמה נחוץ להם כי יהיה ה' בקרבם. משה ומטה הא-לוהים בידו אכן 'משו מקרב המחנה' במאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים – "היש ה' בקרבנו אם אין" – גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה.[21]

חיזוק פעולתה של יד ה' בקרב ישראל הוא תולדה של התחזקות מלמטה. כל כמה שיחפוץ העם יותר בנוכחות ה' בקרבו וכל כמה שיפעל להשגתה – כך יהא ראוי לה. 'הפתרון הטכני' המצוי במרכז הסיפור באמת אינו טכני. על ראש הגבעה מצויים נציגי ההנהגה של ישראל – משה, שליח ה' להנהגת ישראל באותו דור, אהרן, שעתיד להיות כוהן ה', וחור בן שבט יהודה – שבט המושלים. המאמץ המשותף של הנהגת ישראל באותו דור להשיב את יד ה' לפעול בקרב ישראל ביחד עם המאמץ הצבאי של יהושע ולוחמיו בשדה המערכה, הניבו את פעולת יד ה' אשר אפשרה את ניצחון יהושע על עמלק. הופעת יד ה' בסיפור באה באמירה גלויה בסופו: אחרי שש פעמים שבה מופיעה המילה 'יד' בסיפורנו בהקשר לידו של משה, מתגלה:

כי יד על כס י-ה: מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

ומבאר רש"י:

"ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית".

ישעיהו נ"א, ט-יא

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה'

 עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים.

הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.

הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה

הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.

וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם…

הערות:

[1] מבחינת מספר המילים קיימים הבדלים קלים בין הפסקות: פסקה א – 39 מילים; פסקה ב – 43 ; פסקה ג – 37.

[2] ראה לדוגמה את מבנה הסיפור על אלישע והאישה השונמית (מל"ב ד', ח-לז) כפי שתיארנו אותו במאמרנו 'החיבוק הכפול', מגדים יג, אדר תשנ"א עמ' 75-73.

[3] "מדֹר דֹר" משמעו מדור לדור, כל הדורות.

[4] המצווה מתחילה רק "בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ…" (פסוק יט), דהיינו בעוד דורות רבים.

[5] עם עובד, תל אביב תשכ"ח, עמ' 225-224.

[6] תשובה זו מצויה אף בדברי רש"י לפסוק יד ד"ה כתב זאת זכרון, בחזקוני לאותו פסוק ד"ה את זכר עמלק ובמפרשים נוספים כאן ובספר דברים. בדרך זו הלך אף קריב בספרו שבעת עמודי התנ"ך – ראה הערה 5.

[7] בפסקות שבאמצע, ב-ב1, מופיעים השורשים גב"ר, חל"ש, ואף בראשה של פסקה א1 מופיע השורש מח"ה.

[8] המילה 'נס' מופיעה 21 פעמים במקרא במשמעות זו; שתיים מן ההופעות הן בהשאלה, כאשר בני אדם מסוימים הופכים ל'נס' – לדוגמה ולמשל לאחרים (במדבר כ"ו, י; ישעיהו י"א, י). אין ברור אם יש קשר בין המשמעות הזו של המילה לבין המשמעות הרווחת שלה בלשון חכמים, כמעשה פלא החורג ממנהגו של עולם. רש"י פירש את המילה נס בפסוקנו, בעקבות המכילתא כאן ובעקבות אונקלוס, על פי שימושה בלשון חכמים, ולפלא הוא שגם ראב"ע בביאור הקצר פירש כך.

[9] במחצית הראשונה היזמה הייתה בידי עמלק, ואילו התגובה שכנגד שבאה מצדם של ישראל – לא צלחה. במחצית השנייה מצליחה התגובה של ישראל לחלוש את עמלק במערכה זו שהוא כפה עליהם, ואילו מצד ה' באה היזמה של מלחמת חרמה בעמלק.

[10] מסכתא דעמלק פרשה א, מהדורת הורוביץ-רבין עמ' 179.

[11] משמע מן המכילתא שמעשי משה על ראש הגבעה נעשו, לשיטתה, על פי ציווי של ה'. זו אף דעתו של ראב"ע בביאורו הקצר לפסוק יא: "זה שהרים משה ידו – במצווה עליונה". וצריך עיון מניין זאת.

[12] 'והיה כאשר ירים משה ידו – וראה ישראל את מטהו – וגבר'. במשנה שבמסכת ראש השנה נמצא דיון מעין זה שביחס לידיו של משה גם ביחס לנחש הנחושת. אלא ששם נאמר במפורש (במדבר כ"א פסוקים ח-י) "והיה כל הנשוך וראה אתו וחי… והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי". דבר זה רק מבליט את צדקת שאלתנו.

[13] עלינו להעיר כי כל הממצאים שיובאו להלן נמצאו בשלבים שונים של עיון לאחר חציית הסיפור בדרך המופיעה בטבלה, והם לא השפיעו על דרך החלוקה. הערה זו נכונה גם ביחס למבנה הקודם שתואר בעיוננו.

[14] תופעה דומה – יחידה ספרותית, שאמנם אינה סיפור, הנחצית לשתי מחציות שוות על ידי 'קו אנכי' המבדיל בין שני נושאים המתחלפים בה תדיר – מצאנו בעוד שני מקומות בעיונינו בשנת תש"ס: בעיוננו לפרשת ויקהל 'המבוא לתיאור עשיית המשכן: התשתית החומרית והתשתית האנושית' סעיף ב; ובעיוננו לפרשת ניצבים 'פרשת התשובה והגאולה (דברים ל', א-י)' סעיף ג.

[15] הופעתו השנייה במחצית השמאלית היא בצורה מקוצרת 'י-ה'. ועוד יש להעיר כי בראש הסיפור נזכר 'מטה הא-להים'.

[16] ישנם סיפורים במקרא שבהם קודם לתיאור התרחשות ארצית תיאור של התרחשות שמימית שבה נקבע אופי האירועים על הארץ. כך הוא, לדוגמה, תיאור ההתייעצות בפמליה של מעלה אודות הדרך לענוש את אחאב בנבואת מיכיהו בן ימלה (מל"א כ"ב, יט-כב), ותיאור דומה אנו מוצאים בעניין ההיתר שניתן לשטן לנסות את איוב בסיפור שבראש ספר איוב. לא בסיפורים מעין אלה ענייננו עתה.

[17] מלבד סיפור המפגש הכפול של יעקב עם עשו ניתן לכלול בקבוצה זו גם את סיפור בלעם והאתון בפרשת בלק ואת מה שבא בהמשכו (ראה עיוננו לפרשה זו בתש"ס 'פרשת האתון – סוף מעשה במחשבה תחילה'). ההבדל בין שני הסיפורים הללו לבין סיפורנו הוא שבשניהם קדם האירוע 'המטפיזי' וקבע את אופיו של האירוע הריאלי שיבוא לאחריו – וכך הם גם באים בסיפור בזה אחר זה – בעוד שבסיפורנו מתרחשים שני האירועים בו-זמנית ועל כן הסיפור הוא סינכרוני.

[18] פעמיים בספר שופטים נקשר מקום מושבו של שבט אפרים בעמלק (ה', יד; י"ב, טו), וקשה לעמוד על יסודו של קשר זה. באזכור האחרון של עמלק במקרא (דהי"א ד', מב-מג) נאמר שבימי המלך חזקיהו ישבה "שארית הפלטה לעמלק" בהר שעיר. אולם ברוב האזכורים של עמלק, החל מתיאור מסעם של ארבעת המלכים בבראשית י"ד, ז ועד למלחמותיו של דוד בהם בשמ"א כ"ז, ח ושם ל', א-ב, נקשרים העמלקים לאזור הנגב. דבר זה מתאים למקומם גם בדור יציאת מצרים.

[19] אין זה משנה מבחינת היחס של התורה למעשה עמלק כיצד תפסו העמלקים עצמם את מעשיהם. חומרת מעשיהם נובעת מן המשמעות האמתית שיש ליציאת מצרים ולכניסה לארץ על פי תפיסת התורה.

[20] אף שאנו עומדים לפני חטא המרגלים, נראה ששייכותו של יהושע לסוג ההנהגה המתאימה לכיבוש הארץ מהווה נתון ידוע.

[21] השם רפידים נדרש על ידי רבי יהושע (סנהדרין קו ע"א) "שריפו עצמן מדברי תורה", ובנוסח מדרשים מאוחרים: "שרפו ידיהם מן המצוות". אולם בסיפור מלחמת עמלק נדרש השם רפידים דווקא על רפיון ידיו של משה.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

איכה – פרק ג – הקריאה לחשבון נפש ולתשובה

לשיעור שמע

דילוג לתוכן