טעמם של קרבנות היום השמיני והסבר חטאם של נדב ואביהוא על פיו

טעמם של קרבנות היום השמיני והסבר חטאם של נדב ואביהוא על פיו

 

קובץ word להורדה: טעמם של קרבנות היום השמיני

 

בראש עיוננו לפרשת צו עמדנו על ייחודם של פרקים ח'-י' בספר ויקרא. בתוך ספר המכיל ציוויים רבים הבאים ברצף, מתוארים בפרקים ח'-י' מעשים שנעשו במשך שבעת ימי המילואים (פרק ח') וביום השמיני (פרקים ט'-י').

פרק ח' מתאר את קיום ההליך שנועד לקדש את אהרן ובניו להיות כהנים לה'. הציווי המלא על המעשים שיש לעשותם לשם כך נכתב בפרק כ"ט בספר שמות (פסוקים א-לז). היחס בין שמות כ"ט לויקרא ח' הוא כיחס בין פרשות תרומה-תצוה לפרשות ויקהל-פקודי – בין הציווי המפורט על עשיית המשכן לבין התיאור המפורט על קיומו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

בפרק ט' בספר ויקרא מתחיל תיאור של אירוע חדש ובלתי-צפוי, תיאור הפותח בפסוק, שמחד קושר אירוע זה אל אירועי הפרק הקודם, אך מאידך משמש כותרת ליחידה ספרותית חדשה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ובכן, הסתיימו שבעת ימי המילואים, אהרן ובניו הפכו להיות כהנים גמורים – 'נתמלאו ידיהם', ועתה מגיע היום השמיני, שבו אהרן ובניו משמשים כבר ככהנים במשכן (במקומו של משה ששימש עד עתה). אנו מצפים שעתה תחל שגרת העבודה במשכן, ואהרן ובניו יקריבו את התמידים כסדרם ואת הקרבנות השונים שהעם יביא למשכן. והנה הפתעה: משה קורא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ושוב הוא מצַוה להקריב קרבנות מיוחדים ליום זה, כאילו לא הסתיימו שבעת ימי המילואים על קרבנותיהם המיוחדים.

אלא שבאמת אין הציווי של משה בפרקנו מהווה המשך לציווי על שבעת ימי המילואים: הקרבנות – אינם אותם קרבנות; המקריבים – אינם אותם מקריבים; והציווי של משה בראש פרקנו הוא ציווי חדש ובלתי מוכר – אין לו כל רמז בשמות כ"ט וגם לא בויקרא ח'. דבר זה מעורר את השאלה מה טעמם של קרבנות היום השמיני, ומדוע לא הספיקו קרבנות שבעת הימים שקדמו.

בטעמם של קרבנות היום השמיני נדון בשני הסעיפים הראשונים של עיוננו. בשלושת הסעיפים שאחריהם נדון בחטאם של נדב ואביהוא וננסה לבארו בדרך חדשה המבוססת על טעמם של קרבנות היום השמיני. בנספח לעיוננו נשלים את הדיון באמצעות ניתוח ספרותי של סיפור האירועים ביום השמיני.

 

א. טעמם של קרבנות היום השמיני בהשוואה לקרבנות ימי המילואים

מהו טעמם של הקרבנות המיוחדים של היום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים שגם בהם הוקרבו קרבנות מיוחדים לשם מילוי ידם של הכהנים?

הנה דברי רמב"ן בעניין זה (בפירושו לְ-ט', ב באמצע ד"ה ויאמר אל אהרן):

והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כ"ט, א), כי שם לא ציווה רק על המילואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מילואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם (- הכהנים ולא משה) יקריבו הקרבנות.

והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כעניין מנחת חביתים לדורות ביום הימשח אותו (ויקרא ו', יב-טו).[1]

ובכן, כיוון שביום השמיני מתחילים הכהנים לעבוד במשכן, רואה רמב"ן את קרבנות היום השמיני כקרבנות חינוך שמביאים הכהנים ביום ראשית עבודתם, וכמו שלדורות מצטווה כל כהן להביא 'מנחת חינוך' ביום שבו הוא מתחיל לראשונה את עבודתו במקדש.

כנגד דברי רמב"ן הללו יש לטעון שלוש טענות:

א.    האם אין ניתן לראות בקרבנות המילואים קרבנות לשם חינוך הכהנים?

ב.    מנחת החינוך האישית הובאה על ידי אהרן וכל אחד מבניו ביום ראשית עבודתם, כפי שנצטוו: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (ו', יג), ומה צורך אפוא בקרבנות חינוך נוספים?

ג. רוב הקרבנות המובאים ביום השמיני הם קרבנות שמביא העם, ולא אהרן ובניו (ועל כך נרחיב להלן)!

נראה שהטעם לקרבנות היום השמיני מפורש בכתוב פעמיים: לאחר שמשה מפרט באזני אהרן ובניו וזקני ישראל את כל הקרבנות שעליהם להביא (פסוקים א-ד) הוא מסיים את הוראתו במילים: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". וכשהוא מצַוה על הקרבתם של קרבנות אלו הוא פותח את דבריו (בפסוק ו) במילים: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' ". רש"י פירש את הטעם בפסוק ד כך:

"כי היום ה' נראה אליכם" – … לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה.

וכך פירש גם חזקוני:

"כי היום ה' נראה אליכם" – וראוי להקריב ולהתראות בו לפני הקב"ה בכמה מיני קרבנות האמורים בעניין – חטאת עולה מנחה שלמים.[2]

אלא שטעם זה, אין בו כדי להסביר את הקרבנות המסויימים שעליהם מצַוה משה ביום השמיני ואת החלוקה בהבאת הקרבנות הללו בין אהרן לבין בני ישראל. השוואת קרבנות היום השמיני לקרבנות שבעת ימי המילואים עשויה לסייע בכך.

קרבנות שבעת ימי המילואים וקרבנות היום השמיני נפתחים בדרך דומה: בפר בן בקר לחטאת (וביום השמיני: עגל בן בקר) ואיל לעולה. בשני המקומות מטרת החטאת היא לכפר בעד אהרן (ובעד בניו), ובשבעת ימי המילואים נתפרש בכתוב כי מטרת החטאת הזאת היא לכפר גם על המזבח (שמות כ"ט, לו-לז; ויקרא ח', טו)[3].

מכאן ואילך שונים קרבנות ימי המילואים וקרבנות היום השמיני שוני ניכר: בשבעת ימי המילואים מצטרף לפר החטאת ולאיל העולה איל נוסף לשלמים ומנחה מורכבת, והם הם קרבנות 'המילואים' של אהרן ובניו (ויקרא ח', כח).

ביום השמיני, לאחר עגל החטאת והאיל לעולה שמביא אהרן, באה סדרת קרבנות שאותם מביא העם:

 

ט', ג וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת

וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.

ד  וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה'

וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן…

 

הרכב קרבנות זה – חטאת ועולה; שלמים ומנחה – הוא המאפיין גם את קרבנות אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, ורק בטיבם של הקרבנות ישנם הבדלים[4]. נמצא, שדווקא העם ביום השמיני, הוא המקביל לאהרן ובניו בשבעת ימי המילואים!

 

שותפותו של העם בקרבנות היום השמיני ניכרת מתחילת הסיפור:

 

ט', א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.[5]

ג  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת…

כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

אף בשבעת ימי המילואים נזכר העם (ח', ג-ד): "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". אולם שם הם היו צופים בלבד. לעומת זאת, ביום השמיני העם הוא העיקר: זקני ישראל שותפים לאהרן ולבניו בקבלת הציווי ממשה; העם הוא שמביא את קרבנותיו, ולאחר מכן (ט', ה) "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה' " – לא כצופים, אלא כבעלי הקרבנות שאהרן ובניו מקריבים בשמם ולמענם; והחשוב מכול: תכלית כל המעשים היא: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (פסוק ד) – אל העם (מילים אלו נאמרות אל בני ישראל); "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָםוַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (פסוקים כג-כד).

נמצא, שתפקיד הקרבנות של היום השמיני הוא לחנוך את המשכן כמקום להקרבת קרבנותיו של העם, ו'לחנוך' את העם בעבודת המשכן. המשכן אינו של הכהנים אלא של העם כולו, ואילו הכהנים הם שלוחי העם בעבודה במשכן ובהקרבת קרבנות העם בו.[6] לפיכך, ביום השמיני, שבו מתחיל המשכן לתפקד ככזה, יש לחנוך את המשכן בקרבנות מיוחדים שיביא העם באותו יום.

אלא שכדי לחנוך את המשכן ככזה, יש צורך בכהנים אשר ישרתו את העם ויקריבו את קרבנותיו במשכן. ולפיכך צריך מילוי ידי הכהנים להקדים את חנוכת משכן העם ביום השמיני.

אם כֵּנים אנו, יש לשאול: מדוע אפוא מביא אהרן ביום השמיני עגל לחטאת ואיל לעולה לכפר בעדו? האם אין זו חזרה על קרבנות אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים?[7] ובכן, קרבן אהרן ביום השמיני מתחייב מן הצורך שיקריב את חטאת העם ואת עולתו, שהם העיקר ביום הזה. כלל הוא, שכמותו אנו מוצאים גם בעבודת הכהן ביום הכיפורים, שהמכפר על העם צריך קודם לכפר על עצמו, בטרם יבוא לכפר על הכלל. וכך כותב ראב"ע בביאורו לְ-ט', ז (ובדומה כתב חזקוני):

ובפר החטאת תכפר בעדך, ואחר כך תעשה קרבן העם וכפר בעדם, כי לא יוכל אדם לכפר על אחר, עד היותו טהור מכל חטא.

עתה יש לשאול, כיצד מתיישב טעם זה לקרבנות היום השמיני, טעם העולה מהתבוננות בסוגי הקרבנות הללו ובשייכותם לעם (תוך השוואה לקרבנות שבעת ימי המילואים), עם הטעם המפורש בכתוב: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם"?

התשובה היא, כי הטעם המפורש בכתוב הוא טעם עקיף: כיוון שהיום הוא יום חנוכת המשכן כמשכן העם, דין הוא שלא יהא זה יום עבודה שגרתי, אלא שכבוד ה' יתגלה לעיני העם ביום זה, בקבלת קרבנותיהם ברצון, באש שתצא מלפני ה' ותאכל את קרבנות החניכה של העם.[8]

 

ב. קרבנות היום השמיני בהשוואה לקרבנות יום הכיפורים

בפירושו לראש פרשתנו (ד"ה ויאמר אל אהרן) מעיר רמב"ן הערה קצרה ומעוררת מחשבה:

והנה קרבן אהרן (- ביום השמיני) – כקרבנו ביום הכיפורים בשווה; וחטאת העם – כחטאתם ביום הכיפורים, שעיר עיזים אחד.[9]

הבה נציג את הפסוקים בשני המקומות בדרך שתבליט את השווה ואת הדומה ביניהם, אך גם את ההבדלים בין דיני הקרבנות של היום השמיני ושל יום הכיפורים, וגם את הדינים המייחדים רק את אחד משני הימים הללו וחסרים ברעהו.[10]

 

  היום השמיני יום הכיפורים
1. ט', ב וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן

קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת

וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם

ט"ז, ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ

בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת

וְאַיִל לְעֹלָה

2.     ג  וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:

קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת

וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.

     ה  וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח

שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת

וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה

3.     ד  וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים…

וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן

4.     ז   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ

וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ

וְכַפֵּר בַּעַדְךָ…

    יא    וְהִקְרִיב אַהֲרֹן

אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ

וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ

5.     יב   וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ

מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'

וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה

וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

יג   וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'

וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת…

6.     ח  … וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ

ט  וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו

וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם

וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ…

    יא   וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ

יד   וְלָקַח מִדַּם הַפָּר

וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ

עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.

7.  

יא וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר

שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

     כז  וְאֵת פַּר הַחַטָּאת…

יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם…

8.     טו וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם

וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם

וַיִּשְׁחָטֵהוּ

וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן

    ט   וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.

טו  וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם

וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.

9. י', טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת

דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה

וְהִנֵּה שֹׂרָף

יח הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

    כז   … וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת

אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ

יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ

                                              המטרה
10. ט', ד כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם

ו   וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'

כג וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם

כד  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ…

 

ב   כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת

 

הבה נציין עתה, מהם הדברים העקרוניים המייחדים כל אחד משני הימים (ולא כולם באו לידי ביטוי בטבלת ההשוואה שלעיל):

 

המייחד את היום השמיני שאינו ביום הכיפורים

  • שלמי ציבור ומנחה הנאכלים על ידי הכהנים (י', יב-טו). דבר זה אינו אפשרי ביום הכיפורים שהוא יום צום.
  • השתתפות פעילה של העם בשלבים שונים של עבודת היום.
  • כבוד ה' נראה אל כל העם: אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את האימורים שעל המזבח.

 

המייחד את יום הכיפורים שאינו ביום השמיני

  • הקטרת קטורת מבית לפרוכת.
  • חטאת אהרן וחטאת העם הן חטאות פנימיות שמזין מדמן מבית לפרוכת.
  • שעיר חטאת נוסף המשתלח לעזאזל ונושא עליו את כל עוונות בני ישראל.
  • תאריך קבוע לעבודה זו בכל שנה ושנה בעשור לחודש השביעי; יום שבת שבתון ותענית.

ובכן, מה יש ללמוד מן הדמיון המרשים בין עבודת אהרן ביום השמיני לבין עבודתו ביום הכיפורים, ומה יש ללמוד מן ההבדלים בין עבודות שני הימים הללו?

עבודת היום השמיני – תכליתה ברורה, ועמדנו על כך בסעיף א של עיוננו: תכליתה לחנוך את המשכן מבחינת שייכותו לעם כולו (או שמא: 'לחנוך' את העם לעבודת המשכן). חטאת העם נועדה לכפר על העם, בטרם תחל עבודת הקרבנות הקבועה על המזבח ובטרם יביאו ישראל את קרבנותיהם למשכן.

הדמיון של עבודת היום השמיני לעבודת יום הכיפורים בא ללמד דווקא על תכלית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: אף ביום הכיפורים תכלית העבודה היא לחדש בטקס שנתי את היחס הראוי בין העם לבין המשכן, או בלשון אחר, לחנוך את המשכן מחדש מבחינת שייכותו לעם.[11]

אלא שיש הבדלים מהותיים בין שתי החניכות הללו של המשכן, והבדלים אלו מתבטאים בהבדלים בין עבודותיהם של שני הימים הללו:

החניכה ביום השמיני – עיקרה בחידושה, בראשוניותה, והיא מהווה המשך לחנוכת המשכן כולו כמקום ההיוועדות של ה' עם משה בראש חודש ניסן, ולשבעת ימי המילואים שבהם נחנכו הכהנים לעבודת המשכן.[12]

העם והכהנים לא פגעו עדיין בקדושת המשכן, לא בחטאים שחטאו ולא בטומאה שטימאו את המשכן, שהרי זה עדיין לא פעל. תכלית קרבנות היום השמיני היא יצירת טיהור הדדי של העם ושל המזבח (באמצעות חטאת העם) לקראת תחילת הקשר ביניהם.

לפיכך במוקד הפעילות של עבודת היום השמיני נמצא המזבח החיצוני: דמן של שתי החטאות מוזה אך עליו, ועל כן הללו הן חטאות חיצוניות[13]. המטרה של עבודת היום השמיני היא להפוך את המזבח הזה למוקד עבודתם של ישראל. ולפיכך אין העבודות הפנימיות (הקטורת, הנרות) נזכרות ביום הזה, אף שוודאי נעשו בו. רק עולת התמיד נזכרת בו (ט', יז), משום שהיא נעשית על המזבח החיצון, ואם כן יש לה שייכות לעבודת היום המיוחדת ולהתגלות כבוד ה' שתיראה על גביו.

כיוון שזהו עניינו של היום השמיני, אף התגלות כבוד ה' ביום הזה תיראה על המזבח החיצוני, לעיני כל העם הניצב מחוץ לאוהל מועד.

עבודת היום השמיני כרוכה גם בשמחה; שמחת החינוך והחידוש של עבודת המשכן אשר בתוך בני ישראל, ושמחת הזכייה בהתגלות כבוד ה' באמצעות האש היוצאת מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות שעל המזבח. השמחה ביום הזה מתבטאת באכילת הקרבנות ובשלמי הציבור המוקרבים בו. שמחה זו מתבטאת גם בתגובת העם על התגלות כבוד ה' (ט', כד): "וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

שונה המצב ביום הכיפורים: הצורך בטיהור ובכפרה של העם ושל המקדש נובע מהצטברות של חטאים שחטא העם ושחטאו הכהנים, ומפני הטומאה שטימאו את המקדש. הללו פגעו במקדש, והם מחייבים 'איפוס' פעם בשנה – טיהור הדדי של העם ושל המקדש בקרבנות שונים, ובעיקר בחטאות המוקרבות ביום זה – כדי להחזיר את המקדש למצבו הראשוני, כבעת הקמתו.

עניין כפרת העוונות הוא אפוא מרכזי ביום זה, והוא הקובע את אופיו כיום תענית וכיום שבת שבתון. דבר זה מונע כל אכילה בעבודת הקרבנות של היום, ומכאן העדר שלמים ומנחה בין קרבנות העם ביום הזה, ואף החטאות אינן נאכלות בו כמובן.

כפרת העוונות של העם מחייבת את השעיר המשתלח לארץ גזרה ונושא אתו את עוונות בני ישראל, דבר שאינו שייך כמובן ליום השמיני.

עוונות הכהנים ועוונות בני ישראל שנעשו במשך כל השנה פגעו בקדושת המשכן כולו, ועל כן יש צורך בטיהור ובכפרה של כולו – הקודש הפנימי, אהל מועד והמזבח החיצוני (ט"ז, טו-כ).[14]

חידוש היחס הראוי בין ישראל לבין ה' השוכן בתוכם, מדי שנה שנה, מלֻוה אף הוא בהתגלות מיוחדת של ה', אך זו אינה קשורה במזבח החיצון ואינה פומבית. אדרבה, זוהי התגלות פנימית בקודש הקודשים, שזוכה לה בשם ישראל כולם אך הכהן הגדול שנכנס לפניי ולפנים: "כִּי בֶּעָנָן (- הקטורת שיקטיר הכהן בקודש הקודשים) אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". עד לשם הגיעה הפגיעה של טומאות בני ישראל ושל חטאיהם, ושם מרכז הפעילות לתיקון ולטיהור באמצעות הזאת דם החטאות. לפיכך שם גם נראה ה' לישראל (באמצעות הכהן הגדול), לקבל את עבודתם ביום הזה ברצון.

התגלות פנימית זו מחייבת כיסוי בענן, וזו תכליתה של עבודת הקטורת שמקטיר הכהן הגדול – להסך בענן את מקום ההתגלות[15]. עבודה זו אינה נחוצה ביום השמיני, שבו קודש הקודשים טהור מחטא ומטומאה. לפיכך ביום הזה אין בקודש כל עבודת הזאה, וגם ההתגלות אינה בו אלא במזבח החיצון.

ובכן, אף שעבודות יום הכיפורים הן פנימיות יותר, אין הדבר מעיד על חשיבות עבודת יום הכיפורים על פני זו של היום השמיני. פנימיות העבודה ביום הכיפורים נובעת מן הצורך לתקן את מה שנפגם, ושפגמו חדר עד פנימו של המשכן. לעומת זאת, מטרת העבודה ביום השמיני, לחנוך את ראשית הקשר בין המשכן לבין עם ישראל, כרוכה בשמחת החידוש ובהתגלות כבוד ה' לעיני כל העם.[16]

 

ג. מה היה חטאם של נדב ואביהוא?

עתה אנו מגיעים אל השאלה הגדולה הניצבת לפני הפרשנים שבכל הדורות, והיא: מה היה חטאם של נדב ואביהוא שבגללו אכלה אותם האש שיצאה מלפני ה'?

לא נוכל במסגרת עיון זה לפרוש את כל התשובות שניתנו על כך במהלך הדורות, ואת מה שיש להקשות על כל תשובה. ברם נציג כאן קני מידה לבחינתה של כל תשובה כזאת:

  1. ראשית, חייב פירוש חטאם של נדב ואביהוא להלום את המילים המתארות את המעשה שעשו:

 

י', א    וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ

וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת

וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

 

המילים הדורשות ביאור כאן הן בעיקר "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"[17].

 

כמו כן, ראוי שהפירוש המוצע יתאים גם לְמה שנאמר בראש פרשת אחרי מות:

 

ט"ז, א וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.

ב  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ

וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת… וְלֹא יָמוּת…

 

אלא שבפרשת אחרי מות אין תיאור מדוייק של המעשה שעשו נדב ואביהוא, והקישור של מעשה זה לציווי על אהרן בהמשך ניתן להתפרש בדרכים שונות.

 

  1. הפירוש המוצע צריך גם להסביר את סיבת טעותם של נדב ואביהוא, או את המניע שלהם למעשה שעשו. טעות 'טכנית', בדבר שאינו קשור בנסיבות האירוע של היום השמיני – אינה מסתברת. מסתבר שברקע לטעותם של נדב ואביהוא מסתתר כשל עקרוני, שיש בו פגיעה בכוונת הציווי האלוהי ביחס ליום הזה. דבר זה יוכל להסביר את עונשם החמור כהגנה על אופיו של היום השמיני, ולקשור את מעשה נדב ואביהוא ואת עונשם לנושא הסיפור השלם על אירועי היום השמיני.

 

עתה נציג שני פירושים של מפרשי פשט, ונבחן אותם על פי קני המידה הללו.[18]

 

חזקוני: הבאת הקטורת משל יחיד

חזקוני מפרש כי הקטורת שהקריבו נדב ואביהוא הייתה קטורת התמיד של הבוקר, ומעשה זה כשלעצמו מעשה ראוי היה, כיוון שביום השמיני כבר נהגו תמידים כסדרם[19]. הם נכנסו אפוא לאהל מועד כדי להקריב את הקטורת על מזבח הקטורת, אלא שקטורת זו הביאו נדב ואביהוא משלהם, ואילו הקטורת – קרבן ציבור היא, ובאה אך משל הציבור. קטורת שמביאים משל אדם פרטי היא 'קטורת זרה', ואסורה בהעלאה על מזבח הקטורת (שמות ל', ט).

כיצד מתיישב פירוש זה עם הנאמר בכתוב שהקריבו "אֵשׁ זָרָה"? חזקוני עונה על כך ש'קטורת זרה' נקראת בכתוב זה 'אש זרה' "שהרי אי אפשר לקטורת בלי אש". סמיכות הקטורת והאש במציאות מאפשרת החלפתן בלשון, והדבר מכונה 'מיטונימיה'. פרשנים אחרים הציעו לפרש זאת כלשון קצרה: '[מתנת] אש זרה' או בדומה לכך[20].

את המילים "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" פירש חזקוני: "אשר לא לעשות ציווה אותם, כדכתיב (שמות ל', ט) 'לא תעלו עליו קטרת זרה' ", והוא מביא לכך פסוק נוסף כראיה[21].

 

הרבה יש לדון בפירוש זה. את הפירוש ש'אש זרה' פירושו 'קטורת זרה' דווקא ניתן לקבל. אולם אם הכוונה היא לקטורת הבוקר התמידית, צריך להעיר שמעשיהם אינם תואמים את דרך הקרבתה על מזבח הקטורת[22].

מלבד זאת, הפירוש למילים "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" – 'אשר צוה אותם לא לעשות' – דחוק הוא.

ואולם עיקר הקושי בעינינו הוא בשאלה: מה הייתה הסיבה או המניע לטעותם זו? זוהי טעות 'טכנית' באחד הדינים הפרטיים של הקטורת, ואין לטעות זו כל קשר ליום השמיני ולאירועים שאירעו בו, וממילא הופך המעשה שעשו והעונש שנענשו על כך לעניין צדדי שאין לו שייכות מהותית לסיפור השלם.[23]

 

כניסה לפְנַי ולפנים

החל בחז"ל ועד למפרשים האחרונים אנו מוצאים דעה כי חטאם של נדב ואביהוא היה שנכנסו עם מחתות הקטורת שלהם אל קודש הקודשים. אין כל ספק כי הגורם לפירוש זה הוא הנאמר בראש פרשת אחרי מות:

 

ט"ז, א   וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.

ב    וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ

וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת

אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן

וְלֹא יָמוּת…

 

אם אין כוונת הכתוב לציין רק את זמן הציווי – "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן", מסתבר שהוא רומז לקשר בין מעשה הבנים למעשה שאותו מצטווה האב לא לעשות. ואם כן, אומר כאן ראב"ע:

זאת הפרשה לאות כי בני אהרון הכניסו הקטורת לפנים מן הפרוכת.[24]

ועל כן –

אמר ה' למשה שיזהיר אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו.

וכך גם מפרש הרב הופמן בפרשת שמיני (עמ' רד):

בני אהרן רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה, כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם (- על התגלות כבוד ה' באש שיצאה מלפניו). ומפני שכל קטורת, מלבד זו שנצטוותה בשמות ל', ז, הוכרזה שם (פסוק ט) כ"קטורת זרה", היה מעשיהם של בני אהרן עבירה על החוק… [הם] לא הביאו את הקרבן על מזבח הקטורת, אלא כפי הנראה הכניסו אותו עם המחתות לקודש הקדשים, כדרך שהכהן הגדול עשה ביום הכיפורים, וכך הביאו עוד קרבן שבאותו הזמן עוד לא נצטוו עליו כלל… לא זו בלבד שלא היה זה הקרבן הרגיל, אלא אף לא צווה בדרך יוצא מן הכלל ליום חגיגי זה.[25]

רמב"ן (ט"ז, ב ד"ה וטעם אחיך) מתנגד למסקנה שמסיק ראב"ע מן הפסוקים בראש פרשת אחרי מות, וטוען כמה טענות נגדו:

ואמר רבי אברהם כי זאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטורת לפנים. ואינו כן על דעתי:

(א) כי הכתוב שמזכיר תמיד העוון (- ראה הערה 17) אומר "בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה".[26]

(ב) ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות, כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין, בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מייד.[27]

(ג) ועוד, כי איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי, ולמה יכניסו את הקטורת שלהם לפנים משלו?

שאלתו השלישית של רמב"ן היא השאלה החמורה ביותר בנוגע לפירוש זה: מה עלה על דעתם של נדב ואביהוא לעשות מעשה זה? מה היו המניעים שלהם? וכיצד מניעים אלו מתקשרים לאירועי היום השמיני?[28]

 

ד. הצעת פירוש לחטאם של נדב ואביהו ולמניעיו

בסעיף ב נוכחנו בדמיון הרב בין עבודת הכהן ביום השמיני לעבודתו ביום הכיפורים, וגם בהבדלים העקרוניים בין שתי העבודות הללו ובין שני הימים הללו. בסעיף הנוכחי נטען כי חטאם של נדב ואביהוא נבע מהשוואה מוטעית בין עבודות שני הימים:

קווי הדמיון הברורים בין עבודת הכהן ביום השמיני לעבודתו ביום הכיפורים הביאו אותם לחשוב, שאף המטרה של עבודות שני הימים הללו אותה מטרה היא: ביום השמיני – (ט, ו) "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"; ביום הכיפורים – (ט"ז, ב) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". לדעתם, הבטחת גילוי כבוד ה' ביום השמיני מתייחסת להתגלות פנימית בקודש הקודשים כמו ביום הכיפורים, ואם כן יש להסֵך התגלות זו בענן הקטורת, גם כן כמו ביום הכיפורים.

אמנם משה, בהביאו לפני אהרן ובניו את ציווי ה' ליום השמיני (ט', ו: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ…") "לֹא צִוָּה אֹתָם" להקריב קטורת זו (י', א), אך הם השלימו זאת מדעתם, ובזה כמובן היה חטאם.

מתי עשו זאת נדב ואביהוא? משראו שמשה ואהרן נכנסו אל אוהל מועד ריקם (ט', כג)[29], הבינו שאין פניהם אל קודש הקודשים להקטיר שם ענן קטורת, כמתחייב בשלב זה של עבודת היום לדעתם. או אז הם נזדרזו "לתקן" את הפגם במעשה האחים מן הדור הקודם, במעשה אחים-כהנים בני הדור הצעיר[30]: הם נטלו מחתות, שמו בהן אש ונכנסו אף הם לאוהל מועד (לאחר כניסתם של משה ואהרן, או מייד לאחר יציאתם, בטרם בירכו את העם ובטרם נראה כבוד ה' אל כל העם). אלא שהם המשיכו ונכנסו לפניי ולפנים להקריב את קטורתם "לִפְנֵי ה' " (י', א), כמעשה הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואז אכלה אותם האש שיצאה מלפני ה' "וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ".[31]

אנו מפרשים אפוא כחזקוני, כי משמעות המילים "אֵשׁ זָרָה" היא 'קטורת זרה' או 'מתנת-אש זרה'. אך שלא כחזקוני, אין אנו מפרשים זאת ביחס לקטורת הבוקר היומיומית. שהרי נדב ואביהוא מעלים קטורת במחתות ולא על מזבח הקטורת, מה שאינו מתאים להקטרת קטורת התמיד.[32] העלאת קטורת במחתה, לעומת זאת, מתאימה לעבודת הכהן ביום הכיפורים (ט"ז, יב-יג).

לפי פירושנו גם ברור מדוע קרויה קטורת זו 'אש זרה' ולא 'קטורת זרה': המונח "קטורת זרה" מופיע ביחס לקטורת המוקרבת על מזבח הקטורת (שמות ל', ט). וכל קטורת שאינה כדין הראוי, והיא מוקרבת על מזבח זה – הרי היא קטורת זרה. אולם נדב ואביהוא הקריבו קטורת שכמותה מקריב הכהן ביום הכיפורים, במקום שבו הוא מקריב, ובהקשר הנראה דומה. אם כן, אין זו "קטורת זרה" כהגדרתה בספר שמות, אלא 'קרבן זר' – מתנה שלא נצטוו עליה. ועל כן נוקט הכתוב בלשון "אש זרה" – מתנת-אש זרה.[33]

אף את המילים "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" אין אנו מפרשים כחזקוני – "אשר 'לא לעשות' ציווה אותם", כיוון שאין זאת 'קטורת זרה' שעליה אסר הכתוב בספר שמות. באמת, אין איסור מפורש על המעשה שעשו נדב ואביהוא, אבל המעשה שלהם היה אסור מפני שלא נצטוו עליו. ואם כן נושא המשפט "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" – הוא משה. כיוון שבעבודת היום השמיני לא ציווה אותם משה על הקטרת קטורת זו בקודש הקודשים, הרי זו 'מתנת-אש זרה' שלא נצטוו עליה כלל (אף שביום הכיפורים יש עליה ציווי).

חטאם של נדב ואביהוא היה לא רק בהקרבת קרבן-קטורת שלא נצטוו עליו, אלא גם בכך שנכנסו עמו לפנַי ולפנים, כמשתמע מראש פרשת אחרי מות (ט"ז, א-ב). בכך אנו מצטרפים לפירושם של ראב"ע (שם) והרב הופמן. אלא שלפי הצעתנו, שני סעיפי חטאם תלויים זה בזה: מאותה סיבה שהביאו קרבן קטורת שלא נצטוו עליו, מאותה סיבה נכנסו עמו לפנַי ולפנים, שהרי כל עניינה של קטורת זו ביום הכיפורים הוא להקריבה בקודש הקודשים – כדי לקיים "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת" (ט"ז, יג), וכדי לאפשר את האמור בראש הפרשה שם "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".[34]

ומכאן תשובה לשאלת רמב"ן על פירוש ראב"ע שם: "איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם…" – דווקא משום שאביהם לא נכנס למקום זה, ראו בכך בניו חיסרון שיש למלאו, ונכנסו הם, כדי להשלים את מה שנראה להם נחוץ לקראת התגלות כבוד ה'.

 

הרווח העיקרי של הפירוש שאנו מציעים הוא בכך שעתה ברור המניע של נדב ואביהוא, וגם ברור הקשר בין המניע הזה והמעשה שנעשה על פיו לבין נושא הסיפור השלם – ייחודו ומהותו של היום השמיני כיום חנוכת המשכן שבו יתגלה כבוד ה' לעם ישראל כולו.

נדב ואביהוא טעו בהשוואה, שאמנם יש לה בסיס ממשי, בין דיני עבודת היום השמיני לדיני העבודה ביום הכיפורים. הם שמו לב לשווה בין שני הימים, אך לא שמו לב לשונה. טעותם אינה פורמאלית בלבד. הם טעו בהבנת עצם עניינו של היום השמיני. הם חשבו שראוי יום זה להיות כיום הכיפורים – יום טיהור הקודש הפנימי והתגלות ה' בו. אפשר שחשבו כי במעשה זה שהם עושים הם מעלים את דרגתו של היום השמיני, יום חנוכת המשכן, שעבודתו לא תהא נטולה מן הקודש פנימה, ולא יהא היום הזה פחוּת בערכו מיום הכיפורים החוזר שנה בשנה.

אולם, כפי שנוכחנו בסעיף ב, שונה היום השמיני מיום הכיפורים שינוי מהותי: זהו יום שמחה שמוקדה הוא המזבח החיצוני דווקא, ועיקר עניינו הוא חנוכת עבודתם של ישראל (באמצעות הכהנים) בהבאת קרבנות שיוקרבו על המזבח הזה. אין בו כניסה לפנַי ולפנים, לא מפני שדרגתו של היום השמיני נמוכה מזו של יום הכיפורים, אלא משום שאין צורך בכניסה כזאת ביום השמיני, כאשר עדיין לא נטמא 'הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם'.

לפיכך, אף התגלות כבוד ה' ביום זה שונה באופן מהותי מזו של יום הכיפורים: היא פומבית – לעיני כל העם הניצב לפני ה' (ט', ה); והיא ממשית – ביציאת אש מלפני ה' ובאכילת הקרבנות שעל גבי המזבח החיצון לעיני כל העם. לעומת זאת, ביום הכיפורים נראה כבוד ה' לכהן הגדול בלבד, בקודש הקודשים ובמיסוך ענן הקטורת.[35]

המעשה של נדב ואביהוא 'מאיים' כביכול על אופיו של היום השמיני כפי שתיארנו אותו, ומקרבת אותו שלא כדין לאופיו המופנם של יום הכיפורים.

 

על פי הפירוש שהצענו בסעיף זה למהות חטאם של נדב ואביהוא ניתן לבאר היטב גם את הפִּסקה האחרונה בסיפורנו (י', יב-כ): משה מצַוה על אהרן ועל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים שיאכלו את המנחה כדינה ואת החלקים הראויים להם משלמי הציבור כדינם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' ". אין חידוש בדבריו אלו של משה, שהרי דיני המנחה והשלמים כבר נאמרו בפרשות הקרבנות שמשה כבר נצטווה בהם (בפרקים א'-ז' בספרנו). אולם משה רוצה לוודא שהדימוי שדימו נדב ואביהוא את היום השמיני ליום הכיפורים אינו נמשך במעשי הכהנים הנותרים. היום השמיני מותר באכילה ובשתייה, ואף מחוייב בכך, במה שנוגע לקרבנותיו. זהו יום של שמחה, ועל כן מקריב בו הציבור שלמים.

עתה 'דורש' (מחפש, מברר) משה את שעיר החטאת של העם, כדי לצוות על אכילתו גם כן, ולהפתעתו הוא מגלה "וְהִנֵּה שֹׂרָף". מעשה זה, שרֵפת שעיר החטאת של העם כאילו היה חטאת פנימית, מדַמה שוב את היום השמיני ליום הכיפורים, שהרי ביום הכיפורים נשרפו שתי החטאות המובאות בו – פרו של אהרן ושעיר החטאת של העם – בהיותן חטאות פנימיות. והנה ביום השמיני אמנם נשרף עגל החטאת של אהרן (ט', יא), ודבר זה, אפשר שהטעה גם הוא את נדב ואביהוא להשוות את היום השמיני ליום הכיפורים.[36] אולם כפי שהסברנו (בהערה 3), ישנו טעם מיוחד לשריפת עגל החטאת של אהרן, והוא אינו נוגע לשעיר החטאת של העם. משה דואג אפוא שמא מגמת הדימוי של היום השמיני ליום הכיפורים שלא כדין נמשכת במעשה זה של אהרן ובניו, והרי זה המשך חטאם של נדב ואביהוא! על כן –

 

י', טז וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:

יז   מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת…

יח הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה (- כשם שהדבר בשעיר החטאת של העם ביום הכיפורים), אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ (- היה עליכם לאכלה) בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.

מששמע משה את תשובת אהרן, כי לא הדימוי ליום הכיפורים הוא העומד ביסוד ההימנעות מאכילתה של החטאת הזאת, אלא מצבם של אהרן ובניו בעקבות מותם של נדב ואביהוא -"וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" – נחה דעתו, והוא הִצדיק את המעשה: "וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

 

ה. האם ידעו נדב ואביהוא את סדר העבודה של יום הכיפורים?

על הפירוש שהצענו לחטאם של נדב ואביהוא בסעיף הקודם יש להקשות שתי קושיות:

א. אם חטאם היה בדימוי עבודת היום השמיני לזו של יום הכיפורים, ובאימוץ עבודת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכיפורים לפנַי ולפנים והעתקתה ליום השמיני, מדוע נטלו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ", ומדוע נכנסו שניהם לפניי ולפנים, והרי קטורת יום הכיפורים מוקטרת אך על ידי הכהן הגדול ובמחתה אחת![37]

ב. כיצד ידעו בכלל נדב ואביהוא על עבודת יום הכיפורים, והרי הציווי על עבודה זו ניתן "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ט"ז, א)?[38]

 

נענה תחילה על השאלה השנייה, הנראית כמערערת את כל מה שהצענו בסעיף הקודם ביחס לביאור חטאם של נדב ואביהוא, ומתשובתה ניקח גם לענות על השאלה הראשונה.

מצוות התורה קשורות זו בזו, ויוצרות יחדיו מערכת שלמה ומורכבת, שיש קשר תוכני ומעשי בין חלקיה השונים. ואף שהציוויים על החלקים השונים במערכת זו ניתנו במהלך הזמן בהדרגה, ובסדר כרונולוגי שיש בו מוקדם ומאוחר, קדמה ידיעת המערכת בשלמותה את פירוט חלקיה, וזאת לא רק מבחינת נותן התורה, אלא גם מבחינת מקבליה.[39]

משל למה הדבר דומה, ל'פאזל' (תַצרֵף). הרכבת הפאזל חייבת להיעשות בהדרגה, שלב אחר שלב. אבל הרכבה זו מתאפשרת הודות לכך שמרכיב הפאזל מכיר את התמונה השלמה, עוד בטרם ניגש למלאכת ההרכבה. ידיעת התמונה השלמה מאפשרת לו להכיר את ההקשר שאליו שייך כל חלק וחלק, וממילא לחבר את החלקים זה לזה.

על כן, אל ייפלא בעינינו שמצוות שעוד לא ניתנו באופן פורמלי, כבר ידועות לאישים שונים. הנה בסיפורנו נאמר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם, וַיְבָרְכֵם" (ט', כב). בספרא כאן ביארו כי הכוונה לברכת כהנים, וכך פירש זאת רש"י. אך זו הרי כתובה לפנינו רק בספר במדבר בפרשת נשא (ו', כד-כו). לפיכך מסיק רמב"ן מדברי חז"ל הללו: "ואם כן, יהיה פרשת 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שבחומש הפקודים מוקדמת לזה (- ליום השמיני)". אולם באמת אין הכרח להקדים את הציווי: אף אם הציווי עדיין לא ניתן, בכל זאת הוא כבר ידוע לאהרן בשעה זו.[40]

והנה ראיה לכך שגם עבודת יום הכיפורים נודעה באופן כללי עוד הרבה לפני שנצטווה עליה משה "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן": בציווי על עשיית המשכן, שניתן למשה בהר סיני בתחילת השנה הראשונה ליציאת מצרים, נאמר לו בפרשת מזבח הקטורת:

 

שמות ל', י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים

אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם…

 

ודברים אלו מכוונים עם הציווי בפרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, יח).[41] והנה, כיצד ניתן להבין מהי "חַטַּאת הַכִּפֻּרִים" שמִדמה יש לתת על קרנות מזבח הקטורת? ומהו התאריך החל "אַחַת בַּשָּׁנָה" שיש לנהוג בו כן לדורות? הרי לכאורה דברים אלו סתומים ובלתי מובנים למשה בשלב מוקדם זה!

אולם באמת משה יודע, ויודעים גם אהרן ובניו, כי עתידים הם להצטוות כי אחת בשנה, בעשור לחודש השביעי, עליהם יהיה לעשות 'יום כיפורים', וביום זה על הכהן להקריב פר חטאת ושעיר חטאת, ולכפר בדמן של חטאות אלו את המשכן, על חלקיו השונים. ידיעתם של דברים אלו נחוצה כבר בשלב זה של ציווי מלאכת המשכן, משום שאין להבין את האפשרות לקיומו של המשכן בישראל, ללא ידיעת הצורך לטהר אותו מטומאות בני ישראל ומכל פשעיהם לעתים קבועות בדרך כל שהיא. הוא שאמרנו: ידיעת התמונה הכללית (במקרה זה: נוכחות המשכן "אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם") קודמת להרכבת החלקים הקטנים שמהם מורכבת תמונה זו (במקרה זה: חלקי המשכן).[42]

 

אם כן, כשם ש'חטאת הכיפורים' ידועה כבר מעת הציווי על הקמת המשכן, וכשם שיום הכיפורים עצמו, החל אחת בשנה, ידוע אף הוא, כך גם עבודת הקטורת של הכהן ביום זה, הנוגעת לעצם תכליתו – "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" – אף היא ידועה לנדב ואביהוא.

 

'ידיעת התמונה הכללית', שאנו טוענים כי היא קיימת ברקע הציוויים הפרטיים, איננה מחייבת את ידיעת הפרטים ופרטי הפרטים של תמונה זו. אלה ייוודעו רק בבוא עת הציווי להינתן. גם המחוייבות הפורמלית לקיום הציווי מתחילה רק בהינתנו, ולא בעת ידיעתו הכללית מראש, עוד בטרם ניתן. והא בהא תליא.

מכאן התשובה לשאלתנו הראשונה: הרי מעשה נדב ואביהוא אינו תואם במלואו את עבודת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכיפורים! אכן, כך הדבר. והוא נובע מכך, שאף שנדב ואביהוא יודעים על הקרבת הקטורת של הכהן ביום הכיפורים ועל חשיבותה המרכזית ביום זה, ספק אם הם יודעים את פרטיה המדוייקים, וודאי שהם עדיין אינם מחוייבים לה כלשונה – שהרי טרם ניתנה בציווי מפורש ורשמי[43]. ומכיוון שראו את משה ואת אהרן נכנסים יחדיו לאהל מועד שלא על מנת להעלות קטורת לפנַי ולפנים, מקבלים שני בני אהרן על עצמם ללא ציווי מפורש את התפקיד להיכנס אף הם יחדיו לשם, ולהשלים את החיסרון-לדעתם במעשי האחים משה ואהרן.

 

ו. נספח: הסיפור על אירועי היום השמיני, מבנהו ומגמתו

  1. תיאור של צו וקיומו או סיפור עלילה

בסעיף הנוכחי אנו מעוניינים בבירור אופיים הספרותי של פרקים ט'-י'.

בפסקה הראשונה של פרק ט', פסוקים א-ה, מצַוה משה את אהרן על לקיחת קרבנות שונים, והדבר אכן נעשה. בפסוקים ו-ז מצַוה משה את אהרן על הקרבת אותם קרבנות, ובפסוקים ח-כב מתוארים מעשיו של אהרן, המקריב את הקרבנות הללו כאשר נצטווה. פסוקים ו-כב הם אפוא הפִּסקה השנייה בפרקנו. פסוק כב נושא אופי של חתימת המעשים השונים:

 

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם

וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

 

הרגשתנו עד כאן היא שאופיו הספרותי של פרק זה דומה מאוד לזה של קודמו, שבו תוארו שבעת ימי המילואים: גם כאן זהו תיאור המכיל צו על עשייתם של קרבנות שונים ופירוט קיומו של הצו.

אלא שכבר בפסוקים כג-כד, בפסקה השלישית של פרקנו, מתוארת התרחשות דרמטית, שכל המעשים שנעשו עד עתה נועדו להכין את בואה: כבוד ה' נראה אל כל העם[44], באמצעות אש שיצאה מלפני ה' ואכלה את הקרבנות שהיו על המזבח[45], והפרק מסתיים בתיאור התגובה הנרגשת של העם:

 

כד    … וַיַּרְא כָּל הָעָם, וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

 

כבר אירוע זה מפקיע מפרקנו את אופיו 'הטכני' כדיווח על 'ציווי וקיומו', והופך את אירועי היום השמיני לפרטים ב'סיפור התגלות'. דבר מעין זה לא אירע בשבעת ימי המילואים המתוארים בפרק הקודם.

אפס, תיאור אירועי היום השמיני לא הסתיים עדיין: בראש פרק י' מתואר מעשה נדב ואביהוא אשר הביא עליהם את מותם, ופסקה זו (י', א-ג) מהווה תפנית חדה ודרמטית במהלך האירועים שתוארו עד עתה: השמחה והרוממות שאפיינו את ההתגלות בסיום הפרק הקודם התחלפו ביראה ובצער על מות שני בני אהרן. אירוע זה לא היה צפוי כלל, ואינו כלול כמובן בתיאור ה'ציווי וקיומו'. הביטוי החוזר בפרק ט' "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' "; "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", התחלף בפרק י' בביטוי "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

מתברר אפוא שאנו מצויים בעיצומו של סיפור שיש בו עלילה: יש בו שיא דרמטי – בסיומו של פרק ט'; ויש בו משבר דרמטי – בראשיתו של פרק י'. אמנם סיפור זה כולל מצוות שונות ותיאור קיומן (הן לקראת השיא הדרמטי, במהלך פרק ט', והן בעקבות המשבר הדרמטי, בהמשכו של פרק י'), אך שלא כמו בפרק ח' שקשה לראותו כ'סיפור', תיאור המצוות וקיומן בפרקים ט'-י' הם המסד שעליו מתרחשת עלילת הסיפור. עלילה זו קשורה ללא הרף לשאלה האם הציווי האלוהי ביד משה מתקיים או שאינו מתקיים, ולהשלכות של קיומו או של אי-קיומו.

המשכו של פרק י' הוא בסדרת ציוויים הבאים בפסוקים ד-יא. לציוויים אלו ישנה מטרה משותפת: להציל את היום השמיני מביטול משמעותו כיום תחילת העבודה במשכן, יום שבו התגלה כבוד ה' אל כל העם. למרות האירוע הקשה של מות שני בני אהרן, יש להמשיך את העבודה המיוחדת ליום זה במשכן, באמצעות אהרן ושני בניו הנותרים.

הציווי הראשון של משה הוא למישאל ואלצפן, קרובי נדב ואביהוא שאינם כהנים, לשאת את אחיהם "מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". זהו המעשה הדחוף ביותר הנדרש בשעה זו, וכדברי רש"י בד"ה שאו את אחיכם: "כאדם האומר לחברו: העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה"[46]. הסיבה לכך שמשה ציווה זאת על קרוביהם הרחוקים של נדב ואביהוא ולא על אחיהם תתברר בציווי הבא.

לאחר שמישאל ואלצפן קיימו את מצוַת משה, מצַוה משה על אהרן ואלעזר ואיתמר שלא להתאבל על המתים, אלא להשאיר זאת ל"אֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". הסיבה לכך היא שביום זה "מִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם".

האיסור על אהרן, הכהן הגדול, להיטמא לקרוביו ולהתאבל עליהם, עתיד להתפרש בפרשת אמור (להלן כ"א, י-יב), וטעמו הוא "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" – כדי שימשיך את עבודתו. אולם באותו מקום (שם, א-ג) הכהנים בני אהרן דווקא נצטוו להיטמא לקרוביהם המנויים שם, שאחד מהם הוא "וּלְאָחִיו". ובכן, מדוע נצטוו כאן אלעזר ואיתמר שלא להיטמא ושלא להתאבל על אחֵיהם?

רש"י כתב בקיצור: "אל תערבבו שמחתו של מקום", ורמב"ן האריך יותר וכתב: "ומשה הזהירם (- את אלעזר ואיתמר) מכל זה הוראת שעה… שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל".[47]

הציווי השלישי בא מאת ה' אל אהרן, והוא ציווי לדורות:

 

י', ט  יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ

בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

 

מה מקומו של ציווי כללי זה באמצע סיפורנו?[48] היטיב לבאר זאת רבי יוסף בכור שור בפירושו לתורה (וממנו לקח חזקוני בפירושו לפסוק ט):

אף על גב שנותנין יין ושיכר לשאר אבלים, שנאמר (משלי ל"א, ו) "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ"[49], אתה ובניך אל תֵשת, כי אתם אסורים בו בעת בואכם אל אהל מועד, ויש בו חיוב מיתה.

ציווי זה מתחייב אפוא מקודמו. אהרן ובניו נדרשים לא רק להימנע מלהיטמא למתים ולהתאבל עליהם בפועל, בדרך שתמנע את המשך עבודתם ביום הזה במשכן, אלא אף לשתות יין ושכר כדרך האבלים כדי להקל את צערם הם אסורים, כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד במשכן ביום זה בדעה צלולה.

 

אחר סדרת הציוויים הללו, שנועדו לאפשר את המשך עבודתם של אהרן ובניו ביום הזה, באה הפִּסקה המסיימת את סיפורנו בפסוקים יב-כ ומממשת את מטרתם של הציוויים הקודמים, בהחזירה את הסיפור לראשיתו – אל השלמת הקרבנות שנצטווה אהרן לעשותם: עתה הגיעה שעת אכילתם של הקרבנות הנאכלים, ומשה מצַוה על אהרן ועל בניו לאכול את הקרבנות כדינם.

 

  1. מבנה הסיפור

סיפור האירועים ביום השמיני משתרע אפוא על פני פרקים ט'-י'[50], וכלולים בו ארבעים וארבעה פסוקים. עתה יש לעמוד על מבנהו, כדרך שאנו רגילים לעמוד על מבנה הסיפורים במקרא. כפי שהראינו לא אחת, הסיפור במקרא נחלק בדרך כלל לשתי מחציות הדומות זו לזו באורכן. המעבר בין המחצית הראשונה לזו השנייה ניכר בעלילת הסיפור: תפנית דרמטית היא שמסמנת כרגיל מעבר זה, ומשנה באחת את מהלך העלילה.

בסיפורנו אין כל קושי בזיהוי התפנית הזאת, הפותחת את מחציתו השנייה, ואף המחלק לפרקים חש בכך: מעשה נדב ואביהוא ועונשם (י', א-ב) הם המהווים תפנית במהלך עלילת הסיפור, והמחצית השנייה כולה מושפעת מתוצאותיהם. אף שהמחצית הראשונה עודפת על זו השנייה בארבעה פסוקים, באמת המחצית השנייה ארוכה במקצת מזו הראשונה, מבחינת מספר המילים.

כל אחת משתי המחציות נחלקת על פי העניין לשלוש פסקאות:

 

מחצית א 1. ט', א-ה משה מצַוה על לקיחת קרבנות שונים והדבר נעשה
2.     ו-כב משה מצַוה על הקרבת הקרבנות ואהרן מקריבם
3.      כג-כד כבוד ה' נראה לעם ביציאת האש מלפני ה'
מחצית ב 1. י', א-ג מעשה נדב ואביהוא ועונשם
2.     ד-יא ציוויים שונים שהם תוצאת מות נדב ואביהוא[51]
3.     יב-כ השלמת מעשה הקרבנות

 

ההקבלה בין שתי המחציות היא כיאסטית, כפי שיוסבר להלן. שתי הפסקאות הפנימיות בסיפור (א3; ב1) מקבילות זו לזו הקבלה ניגודית:

 

  א3 ב1
כניסת שני אחים לאהל מועד ט', כג  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

 

 

וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם…

י', א  וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא

אִישׁ מַחְתָּתוֹ

… וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה

אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

– – –

יציאת אש

מלפני ה'

    כד  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'

וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה…

    ב  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'[52]

וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

התגובה         וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ

וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

    ג   … וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.[53]

 

עתה, הבה נתבונן ביחסה של כל אחת משתי הפסקאות הללו אל שתי הפסקאות האחרות באותה מחצית:

במחצית הראשונה, נועדו פסקאות 2-1 להכין את ההתרחשות בפסקה 3, ודבר זה מובע בלשון החוזרת בכל שלוש הפסקאות, ובהבדל בין הבטחה בלשון עתיד בשתיים הראשונות לתיאור בלשון עבר בשלישית:

 

פסקה א1 – "קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר… קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים… כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם"[54]

א2 –   "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"

א3 – "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם…"

 

במחצית השנייה מתהפך הכיוון, ועל כן אמרנו שהיחס בין שתי המחציות הוא כיאסטי. פסקה ב1 היא הסיבה הגורמת לְמה שנידון בפסקאות 3-2 באותה מחצית, וגם דבר זה בא לידי ביטוי סגנוני או ענייני:

 

פסקה ב1 – "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם… וַתֵּצֵא אֵשׁ… וַיָּמֻתוּ"

ב2 –   "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ"

"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ"

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ… וְלֹא תָמֻתוּ"

ב3 –   "… וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה[55], וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?"

 

ובכן, פסקה א3 היא השיא הדרמטי של המחצית הראשונה (ושל הסיפור כולו), שיא שהוא תכלית כל המעשים הנעשים לפני כן; פסקה ב1 היא המשבר הדרמטי הפותח את המחצית השנייה, משבר שהוא סיבת כל המעשים הנעשים אחרי כן כדי להחזיר את אירועי היום השמיני למסלולם הקודם.

בפסקה ב3 נראה שהמאמץ השיג את מטרתו: הדיון חוזר אל השלמת מעשי הקרבנות, שעשייתם תוארה בעיקרה של המחצית הראשונה. אך לבסוף מתברר שהשלמה מלאה אינה אפשרית: קרבן החטאת של העם[56] לא נאכל בידי אהרן ובניו, כפי שראוי היה שייעשה מלכתחילה, וזאת מפני מה שרומז אליו אהרן במילים "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" – צרות גדולות כאלה, שמתו בניו.

 

  1. כוונת הסיפור בשלמותו

סיפורנו נועד ללמד דבר, שאף סיפורים נוספים במקרא מלמדים אותו: הקרובים אל הקודש, נדרשים לזהירות יתֵרה במעשיהם ובגשתם אל הקודש. כל שגגה הנובעת מאי-הבנה של הציווי האלוהי מביאה פורענות על ראש הטועים. ואין בדבר משוא פנים – אף שהללו קרובים אל ה', הם נענשים בחומרה על פעולה פזיזה שיש בה פגיעה בקודש, ואף בשעה של שמחה ורוממות, ואולי דווקא בשעה כזאת, מתוחה מידת הדין על אותם אישים – "אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל, וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהילים נ', ג)[57].

 

קובעי מנהג ההפטרה הנהיגו את קריאת פרק ו' בשמואל ב כהפטרה לפרשתנו.[58] הדמיון בין סיפורנו לבין סיפור העלאת הארון לירושלים בימי דוד בולט לעין[59]: אף שם אירוע חגיגי, הקשור בהתחלה חדשה של קיום ארון ה' בקרב ישראל – בואו לירושלים כצעד ראשון לקראת בניית המקדש בה; אף שם נוכחים "כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" בהעלאה החגיגית; ואף שם מושבתת השמחה, מפני מותו של עוזא, שהוכה בידי ה' על שאחז בארון האלוהים בפזיזותו[60].

אף סיפור העלאת הארון נחלק לשתי מחציות דומות באורכן: פסוקים א-י מתארים את ההעלאה הראשונה של הארון, שנסתיימה בכישלון ובמפח נפש; פסוקים יא-יט מתארים את ההעלאה השנייה שלו (לאחר שלושה חודשים), שהצליחה.[61] אלא שסדר זה של המחציות הפוך מסדרן בסיפורנו: אצלנו מתארת המחצית הראשונה את הצלחת האירועים החגיגיים של היום השמיני והגעתם עד תכליתם – כבוד ה' נראה אל כל העם; ואילו המחצית השנייה מתארת את אסון מותם של נדב ואביהוא שנהגו שלא כשורה ונענשו, ובכך נעכרה שמחת היום השמיני.

הבדל נוסף בין שני הסיפורים יעמידנו על נושאו המיוחד של סיפורנו. בכל אחד מן הסיפורים נדרש האדם (- משה/דוד) להסיק מסקנות מן האירוע הקשה שהתרחש, ולכלכל את צעדיו בהמשך על פי מסקנות אלו. והנה המסקנות שהוסקו בשני הסיפורים הללו הפוכות! דוד ביטל את המשך העלאת הארון:

 

ט      וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'?!

י       וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד

וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי.

 

ואילו משה פועל דווקא להמשכת אירועי היום השמיני, ומונע בציווייו השונים כל אפשרות שהאבלות על מותם של נדב ואביהוא תשבית את המשך פעולתם הנדרשת של אהרן ושל בניו הנותרים.

הסבר ההבדל האחרון הזה טמון בנסיבות השונות שבהן פעלו שני האישים: משה פעל במסגרת חנוכת המשכן על פי מצוַת ה'. יום זה, היום השמיני, הוא יום שמחה לה' ולישראל יחדיו. מותם של נדב ואביהוא מזכיר לכול, לאהרן ולבניו ולכל ישראל, כי גם בעת שמחה זו, שבה הופך המשכן למקום הקרבת קורבנותיהם של ישראל לה' באמצעות הכהנים, יש לשמור בקפדנות על מצוות ה' ביד משה בכל הנוגע לעבודת המשכן. אין מקום ליזמות פעולה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

לימוד לקח זה – אל לו להשבית את המשך העבודה ביום זה, שהרי עבודה זו היא במצוַת ה', והשמחה בעבודה זו – אל לה להתערבב.

לעומת זאת, דוד פעל על פי יזמה שלו להעלות את הארון לירושלים.[62] מותו של עוזא במהלך העלאת הארון הביאוֹ למסקנה שהעלאה זו אינה רצויה לה', והוא ביטל אותה. מסקנה זו הייתה נכונה באופן חלקי: לא עצם ההעלאה הייתה בלתי רצויה, אלא דרך ההעלאה – היא שלא הייתה רצויה[63]. משהבין זאת – חידש דוד את העלאת הארון כעבור שלושה חדשים, אך בדרך שונה מבראשונה, והפעם הסתיימה ההעלאה בשלום ובשמחה.

זהו ההסבר למסקנות ההפוכות שהסיקו משה ודוד מן האירוע שפקד אותם, וזהו גם ההסבר למבנה השונה של שני הסיפורים.

עיון מַשווה זה בין הפרשה להפטרתה מבהיר את אופיו המיוחד של סיפורנו: לא רק על הזהירות היתֵרה ועל המשמעת הקפדנית המוטלות על הניגשים אל הקודש בא סיפורנו ללמד, אלא גם על כך שלעתים דורשת אותה משמעת את חובת ההתגברות על העמוקים שברגשות אנוש.

 

וכדברי רשב"ם (בביאורו לְ-י', ג):

כששמע אהרן (- על מות בניו) היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו. "ויאמר משה אל אהרן" – אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה… זהו כבוד שכינה – שרוֹאה (- אדם) בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו. "וידם אהרן" – מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל.

התביעה הטוטאלית הזאת נראית קשה ביותר מבחינה אנושית: וכי ניתן לכבוש לחלוטין את רגשות האבלות של אב על בניו ושל אחים על אחֵיהם, ולנהוג כאילו דבר לא אירע ביום זה? סיומו של סיפורנו מְאזן תביעה זו במקצת: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" – אהרן, האב השכול, יודע שצערו הבלתי-ניתן לכבישה על מות בניו והסיבה לצערו זה – חרון האף האלוהי שפגע בבניו – מונעים ממנו ומבניו מלאכול את חטאת העם, ויודע הוא גם זאת, שכך טוב הוא בעיני ה'. ומששמע משה את דברי אהרן אחיו – "וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

 

הערות:

[1].  מסתבר שרמב"ן מתכוון ל'מנחת חינוך' הנלמדת מאותה פרשה, ולא למנחת חביתין שאותה מקריב הכהן הגדול יום יום. על היחס בין שתי מנחות אלו, ראה עיוננו לפרשת צו בסדרה השנייה.

אף ר"י בכור שור פירש בדומה לרמב"ן וכתב בראש הפרשה: " 'קרא משה לאהרן ולבניו' – לחנכם בכהונה ולהקריב קרבנם. 'ולזקני ישראל' – שיהיו בחינוך (- של אהרן ובניו) גם הם, ויעמדו על קרבנם". בעקבותיו פירש כן גם חזקוני.

[2].  חזקוני הלך בפירושו לפסוקים אלו בעקבות ר"י בכור שור, והנה בפסוק א פירשו שניהם כי מטרת הציווי היא "לחנכם בכהונה" ואילו את פסוק ד "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" פירשו שניהם כרש"י. כיצד מתחברים שני הטעמים הללו לקרבנות היום השמיני? את זאת ביאר ר"י בכור שור בפירושו לפסוק ו:

"וְיֵרָא אליכם כבוד ה' " – ובזה תבינו כי בחר הקב"ה בעבודת אהרן ובניו…

כלומר, ה' ייראה אל ישראל כדי לאשר את עבודת הכהנים הנחנכת ביום הזה, וממילא הקרבנות הם קרבנות חינוך לאהרן ולבניו ובה בעת הם ביטוי של הידור הופעת ה' הנראה לעם לשם אותה מטרה.

[3]א. ממה שנתפרש בחטאת של שבעת ימי המילואים יש להסיק על כל החטאות כולן: המייחד את קרבן החטאת משאר הקרבנות הוא שיש להזות מדמה על קרנות המזבח (ד', כה, ל, לד; ט', ט), ובכך מכפרת החטאת על המזבח הן ביום השמיני הן בכל קרבן חטאת לדורות.

ב. הן החטאת של שבעת ימי המילואים והן החטאת של היום השמיני חטאות חיצוניות הן – דמן ניתן על קרנות המזבח החיצוני ואינו מובא פנימה אל הקודש (ויקרא ח', טו; ט', ט). ואף על פי כן, שתיהן נשרפות כאילו היו חטאות פנימיות, שעליהן נאמר (ויקרא ו', כג) "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, לֹא תֵאָכֵל – בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".

שריפת פר החטאת של שבעת ימי המילואים מתוארת בויקרא ח', יז, והציווי על כך בשמות כ"ט, יד; שריפת עגל החטאת של היום השמיני מתוארת בויקרא ט', יא, ואין על כך ציווי מפורש שקדם למעשה זה. רש"י כתב על פסוק אחרון זה: "לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת חוץ מזו ושל מילואים, וכולן על פי הדיבור".

נראה, שהטעם בשרֵפת חטאתו של אהרן ביום השמיני הוא שאכילת הכהן אמורה לכפר על מביא החטאת (ויקרא י', יז: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת… וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" – רש"י: שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים), ואין זה ראוי שהכהן יאכל את חטאתו ויכפר באכילה זו על עצמו (ובחטאת רגילה יכול הכהן המביא לתת אותה לכהן אחר שיעשנה, והוא גם זה שיאכלנה). אלא שהסבר זה אינו מתאים לפר החטאת של שבעת ימי המילואים: שם משה הוא המקריב, ולוּ היה שם דין אכילה – משה הוא שהיה אוכל ואהרן ובניו מתכפרים.

[4].  חטאת אהרן בשבעת ימי המילואים היא פר, ואילו חטאת העם ביום השמיני היא שעיר; העולה במילואים היא איל, ובשמיני – עגל וכבש; השלמים במילואים – איל, ואילו ביום השמיני מצטרף אל האיל שור; אף המנחה בשבעת ימי המילואים אינה כמנחה ביום השמיני.

[5].  רש"י פירש (על פי תנחומא שמיני ג) כי תכלית קריאתם של זקני ישראל היא "להשמיעם שעל פי הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס", אך לעומתו פירש רמב"ן (בפירושו לפסוק ג): "לכך קראם – שידברו לישראל".

[6].  על היותם של הכהנים שלוחי עם ישראל בעבודת הקרבנות – ראה בנספח לעיוננו לפרשת תצוה בסדרה הנוכחית, "הכהנים – שלוחים שלנו או שלוחי שמים", עמ' 419-417.

[7].  הזהות בקרבנות אלו של אהרן, והעובדה שביום השמיני מקריבים אותם אהרן ובניו (ולא משה), היא שהביאה את ר"י בכור שור, חזקוני ורמב"ן לראות את קרבנות היום השמיני כקרבנות חניכה של אהרן ובניו, ולהעמיד את הכהנים במרכז היום הזה, לאחר שעמדו במרכז גם בכל שבעת ימי המילואים שקדמו.

[8].  תשובה זו שענינו דומה עקרונית לתשובתו של ר"י בכור שור לשאלה דומה שהובאה בהערה 2: לדעתו, טעמם של קרבנות היום השמיני הוא "לחנכם (- את אהרן ובניו) בכהונה", ואת הטעם "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" הוא מפרש כטעם עקיף: "ובזה תבינו כי בחר הקב"ה בעבודת אהרן ובניו". אולם גלוי לעין כי היראות ה' נועדה לרְצות את קרבנות העם, שהם העיקר בעבודת היום השמיני.

[9].   א. ואם כן, טוען רמב"ן, מסתבר שחטאות אהרן והעם ביום השמיני באות לכפרת חטא כמו ביום הכיפורים (ולא כטעם החטאות בשבעת ימי המילואים, "לחטֵא על המזבח ועל אהרן ועל בניו לקדש אותם", כפי שכתב רמב"ן לפני כן). עגל החטאת של אהרן בא לכפר על חלקו במעשה העגל, וקרבן העם (הכולל שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש לעולה) – על שעיר העזים ששחטו אחי יוסף במכירתו ועל מעשה העגל (כאמור במדרש תורת כהנים בראש הפרשה ובמדרשים נוספים).

אנו נסיק מסקנה שונה, וכמעט הפוכה, מהשוואת הקרבנות בשני הימים הללו.

ב. הרב שעוועל מעיר, כי חטאת אהרן ביום השמיני אינה ממש "בשווה" לחטאתו ביום הכיפורים אלא רק בדומה, שכן שם הוא מביא "פַר בֶּן בָּקָר" (ט"ז, ג) ואילו כאן עגל. ראוי להעיר כי גם חטאת העם ביום השמיני אינה ממש כחטאתם ביום הכיפורים, שהרי ביום הכיפורים מביא העם בנוסף לשעיר החטאת הנשחט גם שעיר חטאת המשתלח לעזאזל, וקרבן עולת העם ביום הכיפורים הוא איל (ולא עגל וכבש כביום השמיני).

ג. בסיום דבריו באותו דיבור המתחיל נדרש רמב"ן לשאלה, מדוע נשרף עגל החטאת של אהרן (ט', יא), והרי הוא איננו 'חטאת פנימית' אלא 'חטאת חיצונית'. כדי לענות על כך, משתמש רמב"ן בהערתו הקודמת, על דמיון קרבנות היום השמיני לאלו של יום הכיפורים:

ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכיפורים (- כלומר: לכפרת חטאים), שרף אותו, כאשר יישרף של יום הכיפורים, אף על פי שיהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן.

דברי רמב"ן הללו קשים ביותר, שכן אם יש מקום לדמות את החטאות הללו לעניין שרֵפתן, מדוע קצף משה על שרֵפת חטאת העם (זהו השעיר הנידון בדבריו לפי הפשט)? אהרן דימה את שעיר החטאת הזה לשעיר חטאת העם ביום הכיפורים (שאף הוא חטאת פנימית), ונהג בו באותה דרך שנהג בעגל החטאת אשר לו! אולם משה טוען על כך: "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה" (י', יח). טענה זו יש לטעון גם ביחס לחטאת אהרן!

בהערה 3 כתבנו טעם שונה מזה של רמב"ן לשרֵפת עגל החטאת של אהרן, עיין שם.

[10]. דינים שווים או דומים יסומנו בטבלת ההשוואה להלן בקו אופקי; דינים מנוגדים יסומנו בחץ בעל שני ראשים; דינים המצויים רק באחד משני הימים יעמדו מול שורות ריקות בטור האחר.

[11]. רמב"ן הסיק מן הדמיון בין העבודות בשני הימים הללו דווקא על מהותו של היום השמיני, שהוא נועד לכפרת עוונות כמו יום הכיפורים, ראה הערה 9א. אולם באמת עניין כפרת העוונות הוא המבדיל בין שני הימים הללו, כפי שנבאר בהמשך הדברים בגוף העיון.

רמב"ן לא יכול היה להעביר את טעמם של קרבנות היום השמיני לקרבנות יום הכיפורים, כשם שאנו מציעים, משום שלדידו טעמם של קרבנות היום השמיני הוא לחנוך את עבודתם הראשונה של הכהנים (ראה דבריו בראש סעיף א), וטעם זה אינו מתאים ליום הכיפורים המיועד לכפרת העוונות של כלל עם ישראל.

[12]. על היחס בין חנוכת משכן ההיוועדות בראש חודש ניסן לבין תכליתם של שבעת ימי המילואים ושל חנוכת המשכן ביום השמיני עמדנו בעיון לפרשת תצוה ובעיון לפרשת צו.

[13]. שרֵפת החטאת של אהרן ביום השמיני, על אף היותה חטאת חיצונית, אינה מפני דמיונה לחטאת אהרן ביום הכיפורים, כפי שהציע רמב"ן (ראה הערה 9ג), שהרי אינן דומות, לא רק בדינן (שאחת חיצונה ואחת פנימית) אלא גם במטרתן, כפי שהוסבר למעלה. הטעם לכך הוא כמוסבר בהערה 3, שאין זה ראוי שאהרן יכפר על עצמו באכילת חטאתו. טעם זה אינו נוגע אפוא לחטאת העם.

[14]. פר החטאת של הכהן הגדול שחטא בשגגה ופר החטאת של הציבור על העלם דבר (ויקרא ד') באים על עבֵרה מסוימת שהללו עשו בשוגג. מפני חשיבותם של החוטאים הללו, חדרה הפגיעה עד לאוהל מועד – מקום עשייתם של שלושה 'תמידים' (לחם, נר, קטורת) – ועל כן חטאתם אף היא חטאת פנימית, אך אין מזים מדמה בקודש הקודשים כמו ביום הכיפורים.

[15]. ראה עיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה, סעיף ו: "טעמה של מצוַת הקטורת", עמ' 251-248.

[16]. בדברינו אלה יש כדי להסביר את הדברים המפתיעים הבאים במסכת מועד קטן ט ע"א:

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה (- שבה חנך שלמה את המקדש) לא עשו ישראל את יום הכיפורים (- לא צמו בו, שכן ימי חנוכת המקדש כללו את יום הכיפורים בתוכם והם היו ימי משתה ושמחה). והיו דואגים ואומרים, שמא נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה? יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מוזמנים לחיי עולם הבא!

הסבר העניין הוא, שאותו יום הכיפורים היה כמו היום השמיני – יום חנוכת המקדש, כשעדיין לא נפגעה קדושתו מחמת חטאי ישראל. ואף בו הייתה התגלות כבוד ה' לעיני ישראל בירידת אש מאת ה' (דהי"ב ז', ג). ואם כן, אותו יום הכיפורים תפקד כיום השמיני למילואים – כיום שמחה המותר באכילה ושתייה.

[17]. תיאור חטאם במילים דומות חוזר בתורה בשני מקומות נוספים שבהם נזכרו נדב ואביהוא: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'…" (במדבר ג', ד); "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' " (שם כ"ו, סא).

[18]. הפירושים שנביא להלן הם אלו שיש בהם חלקים שנאמץ בהמשך עיון זה, בפירוש שנציע למעשה נדב ואביהוא בסעיף הבא.

[19]. כרמוז בפסוק יז: "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר" – היא עולת התמיד.

[20]. כך פירש רבי נפתלי וויזל ב'ביאור'. בין לפירוש חזקוני בין לפירוש האחר, יש לשאול: מדוע מכַנה הכתוב את הקטורת הזרה 'אש זרה', ואינו נוקט בלשון הכתוב בשמות ל', ט? אולי כדי לקשר את החטא לעונש מן ההיבט הלשוני: הם הקריבו לפני ה' אש זרה – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם".

[21]. הפסוק הוא בירמיהו ז', לא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת… לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". חזקוני מפרש – אשר ציוויתי שלא לעשות כן, אך הסיפא של הפסוק שוללת את פירושו. אמנם שמא ניתן להביא ראיה לפירושו במקומנו מן הפסוק בדברים י"ז, ג: "… וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי".

[22]. אף רשב"ם פירש שמדובר בקטורת הבוקר, והנה חלק מטענותיו של רבי נפתלי וויזל כנגד זאת: "למה לקחו 'איש מחתתו', והקטורת – אחת ולא שתיים! ועוד: שהקטורת שבכל יום היא על המזבח, והם נתנוהו על המחתה!".

[23]. ושמא ניתן ליישב כי הבאת קטורת התמיד משל הכהנים ולא משל הציבור מהווה פגיעה במשמעות היום הזה כיום התחלתו של המשכן לשמש את קרבנותיהם של הגוי הקדוש כולו, ולא רק את ממלכת הכהנים.

[24]. לא כך משתמע מפירוש ראב"ע לפרשת שמיני. שם (י', א) נראה שראב"ע מפרש את מעשיהם כהקטרת הקטורת הרגילה, אלא שהם נטלו לצורך הקטורת 'אש זרה' – "לא מהאש שיצאה
(- מלפני ה')". אם אכן מדובר בקטורת הרגילה של הבוקר – זו, אין מקומה לפנים מהפרוכת.

[25]. פירוש זה מופיע כבר בדברי בר קפרא במדרש ויקרא רבה בראש פרשת אחרי מות (פרשה כ, ח): "בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן… על הקריבה – שנכנסו לפניי ולפנים; ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו…".

[26]. אין זה סותר את האפשרות שהם נכנסו לקודש הקודשים עם אותה 'אש זרה'. ובאמת בר קפרא (ראה בהערה הקודמת) וגם הרב הופמן פירשו כי חטאו בשני הדברים גם יחד.

[27]. ואכן, על סמך הציווי הזה על אהרן דרש רבי ישמעאל בויקרא רבה (יב, א) שזה היה חטאם. ואולם רמב"ן מתנגד לפירוש זה, ראה להלן הערה 48.

[28]. הרב הופמן ענה על שאלות אלו כי "רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה, כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם", אולם על כך יש לשאול: מדוע דווקא קטורת ולא מנחת סולת או קרבן בהמה בנדבה? ומדוע נכנסו עם הקטורת לפנים מן הפרוכת?

[29]. מדוע באמת נכנסו משה ואהרן לאהל מועד? מפרשי הפשט רשב"ם, ראב"ע וחזקוני פירשו שעשו כן כדי להתפלל שתרד האש ותאכל את הקרבנות על המזבח.

[30]. א. "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור" (סנהדרין נב ע"א ובמקבילות).

ב. "לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן" (עירובין סג ע"א ובמקבילות).

[31]. בכך אנו מצטרפים (חלקית) לפירושו של רשב"ם, כי כניסתם של נדב ואביהוא עם המחתות, קדמה ליציאת האש שאכלה את האימורים שעל המזבח (ראה להלן הערה 52). שהרי לאחר שנראה כבוד ה' אל כל העם ביציאת האש הזאת, כבר נתבררה טעותם של נדב ואביהוא, ולא היה כל טעם בכניסתם להקריב לפנַי ולפנים. אולם בטרם נראה כבוד ה', חשבו נדב ואביהוא כי הוא ייראה בקודש הקודשים, כשם שהדבר ביום הכיפורים, ועל כן הם מיהרו ליצור ענן קטורת במקום שבו סברו שהוא עתיד להיראות.

בהצטרפותנו לסדר הזמנים שקבע רשב"ם למעשה נדב ואביהוא, אנו עוזבים את פירושי ראב"ע, ספורנו, רנ"ו, הרב הופמן ומפרשים נוספים, שראו במעשה נדב ואביהוא תגובה להתגלות כבוד ה' באש שיצאה, וממילא ברור לפי פירושיהם שהמעשה שעשו בא לאחר מכן.

[32]. וראה הערה 22.

[33]. תשובה אחרת לשאלה זו (המתאימה אף לפירוש חזקוני) ענינו בהערה 20. תשובה דומה לְמה שכתבנו כאן למעלה, מביא הרב הופמן בעמ' רד.

[34]. לפי הפירוש שאנו מציעים, האזהרה לאהרן (ט"ז, ב-ג) "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ… וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר…" לא נועדה לרמוז כי בכך חטאו נדב ואביהוא בניו. אדרבה, הם נכנסו עם קטורת להסך בענן על הכפורת, כציווי כאן על אהרן, ובקרבנות הדומים לאלו המוזכרים כאן, ואף לשם מטרה דומה – לקראת 'היראות' ה'.

אולם הם עשו זאת ביום שלא יועד לכך, ועל אף דמיונו של יום כניסתם ליום הכיפורים, הרי "לא ציוה אתם" להיכנס ביום זה. על הכניסה לפניי ולפנים נצטווה אהרן רק "אַחַת בַּשָּׁנָה" ביום מסוים, ולא "בְכָל עֵת" אחר.

[35]. שתי ההתגלויות הללו מתאימות לעבודת שני הימים השונים: ביום השמיני מוקד העבודה הוא המזבח החיצון הנחנך באותו יום בקורבנות העם, ואם כן כבוד ה' מתגלה אף הוא על מזבח זה; ביום הכיפורים מוקד העבודה הוא בהזאת דם החטאות מפנים לפרוכת, לכפר על הקודש, ואם כן ה' נראה במקום זה לקבל את עבודת הכהן באותו יום. ברור שהתגלות כבוד ה' בקודש הקדשים מבין לכרובים היא בדרגה שאינה ראויה לכל העם, ומחייבת הסתרה של ענן הקטורת.

[36]. ואכן רמב"ן מנמק את שרֵפת עגל החטאת של אהרן בדמיון לחטאת אהרן ביום הכיפורים, ראה בהערה 9ג, ואת טענתנו שם כנגד פירושו.

[37]. תשובה אפשרית לשאלה זו נמצאת בויקרא רבה (פרשה כ, ח) בדברי בר קפרא, כי שני בני אהרן מתו (בין השאר) "על שלא נטלו עצה זה מזה… איש מעצמו עשו". כלומר, כל אחד מהם התכוון להיכנס לבדו להקטיר לפנַי ולפנים.

[38]. שאלה זו היא אולי הסיבה שרשב"ם וחזקוני פירשו שהקטורת שהקטירו הייתה זו שבכל יום, שעליה כבר נצטוו. הרב הופמן, שפירושו הוא הקרוב ביותר לְמה שאנו מציעים, בכל זאת אינו מפרש כדברינו: אף שהוא מפרש שנכנסו עם מחתות הקטורת לקודש הקודשים "כדרך שהכהן הגדול עשה ביום הכיפורים", אינו מעלה על דעתו לזהות ממש את המעשה שעשו עם המעשה של הכהן ביום הכיפורים, שהרי "באותו הזמן עוד לא נצטוו עליו כלל". ועל כן הוא מנמק את טעמם של נדב ואביהוא בהבאת הקטורת הזו בכך שהם "רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה, כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם (– על כך שכבוד ה' נראה אל כל העם)".

[39]. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דעתו של רבי ישמעאל (סוטה לז ע"ב) כי כללוֹת של מצוות התורה (כולן) נאמרו כבר בסיני, ואילו פרטוֹת ניתנו באהל מועד. בטרם ניתנו פרטי המצוות כולן, ניתנה במעין תורה שבעל-פה תמצית התורה כולה למשה ולישראל.

[40]. א. רמב"ן, שאינו שש להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה, מציע גם כאן פירוש אחר, שאהרן בירך את העם מעצמו, ולא בברכת כהנים. לבסוף הוא מציע שכאן אמנם בירך אהרן ברכת כהנים, אך רק להלן ניתנה ברכה זו כמִצוה לו ולבניו לדורות. פירוש זה מתאים לְמה שהצענו למעלה.

ב. רשב"ם פירש את דברי משה לאהרן (י', ג) "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – "שכן אמר לי הקב"ה (ויקרא כ"א, י-יב) 'וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו וגו' אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם וגו' וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו', הא אם לא יצא – קידש, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול". גם כאן, אין הכרח לומר שהציווי בפרשת אמור כבר נאמר בפועל, אך היה ידוע באופן כללי למשה.

[41]. מדוע מבין כל פרטי עבודת יום הכיפורים, נזכרה רק נתינת דם החטאות על קרנות מזבח הקטורת? הרי עבודה זו נוגעת גם לחלקים נוספים במשכן! נראה שהתשובה לכך היא שהכתוב נצרך לומר זאת בפרשת מזבח הקטורת דווקא, מפני האמור לפני כן (בפסוק ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" – אך לתת עליו מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה – דבר זה אינו כלול באיסור, ואותו חייבים אתם לעשות ביום הכיפורים.

[42]. בעניין הציווי על עשיית המשכן, משל ה'פאזל' שהבאנו לעיל מתקיים פשוטו כמשמעו: פעמים אחדות מוזכר בפרשת תרומה כי ה' הראה למשה בהר "אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה, ט).

[43]. בכך שונה מעשה נדב ואביהוא על פי הפירוש שאנו מציעים, מן המעשה שעשו על פי פירוש רשב"ם וחזקוני – שהקטירו את קטורת התמיד. הציווי על קטורת התמיד כבר ניתן (שמות ל'), ועל כן אי-התאמה בין המעשה שעשו לבין דיני הקטרת הקטורת שבכל יום מהווה קושי על פירושם. לא כן על פי פירושנו.

[44]. דברי משה הראשונים, שבהם הוא מצַוה על לקיחת הקרבנות, מסתיימים בנימוק לכך: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (פסוק ד); דברי משה השנִיים, שבהם הוא מצַוה על הקרבת הקרבנות, פותחים במילים: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' " (פסוק ו).

[45]. כך הסבירו פרשנים רבים את הקשר בין המילים "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" שבסוף פסוק כג לבין פסוק כד שאחרי אותן מילים – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'…" (רס"ג, רשב"ם, ראב"ע לפסוק ו, חזקוני ועוד).

[46]. מקורו של רש"י בויקרא רבה פרשה כ, ד. מקור הביטוי 'לערבב שמחה' במשמעות לבטלה הוא בישעיהו כ"ד, יא: "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ".

[47]. על הטעם לציווי זה על אלעזר ואיתמר דנו המפרשים ונתנו טעמים שונים, ואף רמב"ן עצמו הביא פירושים נוספים לאיסורם להתאבל על אחיהם.

[48]. בויקרא רבה (פרשה יב, א) מובא:

דרש רבי ישמעאל: לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שנכנסו (- לאוהל מועד) שתויי יין… כתיב כאן "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (י', ב). אין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שהקב"ה מצווה את אהרן ואומר לו "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ", אנו יודעים שלא מתו אלא מפני היין.

הסבר זה להופעת הציווי במקומנו אינו יכול להיחשב כפשוטו של מקרא. אין זה נכון ש"אין אנו יודעים מפני מה מתו" – הכתוב הרי מפרש את הסיבה למותם: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". ואף שהמפרשים ביארו את חטאם המפורש הזה בדרכים שונות, אין המילים סובלות את הפירוש שנכנסו שתויי יין (וראה רמב"ן לפסוק ט המנסה ליישב מדרש חכמים זה: "וייתכן כי מה שדרשו שהיו נדב ואביהוא שתויי יין, לומר כי מפני יינם טעו באש זרה, לא שהיה העונש מפני היין…").

מפרשי הפשט ביארו את שייכות הציווי על היין במקום זה בדרך אחרת: ראב"ע לפסוק ח: "והזהירו שיישמר הוא ובניו (- מן היין), שלא ימותו כאשר מתו בניו הגדולים". ובדומה לכך רמב"ן לפסוק ט: "והטעם בצוואה הזאת עתה, שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבוא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בניו". וכל זה דוחק.

[49]. ומפסוק זה למד רבי חנין (עירובין סה ע"א): "לא נברא יין אלא לנחם אבלים".

[50]. בפרק י"א מתחיל נושא שונה בעליל: דיני בעלי החיים השונים לעניין אכילה ולעניין טומאה.

[51]. פסקה זו אינה אחידה: היא מורכבת משלושה ציוויים, שניים של משה ואחד של ה', וגם המצֻוים אינם זהים: הציווי הראשון מופנה אל מישאל ואלצפן; השני – לאהרן ולאלעזר ואיתמר בניו; השלישי – אל אהרן (אך נוגע גם לבניו). אף על פי כן, כל הציוויים הללו הם תוצאת מיתתם של נדב ואביהוא, והם מיועדים למטרה אחת – לאפשר את המשך העבודה של אהרן ובניו הנותרים במשכן ביום השמיני הזה (כפי שהסברנו למעלה). הסיומים של כל אחד משלושת הציוויים יוצרים קשר סגנוני ביניהם:

ה    … כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.

ז     … וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.

יא   … אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

[52]. שוויון המלים בשני המקומות הביא את רשב"ם לפרש את המילים "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם" – "והוא 'ותצא אש' של פסוק ראשון… שני הפסוקים – אחד הם". לשם כך הוא מפרש שמעשה נדב ואביהוא קדם ליציאת האש המתוארת בְ-ט', כד, וגם מותם של שני האחים על ידי האש קדם לאכילת הקרבנות על ידי אותה האש, שכן האש יצאה "מבית קדשי הקדשים (- "מלפני ה' ") דרך מזבח הזהב… ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח, 'ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים' ".

אין הכרח לפרש כרשב"ם, שהאש שיצאה 'מלפני ה' ' יצאה מבית קודשי הקודשים. אפשר לפרש כרמב"ן, כי "טעם 'מלפני ה' ' כמו: מאת פני ה' ", ואם כן זוהי אש שירדה מן השמים, ואש אחרת ירדה מן השמים ואכלה את בני אהרן.

בין כך ובין כך, שוויון המילים בשתי הפסקאות נועד לחדד את הניגוד ביניהן: אש שיצאה מלפני ה' 'אכלה' את הקרבנות שעל המזבח לאות ריצוי וקבלה, ואש שיצאה מלפני ה' 'אכלה' את נדב ואביהוא – ביטוי לזעם ולחרון אף.

[53]. אונקלוס תרגם "וַיָּרֹנּוּ" שבפסוק המקביל "וְשַׁבַּחוּ", וגם את התיבה "וַיִּדֹּם" הוא תרגם (בתרגומים המדוייקים) "וְשַׁבַּח" (על משמעות השורש דו"ם – דיבר, ועל נוסחת אונקלוס המדוייקת בתרגום "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", ראה בספרנו 'פרקי אליהו', עמ' 296-295, "קול דממה דקה – קל דמשבחין בחשאי").

כמובן, השבח בשני הפסוקים הוא מסוג שונה: 'רינת' העם הייתה שבח שבא ב"קול שירה חרישית של המון עם רב המביעים שמחה" (כך ביאר ר"י קאפח את כוונת רס"ג בתרגומו); ואילו השבח ששיבח אהרן היה אמירת צידוק הדין.

ההבדל בין שתי התגובות – זו של העם וזו של אהרן – יתחדד עוד יותר אם נבאר את התיבה "וַיִּדֹּם" – וישתוק (כשם שביארו תרגומים אחדים, מדרשי חז"ל ורוב הפרשנים).

[54]. אף שניקוד התיבה "נִרְאָה" מלמד שזהו פועל בעבר, פירשוהו המפרשים כאילו היה כתוב "נראֶה" (וכך אונקלוס: "מִתְגְלֵי"), במשמעות: 'ייראה'. וכדברי רשב"ם: "כי היום ה' נראה – ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות".

[55]. רס"ג ופרשנים נוספים מפרשים זאת כמקרא חסר, והם משלימים אותו במילה '[צרות] כאלה'.

[56]. ראה בעיון לפרשת צו הערה 29.

[57]. בתלמוד דרשו פסוק זה (בבא קמא נ ע"א) "'וסביביו נשְׂערה מאד' – מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה". במכילתא (בשלח, שירה, פרשה ח) נקשר הפסוק הזה בסיפורנו: "מדת [מלך] בשר ודם – מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים. אבל הקב"ה אינו כן, אלא מוראו על קרוביו יותר מרחוקיו, שנאמר 'בקרובי אקדש', ואומר 'וסביביו נשערה מאד' ".

[58]. מנהג הספרדים לסיים בפסוק יט – עם סיום ההעלאה השנייה של הארון לירושלים בהצלחה ובשמחה. האשכנזים ממשיכים וקוראים עוד פסוקים רבים – עד ז', יז – וכל מה שהם מוסיפים אינו קשור לפרשה.

[59]. סיפור נוסף במקרא המלמד מסר זהה הוא סיפור שובו של ארון האלוהים משדה פלשתים לבית שמש והאירועים בבית שמש (שמ"א ו', יט – ז', א). סיפורים שנושאם קרוב לכך הם סיפור קרח ועדתו (במדבר ט"ז, לה – י"ז, ה) וסיפור הצטרעותו של עוזיהו (דהי"ב כ"ו, טז-כא).

[60]. נאמר שם (פסוק ז): "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל", ובתרגום יונתן: "על דאישתלי" – על שגגתו.

[61]. הסיפור אמנם אינו מסתיים בזאת: בסיומו מצויה פסקה עצמאית (פסוקים כ-כג), המתארת עימות קשה בין דוד ומיכל על רקע מעשיו של דוד בעת העלאת הארון. פסקה זו משמשת 'חתימה' לסיפור, וחשיבותה רבה להבנת שתי המחציות שקדמו לה, אלא שאין כאן מקומו של הסבר הדבר הזה.

[62]. השְׁווה את פסוק ב בפרק ו' לדהי"א י"ג, א-ד.

[63]. 'פרץ עוזא' רומז לכך שכל דרך ההעלאה של הארון על גבי עגלה אינה נכונה. ואכן בשנית הועלה הארון על גבי כתפי נושאי הארון (ו', יג) – כמצוַת התורה.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

פרשת בהר – לא שמעתי

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן