מדוע כופלת התורה את סיפור החלום של פרעה?
קובץ word להורדה: 10miketz-part2
יוסף דוחה את דברי השבח שמרעיף עליו פרעה, ובהצטנעות שובת לב הוא אומר:
טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר:
בִּלְעָדָי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
ואז מספר פרעה ליוסף את חלומו, ואנו שומעים את סיפור החלום בשנית, הפעם מפיו של פרעה ועל פי גרסתו. בשום מקום אחר במקרא אין דבר דומה, שחלום יסופר פעמיים (ראה הערה 14). מדוע אפוא כופלת התורה את סיפור החלום?
התשובה על שאלה זו מחייבת השוואה מדוקדקת בין שני תיאורי החלום הללו. כמו במקומות אחרים במקרא שבהם נמצאת חזרה על אירוע בפי דמות כלשהי, מתגלה גם במקומנו שהחזרה אינה מדויקת, וניכרים הבדלים מסוגים שונים בין סיפור הכתוב לחזרה עליו בפי אותה דמות. מסתבר אפוא שבהבדלים אלו ובמשמעותם טמונה הסיבה לחזרה.[1] כאשר מתגלה משמעותם של ההבדלים, ומתברר כי הם מלמדים על מגמת הדובר, יש בכך ללמד קודם כל עליו עצמו ועל תפיסתו את האירוע. אנו הרי מכירים את האירוע מתיאורו הראשון והמוסמך בלשון הכתוב. אך לשינויים שעשה הדובר ישנה משמעות גם ביחס לדמויות העומדות מולו ושומעות את גרסתו. הללו, בדרך כלל, אינן מכירות את האירוע אלא מפיו של הדובר. ובכן, כיצד השפיעו שינוייו של הלה על שומעיו?
להלן מוצגים שני תיאורי החלום בהקבלה ובהבלטת ההבדלים ביניהם: הבחנו בין שני סוגים של הבדלים: חילופי מילים בין תיאור הכתוב לבין החזרה בפי פרעה מסומנים באותיות בולטות (בולד), ואילו מילים או משפטים המצויים בנוסח אחד אך חסרים בחברו סומנו בקו תחתי.[2]
חלום פרעה – סיפור הכתוב | פרעה מספר את חלומו ליוסף |
א וּפַרְעֹה חֹלֵם
וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. ב וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת
וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.
ה וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. ז וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. |
יז בַּחֲלֹמִי
הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. יח וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. יט וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. כ וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. כא וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַתְּחִלָּה וָאִיקָץ.
(כב) וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. (כג) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם. (כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת. |
אין בכוונתנו וגם אין ביכולתנו לתת טעם לכל ההבדלים בין שני תיאורי החלום. ישנם הבדלים שאולי גם אין צורך לתת להם טעם, כי באמת אין להם משמעות.[3]
ההבדלים הבולטים ביותר, וכנראה גם המשמעותיים ביותר, הם ההשמטות וההוספות בתיאורו של פרעה. בארבעה מקומות מוסיף פרעה תוספות שונות לתיאור הפרות הרעות והשיבולים הרעות:
א. לתיאור הפרות הרעות בפסוק יט מוסיף פרעה את התיאור 'דלות' ואת התיבה 'מאד', וכך הופך הצירוף המקורי "רעות מראה" ל"לדלות ורעות תאר מאד".
ב. לתיאור זה מוסיף פרעה (באותו פסוק) התרשמות אישית, שמעצם טבעה לא יכלה להופיע בתיאור החלום בלשון הכתוב: "לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע".
ג. על תיאור האכילה שאכלו הפרות הרעות את הטובות מוסיף פרעה פסוק ארוך (כא) שאין לו הקבלה בתיאור בלשון הכתוב: "ותבאנה אל קרבנה, ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחלה".
ד. לתיאור השיבולים הרעות בפסוק כג מוסיף פרעה את התיאור "צנֻמות".
האם ישנו מכנה משותף לארבע ההוספות הללו? אין ספק: פרעה מפריז ומדגיש את הרע שבחלומו, יותר ממה שנמסר בתיאור החלום המקורי. הוא מזועזע הן מעצם הופעתן של הפרות הרעות ("לא ראיתי כהנה…") והן מן האכילה שאכלו הללו את הפרות הטובות ("ולא נודע… ומראיהן רע…") ונותן לכך ביטוי מילולי ברור.
עתה הבה נבחן את ההשמטות שעשה פרעה במה שנוגע לתיאור הפרות:
א. בתיאור שבלשון הכתוב לא אכלו הפרות הרעות את הטובות מייד בסמוך לעלייתן מן היאור, אלא קודם לכן "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאר" (פסוק ג). פרעה משמיט משפט זה, ולפי תיאורו עולה שהאכילה התרחשה מייד עם עלייתן. כדי לעמוד על משמעות ההשמטה, יש לעמוד תחילה על כוונת העמידה הזאת. חזקוני ור"ע ספורנו פירשו זאת באותה דרך, והיא מסתברת. הנה לשון הספורנו:
"ותעמודנה אצל הפרות" – קודם שתאכלנה אותנה, להורות שיהיו הרעב והשבע יחדיו באיזה זמן, כעניין: "ויהי רעב בכל הארצות, ובכל ארץ מצרים היה לחם" (פסוק נד).
תקופת החפיפה הקצרה הזאת בין שנות השבע לשנות הרעב תלויה כמובן בתכניתו של יוסף לאגור תבואה בשנות השבע כפיקדון לשנות הרעב.[4] כל זמן שיהיו בידי העם המצרי ובידי שכניו אמצעי קנייה (בשנתיים הראשונות של הרעב), הרעב לא יורגש הודות לתכניתו של יוסף. רק לאחר שיאזלו אמצעי הקנייה יורגש הרעב במלוא חומרתו.
ובכן, מהי משמעות השמטת תיאור החפיפה הזאת? פרעה אינו נותן לבו לאפשרות הזאת, אלא רואה את המעבר משלב הפרות הטובות לשלב הפרות הרעות האוכלות את הטובות כמעבר חד ודרמטי.
ב. את תיאור הפרות הרעות האוכלות את הטובות בפסוק ד מקצר פרעה בפסוק כ: "ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקת הבשר" הופך בלשונו ל"ותאכלה הפרות הרקות והרעות" – שני הסומכים הושמטו. מה גורמת השמטה זו? היא מחמירה את רעתן של הפרות הרעות: לא מראיהן הוא הרע, ולא בשרן הוא הדק, אלא הן עצמן 'רקות ורעות'.[5]
המכנה המשותף להשמטות אלו הוא אותו מכנה משותף שהיה להוספות: פרעה מפריז ומחמיר את הרע שבחלומו, ורואה בו רע שאין ממנו מנוס, אף במקום שהחלום רומז לאפשרות של ריכוך הרע הזה.
ממה נובעת המגמה הזאת של פרעה, להחמיר את הרושם שעשה עליו חלומו (החמור בלאו הכי)?
נראה שמגמתו זו של פרעה נובעת מן הפסימיות שלו: גישתו למשמעות חלומו היא תולדה של תפיסת החלום האלילית-מגית: החלום הוא חלון הצצה אל העתיד הקבוע מראש, ומקורו של החלום הוא בכוחות ההוויה הנצחית שפעולתם בעולם שרירותית. מתוך עולמו התרבותי הזה, צומחת בפרעה ההכרה המעומעמת, שחלומו מבשר על אסון קרב שאין ממנו כל מנוס. זהו הפטליזם האלילי היודע באמצעים מגיים מהו הגורל הצפוי, אך אינו מאמין באפשרות לשנותו.
זהו החלום כפי ששמע אותו יוסף, וזהו האיש שלפניו עומד יוסף. כיצד יפעל עתה?
6. מניין ידע יוסף את פתרון החלום?
יוסף נושא נאום מפואר, שבו הוא מפרש את חלומו של פרעה דבר דבור על אופניו. בבהירות שאין למעלה הימנה, בכישרון דידקטי מעולה ובביטחון עצמי מוחלט הוא מפרט את סמלי החלום ואת המסומל בהם, ומודיע את העומד להתרחש בעתיד על פי הגדת החלום. לכך הוא מצרף תכנית פעולה נמרצת, אשר תציל את מצרים מפורענות הרעב העתידית.[6] תכנית זו, אשר חשיבותה הקריטית אינה צריכה הדגשה, דווקא מפני אופייה הענייני והמעשי, מוסיפה נופך של וודאות לפתרון שמציע יוסף.[7]
ובכן, מניין ידע יוסף שזהו פתרון החלום, ושכך עומד להתרחש?
כאן, לא יעזרו ליוסף שום ידע מוקדם, וגם לא ניתוח פסיכולוגי של החלום שיעיד על אישיותו של חולמו – אותם טיעונים רציונליים שבהם השתמשו מפרשים שונים בפרק מ' כדי להסביר כיצד ידע יוסף לפתור את חלומות שרי פרעה.[8] שהרי אין מדובר כאן בהתנהגותה של מערכת אנושית-פוליטית הניתנת לחיזוי, כשם שהדבר בפרק מ', אלא באירועים קוסמיים שאין לאדם שום שליטה בהם, ואף ידיעתם מראש היא מחוץ לתחום השגתו.
אף ההתאמה הנפלאה בין החלום לבין פתרונו של יוסף, שעליה הצביעו מפרשים רבים, אין בה כדי להסביר את בטחונו הגמור של יוסף שהעתיד יתרחש בדיוק על פי פתרונו.
ר"י אברבנאל, אשר טען כי יוסף פתר את חלומות שרי פרעה ברוח הקודש,[9] חוזר וטוען זאת גם ביחס לחלום פרעה. בהקדמתו לפרשתנו, בחיבורו הקצר אודות החלומות, הוא אומר דברים כלליים חשובים על פתרון 'החלומות הצודקים':
כשמצאנו בעדות ה' נאמנה, שנמצאו פותרי חלומות יגידו עניינים אמתיים בשלמות רב בפתרונים, כיוסף הצדיק ודניאל… אין ראוי שנחשוב שהיה פתרונם כפי ההשערה ותחבולות הרמאין, כי הנה הגדותיהם מורים על כוחם. אבל היה עניינם באמת רוח הקודש, שהיה מלווה אותם ומאיר עיני שִׂכלם לראות ולהשיג אמתיוֹת ההן. כי הרוח ההוא, כאשר יילווה אל פותר, ישימהו להבין בחלומות מהו הדבר המושפע (- מאת ה') שבהם… כי כמו שההודעה הצודקת המגעת בחלום היא מאת ה'… כן פתרונה כשיגיע ממנו, יהיה בשלמות גדול, ותמיד פעם אחר פעם, מבלי טעות ושגיאה כלל.
ומפני זה אמר יוסף לסריסים (מ', ח) "הלא לא-להים פתרנים" ולפרעה (מ"א, טז) "א-להים יענה את שלום פרעה" – לפי שהיו הפתרונים כמו החלומות: רוצה לומר, שהיו כולם כפי השפע הא-לוהי שהגיע – לזה לחלום חלומו, ולזה לפתור אותו פתרון. לא שהיה בכוח המשער ובתחבולות הפותרים… וכן דניאל, ייחס פתרונו לא-ל יתברך, שהיה מגלה רזים (דניאל ב', כח), לפי שהיה פתרונו ברוח הקודש.[10]
ורוח הקודש אשר חל עליהם (- על יוסף ועל דניאל) אינה נבואה גמורה… לכן לא נמנו הם בכלל הנביאים. אבל הוא שפע א-לוהי, יחול כמו כן על הראוי לו, ישימהו לְדַבֵּר דברי חכמה ולהשיג אמתיות הדברים מפי ספרים ומפי חולמים…
וכמו שבהיכנס אדם בבית אפל, בחושך ילך, לא יוכל לראות ולהשיג מה בבית כי אם מעט מזעיר בהצצתו ובמשמוש ידיו, אבל בזרוח עליו השמש יראה את כל אשר בבית, וכל דבר לא ייכחד ממנו, כן פותר החלומות: כשיעיין בהם כפי רוחו המשער, לא יראה וישיג מהם כי אם מעט בהשערתו, וירבה בדבריו הטעות והשגיאה. אבל כשעליו יזרח ה' ורוחו, אז יראה אמתת הדברים מבלי עמל ומבלי טעות כלל.
הלא כתבתי לך דעתי… שהפותר אשר רוח א-להים דיבר בו, ידבר דברי אמת, כאיש אשר עמד בסוד ה'.
תשובת יוסף לפרעה, אפוא, "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה" (פסוק טו), אינה מליצה של הצטנעות, כפי שהיא נתפסת בקריאה שטחית, אלא היא ראשית פעולתו של יוסף לשנות אצל פרעה את התפיסה האלילית המגית בדבר החלומות ופתרונם. וכך פירש רי"א את דברי יוסף הללו בפסוק טו:
ויוסף השיבוֹ… שאין ראוי שייקרא הוא הפותר, כי אם השם יתברך, וכמו שאמר לסריסים "הלוא לא-להים פתרונים"… וזהו שאמר "בלעדי", רוצה לומר, השם יתברך מבלעדי יוכל לענות את שלום פרעה, ולכן הוא 'השומע החלום לפתור אותו' – לא אני, כי אני בזה כְּלִי. וזה טעם "ויען יוסף" (- שבראש הפסוק) כי היה זה ממנו טענה (- תשובה) על מה שאמר לו "תשמע חלום לפתור אותו".
7. נאום יוסף כמחולל שינוי בתפיסת פרעה
המשימה העומדת לפני יוסף בבואו לפתור את חלום פרעה היא משימה קריטית: עליו לשכנע את פרעה, לא רק בכך שהפתרון שהוא מציע לחלומו הוא הפתרון הנכון, אלא גם בכך שתכנית הפעולה של יוסף היא הדבר המתחייב מן החלום ומפתרונו, וכן שיוסף הוא האדם הראוי להפקיד בידיו את ביצועה.[11]
הרבה מוטל עתה על כף המאזניים: גורלו האישי של יוסף תלוי עתה ביכולתו לשכנע את פרעה בכל אלו – האם ישוב יוסף לבית הסוהר, או שמא יהפוך לשר חשוב של פרעה (וישנן גם אפשרויות ביניים)? גורלה של מצרים בשנות הרעב תלוי בכך – האם "תיכרת הארץ ברעב" או תצלח את שבע השנים הללו ותינצל? גורל משפחתו של יוסף תלוי בכך – האם יוסף יוכל לכלכל את משפחתו ולהצילה מן הרעב שיפגע בה אנושות, או שמא תִּוָּרֵשׁ משפחתו ברעב? כל הספקות הללו קשורים זה בזה: כדי שמשפחתו של יוסף תינצל, יש צורך שמצרים כולה תינצל, וכדי שכך יקרה יש הכרח שיוסף יגיע למעמדו הבכיר כמנהל הכלכלה המצרית בדור הזה. לשם כל זאת צריך לשכנע את פרעה הן באמיתות הפתרון והן בצורך בקבלת תכניתו של יוסף ובהפקדת ביצועהּ בידיו.
מהו הקושי העיקרי שעל יוסף להתגבר עליו כדי לשכנע את פרעה?
נראה שקושי זה הוא תפיסתו של פרעה את עניין החלומות ופתרונם על פי תרבותו המצרית – תפיסה אלילית-מגית. תפיסה זו הרי הביאה אותו, כפי שראינו לעיל, לתאר את חלומו באופן שונה ממה שהיה, בצבעים קודרים יותר, מתוך גישה פטליסטית. תפיסת עולם פסימית זו עלולה למנוע מפרעה את קבלת תכניתו של יוסף, מתוך חוסר אמונתו ביכולת לשנות את גזרת הגורל שנודעה לו בחלומו.
ובכן, על יוסף מוטל עתה התפקיד לשנות את תפיסתו של פרעה ביחס לחלומו. שינוי זה כרוך כמובן בשינוי כללי בתפיסת עולמו. עליו לשכנע את פרעה כי חלומו – חלום נבואי הוא מאת הא-לוהים. ואם כן, לא את גזרת הגורל מודיע החלום, אלא "את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה". והבדל גדול יש בין שני אלו: על פי התפיסה האלילית חלום המודיע גזרת גורל – מקורו אינו א-לוהי בהכרח ופתרונו נתון בידי חרטומים, שכל שיש בידם לעשות הוא לפענח את הודעת החלום באמצעות חכמת המגיה. לעומת זאת, חלום נבואי מאת הא-לוהים הוא מתת חסד אישית שמעניק א-לוהים לאדם, להודיעו הודעה שהיא נחוצה לו, כדי שיכלכל את צעדיו בתבונה ויפעל בדרך הנכונה. פתרונו של חלום כזה אינו מצריך חרטומים, אלא היפתחות של החולם לדבר הא-לוהים הטמון בתוך החלום.
יוסף עומד כאן (שוב) במוקד של עימות בין שתי תרבויות, שתי תפיסות עולם שתהום מפרידה ביניהן. הרקע התרבותי והדתי של פרעה עומד כחיִץ בין חלומו המקורי לבין מה שהוא עומד לשמוע מיוסף. על יוסף לשבור את החיץ הזה באמצעות נאומו, ולהשיב את פרעה לחלום המקורי שחלם ולדבר הא-לוהים המונח בו.
מה שתומך ביוסף הוא הידיעה בדבר כישלונם של החרטומים, שדבריהם לא חדרו ללבו של פרעה, והידיעה שפרעה בעצם יודע מה הוא הפתרון האמיתי של חלומו, והוא זקוק ליוסף כדי שינסח זאת, ויפקח את עיניו ואת לבו לקראת דבר הא-לוהים שניתן לו באמצעות חלומו.
נאומו של יוסף בציר המרכזי של הסיפור הוא מלאכת מחשבת של רטוריקה מוקפדת, בנויה במבנה משוכלל. התוכן היקר הנחוץ לשינוי הערכים אצל פרעה מעוצב בצורה הנאה – במעשה אמנות משוכלל. השילוב של שני אלו עשוי לחדור למוחו וללבו של פרעה.
הנה נאומו של יוסף בדרך המבליטה את מבנהו:[12]
כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה:
חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא
אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.
כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה
וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה
חֲלוֹם אֶחָד הוּא.
כז וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה
וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים – יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.
כח הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה
אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.
כט הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת – שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן – וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.
לא וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן
כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד.
לב וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם
כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
הנאום בנוי משתי מחציות שביניהן ציר מרכזי. הציר המרכזי הוא המשפט החשוב ביותר בנאום – "אשר הא-להים עשה הראה את פרעה" – המופיע בשינויים גם בפתיחת הנאום וגם בחתימתו, ובכך הופך להיות השלד שעליו בנוי הנאום כולו. משפט זה מכיל שתי הנחות יסוד, אשר נועדו לקעקע את תפיסתו הפטליסטית של פרעה, ולהעמיד במקומה תפיסת עולם ישראלית: ראשית, את החלום 'הראה' א-לוהים לפרעה, מתוך יחס אישי אליו. שנית, תוכנו של החלום הוא מעשה שא-לוהים עומד לעשותו, ושאותו הוא בחר לגלות לפרעה. צירופן של שתי הנחות אלו (בשש מילים) הוא מהפכני מבחינת תפיסותיו של פרעה, והשלכותיו מרחיקות לכת.
המחצית הראשונה, עד לציר המרכזי, מכילה 49 מילים, וכך בדיוק גם המחצית השנייה. שוויון המחציות הוא עיקרון ספרותי מרכזי במקרא, ונאומים רבים בו בנויים על פיו.[13]
המחצית הראשונה בנויה מפסקת פתיחה קצרה – פסוק כה – ומפסקה עיקרית – פסוקים כו-כז. המחצית השנייה בנויה בסדר הפוך, מפסקה עיקרית – פסוקים כט-לא – ומפסקת חתימה – פסוק לב.
הפתיחה והחתימה של הנאום המקבילות זו לזו משמשות לו מסגרת, והן עוסקות בחלום בכללותו, ולא בתכניו הספציפיים. בפתיחה באה הקביעה, שהיא אולי החשובה ביותר לשם פתרונו האמיתי של החלום, ושאותה כנראה החמיצו החרטומים,[14] כי "חלום פרעה אחד הוא". לאחריה בא המשפט המרכזי בנאום, שבו מגדיר יוסף את טיבו של החלום כחלום נבואי מאת הא-לוהים, ואת תוכנו כהודעת המעשה שעומד א-לוהים לעשותו. משפט זה יבוא בשינויים קלים גם בציר המרכזי.
בפסקה הבאה בהמשך המחצית הראשונה יש יישום ופירוט של המשפט הראשון בפתיחה – "חלום פרעה אחד הוא". לשם כך 'מפרק' יוסף כל אחד משני חלקי החלום, ומצרף בתחילה את סמל הפרות הטובות עם סמל השיבולים הטובות כסמל אחד לאותן שבע שנים. צירוף זה נעשה בשני משפטים מקבילים בני שש מילים כל אחד. לאחר מכן באה תזכורת המסבירה את הצירוף שנעשה, וכן את זה שייעשה להלן, במילים הנטולות מפתיחת הנאום – "חלום אחד הוא", ולאחר הסבר זה מצרף יוסף את סמל הפרות הרַקות עם סמל השיבולים הרֵקות כסמל אחד לאותן שבע שנים, בשני משפטים כמעט מקבילים, בני תשע מילים כל אחד.
אופיים של 'הפירוק וההרכבה מחדש' הוא טכני במידה רבה, והמשפט השני בפתיחה – "את אשר הא-להים עשה הגיד לפרעה", נותר לכאורה בלתי ממומש במחצית הראשונה. דבר זה מתבטא בכך שהמשפטים בפסקה זו הם חסרי פעלים. בכך יש חסרון פסיכולוגי וגם ספרותי. כדי למנוע חסרון זה, שובר המשפט השני בפסוק כז את התבנית הסכמטית שחזרה עד עתה שלוש פעמים. ראשית, מופיע כאן לראשונה פועל בעתיד: "יהיו". שנית, הזיהוי הסתמי של הסמלים, עד עתה ב"שבע שנים הנה" (החוזר בשלושה משפטים) נשבר בכך ש'השנים' מתאפיינות כ"שני רעב". שבירת התבנית הסכמטית מעניקה למשפט "יהיו שבע שני רעב" אפקט דרמטי. השומע הנבון משלים מדעתו שגם המשפט הקודם, אודות שבע הפרות הרקות, עוסק בשבע שני רעב, ואילו שני המשפטים הראשונים עוסקים ב'שבע שני שבע'. מאליה מתבררת המשמעות של המשפט השני בפתיחת הנאום "את אשר הא-להים עשה הגיד לפרעה": עשיית הא-לוהים היא הבאת שבע שני שָׂבָע ואחריהן שבע שני רעב. ועל כן ניתן לסכם מחצית זו במשפט "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה" – בפתיחת הנאום – "אשר הא-להים עשה הראה את פרעה".
המשפט "יהיו שבע שני רעב" עם הסיכום שבא אחריו בפסוק כח משמשים גשר לנושאה של המחצית השנייה. המשפט המשמש כציר המרכזי של הנאום משמש מחד כסיכום המחצית הראשונה (בהצטרפו למשפט "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה"), ומאידך הוא מהווה כותרת למחצית השנייה. המחצית השנייה מפרטת את החלק השני בפתיחה, החוזר בשינוי קל בציר המרכזי. במחצית זו מתואר מעשה הא-לוהים אשר אותו הראה לפרעה. אם במחצית הראשונה פוענחו הסמלים הסטטיים בחלום פרעה – הפרות והשיבולים, הרי שבמחצית השנייה מתפענח החלק הפעיל, הדינמי, התנועתי בחלום: עלייתן של הפרות והשיבולים הראשונות, ועלייתן וצמיחתן של הבאות אחריהן. אך בעיקר מפענחת מחצית זו את האכילה והבליעה של הראשונות על ידי האחרונות, ואת מה שהוסיף פרעה בסיפור חלומו "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן ירע כאשר בתחילה" (פסוק כא). מחצית זו, בניגוד לקודמתה, רווייה בפעלים הממחישים את 'עשיית' הא-לוהים. מפני אופיה הפעלתני הזה של המחצית השנייה, המתייחס לחלק העלילתי בחלום – נאמר בציר המרכזי "הראה את פרעה" (במקום "הגיד לפרעה" שבפתיחה).
חתימת הנאום בפסוק לב משלימה את הפתיחה, בענותה על השאלה המתבקשת מן האמור בפתיחה: אם "חלום פרעה אחד הוא", מדוע הוא בא פעמיים? מה מוסיפה כפילות זו למסר של החלום, שהוסבר בשתי מחציות הנאום בבהירות כה רבה? על כך עונה החתימה, ברוח הפעלתנות המאפיינת את המחצית השנייה כולה, כי הכפילות משמעה עשייה א-לוהית מיידית ונחרצת.
בחתימת הנאום חוזרות שלוש המילים המופיעות גם בפתיחת הנאום וגם בציר המרכזי שלו, כלומר בשלושת עמודי התווך שעליהם עומד הנאום כולו, מילים שאינן מופיעות בגופו: פרעה – א-להים – עשייה. הזיקה בין שלוש מילים אלו היא עיקר כוונתו של יוסף בנאומו: א-לוהים הוא שהראה לפרעה את החלום,[15] ותוכנו של החלום הוא עשייתו של א-לוהים.
8. תכנית הפעולה – המסקנה המתחייבת מתוך ביאור החלום
על תכנית הפעולה שמציע יוסף בצמוד לנאומו, ללא כל הפסקה, שואל רמב"ן (בביאורו לפסוק ד) כיצד הֵעֵז יוסף להציע לפרעה עצה אשר לא נתבקש לכך – "הליועץ למלך נתנוהו?". תשובת רמב"ן ותשובת מפרשים נוספים היא שאין זו עצה, אלא המשך של פתרון החלום, והמפרשים מצאו בפרטים שונים בחלום רמזים לעצתו של יוסף. תשובה זו רחוקה מן הפשט, משום שניכר כי דבריו אלו של יוסף אינם חלק מן הפתרון, אלא המסקנה המעשית הנובעת ממנו: "ועתה…"[16]. ר"י אברבנאל מייחס את תכנית הפעולה של יוסף, כמו שייחס גם את פתרון החלום, לרוח הקודש שהייתה בו, והוא מתרץ את תעוזתו של יוסף בכך ש"הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו". אף תשובה זו רחוקה מן הפשט, משום שלצורך הגייתה של תוכנית פעולה כלכלית מעין זו אין צורך ברוח הקודש, די בשכל ישר.
אולם באמת אין כאן שאלה כלל: כל נאומו של יוסף לא נועד אלא להכין את פרעה לתכנית זו, המהווה את המסקנה הדתית המתחייבת מחלומו של פרעה, כפי שנתפרש על ידי יוסף. שכן, אם החלום הוא חלום נבואי שא-לוהים נתנו לפרעה בחסדו וגילה לו בו את תכניותיו ביחס למצרים, ודאי לא עשה כן אלא על מנת שפרעה יתכונן לקראת העתיד הזה ויקל את חומרת הרעב מעל עמו. הרעב אינו גזרת גורל שאין ממנה כל מנוס, אלא מעשה א-לוהים המחייב את האדם להתכונן לקראתו. וכיוון שהדבר הזה הוא אפשרי, הוא גם חובה דתית גמורה של פרעה!
ואף על פי שתכניתו של יוסף איננה חלק מפתרון החלום, היא בהחלט נתמכת על ידי חלומו של פרעה: ראשית, עמידתן של הפרות הרעות אצל הטובות לזמן מה בטרם אכלו אותן (בפסוק ג) – פרט שפרעה השמיט בסיפורו – נתבארה יפה על ידי חזקוני ור"ע ספורנו כתקופה קצרה שבה יחל הרעב אך עדיין לא יורגש, מחמת אגירת הלחם בשנות השבע. מסתבר שפרעה נזכר בפרט הזה וגם הבין אותו נכונה, רק לאחר ששמע את תכניתו של יוסף. שנית, הקדמת שבע שנים שבהן יהיה "שבע גדול בכל ארץ מצרים" (פסוק כט) אינה יכולה להתפרש אלא כאיתות מאת הא-לוהים לכך שהוא מקדים רפואה למכה, כדי לְאַפשר לאגור את שאריות שנות השבע לקראת שנות הרעב.
9. פרעה מקבל את דברי יוסף
האם מאמציו של יוסף עלו יפה? האם קיבל פרעה את פתרון חלומו מיוסף ואת תכנית הפעולה שלו רק באופן חיצוני, או מתוך הזדהות פנימית עם הנקודה המרכזית בדברי יוסף? הבה נשמע את דבריו:
לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ?!
לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת
אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
ובכן, יוסף אינו עוד מומחה לפתרון חלומות כאחד החרטומים – "תשמע חלום לפתור אותו" – אלא "איש אשר רוח א-להים בו", ופתרון החלום – א-לוהים הודיע אותו ליוסף! ממש כדברי ר"י אברבנאל שהובאו כמה פעמים בעיוננו זה ובקודמו, וממש כפי שיוסף הקדים ואמר לפרעה: "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה".
הישג זה אינו רק תוצאה של נאומו המבריק של יוסף, אלא הוא תוצאה מכך שהאמת הא-לוהית שבדברי יוסף נפגשה באמת הא-לוהית שאותה חווה פרעה בחלומו הנבואי, ובמפגש אמִתוֹת זה נפלו המחיצות אשר חצצו ביניהן שהן תולדת התרבות המצרית.
התפעלותו של פרעה מתכניתו של יוסף, "אין נבון וחכם כמוך", עשויה להיראות מופרזת: האם תכניתו של יוסף אינה דבר מתבקש ומובן מאליו? אמנם בעולם הפטליסטי שבו היה שרוי פרעה עד לרגע זה, מסקנתו צודקת והתפעלותו ברורה: וכי יש חכמה גדולה מן האמונה בא-לוהים, המגלה בחסדו לבני האדם את העתיד כדי שיתכוננו לקראתו?
10. בין פתרון לבין הודעת א-לוהים
מרגע שיוסף פותח את פיו לפני פרעה לראשונה בפסוק טז, ובמהלך המשך הדו-שיח ביניהם, משמש השם 'א-להים' כמילה מנחה, החוזרת 7 פעמים[17]. המעקב אחר הופעותיה השונות חושף את הדרמה הפנימית הנסתרת של סיפורנו. הופעתה הראשונה היא בהסתייגותו של יוסף מן ההתייחסות של פרעה אליו כמומחה לפתרון חלומות:
1. (טז) בִּלְעָדָי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה!
דברים אלו עשויים להישמע באזני פרעה בשלב זה כמליצה בלבד, אולם בהמשך יעמוד על כך שכוונת יוסף היא כפשט דבריו.
ההופעות הבאות מצויות בנאום פתרון החלום של יוסף, בשלושת עמודי התווך שעליהם עומד הנאום:
בפתיחה: 2. (כה) אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.
בציר המרכזי: 3. (כח) אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.
ובחתימה פעמיים: 4. (לב) כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים
5. וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
ובכן, החלום – מאת הא-לוהים הוא; אף העתיד שאותו מודיע החלום – מעשה הא-לוהים הוא; ואף הפתרון באמצעות יוסף – מענה א-לוהים הוא.
שתי ההופעות האחרונות הבאות בפיו של פרעה מהוות אישור לשינוי תפיסתו ברוח דבריו של יוסף:
6. (לח) הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ?
מילה מנחה זו, מחליפה מילה מנחה קודמת, שהופיעה 7 פעמים עד לאותו פסוק שבו פתח יוסף את פיו לראשונה – פסוק טז. מילה מנחה זו היא השורש פת"ר המופיע כפועל או כשם 7 פעמים מתחילת הסיפור ועד לפסוק טו:
שורש זה מופיע כמילה מנחה 7 פעמים גם בסיפור שבפרק מ'. בסוף סעיף א תמהנו על היעלמותו של שורש זה בסיום העיון, ואמרנו שנענה על כך בסיום העיון. הנה הגיעה השעה לנסות לענות על כך.
השורש פת"ר מופיע בכל התנ"ך כולו 14 פעמים בלבד, 7 בפרק מ' ו-7 בפרק מ"א! בכל הופעותיו הללו הוא בא בהקשר אחד בלבד – בקשר לפענוח חלומות סמליים.
אמנם בספר דניאל בא השורש הזה בצורתו הארמית פש"ר עוד 33 פעמים,[18] אך גם הללו באות באותו הקשר בלעדי של פענוח חלומות.[19]
ובכן, אנו משערים שהמילה 'פתרון' או מקבילתה הארמית 'פְּשַׁר' היא מונח מקצועי השייך לעולמם של פותרי החלומות המקצועיים – חרטומי מצרים ואשפי בבל. בעולמם של ישראל, אשר לא נזקקו לפותרי חלומות[20] – לא היו מהלכים למילה 'פתרון' ולפועל הנגזר ממנה, ועל כן אין שורש זה מופיע עוד במקרא.
עם שרי פרעה בפרק מ' מדבר יוסף ב'שפתם' ובהתאם לקוד התרבותי שלהם, משום שאינו רואה עניין לשנות את תפיסתם הדתית. לפיכך הוא אומר להם "הלוא לא-להים פתרנים" – 'מקצוע' זה של פתרון חלומות – לא-לוהים הוא. בבואו לפרש לכל אחד מהם את חלומו הוא מקדים ואומר "זה פתרנו…", ודאי כשם שעשו חרטומי מצרים כשבאו לפתור חלום.
אולם בעמדו לפני פרעה מסרב יוסף להשתמש בשורש פת"ר, כדי להדגיש בפניו כי אינו כאחד החרטומים פותרי החלומות המקצועיים. דברו שלו – מאת הא-לוהים הוא! ועל כן כשהוא מגיב על דברי פרעה "תשמע חלום לפתור אותו" – אין הוא אומר 'הלא לא-להים פתרונים', אלא "א-להים יענה את שלום פרעה". ומכאן ואילך נעלם השורש פת"ר מסיפורנו, ואת מקומם של פותרי החלומות תופס הא-לוהים – הוא העונה והמגיד והמראה והעושה.
הערות:
[1] פרשנינו הראשונים וגם הפרשנים החדשים נחלקו בשאלה האם יש צורך והאם ניתן להסביר את ההבדלים בכל המקומות שבהם מופיעה חזרה מעין זו, והאם הם נועדו ללמד דבר מה. רד"ק חוזר פעמים אחדות בפירושו על דבריו "כי בשנות אדם הדברים, יוסיף או יגרע או ישנה, ואינו שומר אלא שיהיה העניין אחד…" (פירושו לפסוק יז). ובפירושו לְ-כ"ד, לט כתב על נאום עבד אברהם: "ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים כי רבו… כי כן מנהג הכתוב בהישנות הדברים – שומר הטעמים אבל לא המילות". ר"י אברבנאל, שבדרך כלל שם לב להבדלים ומנסה לתת להם טעם, מצטרף בסיפורנו לדעת רד"ק. הנצי"ב ב'העמק דבר', ובדורנו פרופ' מאיר שטרנברג במאמרו "מבנה החזרה בסיפור המקראי" ('הספרות' 25, אוקטובר 1977, עמ' 128-125) עוסקים בהבדלים הללו בדרך שיטתית, כל אחד על פי גישתו.
[2] ישנם גם חילופי סדר אחדים שלא סומנו, אך קל לעמוד עליהם. וישנם הבדלים הנובעים מן העובדה שפרעה מוסר את חלומו בגוף ראשון, והם כמובן לא סומנו שהרי הם מחוייבי המציאות.
[3] כך לדוגמה הוספת המילה 'שְׂפַת' בתיאורו של פרעה בפסוק יז אינה נראית לנו בעלת משמעות. אמנם ישנם מפרשים שניסו לתת משמעות גם לכך. אף החילוף החוזר פעמיים בתיאור הפרות הרעות 'דקות' – 'רקות', אפשר שאינו בעל משמעות, שכן אלו שני מופעים של מילה אחת.
[4] הפרשנים המחפשים מקור להצעת התכנית של יוסף בתיאור החלום עצמו, כרמב"ן וההולכים בעקבותיו, יכולים למצוא זאת במשפט הנידון כאן. אלא שמשפט זה, לא שמעוֹ יוסף מפרעה.
[5] א. אף את תיאור הפרות הטובות בפסוק ד מקצר פרעה בפסוק כ: "הפרות יפֹת המראה והבריאות" הופכות ל"הפרות הראשונות הבריאֹת". השמטת התיאור 'יפות המראה' מתיאור האכילה אצל פרעה קשור כנראה בהוספה שהוסיף בהמשך "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע…". היותן של הפרות הנבלעות 'יפות מראה' אינו עניין להוספה זו, רק היותן בריאות (- שמנות) חשוב לציון.
ב. קיצור נוסף שעושה פרעה מצוי בתיאור השיבולים הטובות שנבלעו: בלשון הכתוב בפסוק ז הן מתוארות "הבריאות והמלאות" ואילו בתיאורו של פרעה בפסוק כד הוא מתאר "הטֹבות". איני יודע להסביר הבדל זה.
[6] שני חלקי נאומו של יוסף מצטרפים יחדיו לדיבור בן 12 פסוקים, הדיבור הארוך ביותר בספר בראשית עד עתה, שרק נאום יהודה בראש פרשת ויגש יגדל ממנו.
[7] מבחינה זו מקבילה התכנית שמציע יוסף לפרעה, לבקשה שצירף יוסף לפתרון חלומו של שר המשקים (מ', יד) "כי אם זכרתני אתך…". וכשם שפירש שם רשב"ם: "כלומר, כל כך אני בטוח שתשא חן בעיני פרעה (- כפי שפתרתי לך את חלומך) שאם תזכרני וגו' ידעתי כי יכול תוכל להוציאני מן הבית הזה". אף כאן ניתן לומר דברים דומים בהתאמה לסיטואציה הנוכחית.
[8] ראה עיוננו לפרשת וישב סעיף ג5.
[9] ראה עיוננו לפרשת וישב סעיף ג6.
[10] הסיפור אודות דניאל הוא הוכחה גדולה לדברי רי"א, משום שבו דניאל, לא זו בלבד שהוא פותר את חלום נבוכדנצר, אלא גם משחזר את החלום עצמו. ודבר זה רק א-לוהים הוא שמגלה לחסידו, ואילו חכמי בבל פותרי החלומות המקצועיים עמדו נדהמים ואובדי עצות בפני משימה זו.
[11]רמב"ן, בביאורו לפסוקים לג-לה (ד"ה ירא פרעה איש נבון וחכם), מפרט את כל הכלול בתכניתו של יוסף ומסיים את דבריו: "ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי 'החכם – עיניו בראשו'". נחמה ליבוביץ ע"ה בעיונה לפרשתנו "עצת יוסף" (עמ' 318-313) מכנה את דברי רמב"ן הללו 'רעיון מוזר' ומרבה לתקוף אותם. לדעתה, ענוותו של יוסף בעמדו לפני פרעה סותרת אפשרות של כוונה כמו זו שלו.
אולם באמת צודקים דברי רמב"ן, ואין השתדלותו של יוסף להביא לבחירתו על ידי פרעה סותרת כלל את ענוותו. לא רק לשם עצמו חפץ יוסף בקבלת התפקיד, אלא לשם מטרות בעלות חשיבות עליונה כפי שנסביר למעלה בהמשך הדברים.
[12] השווה למבנה המוצע בעיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה, "כי נכון הדבר מעם הא-להים", עמ' 312-311, ושים לב לשווה ולשונה.
[13] ראה לדוגמה את ניתוח נאום ה' בראש פרשת וארא, שהוא דומה במבנהו לנאום יוסף, בעיוננו לפרשה וארא בסדרה הראשונה סעיף ב.
[14] ראה לעיל הערה 19.
[15] בחתימה נרמז דבר זה במילים "השנות החלום אל פרעה".
[16] ראה דבריה של נחמה ע"ה בעיונה הנזכר, עמ' 316-315.
[17] השם 'א-להים' מופיע ביחידה הסיפורית הכלולה בפרק מ"א כולו רק עוד פעמיים, בהנמקת שמם של מנשה ושל אפרים בפסוקים נא-נב, בהקשר שונה לגמרי.
[18] א. 31 מן ההופעות הללו באות כשם עצם ורק פעמיים כפועל.
ב. יש לציין שבספר קהלת, המושפע מן הארמית, מופיעה המילה העברית היחידאית במקרא פשר: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר" (ח', א).
[19] אף פענוח הכתובת בהיכל בלשצר 'מנא מנא תקל ופרסין' (דניאל ה') דומה מכל בחינה לפענוח חלום סמלי, ועל כן מופיע גם בפרק זה השורש פש"ר.
[20] ראה דברי קויפמן, המובאים בעיוננו לפרשת וישב סוף סעיף ב.