לנפש לא ייטמא

קובץ word להורדה: איסור הכהן להיטמא למת

א. דיני טומאה וטהרה בזמן הזה

דיני טומאה וטהרה תופסים מקום חשוב בתוך כלל דיני התורה. הם מרוכזים בפרקים י"א-ט"ו בספר ויקרא, ואל קבוצת הפרקים הללו יש להוסיף את פרשת פרה – במדבר י"ט – השייכת אליהם הן מבחינת הנושא הנידון בה והן מבחינת זמן אמירתה.[1]

על בסיס פרקים אלו, שבהם מצוי פירוט של הטומאות השונות, של דיני הטמאים בהן ושל דרכי ההיטהרות מכל טומאה, נקשרות בתורה פרשות נוספות לדיני טומאה וטהרה.[2]

אף בתורה שבעל-פה תופסים דיני הטומאה והטהרה מקום מרכזי: סדר שלם – סדר טהרות – מוקדש במשנה לדינים אלו, והוא הגדול בכל ששה סדרי המשנה.[3] אך כבר בתלמוד ניכר השבר הגדול במה שנוגע לקיומם של דינים אלו בחיי עם ישראל: מבין שתים-עשרה המסכתות שיש בסדר טהרות במשנה, זכתה רק מסכת אחת לתלמוד עליה – מסכת נידה.[4] ובעולמם של לומדי התורה – רק בני עלייה מועטים עוסקים בלימוד מעמיק של סדר טהרות.

הסיבה לכך היא כמובן חורבן המקדש. משנתבטל מעם ישראל קיום הדינים של סדר קודשים, נתבטל גם הצורך בקיום הדינים של סדר טהרות. ללא מקדש שאליו יש לעלות בטהרה שלוש רגלים בשנה, וללא קרבנות המוקרבים ונאכלים בטהרה, אין כמעט צורך עוד בהיטהרות מן הטומאות השונות, וביחס לכמה מהן, גם אין אפשרות להיטהר בעת הזאת.[5] כך נותר חלק חשוב ומרכזי בתורה בלתי ממומש בחיים המעשיים של ישראל, ואף לימוד הדינים שבחלק זה נזנח.[6]

אף על פי כן, אין לומר שלדיני טומאה וטהרה אין כל השפעה על חיינו בזמן הזה, שאין בו מקדש וקודשים: אף שאין אנו נזהרים מטומאת נבלות של בעלי חיים המטמאים במותם, אנו אסורים באכילתם של בעלי חיים אלו;[7] אף שאין אנו נזהרים בדיני הטומאה של נידה, זבה ויולדת, אסור משכבן של הנשים הללו אף בזמן הזה, עד שייטהרו הללו מטומאתן בטבילה במקוה;[8] והעולים להר הבית בזמן הזה, חייבים אף הם לטבול במקוה, כדי להיטהר מטומאתם, וכן להימנע מכניסה לתחום העזרה האסור לטמאים בטומאת מת, שממנה אין אנו יכולים להיטהר ללא אפר פרה אדומה.

אמנם קבוצה אחת בעם ישראל מוזהרת גם בזמן הזה, שאין בו מקדש וקדשיו, שלא להיטמא באחת מן הטומאות:

כ"א, א וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה:

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

 

ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן… וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מששה מתי מצוה (- המנויים בפסוק ב להלן) במזיד – לוקה.

('ספר החינוך', מצוה רסג)

 

איסור הכהנים להיטמא למת גם בימינו, ניכר גם למי שאינם כאלה: בכל הלוויית המת מתבלטים הכהנים בהתרחקותם ממיטת המת ובאי-כניסתם לבית הקברות.

מִצוה זו, הפותחת את פרשתנו, היא 'אי' של זהירות בדיני טומאה, המְלוה את עם ישראל 'בכל מקום ובכל זמן', גם בעת ששאר דיני טומאה וטהרה נדחקו לקרן זווית.

 

ב. שאלת טעם האיסור על כהנים להיטמא למת

על פי ההלכה, אין איסור לאדם להיטמא בשום טומאה, אלא שעל הטמא חלים איסורים ביחס למקדש ולקדשיו. רק הכהנים והנזיר אסורים להיטמא, וגם זאת רק בטומאת מת. ובכן, מהו טעמו של איסור זה ביחס לכהנים?

מפרשים והוגי דעות, ראשונים ואחרונים, נתנו לכך טעמים שונים, בהתאם לתפיסתם את המוות ואת הסיבה להיותו מטמא. הנה, לדוגמה, דבריו של בעל 'ספר החינוך' במצוה רסג:

משרשי המצוה: לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב (כ"א, ו) "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם", על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה, שעניין הטומאה – דבר נמאס ונאלח. וגוף האדם המת, פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאוד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא: כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה, ויישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחוּת וגרוע ומשתוקק אל הרעוֹת, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע; וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו, זולתי לקרובים, שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה – דרכי נועם ונתיבותיה שלום, לא רצתה לצערם כל כך…

והראי"ה קוק כתב ב'אורות הקודש':[9]

המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שִׁקְרוֹ, מה שבני אדם קוראים מוות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם… מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להימלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא", "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

האם עולים שני הטעמים הללו בקנה אחד? ספק בעינינו. ברם לא זוהי השאלה החשובה. כל אחד משני האישים הללו, בבואו לתת טעם למצוַת התורה הזאת, הביא עמו עולם שלם של מושגים פילוסופיים על מהות האדם, מהות חייו ומהות מותו, וגם על משמעות הטומאה בכלל. ודבר ברור הוא, שעולם הפילוסופיה הדתית הימי-ביניימית של בעל 'ספר החינוך' אינו עולם המחשבה הדתית של הרב קוק, המושפע מן הפילוסופיה החדשה ומן הקבלה. ומי ערב לנו שטעמה של מצוַת התורה מכוון לאחד משני העולמות הללו?

בבואנו לדון בטעמו של האיסור במקומנו, אנו מחפשים את הטעם הפשוט, הנרמז בדברי התורה עצמה. את זאת שהמת מטמא – אנו מקבלים כנתון, ולא על כך אנו שואלים. השאלה היא, מדוע נאסרו הכהנים להיטמא למת, ומדוע לא נאסרו להיטמא בטומאות אחרות.

 

ג. היחידה הספרותית הכלולה בפרקים כ"א-כ"ב

כדי לחשוף את טעמה של המצוה הפותחת את פרשתנו עלינו לעמוד על ההקשר שבו היא מופיעה, ועל זיקתה למצוות אחרות ביחידה הגדולה שאליה היא שייכת.

פרקים כ"א-כ"ב שבהם פותחת פרשתנו עוסקים בדינים שונים הקשורים בכהנים ובעבודתם. יש בהם חמישה דיבורים של ה' אל משה, והמעיין בהם, יגלה שכולם שייכים ליחידה ספרותית אחת גדולה, שבין חלקיה השונים קיימים קשרי תוכן וסגנון בולטים. יהא עלינו לעמוד אפוא על המבנה של היחידה הספרותית הזו. אולם ראשית, הבה נציג כל אחד מן הדיבורים הללו:

 

הדיבור הראשון – כ"א, א-טו – דינים הנגזרים ממעמדם של הכהנים

פתיחת הדיבור היא:

א      וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם…

 

דיבור זה נחלק לשתי פרשות מסורה:

א. א-ט – דיני כלל הכהנים

• איסור להיטמא למת מלבד לקרובים המוזכרים בפרשה (א-ד)
• איסור לנהוג מנהגי אבלות הפוגעים בגוף (ה-ו)
• איסור לקיחה של שלוש נשים: זונה, חללה וגרושה (ז)

פסקה זו נחתמת בפסוק:

ח      וְקִדַּשְׁתּוֹ… כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.[10]

 

 

ב. י-טו – דיני הכהן הגדול

• איסור להיטמא לכל המתים, אף לאביו ולאמו, ואיסור לנהוג כל מנהגי אבלות שהם (י-יב)
• איסור לקיחה אף של אלמנה וחיוב לקיחה של אישה בבתוליה (יג-יד)

ניכר כי דיני הכהן הגדול מקבילים לאלו של כלל הכהנים אך חמורים יותר.

פסקה זו נחתמת בפסוק:

טו     וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

 

הדיבור השני – טז-כג – איסור עבודה על כהנים בעלי מום

פתיחת הדיבור היא:

טז-יז  וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר…

 

בגוף הדיבור מובאת רשימה של שנים-עשר מומים שהם דוגמאות למומים חיצוניים הפוסלים את הכהן מלהקריב קרבנות. אמנם כהן בעל מום רשאי לאכול מן הקרבנות "מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים" (פסוק כב).

הדיבור נחתם בפסוק:

כג    … וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

לאחר תום הדיבור הזה נאמר:

כד    וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[11]

 

הדיבור השלישי – כ"ב, א-טז – האסורים באכילת קודשים

פתיחת הדיבור היא:

א-ב   וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו…

 

אף שדיבור זה כלול בפרשת מסורה אחת, הוא נחלק בבירור לשניים:

א. א-ט – איסור כהנים טמאים באכילת קודשים

מפורטות כאן רוב הטומאות האפשריות שכהן יכול להיות טמא בהן, ועונשו של כהן טמא שקרב אל הקודשים וטומאתו עליו – "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (פסוק ג). רק לאחר שנטהר מטומאתו, הכהן "יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים" (פסוקים ו-ז).[12]

פסקה זו נחתמת בפסוק:

ט      וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ

אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

ב. י-טז – איסור זר באכילת קודשים והמותרים בכך במשפחת הכהן

בפסקה זו מפורטים כל העובדים ובני המשפחה במשפחתו של הכהן, שיש מהם הנחשבים כזרים, ואסורים באכילת קודשים, ויש מהם המותרים בכך (ויש מהם שדינם משתנה על פי הנסיבות).

פסקה זו נחתמת בפסוקים:

טו-טז וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

הדיבור הרביעי – יז-כה – איסור הקרבת בעלי מומין

פתיחת הדיבור היא:

יז-יח  וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל… אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ…

 

בראש הדיבור ציווי על בני ישראל להביא קרבנות תמימים ואיסור על הקרבת בעלי מומין. בהמשך מפורטים שנים עשר מומים, והדיבור מסיים בכך שגם מיד בן נכר אין לקבל קרבן בעל מום.

דיבור זה – אין בו חתימה כמו שהייתה בקודמיו.

 

את הדיבור החמישי נציג בסעיף ה להלן.

 

ד. המכנה המשותף לארבעת הדיבורים הראשונים

בסעיף הקודם הצגנו ארבעה מבין חמשת הדיבורים הכלולים בפרקים כ"א-כ"ב. בטרם נציג את הדיבור החמישי, נדון במכנה המשותף המתבלט בין ארבעת הדיבורים שסקרנו עד עתה.

ראשית, בראש ארבעת הדיבורים הללו מצטווה משה למסור את הדברים לכהנים.[13]

שנית, החתימה האופיינית לדיבורים אלו (ובאותם דיבורים הנחלקים לשניים – אף לכל אחד מחלקי הדיבור) היא 'אני ה' מקדש…' – וכאן בא כינוי הגוף של המקודש. חתימה זו חסרה רק בדיבור הרביעי. ההסבר לכך יתברר לכשנבחן מהו שאותו מקדש ה' בכל אחת מן החתימות:

 

חתימות שני חלקיו של הדיבור הראשון

חתימת המצוות המופנות אל כלל הכהנים היא:

 

כ"א, ח   וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב

קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

 

אף שהפנייה "וְקִדַּשְׁתּוֹ" בראש הפסוק היא כנראה לישראל, נראה שכוונת סוף הפסוק האמור ברבים היא כפי שפירש רמב"ן:

וטעם "כי קדוש אני ה' מקדשכם" – עם הכהנים ידבר, כאשר החל
(- בפסוק א) "אמור אל הכהנים".

הכהנים הם הנושא של הציוויים שעד כאן, ואותם יש לקדש משום שה' הוא המקדשם.

 

חתימת המצוות הנוגעות לכהן הגדול היא:

 

טו     וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

 

כאן ברור שהכוונה לכהן הגדול, שהוא נושא הציווי הנוכחי.[14]

 

חתימת הדיבור השני

 

כג    אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ

וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

פשוטו של סוף פסוק זה הוא כדברי חזקוני:

"כי אני ה' מקדשם" – הפרוכת והמזבח, ואין בעל מום ראוי לבוא אליהם.

העבֵרות על הציוויים בדיבור הראשון, ציוויים הנוגעים למעמדם של הכהנים, מהוות חילול קדושתם של הכהנים עצמם, שאותם קידש ה' בקדושתו. לעומת זאת, העבֵרה על הציווי הכלול בדיבור השני אינה פוגעת בקדושת הכהן בעל המום עצמו, אך היא פוגעת בקדושת המקדש, שאין זה ראוי לקדושת המקדש שכהן בעל מום ישרת בו.

 

חתימות שני חלקיו של הדיבור השלישי

חתימת הדינים האוסרים על כהן טמא אכילת קודשים היא:

 

כ"ב, ט   וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ

אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

מסתבר שכינוי הגוף הנרמז במילה 'מְקַדְּשָׁם', מתייחס לאותם דברים המהווים מושא ל"מִשְׁמַרְתִּי". ובכן 'משמרת' של מה? רש"י פירש: " 'ושמרו את משמרתי' – מלאכול תרומה בטומאת הגוף". בהרחבה נוכל לומר, שהכוונה למשמרת הקודשים כולם, שעליה נסוב הדיבור השלישי הזה עד כאן.[15] ואם כך, יהיה פירוש החתימה כדברי ר"ע ספורנו:

"אני ה' מקדשם" – אני קידשתי אותם הקודשים, מכיוון שהקדישום ישראל, וראוי שייענשו הכהנים על חילולם.

חתימת החלק הבא הכולל את הדינים האוסרים על זר אכילת קודשים היא:

 

טו-טז וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

 

כאן אין ספק שהכוונה 'אני ה' מקדש קדשיהם של בני ישראל', ועל כן מוזהרים המְצֻוים מלחלל קודשים אלו.[16]

 

נמצא, כי החתימה בכל דיבור מותאמת לנושא שעל קדושתו באים להגן הציוויים שבאותו דיבור: קדושת הכהנים – בדיבור הראשון; קדושת המקדש – בדיבור השני; קדושת הקודשים – בדיבור השלישי.

הדיבור הרביעי, אף הוא עוסק בדיני קודשים, אך על דרך השלילה – אילו בהמות אינן יכולות להתקדש ולשמש כקרבנות. ממילא אין החתימה "אני ה' מקדשם" אפשרית כאן, שהרי הבהמות שעליהן מדובר בציווי זה אינן ראויות להתקדש כלל.[17]

עתה נשוב אל הדיבור החמישי והאחרון ביחידה הגדולה.

 

ה. הדיבור החמישי – כ"ב, כו-לג – נספח: שלושה ציוויים וחתימה כללית

בפתיחת הדיבור נאמר רק:

 

כו     וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.

 

ואילו אהרן ובניו לא נזכרו כאן.

גם דיבור זה, כמו הראשון והשלישי, נחלק בבירור לשני חלקים, ונדון בכל אחד מהם בפני עצמו.

 

א. חלקו הראשון של הדיבור מכיל שלושה ציוויים:

• "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן" (כז)
• "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (כח)
• זמן אכילתו של זבח תודה – ביום זביחתו בלבד (כט-ל)

שלושת הציוויים בדיבור זה עוסקים בקודשים, והשניים הראשונים אף עוסקים בבהמות שאינן ראויות לקרבן, ובכך יש לכאורה המשך לדיבור הרביעי העוסק בבהמות שנפל בהן מום. אולם כאן אין מדובר במום, הפוסל את הבהמה מכול וכול, אלא באיסור זמני להקריב בהמה מסוימת, מה שקרוי בלשון חכמים 'מחוסר זמן': בציווי הראשון – מפני שלא הייתה שבעת ימים תחת אמה, ובציווי השני – מפני שבאותו יום עצמו הוקרבה הבהמה היולדת, ואין להקריב באותו יום גם את בנה. אף הציווי השלישי עוסק בקודשים מבחינת ממד הזמן – זבח תודה צריך להיאכל ביום זביחתו (ורק על דעת כן יש לשחטו).

שלושת הציוויים הללו מכוונים דווקא לישראל, שהרי הם המביאים את הבהמה להקריבה במקדש, ומביא הקרבן הוא היודע את מספר הימים שעברו עליה מאז נולדה ואת 'ייחוסה המשפחתי', והוא האוכל מבשר זבח שלמי התודה.

ובכן, יש כאן קובץ דיני קודשים לישראל, הבא כנספח לדינים הקודמים, אולי כדי להדגיש שגם לבני ישראל יש מצוות מיוחדות בתחום זה שברובו שייך לכהנים.

ניכר אפוא, כי הדיבור החמישי איננו המשך ישיר של הדיבורים הקודמים, אלא מהווה להם נספח וחתימה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שדיבור זה אינו מופנה לכהנים כלל, בעוד ארבעת הדיבורים הקודמים מופנים קודם כל אליהם.

 

ב. חלקו האחר של דיבור זה, פסוקים לא-לג, מהווה חתימה כללית:

 

לא    וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

אֲנִי ה'.

לב    וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

לג    הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים

אֲנִי ה'.

אל מי מכוונים דברים אלו, ואת מה הם באים לחתום?

דעת ראב"ע בפירושו לפסוק לב:

וטעם "ולא תחללו את שם קדשי" – עם בני אהרן ידבר, כי הפרשה דבקה (- קשורה לְמה שקדם לה), והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד… והעד… "ונקדשתי בתוך בני ישראל"
(- משמע שאינו מדבר אל בני ישראל אלא אל הכהנים).

ברם, המצוות שלפני חתימה זו לא נאמרו לבני אהרן אלא דווקא לבני ישראל, כפי שמעיד תוכנן שעליו עמדנו למעלה, וכפי שמעיד פסוק הפתיחה (כו), שחסר בו מה שיש בארבעת פסוקי הפתיחה הקודמים 'דבר אל אהרן ואל בניו' או כדומה.

נראה שעל כן פירש רמב"ן:

וטעם "ושמרתם מצותי" בכאן, יזהיר את ישראל לשמור המצוות, שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה, ויום שנשחטה האם, ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון, ויכלול כל המצוות ביחד… ואמר "ולא תחללו את שם קדשי" להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' (- על פי מלאכי א', יד) כמו שאמר בבני אהרן (כ"ב, ג) "ולא יחללו את שם קדשי" שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או המומין.

ובכן, לדעתו החתימה נוגעת הן לדיבור החמישי והן לדיבור הרביעי[18], שהמצוות שבהם אינן רק לכהנים, אלא בעיקר לבני ישראל, והן מופנות בשניהם בפירוש אליהם.

בניגוד לדברי המפרשים הראשונים הללו, הרב הופמן כותב בפירושו (עמ' פד):

בסוף חוקי הקדושה לכהנים (- בפרקים כ"א-כ"ב) בא אחרית דבר לכל חוקי הקדושה, ובו נמסרו המצוות החשובות בדבר קידוש השם.

"ולא תחללו את שם קדשי" – לאותה האזהרה שניתנה בפסוק ב במיוחד לכהנים, מפנה הכתוב כאן את דעתם של כל ישראל. לעיל מתכוון הציווי לשמירת טהרת הקדשים, ואילו כאן יש לו מטרה כללית.

אם כן, לדעתו זוהי חתימה לכל חוקי הקדושה שראשיתם בראש פרשת קדושים (י"ט, א). זו גם דעתה של נחמה ליבוביץ ע"ה בראש עיונה לפרשתנו "ולא תחללו את שם קדשי".[19]

לא נכריע בין הפירושים, אך נציין כי סגנונו של פסוק לב מעיד על שייכותה של החתימה כאן לחתימות הקודמות בפרשתנו: התבנית 'לקדש/לא לחלל… אני ה' מקדש…' חוזרת גם בכל החתימות הקודמות[20], והמילים בפסוק זה "אני ה' מקדשכם" חוזרות על מילות החתימה הראשונה בפסוק כ"א, ח (אלא שלפי מה שפירשנו, שם הכוונה לכהנים וכאן הכוונה לכל ישראל).

ההבדל העקרוני בין החתימה בפסוק לב לחתימות הקודמות בפרשה הוא בכך שאיסור החילול וחובת הקידוש בחתימות הקודמות מתייחסים: לכהנים, למקדש, לקודשים – שעליהם האציל ה' מקדושתו. ואילו בפסוק לב מתייחסים האיסור והחובה לשמו של ה' עצמו[21].

נראה אפוא, שאף אם נקבל את דברי הרב הופמן, שמבחינת תוכנה מתייחסת החתימה שבסוף הדיבור החמישי לכלל המצוות שנצטוו בהם ישראל, הרי שמבחינת סגנונה היא שייכת לפרקים כ"א-כ"ב, ונועדה לחתום פרקים אלו בחתימה רחבה וכללית המכוונת אל עם ישראל כולו.

 

ו. מבנה היחידה הספרותית השלמה

האם הדיבורים שאנו עוסקים בהם מסודרים בשיטה מסוימת? לשון אחר: האם ניתן להבחין במבנה שעל פיו בנויה הפרשה? לאחר שהגדרנו בסעיף הקודם את הדיבור החמישי כנספח וחתימה לפרשה כולה, מתייחסת שאלתנו בעיקר אל ארבעת הדיבורים הכלולים בפרקים כ"א-כ"ב, עד סיום הדיבור הרביעי בפסוק כה.

כמו פרשיות הלכתיות נוספות בתורה המאוחדות בנושאן, וכמו גם יחידות ספרותיות מכל הסוגות הספרותיות האחרות הנוהגות במקרא, אף הפרשה שלנו נחלקת לשתי מחציות דומות זו לזו באורכן. בכל מחצית ישנם שני דיבורים של ה' אל משה, והמחציות מקבילות זו לזו כפי שנבאר להלן.[22]

 

שתי המחציות מקבילות זו לזו בהקבלה ישרה, כאשר הדיבורים המקבילים זה לזה בשתי המחציות גם דומים באורכם:

 

 

מחצית א – דיני כהנים – פרק כ"א	מחצית ב – דיני קודשים – פרק כ"ב
דיבור ראשון א. (א-ט) דיני כהנים הדיוטות – איסור להיטמא למת ודיני משפחה ב. (י-טו) דיני הכהן הגדול	דיבור ראשון א. (א-ט) איסור כהנים טמאים בקודשים   ב. (י-טז) האסורים במשפחת הכהן באכילת קודשים
דיבור שני (טז-כד) איסור עבודה על כהנים בעלי מומין	דיבור שני (יז-כה) איסור הקרבת בהמות בעלות מום

 

בין כל שני דיבורים מקבילים קיימת זיקה מהותית-הלכתית שעליה נעמוד להלן. כאן נציין את המכנה המשותף הסגנוני והמבני שביניהם.

שני הדיבורים הפותחים כל מחצית הם דיבורים ארוכים, בני חמישה-עשר או שישה-עשר פסוקים, והם נחלקים לשתי פסקאות בכל דיבור, כאשר כל פסקה נחתמת בחתימה הקבועה 'אני ה' מקדש…'. שני הדיבורים הללו עוסקים הן בדיני טומאה של הכהנים והן בדיני משפחה שלהם, אם כי בהקשרים שונים[23]. צמד ההפכים קד"ש – חל"ל משמש בשני הדיבורים הללו כמילים מנחות[24], אלא שבמחצית הראשונה המילים הללו מתייחסות לכהנים ואילו בשנייה – לקודשים.

בשני הדיבורים הבאים בהמשכה של כל מחצית ישנה רשימה של שנים-עשר מומים בכל דיבור, וכמה מן המומים אף חוזרים בשני הדיבורים (עיוור-עוורת; שרוע; שבר רגל או שבר יד – שבור; גרב; ילפת). המילים המנחות בשני הדיבורים הללו הם השם 'מום'[25] והשורש קר"ב[26].

 

מהי ההבחנה העקרונית בין שתי המחציות הללו?

המחצית הראשונה (כ"א, א-כד) עוסקת בדינים של אישי הכהונה – במצוות המיוחדות לכהנים והקובעות את מעמדם האישי. בדיבור הראשון נידונים דיניהם של כלל הכהנים ושל הכהן הגדול, ואילו בדיבור השני נידונים דינים הנוגעים למעמדם של כהנים בעלי מומין – איסור עבודתם במקדש וזכויותיהם באכילת קודשים.

המחצית השנייה (כ"ב, א-כה) עוסקת בדיני הקודשים הנוגעים לכהנים: מי הראוי לגשת אל הקודשים ומי אסור בהם – בדיבור הראשון; ואילו בהמות ראויות להיות קודשים ואילו אינן ראויות – בדיבור השני.

סדר הדיבורים במחצית זו דומה לסדרם במחצית הראשונה: בדיבור הראשון נידונים דינים הנוגעים לכל הקודשים, ואילו בדיבור השני נידונים דיניהן של בהמות שיש בהן מום – כיצד משפיע הדבר על אפשרות הקרבתן.

ההבחנה בין המחציות היא אפוא בין דינים הנוגעים ל'גברא' לבין דינים הנוגעים ל'חפצא'[27]. קל לעמוד על הבחנה זו כאשר מַשווים את הדיבורים בסיומה של כל מחצית: שני הדיבורים עוסקים במומים הפוסלים את עבודת הקודש במקדש, אלא שבמחצית הראשונה הכהן הוא הנפסל לעבודה בהיותו בעל מום, ואילו במחצית השנייה הקרבן הוא הנפסל מסיבה זו[28]. אלא שיש הבדל עקרוני בין פסול הגברא לפסול החפצא: הכהן בעל המום, באשר הוא 'אישיות', אינו מופקע מקדושתו ככהן. המום הוא עניין חיצוני, פגם אסתטי שאינו מאפשר לו לשרת במקדש, אך אין הוא נחשב 'זר' (ואם עבד, הוא לוקה, אך אינו חייב מיתה בידי שמים כזר), ולפיכך הוא אוכל קודשים כשאר הכהנים. אולם בהמה בעלת מום אינה ראויה כלל לקודשים והקדשתה אינה תופסת כלל.

אף השוואת הדיבורים הפותחים את כל אחת משתי המחציות זה לזה, מלמדת כי במחצית הראשונה נידונים הכהנים עצמם, ואילו במחצית השנייה עומדים הקודשים במרכז הדיון – על ידי מי הם ראויים להיות מוקרבים ונאכלים, ובאיזה מצב צריך להיות הכהן המקריבם. הבחנה זו מתבטאת בחתימות שיש בכל דיבור (ראה סעיף ד לעיל): במחצית הראשונה: "אני ה' מקדשכם" (ח) – את הכהנים; "אני ה' מקדשו" (טו) – את הכהן הגדול; ולעומת זאת במחצית השנייה: "אני ה' מקדשם" – את קדשי בני ישראל (פעמיים: כ"ב, ט ושם, טז).

 

 

ז. טעם האיסור לכהנים להיטמא למת לאור הקבלת המחציות

מלבד הסדר הנאה וההגיוני של הפרשה המתגלה בעקבות הניתוח המבני שלה, מסתבר שניתוח זה עשוי לתרום אף להכרה של זיקות מהותיות בין הנושאים הנידונים בדיבורים המקבילים זה לזה בשתי המחציות.

הקשר בין האיסור על כהן בעל מום לעבוד במקדש לבין איסור ההקרבה של בהמות בעלות מום – גלוי לעין. טעם אחד לשני האיסורים: עבודת ה' במקדשו שומה עליה שתהא נאה ושלמה, ושלמות זו צריכה להתבטא הן באישים העובדים – בכהנים, והן במושא עבודתם – בבהמות המוקרבות על ידם. וכך כותב ר"ע ספורנו בפירושו לְ-כ"ב, כז:

'הצור תמים פעלו' חפץ בתמימות ושלימות הנקרב והמקריב: שיהיה הנקרב על שלימותו הטבעי, והמקריב על שלימותו האלוהי…[29]

אולם מהו הקשר המהותי בין שני הדיבורים הפותחים את שתי המחציות? אמנם שניהם עוסקים בטומאתם של כהנים, אולם זאת בהקשרים שונים: במחצית הראשונה ישנו איסור לכהנים להיטמא דווקא למת, וזאת אף שלא בשעת עבודתם במקדש; במחצית השנייה, לעומת זאת, הטומאה של הכהנים היא בגדר נתון, ומדובר בכל הטומאות, והאיסור הנידון הוא על הקרבת קודשים ואכילתם מתוך מצב של טומאה. האם ניתן לקשור בין איסורים כה שונים?

ההקבלה בין שני הדיבורים הללו במבנה הכללי של הפרשה רומזת לכך שגם כאן מדובר באיסורים ששורש משותף להם, כשם שהדבר בשני הדיבורים האחרים המקבילים זה לזה.

אפשר שזהו השורש המשותף: כיוון שחל איסור על כהן טמא לעבוד, כמבואר במחצית השנייה, הרי שמצב מתמשך של טומאה משבית את הכהן מן האפשרות לעבוד. על כן הוא מצווה במחצית הראשונה שלא להיטמא, כדי שתמיד יהא נכון לעבודתו.

טעם פשוט זה של האיסור על הכהן להיטמא מבואר גם הוא בדברי הספורנו לְ-כ"א, ד:

והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי… אין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים.

קשר זה בין איסור ההיטמאות למת לבין הצורך לשמור על אפשרותו של הכהן לעבוד במקדש כמעט מפורש בדינו של הכהן הגדול כפי שפירשוֹ רמב"ן. הכהן הגדול אסור להיטמא אף לאביו ולאמו:

כ"א, יא       וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

יב        וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו…

 

וכך פירש רמב"ן את הקשר בין שני האיסורים שבשני הפסוקים הללו:

עיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב את עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו.

אם כן, טעמו של האיסור על הכהן הגדול בפסוק הראשון, שלא יטמא למת, ואפילו לאביו ולאמו, הוא כדי שלא יניח עבודתו, ושלא יעבור על האיסור שבפסוק השני "ומן המקדש לא יצא" – בשעת עבודתו.[30]

 

ח. בין טומאת מת לטומאות האחרות

טעם זה לאיסור על הכהנים להיטמא למת מעורר שתי שאלות, אשר יידונו בסעיף זה ובבא אחריו.

ראשית, נשאלת השאלה מדוע איסור זה מצומצם רק לטומאת מת, ולא נאמר גם ביחס לשאר הטומאות? הרי מפורש בדיבור שבראש המחצית השנייה שכל טומאה שהיא מונעת את הכהן מעבודתו:

 

כ"ב, ד   אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב

בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר

וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

ה    אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ

אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.[31]

 

התשובה על כך היא שעל רוב הטומאות האחרות אין אפשרות לאסור:

• יש מהן הבָּאות על האדם בעל כרחו כמחלה – המצורע והזב.
• נבלת שמונת השרצים המטמאים "נופלת" על האדם בדרך כלל, שלא ברצונו, כנאמר:

 

ויקרא י"א, לה   וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – יִטְמָא.

 

• אף טומאת 'איש אשר תצא ממנו שכבת זרע' אינה ניתנת להיאסר על הכהן, לא רק כאשר טומאה זו באה עליו לאונסו, אלא גם כשהיא באה לרצונו, שכן איסור כזה היה מונע ממנו לחיות חיי אישות.[32]

ישנה רק טומאה אחת שבאה על האדם ברצונו וניתן היה אפוא לאסרה על הכהן, והיא טומאת נבלה (הן של בהמה טהורה שמתה בלא שחיטה והן של בהמה טמאה).[33] אמנם בדיבור הראשון לא מצאנו אזהרה על טומאה זו, אולם בדיבור המקביל לו במחצית השנייה נאמר:

 

כ"ב, ח   נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה'.

 

וביאר רמב"ן אזהרה זו על פי פשוטה:

יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להינזר מן הקדשים ולא יאכל בהם (- ולא יוכל לאכול בהם) עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר.

והטעם (- להזכרת איסור נבלה כאן) – בעבור שהזכיר (- בפסוקים הקודמים) טומאת האדם לכל טומאותיו, כי הזכיר הצרעת והזוב… וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ, חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות (- טומאה שלא הוזכרה בפסוקים ד-ה לעיל), והזהיר בהם דרך התראה באכילתן.[34]

מדוע אפוא לא הזהירה התורה את הכהן אף על היטמאות ברצון באכילת שמונת השרצים המטמאים, כדי למנוע אותו ממצב שבו "יצטרך להינזר מן הקדשים"? על כך עונה רמב"ן:

והטעם: כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים, ולא תקוץ בנבלה וטרפה, הזהיר על הטומאה בהווה.[35]

 

ט. איסור הנזיר להיטמא למת

השאלה השנייה המתעוררת ביחס לטעם שניתן כאן לאיסור הכהנים להיטמא למת היא, שטעם זה אינו מתאים לאיסור הדומה שנאסר בו הנזיר:

 

במדבר ו', ו כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.

ז   לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם

כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.

 

איסור הנזיר להיטמא למת (ורק בטומאה זו הוא נאסר) דומה לזה של הכהן הגדול, ואף הטעם לאיסורם דומה בלשון הכתוב: על הנזיר נאמר: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" ועל הכהן הגדול נאמר (ויקרא כ"א, יב) "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו"[36]. ברם הנזיר הרי אינו עובד במקדש, ואם כן הטעם לאיסור טומאתו למת אינו מפני שטומאה זו סותרת הכנה למקדש וקדשיו!

ספורנו, שבעקבותיו צעדנו עד עתה, רואה אף באיסורו של הנזיר טעם תכליתי דומה לזה של הכהן הגדול. וכך הוא כותב בפירושו לבמדבר ו', ו:

"על נפש מת לא יבא" – לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כמו העניין בכהן גדול.

את תכליתו של נדר הנזירות ביאר ספורנו בתחילת פרשת הנזיר (ו', ב):

"איש או אשה כי יפלִא לנדר נדר נזיר להזיר לה' " – יפריש עצמו מן הֶבלי ותענוגות בני האדם… למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו.

הנזיר בנה לעצמו מקדש פרטי, בלתי נראה לעין, ועל כן, אף הוא 'לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא'.

אמנם יש דוחק בביאור זה, שכן אין סתירה ממשית בין העיסוק של הנזיר בתורה ובעבודת ה' לבין ההיטמאות למתים, כפי שהדבר ביחס לכהנים ולעבודתם.

 

ניתן לענות על שאלתנו בדרך אחרת. איסור הטומאה למת בנזיר אכן אינו תכליתי כשם שהוא בכהן, אלא הוא העתקת האיסור הזה מכהן גדול אל הנזיר כדי לְדַמות את קדושת הנזיר לזו של כהן גדול, שהרי שניהם נושאים על ראשם את נזר אלוהיהם.

ואכן, דימוי הנזיר לכהן קיים בתורה בכל שלושת דיניו של הנזיר:

א. איסור הטומאה למת (שבו אנו דנים).

ב. האיסור על שתיית יין קיים גם בכהנים בבואם לעבוד באוהל מועד ולהורות את ישראל את כל החוקים – ויקרא י', ח-יא, אלא שבנזיר הוא איסור תמידי וכולל גם סייג שסייגה התורה את איסור שתיית היין באיסור אכילת ענבים. אף כאן הנימוק הנרמז בכתוב למניעת הכהנים משתיית יין, שעליהם לעבוד במקדש בצלילות הדעת ולהיות מסוגלים להבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא לבין הטהור, נימוק זה אינו שייך בנזיר שאינו עובד במקדש ואינו מורה הוראה לישראל.

ג. אף דין גידול "פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" על מנת ששערו ישמש כ"נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" מְדמה את הנזיר לכהן גדול שהנזר שעל ראשו הוא הציץ, כמבואר בויקרא ח', ט: "צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶש" (וכן בשמות כ"ט, ו; שם ל"ט, ל). ואיסור שניהם בטומאה למת אף מקרובי משפחתם מנומק בכך שלא יטמאו את ה'נזר' שעליהם. ההבדל ביניהם הוא שנזרו של הנזיר הוא טבעי ואילו זה של הכהן עשוי זהב.

נמצא, שמגמת התורה היא לדַמות את הנזיר לכהן גדול, אף שהטעם בנזיר אינו תכליתי כמו בכהן. נראה שעצם הדימוי ביניהם הוא מטרת הנזירות בתורה.

 

* * *

 

בראש עיוננו אמרנו, כי האיסור על הכהנים להיטמא למת, הנוהג בכל מקום ובכל זמן, הוא 'אי' של זהירות בדיני טומאה גם בימינו, בעת ששאר דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים עוד. הטעם לכך, על פי מה שהתבאר בעיון השלם, הוא כי "מהרה יבנה המקדש", ועל הכהנים בכל דור ודור להיות נכונים לעבודתם בזריזות ובטהרה.

 

י. טעם אחר לאיסור ההיטמאות של כהנים ושל נזיר

ההקבלה בין הדיבור הפותח את המחצית הראשונה לזה הפותח את המחצית השנייה הביאה אותנו לאמץ את פירושו של ר"ע ספורנו לטעם איסור הכהנים להיטמא למת.

ברם, את ההקבלה בין הדיבורים הפותחים את שתי המחציות ניתן להסביר גם בדרך שונה, אשר תגלה שורש משותף לשני הדיבורים הללו, שיהא דומה לשורש המשותף של שני הדיבורים המסיימים את שתי המחציות והעוסקים במומי הכהנים ובמומי הקודשים:

הניגוד בין טומאה לבין מקדש וקדשיו הוא המהווה תשתית לכל דיני טומאה וטהרה שבתורה, והוא מפורש בראש המחצית השנייה. ניגוד זה כולל לא רק את הכניסה למקדש בטומאה ואת הקריבה לקודשים בטומאה הנידונות במחצית השנייה, אלא הוא כולל גם את האישים המשרתים במקדש – את הכהנים. הכהנים (בכל מקום שהם נמצאים ובכל זמן) הם חלק מן המכלול של המקדש וקדשיו. ה' מקדש את הכהנים עצמם, ועל כן הם עצמם צריכים להימנע מטומאה, אף בלא קשר לעבודתם. מצב של טומאה מפקיע אותם מקדושתם העצמית, ועל כן עליהם להימנע מלהיטמא.

בכך דומה איסור הטומאה המוטל על הכהנים לאיסור הקרחה והגדידה המוטל עליהם, ולאיסור הנישואין לנשים שנאסרו בהן. כל אלו פוגעים בקדושתם של הכהנים, אף בלא קשר לעבודתם במקדש.

אם כן אין איסור ההיטמאות איסור תכליתי – שנועד לשרת מטרה מחוצה לו – אלא הוא איסור עצמי.

טעם זה תקף גם ביחס לנזיר, שהתורה השוותה את קדושתו במובן מה לזו של הכהן הגדול, וממילא שניהם אסורים להיטמא למתים, אף לא לאב ואם.

בכל אופן, על השאלה מדוע נאסרה על הכהנים ועל הנזיר דווקא טומאת מת, ולא נאסרו טומאות אחרות, יש לענות תשובה דומה לזו שענינו בסעיף ח בעיוננו.

 

הערות:

[1].  על מקומה הראוי המדויק של פרשת פרה ועל הסיבה ל'עקירתה' ממקום זה וקביעתה בספר במדבר על דרך מוקדם בזמן שהוא מאוחר בכתוב עמדנו בעיוננו לפרשת תזריע סעיף ב.

[2].  בספר ויקרא: בפרשת עבודת יום הכיפורים שבפרק ט"ז נאמר כי הזאת הכהן הגדול מדם שעיר החטאת אשר לעם על הכפורת, מטרתה "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (פסוק טז), וכן נאמר שם על טעמה של ההזאה על המזבח (פסוק יט); בפרק י"ז נאמר "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה… וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר" (פסוק טו); בפרק י"ח מנויה בין העריות "אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" (פסוק יט); בפרקים כ"א-כ"ב שבהם נעסוק בעיון זה נידונים דיני טומאה שונים של הכהנים, וזהו נושא רחב ומרכזי בפרקים אלו.

בספר במדבר: מיד לאחר תום המפקדים השונים, מצטווה משה על בני ישראל "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ… וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (ה', ב-ג); בפרק ו' מצֻוה הנזיר שלא להיטמא לנפש מת, ומה עליו לעשות אם מת עליו מת בפתע פתאום (פסוקים

המשך הערה 2:

ו-יב); בפרק ח' טיהור הלויים לעבודתם כולל הזאת מי-חטאת – מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה (פסוק ז); בפרק ט' נידון דינם של "אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" ומתחדש להם דין פסח שני (פסוקים ו-יד); בפרק י"ב מסופר על צרעתה של מרים ועל יציאתה שבעת ימים מחוץ למחנה; בפרק ל"א מצטווים השבים ממלחמת מדין להיטהר מטומאת מת שלהם (פסוקים יט-כ).

בספר דברים: בפרק כ"ג מצטווה "אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה" לצאת אל מחוץ למחנה ולשוב אליו רק לאחר שיטהר (פסוקים יא-יב); בפרק כ"ד נאמר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים… זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם…" (פסוקים ח-ט).

[3]. מספר הפרקים הכולל של כל אחד מחמשת הסדרים האחרים הוא בין שבעים לתשעים פרקים, ואילו בסדר טהרות מאה עשרים וששה פרקי משנה הכלולים בשתים עשרה מסכתות (על פי המבואות לששת הסדרים במהדורת אלבק).

[4]. כך הדבר הן בלתמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי (ובכתב יד מינכן של התלמוד הבבלי אף מצורפת מסכת נידה אל סיומו של סדר נשים).

[5].  הטהרה מטומאת מת מחייבת הזאת מי פרה אדומה, והטהרה הגמורה של 'ארבעה מחוסרי כפרה' (היולדת, המצורע, הזב והזבה) מחייבת אותם בהבאת קרבנות שונים.

[6]. הסיבה להבדל הדרמטי שבין המשנה לתלמודים במה שנוגע לפירוט דיני טומאה וטהרה היא, שבניגוד לתלמודים שנערכו שנים רבות לאחר החורבן, המשנה משקפת את חיי עם ישראל בסוף ימי הבית השני. זוהי התקופה שבה נוצרו החלקים הקדומים יותר של המשנה, שסדר טהרות ודאי נמנה עמהם. בתקופה זו תפסו דיני הטומאה והטהרה מקום מרכזי בחיי היום-יום של היהודים בארץ ישראל, והדבר משתקף באופן ברור בחפירות ארכיאולוגיות: בחפירות של יישובים יהודיים מתקופה זו מוצאים ריבוי מקוואות וריבוי כלי אבן (שאינם מקבלים טומאה). בתקופת היווצרותם של התלמודים כבר לא נהגו דיני טומאה וטהרה, ועל כן מיעטו לעסוק בהם.

[7]. ראה עיוננו לפרשת שמיני בסדרה הראשונה סעיף ג. וראה האמור בהערה הבאה.

[8]. ויקרא י"ח, יט. איסור אכילת טמא ואיסור השכיבה עם אישה טמאה הם אמנם איסורים בפני עצמם, שאינם קשורים בהלכות טומאה וטהרה, ומקומם בספר 'קדושה' של הרמב"ם, בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות איסורי ביאה (ולא בספר 'טהרה'). ברם הגדרתם של איסורים אלו וטעמם היסודי נעוץ במצב הטומאה של הנאסרים, והטומאה היא היוצרת את האיסור. רק סילוק הטומאה של האישה הטמאה בדרכי ההיטהרות של הלכות טומאה וטהרה, מסלק גם את איסור הביאה. מסתבר שלכך גם התכוון רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר שלישי ראש סימן מט, ולא כפי שהוסברו דבריו בספרו של הרב ש"י זוין ז"ל 'לאור ההלכה', עמ' רפט-רצא.

[9]. כרך שני, הפרק "חיים עד העולם" סעיף מ, חזיון המוות.

[10]. פסוק ט "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" הוא מעין נספח לדיני הכהנים הנידונים בפסקה זו, שהרי אין הוא עוסק בחובות המוטלות על הכהנים. הנספח לפרשות הלכתיות שונות בא לעתים לאחר החתימה הפורמלית – ראה עיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה הערה 22, שם עמדנו על תופעת ה'תוספת שלאחר החתימה' בתורה, והבאנו לכך כמה דוגמאות, וזו אחת מהן.

[11]. נראה כי פסוק זה מתייחס לשני הדיבורים של ה' אל משה, מתחילת פרק כ"א ועד הנה, ולא רק לדיבור השני (ולא כפי שנראה מדברי ראב"ע). משה מדבר לא רק לאהרן ולבניו, כפי שנצטווה, אלא גם 'אל כל בני ישראל', משום שחלק מדיני הכהנים הללו נוגעים גם לישראל (ראה לדוגמה רש"י לפסוק ח; חזקוני לפסוק כד), ובאופן כללי בית דין של ישראל הוא שיפקח על קיום הדינים הללו בקרב הכהנים (רש"י לפסוק כד על פי הספרא).

פסוק דומה מופיע בסיום סדרת הציוויים של ה' למשה על המועדות בפרק הבא (כ"ג, מד) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

[12]. בסיום חלק זה (לפני חתימתו) נאמר בפסוק ח: "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה'". על שייכותו של פסוק זה למה שלפניו נדון להלן בסעיף ח.

[13]. א. 1. (כ"א, א) "אל הכהנים בני אהרן"; 2. (טז) "אל אהרן"; 3. (כ"ב, ב) "אל אהרן ואל בניו"; 4. (יח) "אל אהרן ואל בניו". יש לתת טעם לשינויים בין הפתיחות. הראשונה אינה מופנית לאהרן, כדי שלא ייראה שפרשת הכהן הגדול מכוונת אליו אישית (והרי רוב האמור בה כלל אינו רלוונטי ביחס אליו ויש טעם לפגם באמירתה אליו באופן אישי). השנייה מופנית לאהרן כאבי משפחת הכהונה לדורות ("אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם…") ואינה רלוונטית לכהנים הנוכחיים שאין בהם בעלי מום. שני הדיבורים הבאים מופנים לאהרן ולבניו מכיוון שהם רלוונטיים לגביהם כבר עתה. וראה בפירוש הרב הופמן.

ב. אמנם בפסוק כד שבפרק כ"א נאמר שמשה דיבר את דברי ה' שקדמו (כלומר, הדיבור הראשון והדיבור השני) 'אל כל בני ישראל', אף שלא נצטווה לעשות זאת, ובהערה 11 הסברנו מדוע עשה כן. אולם באמת שייכותם של ישראל לשני הציוויים שבפרק כ"א, וכן גם לציווי השלישי הבא בראש פרק כ"ב, אינה עניין מרכזי בציוויים הללו, ועל כן לא נצטווה משה לאמרם לבני ישראל. לא כן הדבר בציווי הרביעי, שעיקרו מופנה לישראל – כך פסוקים יח-כא הפונים בפירוש לבני ישראל המקדישים את קרבנותיהם, ואף פסוקים כב-כד שייכים לבני ישראל. מה שנוגע לכהנים בלבד בדיבור זה הוא הסיפא של פסוק כב ופסוק כה כולו.

ג. בדיבור הרביעי הציווי על המסירה אינו רק "אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו" אלא גם "וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והטעם לכך ברור: איסור הקרבת בעלי מומין חל גם על הקדשתם לקרבן, והקדשה זו נעשית על ידי בני ישראל. מאידך, האיסורים "וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'" (פסוק כב) וכן: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה" (פסוק כה) מופנים דווקא לכהנים, שהם המקריבים את הקרבן על המזבח.

[14]. חד-משמעיותו של פסוק זה מחזקת את פירוש רמב"ן שהבאנו לפסוק החתימה הקודם. ההקבלה הברורה בין דיני כהן הדיוט לדיני כהן גדול מעלה על הדעת שגם בחתימת שתי הפסקאות הנוגעות אליהם תהיה הקבלה.

[15]. ולא נראים דברי ראב"ע שיש כאן "רמז למקדש, על כן 'ולא ישאו עליו חטא ומתו בו' ". נושא הציווי הנוכחי הוא הקודשים, ולא המקדש, ו"עליו" כנראה רומז ל"משמרתי" על אף חוסר ההתאמה במין. אפשר גם ש"וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" מכוון ל"שֵׁם קָדְשִׁי", בהקבלה לפסוק הפתיחה (ב): "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי".

[16]. אולם ראה את האמור בסעיף הבא, ליד ציון הערה 18.

[17]. מי הם המצֻוים בפסוק זה? אונקלוס רואה בפסוק זה אזהרה לכהנים שלא לאכול קודשים בטומאה, כלומר יש כאן חזרה לתחילת הציווי בדיבור השלישי. רש"י כותב על כך "שלא לצורך תרגמו כן", ומפרש שזו אזהרה לכהנים שלא להאכיל זרים. רמב"ן מפרש זאת על בני ישראל, כלומר על הזרים שנאסרו בקודשים בפסוקים הקודמים ( והוא מפרש "כי 'בני ישראל' נמשך למעלה", כלומר שכוונת הכתוב היא 'ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל'). על כל פנים, ברור שהכינוי הרומז במילה "מקדשם" מתייחס לקדשי בני ישראל, ואם כן פסוק זה מחזק את פירושו של ספורנו לחתימה הקודמת. שני פסוקים אלו ט וְ-טז עוסקים בקודשים שאותם מקדש ה'.

[18]. ובכך יש הסבר נוסף לחסרונה של חתימה בדיבור הרביעי.

[19]. 'עיונים חדשים בספר ויקרא', עמ' 323-322.

[20]. אמנם קיים הבדל: בחתימות הקודמות מושא החילול הנאסר הוא הוא מושא הקידוש שמקדש ה', מה שאין כן בפסוק זה.

[21]. אולם ראה בסוף הערה 15, שם הצענו כי אף החתימה בפסוק ט מתייחסת ל"שם קדשי".

[22]. עדות מן הכתוב לחלוקת הדיבורים הללו לשתי מחציות נמצאת בפסוק החותם את המחצית הראשונה (כ"א, כד) "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פסוק זה רומז לכך ששני הדיבורים הראשונים מהווים יחידה אחת, שנמסרה בפני עצמה, ואילו הדיבורים הבאים – עניינם שונה. אף החלוקה לפרקים מבוססת על מה שנרמז בפסוק זה.

[23]. בדיבור הבא בראש המחצית השנייה נחלקות הפסקאות בהתאם לכך: הפסקה הראשונה עוסקת באיסור כהנים טמאים בקודשים והפסקה השנייה עוסקת בהגדרת משפחתו של הכהן לעניין אכילת קודשים. לעומת זאת, בדיבור הבא בראש המחצית הראשונה החלוקה שבין הפסקאות היא בין דיני כהן הדיוט לדיני כהן גדול, ובכל אחת מן הפסקאות נידונים הן דיני טומאה והן דיני משפחה של הכהן הנידון בה.

[24]. בדיבור הפותח את המחצית הראשונה חוזר השורש קד"ש 10 פעמים והשורש חל"ל 6 פעמים (השם 'חללה' אינו נמנה). בדיבור הפותח את המחצית השנייה חוזר השורש קד"ש 17 פעמים והשורש חל"ל 3 פעמים.

[25]. 5 הופעות בדיבור שבמחצית הראשונה ו-3 בזה שבשנייה.

[26]. 5 הופעות בדיבור שבמחצית הראשונה ו-8 בזה שבשנייה.

[27]. ראה דברינו בעיון לפרשת תרומה סעיף ב, אלא ששם ה'חפצא' הוא המשכן עצמו, ואילו במקומנו אלו הקודשים המוקרבים בו. מחמת זאת, שם הקדימה התורה את הציווי על החפצא – על עשיית המשכן המשמש מסגרת לעבודתם של הכהנים בו, ואילו במקומנו הקדימה התורה את הציווי על הגברא – על מעמדם הראוי של הכהנים, שהם המקריבים את קדשי בני ישראל.

[28]. הַשְׁווה: כ"א, יח      כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב

כ"ב, יט          כֹּל       אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ…

[29]. שים לב כיצד הבחין ספורנו בין מושג ה'שלמות' בבהמה למושג זה אצל האדם, אף שמונעי השלמות בשניהם הם מומים גופניים, ובחלקם אף אותם מומים עצמם. דבר זה קשור בהבחנה בין 'גברא' (- אישיות) לבין 'חפצא'. הבהמות הנקרבות הן ה'חפץ', שבו נעשית עבודת האישים – הכהנים המקריבים. על הבחנה זו בין גברא לחפצא ועל תוצאותיה במה שנוגע לבעלי מומין דנו לקראת סוף הסעיף הקודם.

[30]. אם כן, טעם איסור ההיטמאות של כהן הדיוט ושל כהן גדול אחד הוא: 'שלא יחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים' כדברי ספורנו שהבאנו. אלא שהכנתו של הכהן הגדול לעבודה במקדש חשובה יותר ונחוצה יותר מזו של כהן הדיוט, "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (כ"א, יב) והוא גם עובד במקדש יום יום, ועל כן הוא נאסר להיטמא אף לקרוביו, ואילו בכהן הדיוט התירה התורה את יציאתו מעבודת המקדש ואת היטמאותו לצורך קרוביו בלבד, ועל פי ההלכה שדרשו חז"ל מפסוקי פרשתנו הוא אף מצֻוה להיטמא לקרובים אלו ולטפל בקבורתם, והוא אסור אז בעבודה במקדש.

[31]. רק טומאה אחת חסרה ברשימה זו – טומאת נבלה. הסבר הדבר נמצא בדברי רמב"ן המובאים להלן.

[32]. ועוד: טומאה זו בת יום אחד היא, ואינה משביתה את הכהן מהכנתו למקדש לזמן רב כטומאת המת הנמשכת שבעה ימים. אמנם במסכת ערכין ג ע"ב משמע, שבזמן הרגל הכהנים לא היו נזקקים לנשותיהם כדי שלא ייטמאו ויימנע מהם לעבוד במקדש (ראה רש"י שם ד"ה ובני עבודה נינהו).

[33]. אף טומאת נבלה בת יום אחד היא (ראה בראש ההערה הקודמת), ואולי משום כך לא ראתה התורה צורך לאסרה. וראה דיוננו בהמשך בגוף העיון ובהערה הבאה.

[34]. ראוי לבאר מדוע בחרה התורה להזהיר על אכילת קודשים לכהן שנטמא בטומאת נבלה בדרך של אזהרה על אכילתה. נראה כי התורה לא רצתה לכתוב איסור מפורש על הכהן שלא ייטמא בנבלה, כדרך שכתבה איסור שלא ייטמא למת, כיוון שטומאת נבלה היא בת יום אחד בלבד (ראה לעיל הערות 33-32). מאידך, לא רצתה התורה לכלול טומאה זאת בין הטומאות שבהן נטמא אדם בעל כרחו (פסוקים ד-ה), ושעל כן אין ניתן לאסור את ההיטמאות בהן, שהרי טומאת נבלה אינה כמותן. על כן התייחסה התורה לטומאה זו בדרך של כתיבת איסור, אך איסור זה הוא על אכילת נבלה במיוחד לכהנים, והגדרת המעשה היא "לטמאה בה" (וזאת מלבד האיסור לכל ישראל לאכול נבלה – דברים י"ד, כא).

[35]. כוונתו: הזהיר על המצוי, שיש בו חשש, ולא על הדבר הנדיר שאין לחשוש שיקרה.

[36]. ההבדל ביניהם הוא שהנזיר לא נמשח בשמן המשחה ועל כן לא נאמרו בו מילים אלו.