"מֵאַרְצְךָ" – אל "הָאָרֶץ הַזֹּאת"

"מֵאַרְצְךָ" – אל "הָאָרֶץ הַזֹּאת"

באיזה פסוק מתוארת יציאתו של אברם מחרן בפועל? האם מבנה הסיפור מתאים להיותו 'סיפור מסע'?

קובץ word להורדה: 03lechlecha

 

י"ב, א וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

ב      וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ

        וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

ג       וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר

        וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

 ד     וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט

        וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

  ה    וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו

        וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ

        וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן

        וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

        וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

  ו     וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה

        וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

  ז     וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר:

        לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

        וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

  ח    וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה

        בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם

        וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

  ט    וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

 

א. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיהו מ"ג, כא)

י"ב, א    וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם:

            לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

            אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

"גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד ראשון"[1]. צו ה' לאברם מורה לו על עשיית אותו צעד ראשון שממנו יחל המסע הגדול של המקרא ושל עם ישראל במרחבי הזמנים שיבואו עד לימינו. שכן, מהו הסיפור העומד ביסוד התנ"ך כולו? זהו סיפור בחירתו של עם ישראל והבאתו אל ארץ ייעודו, סיפור שיש בו עליות ומורדות בהתאמה לנאמנותו של ישראל לא-לוהיו. והנה, סיפור חובק זרועות עולם זה נפתח בפסוק הראשון של פרשתנו, פסוק שמצויים בו כבר יסודותיו של הסיפור הגדול כולו:

  • ה' הבוחר והמְצווה – שציוויו הוא ביטוי לבחירתו.
  • אברם אבי האומה – המייצג את בניו שעתידים להיות "גוי גדול" שבו יתברכו כל משפחות האדמה ושעליו מוטל הציווי – מוטלת הבחירה.
  • "הארץ אשר אראך" – היא היעד שאליו מכוון הציווי, והוא המקום שבו, כמשתמע מן ההקשר, יתקיימו כל הייעודים לאבי האומה ולזרעו הנבחר.

פרשת בראשית ופרשת נח משמשות מעין מבוא קצר לתנ"ך כולו; ואילו עיקרו של התנ"ך מתחיל, כאמור, ב"לך לך". את נחיצותו של ה'מבוא' ניתן להסביר בכמה מישורים, ואנו נבליט אחד מהם: התרכזותו של התנ"ך מכאן ואילך באדם אחד, במשפחה אחת, בעם אחד עשויה לעורר את הרושם המוטעה שהתנ"ך הוא ספר פרטיקולרי, ושא-לוהי ישראל אינו מעוניין במה שמחוץ לתחום בחירתו. אולם באמת אין הדבר כך: על רקע פרשות בראשית ונח מתברר כי בחירתו של אברם כאבי האומה הישראלית והבאתו אל הארץ הנבחרת הן המשך פעילותו של בורא העולם בעולמו מבראשית. ברם, נקודה זו בפעילותו הנמשכת של א-לוהים בעולמו הינה נקודת מִפנה.

הדיאלקטיקה הזאת, שבה משמשת הבחירה באדם יחיד ובזרעו מהפכה אוניברסלית שמטרתה קידום האנושות כולה, באה לידי ביטוי בגופו של הסיפור הפותח את פרשתנו (י"ב, א-ט) בכמה דרכים. מחד, אין לך ביטוי ברור לפרישת הנבחר מכל מה שקדם לבחירתו יותר מן הצו הפותח "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". התחלה חדשה ומהפכנית מחייבת ניתוק מן העבר: ניתוק גיאוגרפי, ניתוק משפחתי וניתוק חברתי.[2] העדפת הנבחר על פני האחרים באה גם לידי ביטוי חיובי בסיפורנו, וזאת בדבר ה' השני לאברם (פסוק ז): "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". הבטחה זו באה לאחר שאברם נוכח (בפסוק הקודם) כי "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ", ואין משמעה אפוא אלא שא-לוהי עולם יפעל בהיסטוריה האנושית כדי לדחות גוי מפני גוי בירושת הארץ.

מאידך, ניכרת בסיפורנו המגמה האוניברסלית של בחירת אברם, ואף היא באה בו פעמיים: ראשית בברכת ה' לאברם כי בלכתו אל ארץ ייעודו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (פסוקים ב-ג); הבטחת ה' זו – פניה לעתיד רחוק. המשמעות האוניברסלית האחרת בסיפורנו קשורה במעשהו של אברם, שפעולתו מַתחילה כבר בהווה הסיפורי, בבוא אברם אל מקדם לבית אל:

ח             וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'

               וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

סתומים הדברים הללו, אולם הם ודומיהם מהווים הבסיס העיקרי (אם לא היחיד) בפשוטו של מקרא, לתפיסתם של חז"ל את אברם כמאמין הגדול הקורא את כל באי עולם לחסות תחת כנפיו של א-ל אחד – א-לוהי אברהם יצחק ויעקב.[3]

נמצא, כי הן לפרישה ולהתבדלות והן לאוניברסליות ולהתחברות ישנו בסיפורנו ביטוי כפול. הביטוי האחד נוגע להווה, לשעה זו שבה מתרחש הסיפור, ואילו הביטוי האחר נוגע לעתיד רחוק.

במה שנוגע להווה – אברם הוא הפועל למימוש המטרה, הן ביחס להתבדלות של הנבחר בהליכתו מארצו וממולדתו ומבית אביו, הן בנוגע לקריאה לבאי עולם להכיר בא-לוהי אברם. במה שנוגע לעתיד – ה' הוא המבטיח לאברם את פעולתו באותו עתיד, הן את הפיכתו של אברם לגוי גדול שבו יתברכו כל משפחות האדמה, הן את נתינת הארץ המיושבת עתה בכנעני לזרעו של אברם.

 

ב. סיפור ללא מתיחוּת?

בראש עיוננו מוצג הסיפור הפותח את פרשתנו, והוא בן תשעה פסוקים.[4] פסוק י – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה…" –  פותח בבירור סיפור חדש שנושאו הפוך מזה של סיפורנו: יציאתו של אברם מן הארץ מחמת אילוץ הרעב. שני הסיפורים נבדלים מאוד זה מזה בעלילתם, והדמות הראשית (מלבד זו של אברם) מתחלפת בהם. הבדלים אלו באים לידי ביטוי גם באוצר המילים המייחד כל אחד מן הסיפורים.[5]

לעיל עמדנו על המהפכה הגדולה הכלולה בסיפורנו, שבו מתחיל 'הצעד הראשון במסע אלף המילין' של המקרא ושל קורות עם ישראל. ברם, בניגוד למשמעות דרמטית זו של סיפורנו, נראית עלילתו כשלעצמה דלה במקצת: ה' ציווה על אברם לעזוב את ארצו וללכת אל ארץ אחרת, ואברם קיים את הציווי. על פניו, אין ניכרת בסיפורנו מתיחות ואין מורגש בו קונפליקט כמו אלו המצויים למכביר בסיפור שאחריו (ובעצם ברוב הסיפורים במקרא).

אמנם מדרש תנחומא לפרשתנו (ג) רואה בסיפורנו את הניסיון הראשון מבין עשרה ניסיונות שבהם נתנסה אברהם:

רבי לוי אומר: נסיון הראשון כנסיון האחרון:

נסיון הראשון ב"לך לך מארצך"

נסיון האחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (כ"ב, ב). [6]

ורמב"ן, בפירושו לפרשתנו בסוף הדיבור הראשון ("ויאמר ה' אל אברם לך לך") – מסביר מהו הניסיון הזה לאברם:

וטעם להזכיר 'ארצך' ו'מולדתך' ו'בית אביך' – כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה, ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו. ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה.

ברם, אף אם נקבל שהצו על אברם בסיפורנו מעמיד אותו בניסיון, הרי סוף סוף תיאור עמידתו של אברהם בניסיון זה אינו עיקרו של סיפורנו. לוּ היה זה נושא הסיפור היה מתחייב שיבוא בסיפורנו תיאור הקושי שהיה לאברם להיפרד ממשפחתו וללכת אל ארץ אחרת. [7] אולם תיאור כזה אינו מצוי בסיפורנו: אך הסתיים דבר ה' לאברם, נאמר (פסוק ד): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ואחר כך: "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן", ומיד: "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". אם כן, חוזרת שאלתנו, האם יש בעלילת סיפורנו דבר נוסף מעבר לרובד הגלוי שלה – צו ה' וקיומו בידי אברם?

תיחומו של הסיפור באותם תשעה הפסוקים שהצגנו בראש עיוננו מאפשר לעמוד על תכונות שונות שלו, שלא היינו שמים לב אליהן בלא הגדרת גבולותיו. הניתוח הספרותי המתאפשר הודות לתיחום עשוי לסייע בידנו לחשוף חלק מ'סתריו' של סיפורנו, ובכך לגלות רבדים נוספים בעלילתו הפשוטה לכאורה.

 

ג. המילים המנחות בסיפור

'מילה מנחה' בסיפור היא מילה או שורש החוזרים לאורך הסיפור מספר רב של פעמים, בדרך כלל שבע או כפולותיו (ולעתים מספר טיפולוגי אחר), ובכך היא 'מאותתת' לקורא לזהות את עצם קיומה ולעקוב אחר ההקשרים השונים שבהם היא מופיעה בסיפור ואחר גלגולי משמעיה. בכך מסייעת המילה המנחה לקורא לעמוד על עיקרו של הסיפור, ולעתים על משמעויות הצפונות בו, שהמבט השטחי עשוי שלא להבחין בהן. מובן שבחינה סגנונית זו של הסיפור במקרא תיתכן רק לאחר קביעת גבולותיו, אותם גבולות שביניהם הוצבו מופעיה השונים של המילה המנחה במספר מכוון ובדרך שתעורר את תשומת לבו של הקורא, בבחינת 'הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים'.[8]

נקל להבחין בשתי המילים המנחות החוזרות בסיפור שבע פעמים כל אחת: אברם וארץ.[9] צמד מילים זה מגדיר את נושא הסיפור: זהו סיפור הבחירה הכפולה – הבחירה באברם כאבי אומה שתקום בעתיד ובחירת הארץ שבה יתגשם ייעודו. עיקר עניינו של הסיפור הוא אפוא בהפגשת האדם הנבחר – אברם – עם הארץ הנבחרת – ארץ כנען. מן הרגע הראשון שאברם מופיע כאישיות מרכזית בספר בראשית, הוא מופיע בזיקה אל הארץ.

אולם בעוד שבשם 'אברם' אין מופיעים שינוי או תמורה במהלך שבע הופעותיו,[10] עוברת המילה 'ארץ' שינויים אחדים במהלך הסיפור. שתי הופעותיה הראשונות של המילה באות בדבר ה' הפותח את הסיפור:

    1. א … לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ
    2.        אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

בהופעתה הראשונה מציינת המילה 'ארץ' את ארצו של אברם (- חרן) שממנה עליו ללכת. ההופעה השנייה מציינת את הארץ החדשה שאליה עליו ללכת – זו "אשר אראך". אולם מהי ארץ זו? ומניין יידע אברם לאן עליו לשים פעמיו?

שתי ההופעות הבאות של המילה המנחה הן:

    1. ה             וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן
    2.                וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

ובכן, כיצד יָדַע אברם לצאת ללכת דווקא לשם?

ראב"ע, בדיבור המתחיל 'אשר אראך' עונה על כך:

   גילה לו הסוד, כי כן כתוב (פסוק ה) "ויצאו ללכת ארצה כנען".[11]

כלומר, יש להשלים פער בכתוב: בטרם יצא אברם לדרכו גילה לו ה' את 'הסוד' לאן עליו ללכת. אולם פירוש זה קשה: מדוע היה שמה של ארץ הייעוד 'סוד' מלכתחילה? מדוע לא פירש ה' מיד את דבריו לאברם 'לך לך… אל ארץ כנען'?

לרמב"ן תשובה אחרת לשאלתנו:

"אל הארץ אשר אראך" – היה נודד והולך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר,[12] עד שבא אל ארץ כנען, ואמר לו (בפסוק ז להלן) "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אז נתקיים "אל הארץ אשר אראך"[13] ואז נתעכב וישב בה.

ומה שאמר (בפסוק ה) "ויצאו ללכת ארצה כנען" – לא [יצאו כדי] להתיישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטווה, אלא שאחז צדיק דרכו[14] – דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחילה בצאתם מאור כשדים.[15]

ומפני זה אמר (- אברהם לאבימלך, להלן כ', יג) "והיה כאשר התעו אתי א-להים מבית אבי" – כי היה תועה כשה אובד.[16]

לפי פירוש רמב"ן אברם אינו יודע מהי הארץ שאליה עליו להגיע, והוא יגלה אותה בדרך של 'ניסוי ותעייה', עד שיקיים ה' את דברו, ו'יַראה' לו אותה בהתגלות חדשה לכשיגיע אליה. "הארץ אשר אראך" היא אפוא בבחינת חידה ומסתורין, ואברם אמור לחשוף חידה זו מתוך מאמץ של חיפוש והתכוונות לרצון ה'.[17]

והנה הוא מגיע לארץ כנען (הופעה 4), ועדיין אינו יודע בביטחון שהיא הארץ שאליה התכוון ה'. אברם מתחיל לעבור בה לאורכה:

    1. ו              וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה

ובמה הוא נוכח בשעה שהוא 'עובר' בה? הוא נוכח כי:

    1.                וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ!

ובכן, הייתכן כי לארץ זו התכוון ה'? והרי היא מיושבת כולה! כיצד יוכל אברם להתבסס בה ולהקים בתוכה "גוי גדול"?

ואברם מחכה לדבר ה' אשר יורה לו האם זאת הארץ. וה' אכן מתגלה אליו בשכם ומאשר:

    1. ז              לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת!

כאן נשלמת ההופעה השביעית של המילה המנחה 'ארץ': הערפל מתפזר, הספקות נעלמים – ארץ כנען, זאת הארץ! ואף על פי שהיא מיושבת בכנעני, בה יקבע אברם את מגוריו, ויאמין שהיא עתידה להיות לנחלה לזרעו.

אברם בונה "שָׁם" – במקום שבו התגלה אליו ה' והבטיח את הארץ הזאת לזרעו – "מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו", כדי להודות לו על עצם ההתגלות אשר הוציאה אותו ממבוכתו ומספקותיו, ועל תוכנה המבהיר לו מפורשות (מה שלא נאמר בדבר ה' הראשון בפסוקים א-ב) שארץ זו תינתן לזרעו, וממילא רק בה יתמלאו כל הברכות שנתברך אברם בראש סיפורנו.

המעקב אחר שבע הופעותיה של המילה המנחה 'ארץ' אכן מביאנו למסקנה שסיפורנו הוא סיפור על עמידתו של אברם בניסיון, אולם עיקרו של ניסיון זה אינו בעזיבת ארצו ומולדתו דווקא, אלא באופיה של הליכתו אל הבלתי נודע[18], ובאמונתו כי "הארץ הזאת" תינתן לזרעו, למרות היות "הכנעני אז בארץ".

 

ד. באיזה פסוק מתוארת יציאתו של אברם מחרן בפועל?

לפני שנערוך דיון על מבנה סיפורנו (בסעיף הבא) נקדים לטפל בשאלה אודות הכפילות הניכרת בפסוקים ד-ה:

ד              וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט…

ה             וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו… וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…

בשני הפסוקים הללו נאמר שאברם 'הלך' או 'יצא ללכת', ובשניהם נזכר לוט כמי שהולך עם אברם[19]. ובכן, מדוע נאמרו דברים אלו פעמיים?

כפילות מעין זו קיימת בסיפורים נוספים במקרא שבהם מתוארת תנועה ממקום למקום של דמות ראשית בסיפור, תנועה הבאה מכוחה של הכרעה דרמטית של אותה דמות, שעליה לשנות את מקומה.

הבה נציג שלושה מקומות כאלו:

  1. יצחק שולח את יעקב אל לבן לקחת לו אשה מבנותיו, ויעקב שומע בקול אביו:

כ"ח, ה                    וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן…

ושוב מתוארת הליכתו של יעקב בהמשך:

         י                     וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

  1. על המעפילים נאמר:

במדבר י"ד, מ       וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר…

 ולאחר שמשה מנסה להניאם מלעשות כן, נאמר עליהם שוב:

                   מד        וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר…

מקום זה חשוב לענייננו, כיון שמוכח מעצם האירועים המתוארים שם, כי בפסוק מ עדיין לא עלו המעפילים בפועל, אלא אך התכוונו לעשות כן, ואולי אף עשו הכנות לשם כך.[20]

  1. בראשה של מגילת רות נאמר על נעמי וכלותיה בשני פסוקים סמוכים:

א', ו    וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב

כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

      ז                    וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ

וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה.

ובכן, נראה כי הטעם לכפילות בכל ארבעת המקומות הוא שבפסוק הראשון מתוארת ההכרעה העקרונית של הדמות המתוארת לקום וללכת. הכרעה זו מתוארת בלשון עשייה בפועל, אולי כדי לבטא את הנחרצות שבה, ואולי משום שהיא כוללת בתוכה הכנות ממשיות לאותה תנועה העומדת להיעשות. בפסוק השני, לעומת זאת, מתוארת ההליכה בפועל. וראיָה לדבר: בשלושה מתוך ארבעת המקומות הנידונים תיאור ההליכה בפועל בפסוק השני כולל שני פעלים: 'יצא' ואחר כך 'הלך'[21], ואילו בפסוק הראשון לא נאמרה לשון יציאה לפני ההליכה, משום שבאמת ההולכים טרם יצאו ממקומם.

נשוב עתה לסיפורנו: פסוק ד: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'…", אינו מתכוון לתאר את הליכתו של אברהם בפועל, אלא את ההיענות העקרונית והמיידית שלו לצו ה', שמשמעה המעשי הוא כנראה הכנות לקראת ההליכה. כיוון שבצו ה' לא נאמר לו יעד מסעו, גם בתיאור ההיענות העקרונית לצו חסר ציון היעד. כמו כן, חסרים כל הפרטים הטכניים הכרוכים ביציאה בפועל.

אולם בפסוק ה, "וַיִּקַּח… וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…", מתוארת יציאתו בפועל של אברם ומשפחתו מחרן. כאן מתואר יעד ההליכה, משום שביציאה בפועל מְכוון היוצא את פניו ליעד מסוים; ומאידך לא נאמר כאן 'כאשר דִּבֶּר אליו ה", שכן ה' לא ציווהו בפירוש על הליכה לארץ כנען! בפסוק זה בא גם הפירוט של משפחתו של אברהם ומחנהו הגדול שיצאו ביחד עמו מחרן, ולבסוף נאמר בפסוק כי יציאתם והליכתם הביאו אותם אל יעדם – "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".

על פי כל זאת, בפסוקים א-ד מצוי אברם עדיין בחרן. רק בפסוק ה מתואר המעבר בפועל מחרן לארץ כנען, ואילו בפסוקים ו-ט מצוי אברם כבר בארץ כנען עצמה. אלו הם אפוא שלושת חלקיו של סיפורנו, שההבחנה ביניהם היא גיאוגרפית. עתה ניתן לדון על מבנהו של סיפורנו.

 

ה. מבנה הסיפור בהתאמה להיותו 'סיפור מסע'

על חלוקתו של הסיפור במקרא לשתי מחציות שוות פחות או יותר עמדנו במקומות רבים בעבר. ועוד זאת הראינו: ישנם סיפורים רבים שבהם בין שתי המחציות מצוי קטע – פסוק או קבוצת פסוקים – שאינו שייך לא למחצית הראשונה ולא לשנייה. חלק זה בסיפור הוא 'הציר המרכזי' שלו, ותפקידו בדרך כלל להעביר את עלילת הסיפור מן המחצית הראשונה שלו אל מחציתו השנייה.[22]

ישנם סיפורים במקרא שבהם ממד המקום הוא ממד מרכזי ביותר (ולעתים הממד החשוב ביותר). כאשר עלילת סיפור כזה מתרחשת ביותר ממקום אחד, ובסיפור מתרחשת תנועה ממקום למקום, ישמש בדרך כלל הממד הגיאוגרפי של הסיפור כמסגרת לעיצוב המבנה שלו.

כזה הוא סיפורנו: הוא נחלק לשתי מחציות בנות ארבעה פסוקים כל אחת[23], שהמבדיל העיקרי ביניהן הוא מקום התרחשות העלילה: במחצית הראשונה, פסוקים א-ד, המקום הוא חרן, כפי שהראינו בסעיף הקודם. מחצית זו מסתיימת בחתימה פורמלית אופיינית: בקביעת גילו של אברהם בצאתו מחרן. בקביעה זו בא לידי ביטוי סיום תקופה אחת בחייו, שלאחריה תיפתח תקופה חדשה[24].

המחצית השנייה, פסוקים ו-ט, מתרחשת בארץ כנען, והיא מתארת את נסיעתו של אברם לאורכה של הארץ, מגבולה הצפוני (שבו נכנס אברם בבואו מחרן) ועד הנגב.

בין שתי המחציות הללו ניצב פסוק ה כ'ציר המרכזי' של הסיפור: בפסוק זה מתרחשת היציאה בפועל מחרן והביאה לארץ כנען, ואם כן תפקידו של פסוק זה 'להעביר' את מקום ההתרחשות של עלילת הסיפור ממקומה במחצית הראשונה אל מקומה במחצית השנייה.[25]

מבנה מעין זה אופייני לסיפורים נוספים שבהם מתרחשת העלילה בשני מקומות שונים.[26]

סיפורנו, לא זו בלבד שמתרחש בשני מקומות שונים, אלא הוא 'סיפור מסע' – סיפור המתאפיין בתנועה גדולה וממושכת מראשו ועד לסופו. דבר זה בולט כמובן בציר המרכזי, המתאר את המעבר מחרן לארץ כנען. אולם אף המחצית השנייה, שמקומה הוא ארץ כנען, מתאפיינת בתנועה בלתי פוסקת בה, מצפון הארץ ועד לדרומה – לנגב, כשבמהלך המסע הזה נזכרות שתי תחנות – האחת בשכם והאחרת מקדם לבית אל.

אף המחצית הראשונה, שמקומה הוא חרן, והיא סטטית אפוא מבחינת מקום ההתרחשות, מלאה 'אווירה' של תנועה: היא פותחת בצו "לך לך מארצך … אל הארץ אשר אראך" וממשיכה בהיענותו של אברם לצו ה' הזה ובהכנות ליציאה לדרך – "וילך אברם … וילך אתו לוט".[27]

בין שתי המחציות קיימת הבחנה סגנונית מעניינת במה שנוגע לפעלי התנועה הקשורים באברם. במחצית הראשונה וכן בציר המרכזי חוזרים פעלים מן השורשים הל"ך (4 פעמים) ויצ"א (פעמיים). לעומת זאת, במחצית השנייה מופיעים שלושה פעלי תנועה אחרים ומיוחדים: "וַיַּעֲבֹר", "וַיַּעְתֵּק" ו"וַיִּסַּע".[28] מהו פשר הדבר?

נראה כי הפעלים מהשורשים הל"ך ויצ"א מתייחדים בסיפורנו למעבר מחרן לארץ כנען. משעה שהגיע אברם לארץ כנען נתמלא צו ה' "לֵךְ-לְךָ". תנועתו של אברם בתוך ארץ כנען מצפון לדרום אינה קרויה עוד הליכה או יציאה, שכן הללו נתייחדו בסיפורנו למעבר שעליו נצטווה מארץ לארץ. בארץ כנען מייחד סיפורנו לתנועתו של אברם פעלים אחרים ונדירים במקצת (מובן שהבחנה זו מיוחדת היא רק לסיפורנו).

הצורך להבחין בין שני סוגי התנועה של אברם – מחרן לארץ כנען, ובתוך ארץ כנען גופה – נובע דווקא מחמת רציפות תנועתו מצפון לדרום. חרן מצויה הרחק צפונה מגבולה הצפון מזרחי של ארץ כנען (היא מצויה בדרום מזרח טורקיה של היום, בסמוך לגבולה עם סוריה). אברם מדרים אפוא עד לכניסה לארץ כנען. בהגיעו לגבולה הצפוני, ממשיך אברם 'לעבור' דרומה, ובערך באמצע מסעו בארץ, בשכם, לאחר שנוכח כי "הכנעני אז בארץ", מתגלה אליו ה' ומאשר כי זו "הארץ אשר אראך".

מדוע ממשיך אברם את הליכתו דרומה אל הנגב? נראה כי הוא משלים את היכרותו הראשונה עם הארץ, בהמשיכו את הליכתו לאורכה עד לגבולה הדרומי. בכך מקיים אברם בעצמו את דבר ה' "הארץ אשר אראך" – עליו לראות את הארץ כולה, מקצה הצפוני ועד לזה הדרומי.[29]

בשתי המחציות זוכה אברם בדיבור ה' אליו, אלא שמקום הדיבור ברצף העניינים שבכל מחצית – שונה. במחצית הראשונה פותח דבר ה' לאברם את הסיפור, והמחצית ממשיכה בתיאור היענותו של אברם לדבר ה' הזה.

במחצית השנייה הסדר הפוך: אברם הוא הפועל בראשיתה: הוא 'עובר' בארץ מצפונה למרכזה, ובהגיעו לשכם הוא נבוך: "והכנעני אז בארץ". באֶלֶם קול הוא מבקש שה' יבהיר את ספקותיו, וה' נענה לו ומתגלה אליו, מתיר את ספקותיו ומפזר את הערפל סביב שאלת 'הארץ'. כתגובת תודה על כך, בונה אברם מזבח לה' הנראה אליו.[30]

 * * *

כשישים וחמש שנים חלפו מאז כתב נתן אלתרמן על ספינות המעפילים המנסות להעלות את פליטי השואה ארצה:

… כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן רַעַם עַתִּיק וְגָבוֹהָ,

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן צַו לֵדוֹתָיו שֶׁל הָעָם,

כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן דְּבַר ה' אֶל אַבְרָם.

… כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב

רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר.

יותר משנות דור לאחר מכן  ניצב העם הזה – אברם הנער – בשכם, באלון מורה ובבית אל נבוך ומלא ספק, והוא שומע את ההבטחה שניתנה לאברם האב "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". וכאברם האב הוא מודה לה' ומחכה באמונה ובסבלנות להגשמת ההבטחה במלואה.

 

הערות:

[1] זהו פתגם סיני עתיק המיוחס ללאו צה, פילוסוף סיני שחי בערך במאה השישית לפני הספירה.

[2] קריאה שטחית עשויה לראות בראש פרשתנו המשך "טבעי" של סיפור תולדות תרח בסוף פרשת נח (י"ב, כו-לב). אולם באמת מובאים תולדות תרח כמבוא וכרקע לצו ה' המופיע בראש פרשתנו, ואילו צו זה יוצר הפרדה וניתוק בין מה שקדם לו לבין מה שבא אחריו.

בספר יהושע מופיעה לקיחת אברהם בפרשתנו כיצירת ניגוד לרקע שלפניו (יהושע כ"ד, ב-ג): "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִיםוָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן…" – משמע כי 'לקיחתו' של אברהם מעבר הנהר היא גם לקיחתו מאותה עבודת אלוהים אחרים שנהגה במשפחתו. דברים מפורשים אלו, הם הם הבסיס במקרא לכל אותם מדרשים המתארים את פרישתו של אברהם מעבודה זרה שנהגה בבית אביו.

בספר בראשית אמנם אין רמז לניגוד כזה בין אברהם לבין משפחתו, ניגוד שאותו יצרה בחירתו-לקיחתו, אולם ברור שכוונת הצו הא-לוהי היא ליצור נתק גמור בין אברם למשפחתו, כתנאי ליצירת עם חדש בעל אופק רוחני חדש.

[3] בניית המזבח והקריאה בשם ה' בין בית אל לבין העי נזכרים שוב בְ-י"ג, ג-ד. בבאר שבע נאמר על אברהם כי נטע שם אשל "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (כ"א, לג). אף על יצחק בהיותו בבאר שבע נאמר (כ"ו, כה): "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". על הקריאה בשם ה' של שני האבות הללו נאמרו כמה פירושים. אונקלוס מתרגם "וצלי (- והתפלל) בשמא דה'" ובעקבותיו הלכו רש"י וראב"ע בפירושו הראשון במקומנו. בבראשית רבה סוף פרשה לט נאמר: "'ויקרא בשם ה" – מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה; דבר אחר: 'ויקרא' – התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה". ראב"ע בפירושו השני ורמב"ן (שניהם על פסוק ח במקומנו) מפרשים על פי דרכו של מדרש זה.

[4] על החשיבות הרבה שיש בתיחומו של הסיפור הבודד, המצוי בתוך הרצף הסיפורי של הספר השלם, עמדנו בעיוננו בשבוע שעבר. שם הפנינו לסעיף הראשון של עיוננו לפרשת לך לך בסדרה השנייה (תשס"ב), שבו הוצעו דרכים שונות העשויות לסייע בכך.

[5] עמדנו על כל זאת בהרחבה בהמשך העיון הנזכר בסוף ההערה  הקודמת, בראש סעיף ב שלו.

[6] במשנה אבות ה, ג נאמר: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם". מדברי רבי לוי עולה שהניסיון הראשון הוא בציווי 'לך לך' בפרשתנו והניסיון האחרון הוא ניסיון העקידה, וביתר הרחבה באים הדברים בתנחומא וירא כב. ברם בשאלת קביעת עשרת הניסיונות מה הם, ובשאלת מנִייתו של כל ניסיון במניין העשרה, בכך נחלקו מדרשים ונחלקו גם מפרשי המשנה, ואין כאן המקום לבירור זה.

[7] בשונה מסיפורנו, בסיפור העקידה מומחש הקושי הכרוך בעמידתו של אברהם בניסיון בדרכים שונות .

[8] חשיפת התופעה ושימוש שיטתי בה בפרשנות המקרא החלו בשליש הראשון של המאה העשרים בכתביהם של מ"ד קאסוטו, בנו יעקב ומ' בובר. השימושים השונים והמגוונים שעושה המקרא באמצעי ספרותי זה כאמצעי הבעה ראויים למחקר מקיף. בספרינו על המקרא פזורות עשרות דוגמאות רבות מאוד של מילים מנחות ודרכי ניתוחן.

[9] המספר שבע מופיע בסיפורנו גם בהקשרים נוספים, שקרובים במידת מה לתופעת המילה המנחה:

א. בפסוקים ב-ג מבטיח ה' לאברם שבע ברכות (כפי שציין קאסוטו): 1. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל 2. וַאֲבָרֶכְךָ 3. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ 4. וֶהְיֵה בְּרָכָה.

  1. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ 6. וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר 7. וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

המפרש הנאמן יבחין כראוי בין הברכות הללו, וגם יצביע על קו של התפתחות מן הברכה הראשונה ועד לשביעית.

ב. השורשים ההפוכים בר"ך-קל"ל/אר"ר באים בפסוקים אלו (ב-ג) שבע פעמים בסך הכול (הם מופיעים לעיל בהדגשה), כאשר השורש בר"ך מופיע חמש פעמים, והוא פותח וגם סוגר את רשימת ההופעות.

[10] שינוי כזה יחול בשם "אברם" בסופה של פרשתנו – בסיפור ברית המילה (בפרק י"ז).

[11] אמנם הבעיה הפרשנית שבה מתחבט ראב"ע אינה בעייתנו: הוא מתקשה בשאלה מתי וכיצד 'הראה' ה' לאברם את הארץ בהמשך הסיפור? ועל כך הוא עונה: בגילוי 'הסוד' לאברם טרם צאתו לדרכו, 'הראה' (במשמעות: הורה) לו ה' את הארץ.

על שאלה זו שבה מתחבט ראב"ע הוא עונה תשובה נוספת: "או יהי טעם 'אראך' הוא שאמר לו (י"ג, טו) 'כי את כל הארץ אשר אתה ראה, לך אתננה'". כלומר, בראייה הנזכרת בפרק י"ג (פסוקים יד-טו) התקיימה הבטחת ה' לאברם "אשר אראך". פירוש זה של ראב"ע אינו עונה כמובן על הבעיה שאנו מתלבטים בה (בגוף העיון), כיצד ידע אברם לאן לשים את פעמיו.

[12] רמב"ן משתמש כאן בפסוק שנאמר על שלושת האבות בתהילים ק"ה, יג: "וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי, מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר", אך משנה את משמעו: במקור הכוונה להליכתם של האבות הן בתוך ארץ כנען והן מחוצה לה כאשר נאלצו לצאת ממנה, כאברם בהמשך פרשתנו.

[13] כאן עונה רמב"ן על השאלה שבה התחבט ראב"ע (ראה הערה 11) מתי וכיצד 'הראה' ה' לאברם את הארץ? ותשובתו של רמב"ן שונה משתי תשובותיו של ראב"ע.

[14] מליצה על פי איוב י"ז, ט: "וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטְהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ".

[15] כמפורש בסוף 'תולדות תרח' בפרשה הקודמת י"א, לא: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ… וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".

[16] א. המילים האחרונות בציטוט הן מליצה על פי תהילים קי"ט, קעו: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".

     ב. בדבריו האחרונים, בהביאו את הפסוק מפרק כ', לא זו בלבד שרמב"ן מחזק את פירושו במקומנו, אלא שהוא מפרש פסוק קשה בפרק כ' שבו התלבטו המפרשים: האם כשהוציא הקב"ה את אברם מארצו ומבית אביו הוא 'התעה' אותו – הפכו ל'נוסע ממקום למקום ולא ידע אנה ילך' (לשון ראב"ע שם בפירוש "התעו")? תשובת רמב"ן חיובית: כיוון שהקב"ה לא פירש לאברם את יעד הליכתו, אלא שלחוֹ אל הבלתי נודע, הפך אותו בכך ל'תועה כשה אובד' (פרשנים אחרים פירשו שם את התעייה של אברהם על נדודיו בארץ כנען עצמה ומחוצה לה, ויש קושי מסוים בדבריהם).

    ג. אל קישור הפסוק "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך"  עם הפסוק בפרק כ "כאשר התעו אתי א-להים מבית אבי" מצטרף אף רשב"ם בביאורו לדברים כ"ו, ה: "'ארמי אבד אבי' – אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם, כדכתיב: 'לך לך מארצך', וכדכתיב: 'ויהי כאשר התעו אתי א-להים מבית אבי'. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה, כדכתיב: 'תעיתי כשה אבד בקש עבדך'…".

    ד. בהמשך דבריו מביא רמב"ן פירוש נוסף:

וייתכן לומר, כי אברם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה ייתן ה' חלקו, והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען – או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל (- הכלולות בארץ כנען, ראה כ"ו, ג-ד). ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת.

פירוש זה נבדל מקודמו רק בתשובה לשאלה מניין ידע אברם לצאת ללכת ארצה כנען, אולם מבחינת פירוש דבר ה' לאברם "אל הארץ אשר אראך", הוא מותיר את הארץ כיעד נסתר שעל אברהם לגלותו בעצמו, ורק כאשר יגיע אליו 'יראה' לו ה' את הארץ בהתגלות נוספת.

[17] אף מדרש תנחומא שהבאנו בסעיף הקודם, הרואה בסיפורנו סיפור ניסיון לאברם בצו ה' אליו "לך לך מארצך …", מוסיף ואומר:

"אל הארץ אשר אראך" – לא אמר לו למקום פלוני, זו נסיון בתוך נסיון. יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזה מקום הוא הולך? מה עשה: נטל את כליו ואת אשתו "וילך אברם כאשר דִּבֵּר אליו".

[18] ראה דברי מדרש תנחומא בהערה הקודמת.

[19] בין שני הפסוקים ניכרים גם הבדלים: בפסוק ד לא נאמר לאן הלכו אברם ולוט, ואילו בפסוק ה לא נאמר שהליכתם לארץ כנען נעשתה "כאשר דִּבֶּר אליו ה'". בפסוק ד מתוארת הליכתו של לוט כפעולה עצמאית שלו – הוא החליט ללכת עם אברם, כנראה מכוחו של הציווי הא-לוהי ומכוחן של הברכות המלוות אותו. בפסוק ה', לעומת זאת, לוט 'נלקח' בידי אברם כחלק מן המשפחה – כבן מאומץ. הבדל נוסף הוא שלקיחת שרי אשת אברם ולקיחת הרכוש והנפש לא נזכרו כלל בפסוק ד.

הבדלים אלו יוסברו על פי מה שנכתוב בהמשך, אודות טעמה של הכפילות בפסוקים ד וְ-ה.

[20] ראה דברינו בקשר לפסוק מ בעיון לפרשת שלח בסדרה השנייה: "המעפילים", עמ' 203.

[21] בסיפורנו: "ויצאו ללכת"; בסיפור על יעקב: "ויצא … וילך …"; במגילת רות: "ותצא מן המקום … ותלכנה …". אמנם בסיפורנו באה לשון יציאה גם קודם לכן, בסוף פסוק ד: "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" – וציון זמן זה מתייחס אכן ליציאתו בפועל אשר תתואר בפסוק הבא.

[22] בעיוננו לפרשת ויצא בסדרה הראשונה, סעיף ב, הארכנו יותר בתיאור התופעה, ושם גם עמדנו על טעמה.

[23] מבחינת מספר המילים קיים הפרש קטן בין המחצית השנייה – 53 מילים, לזו הראשונה – 48 מילים.

[24] קביעת הגיל של דמות ראשית בעת התרחשות המתוארת בסיפור משמשת חתימה פורמלית, לעתים של הסיפור כולו – כמו בסיפור בריחת הגר והולדת ישמעאל ט"ז, א-טז, ולעתים של המחצית הראשונה של הסיפור – כמו במקומנו ובסיפור הולדתם ונעוריהם של יעקב ועשו (כ"ה, יט-לד), שבו מסתיימת המחצית הראשונה בציון גילו של יצחק בעת הולדת התאומים (וראה עיוננו לפרשת תולדות בסדרה השנייה, סעיף א).

[25] פסוק ה הוא אמנם פסוק אחד, אולם זהו הפסוק הארוך ביותר בסיפור, ומבחינת מספר המילים שבו – 26 – אורכו כחצי מכל אחת משתי המחציות. השם 'אברם', החוזר שבע פעמים בסיפור כמילה מנחה, מופיע שלוש פעמים בכל מחצית, ופעם אחת בציר המרכזי.

[26] הנה שתי דוגמאות של סיפורים כאלה שעסקנו בהם במקומות אחרים:

א. סיפור מעשה העגל בשמות ל"ב עוקב אחר משה ותנועותיו, והוא נחלק לשתי מחציות לפי המיקום העיקרי שבו נמצא משה בכל חלק של הסיפור: בראש הר סיני (ל"א, יח – ל"ב, טז) ובמחנה ישראל (ל"ב, יט-לה). בין שתי המחציות השוות באורכן מצוי הציר המרכזי של הסיפור בפסוקים יז-יח. בפסוקים אלו מתואר המעבר שעושה משה (בחברת יהושע) ממקומה של המחצית הראשונה למקומה של השנייה. וראה עיוננו לפרשת כי-תשא בסדרה השנייה, עמ' 382-378.

ב. סיפור השונמית במל"ב ד', ח-לז מתרחש בשתי זירות: המחצית הראשונה שלו, ח-כא, מתרחשת בבית השונמית, ואילו המחצית השנייה שלו, כה-לז, נפתחת בהר הכרמל ובה מתרחשת תנועה בהמשך מהר הכרמל חזרה לבית השונמית. בין שתי המחציות ציר מרכזי בן שלושה פסוקים, כב-כד, שבו נידון מעברה של השונמית מביתה להר הכרמל. וראה עיוננו לסיפור זה בספרנו 'פרקי אלישע', עמ' 211-209.

[27] דברים אלו מבוססים על מה שכתבנו בסעיף הקודם.

[28] אל הפועל "ויסע" בפסוק ט מצטרף גם הביטוי "הלֹך ונסֹע", אך הפועל 'הלך' כאן אינו בא כפועל העומד בפני עצמו אלא כפועל עזר.

[29] א. אף שאברם עשה כן לקיים את דבר ה', עדיין יש להבדיל בין הליכתו מחרן אל הארץ לבין תנועתו בתוך הארץ עצמה: זו האחרונה אינה בבחינת קיום הצו "לך לך", אלא מהווה מסע היכרות פנימי עם "הארץ אשר אראך".

    ב. תיאורנו את מסעו של אברם על שני חלקיו אינו סותר את קיומם של שיקולים ריאליים שהם פרי נסיבות המקום והזמן ההיסטורי. הרי לפי פירושו של רמב"ן אשר הובא בסעיף ד לעיל, אברם שם פניו דווקא אל ארץ כנען משום שתרח אביו החל לנוע לעברה עוד בצאתו מאור כשדים. תרח ודאי עשה כן משיקולים ריאליים שייתכן שהם קשורים לנסיבות התקופה ההיסטורית ההיא. אף מסעו של אברם "הלוך ונסע הנגבה", ייתכן שהוא נובע גם מכך שאברם הוא בעל מקנה צאן ובקר, ומשמצא שהארץ מיושבת בכנענים, שם פניו אל שטחי המרעה הגדולים שבנגב הבלתי מיושב, שם יוכל למצוא את פרנסתו ופרנסת הנפשות התלויות בו. ברם כל ההשערות הללו הן מחוץ לגבולות סיפורנו. מה שנאמר למעלה בגוף העיון, הוא מה שמתחייב מניתוח הסיפור עצמו.

[30] נמצא שהיחס בין שתי המחציות עד לפסוק ז הוא כיאסטי. בפסוקים ח-ט משלים אברם את מסעו בארץ עד קצה הדרומי, ואף את ההשלמה הזאת ניתן לראות כתגובתו, המתחייבת מהתגלות ה' אליו בשכם.

אולם בפסוק ח אין מדובר רק במסע דרומה אלא בדבר נוסף:

וַיִּבֶן שָׁם (- מקדם לבית אל) מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

מזבח זה שונה מקודמו שבנה אברם בשכם: הוא איננו קשור בהתגלות שהתגלה אליו ה' שהרי דבר זה לא אירע לפני בנייתו, וממילא אין לראות בבנייתו מעשה הודיה של אברם על כך שה' התגלה אליו. ובכן מהי מטרת בנייתו?

הדבר סתום, אולם מקריאת אברם בשם ה' נראה, שמזבח זה היה מיועד דווקא ליושבי הארץ, שאותם קרא אברם להכיר בה' ולעבדו.

כבר אמרנו בסעיף א כי פעולות אלו של אברהם (מקדם לבית אל ואחר כך בבאר שבע – כ"א, לג) הן האחיזה בפשט המקרא לתיאורו המקובל של אברם באגדות חז"ל כמי שמפיץ את האמונה בה' בין הבריות. חז"ל מצאו דבר זה בדרך הדרש כבר בעיקרו של סיפורנו: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (ה) – "אמר ר' אליעזר                בר זימרא: אם מתכנסין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד, אינן יכולין לזרוק בו נשמה, ואת אמר 'ואת הנפש אשר עשו'? אלא אלו הגרים שגיירו… ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הנוכרי ומגיירו – כאילו בראו … למה נאמר 'אשר עשו'? אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". (בראשית רבה לט, יד).

על פי תפיסה זו את מעשהו של אברם בפסוק ח, משלים פסוק זה את הרקע החסר בסיפורנו לצו ה' לאברם בראשו של הסיפור: אברם הוא עובד ה', הקורא בשמו והמקרב את הבריות לעבודתו, וודאי עשה כן עוד בטרם ציווהו ה' "לך לך". אלא שרקע זה לא הובא בראשית הסיפור מטעמים שנידונו בדברי הפרשנים, ואין כאן המקום לדון בעניין זה.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

רות – תשובת המקרא למוטיב השיבה המאוחרת

לשיעור וידאו

רות- מבוא ופרק א – השיבה המאוחרת

לשיעור וידאו

רות – פרק ג – תכניתה של נעמי והפרתה

לשיעור וידאו

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן