קובץ word להורדה:
שירת האזינו נתונה בין נאומים פרוזאיים המשמשים לה כמבוא וכאחרית דבר.
המבוא הפרוזאי לשירת האזינו מצוי במחציתו השנייה של פרק ל"א. בפסוקים טז-ל של פרק זה כלולים שני נאומי מבוא לשירה. הראשון – דברי ה' למשה בפסוקים טז-כא:[1]
ל"א, טז וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ
וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ
אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ
וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.
יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים
וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת …
יט ווְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל..
כ כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים
וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי..
כא וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת
וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ
כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם
בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.
מפסוק כו ואילך בפרק זה פונה משה אל הלוויים. הוא מוסר להם את ספר התורה שאת כתיבתו השלים זה עתה (בהוסיפו לו את שירת האזינו) ומצווה עליהם לשים את ספר התורה, שעתה יש בו 'השירה הזאת', לצד הארון – "והיה שם בך לעד".[2] בפסוקים כח-ל הוא מצווה עליהם:
כח הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם
וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
כט כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן
וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם
וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם..
ל וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.
עתה נפתחת שירת האזינו, המשתרעת על פני ארבעים ושלושה פסוקים בפרק ל"ב, ולאחריה באים דברי הסיכום הללו:
ל"ב, מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת
בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.
מה וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.
מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם
לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
מז כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם
וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ..[3]
בין נאומי המבוא שבפרק ל"א ובין השירה הבאה לאחריהם קושרים כמה קשרים לשוניים וענייניים:[4]
המבוא בפרק ל"א | השירה בפרק ל"ב | |||
א. | (כח) | וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. | (א) | הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. |
(כט) | כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן | (ה) | שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם | |
ב. | (כ) | כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו
זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן |
(יג-טו) | ייַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע… חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן… וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ |
ג. | (טז) | וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ… | (טז-יז) | יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים… אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם… |
וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי .. | (טו) | וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ | ||
ד. | (יז) | וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא
וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. |
(יט)
(כ) (כב) (כג) |
וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם … כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי… וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת . |
העיון בשירת האזינו על רקע נאומי הפרוזה שהיא נתונה ביניהם מעורר שתי שאלות חשובות, שעליהן נדון בסעיפים הבאים של עיוננו.
בין השאלות שהקדים ר"י אברבנאל לפירושו לפרשת וילך הוא שואל:
הספק השנים עשר… מה צורך ראה השם יתברך בשירה הזאת? האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר…?[5] ומה היה אם כן הצורך בשירה הזאת, ומה הוא הדבר אשר נתחדש בייעודים [שבה]?
נאומי המבוא והסיכום לשירה מדגישים פעמים אחדות כי תפקידה הוא להעיד בבני ישראל.[6] עדותה של השירה מכוונת לזמן שבו ישפל מצבם של ישראל בארצם – "כי תמצאןָ אתו רעות רבות וצרות"; אז ידע ישראל על מה באה לו ירידה זו: על עזבם את ה', שהיטיב עמהם בארצם – על הליכתם אחרי אלוהים אחרים, הליכה שבה הפרו את בריתם עם ה'. אלא שאזהרה זו נאמרה כבר פעמיים בדברי ה' למשה בפרק ל"א (טז-יח; כ-כא), ופעם נוספת בדברי משה הבאים שם בהמשך (כח-כט). ובכן, מדוע אין די בעדות זו, הנאמרת בלשון של פרוזה? מדוע יש צורך בעדותה של השירה דווקא?
התשובה לשאלה זו ניתנת בדברי ה' למשה, בשניים מן הפסוקים המגדירים את תפקידה של השירה כעדות בבני ישראל:
יט וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם …
כא וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ.
צורת הביטוי הספרותית הראשונית של האדם אינה פרוזה, אלא דווקא שירה. בתרבויות הקדומות של המין האנושי היה לשירה מעמד כמעט בלעדי ככלי ביטוי ספרותי.[7] כך כותב פרופ' י"ח ירושלמי בספרו זכור:[8]
השירה שבעל פה קדמה… לסיפורם הפרוזאי של רושמי דברי הימים. לקורא העברי נראה אולי אף עתה ששרידי שירה [קדומים] כגון שירת הים ושירת דבורה, חדורים כוח מיוחד במינו לעורר, בעצמת קצבם ותמונותיהם הארכאיות, הדים רחוקים, אך מרעישים… של התנסות במאורעות ראשוניים…
על מנת שהדברים ייקלטו לא רק בתודעה, "ולמדה את בני ישראל", אלא אף בזיכרון המילולי – "שימה בפיהם" – דרושות עצמתה הפיוטית וסגולותיה האופייניות של השירה. דברי השירה הללו ייזכרו בדורות הבאים בצורתם המילולית הודות למקצבם, לדימויים שבהם ולשאר האמצעים האמנותיים המשוקעים בהם.
יתר על כן: בגלל אופייה של השירה, שהיא מביעה באמצעיה הייחודיים רגשות עזים, מכילה עדותה יסודות שאינם מצויים כלל בנאומי הפרוזה המקדימים אותה. הבה נדגים זאת. בתיאור חטאם של ישראל מדגישה השירה את כפיות הטובה הקיצונית שיש בעזיבתם את ה':
ו הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ..
להלן מתארת השירה בתמונות מרהיבות את חסדי ה' עם ישראל מאז לקחם לחלקו ועד שהושיבם בארצם זבת החלב והדבש (ז-יד). על רקע זה מתואר חטאם של ישראל כבעיטה במיטיבם:
טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ
וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.
מוטיב כפיות הטובה של ישראל ובגידתם בה' מעורר בלב הקורא כעס והזדהות עם עונשם הבא מידי "א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר". יצירת תחושות כאלו, קשה להשיגה באמצעות נאום פרוזאי.
המשבר באמון בין ה' לישראל וביחסים ביניהם, המתואר בצבעים רגשיים עזים (יט-כב), מכין את התוצאה הבלתי-נמנעת – את עונשם של ישראל, המתואר אף הוא בתמונות עזות (כב-כו).
כל ההבדלים הללו בין השירה לבין תמציתה הפרוזאית, הבאה בפסוקים טז-יז שבפרק ל"א, מוציאים את השירה מידי הודעה גרידא על מה שיקרה לישראל בעת שיעבדו עבודה זרה: זוהי שירת תוכחה נמרצת, המנסה למנוע את הדבר שמפניו היא מזהירה.
לסיום סעיף זה עלינו להעיר שחלק גדול מן השירה כלל אינו רמוז בנאומי הפרוזה המקדימים אותה. מפסוק כז (ועל כל פנים מפסוק לו) ועד לסיומה של השירה בפסוק מג מתארת השירה את חטאם של אויבי ישראל במה שעשו לישראל ואת פורענותם מידי ה',[9] ומאידך את רחמי ה' על ישראל שהגיעו למצב של "אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (לו). מהפך זה בשירה ובמציאות ההיסטורית המגולמת בה אינו נזכר כלל בדברי ה' למשה בפרק ל"א, וגם לא בדברי משה לישראל באותו הפרק.[10]
לכאורה אין חלק זה של השירה נחוץ למילוי תפקידה כעדות בישראל על מה שיארע להם אם יחטאו בארצם ויעבדו עבודה זרה, ואולי משום כך לא נזכר שלב זה בנאום הפרוזאי המקדים את השירה.
אולם באמת נחוץ הדבר לתפקיד הנוסף שיש לשירה, כשירת תוכחה המנסה למנוע או לדחות ככל האפשר את המציאות שאותה היא מתארת. תיאור רחמי ה' על ישראל וזעמו על אויביהם הופך את השירה לשירת הברית בין ה' לישראל. כוחה של השירה להשפיע על ישראל ולהישמר בפיהם כעדות לדורות שיבואו נובע במידה רבה דווקא מחלקה האחרון הזה, המביע את היחס הבסיסי של ה' לישראל: יחס של ברית, הבא לידי ביטוי דווקא בשעת כעסו עליהם – בשעת ירידתם.[11]
נוכל אפוא לסכם ולומר כי צורך גדול יש בשירה זו, ואין בדברי הפרוזה שקדמו לה בפרק ל"א או בפרקים קודמים כדי לשמש תחליף לעדותה ולתוכחתה (וודאי לא לנחמתה) אפילו בדור הנוכחי, קל וחומר בדורות הבאים.
בדברי ה' למשה בפרק ל"א נזכרה פעמים אחדות "השירה הזאת" (בפסוקים יט [פעמיים], כא וכב) – משמע שהשירה הייתה קיימת בזמן שה' דיבר עם משה. ובכן, היכן התקיימה ומהיכן ניתנה למשה?
רמב"ן התייחס לשאלה זו בפירושו לפסוק יט, שבו מופיע לראשונה דבר קיומה של "השירה הזאת":
וטעם 'השירה הזאת' – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים, יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.
לדבריו, שירת האזינו נאמרה למשה "עתה", מיד לאחר דברי ה' הללו, כנבואה מאת ה', ומשה כתב מיד את הנבואה שקיבל ודיברה באוזני כל קהל ישראל.
אלא שהגדרה זו של השירה כנבואה שקיבל משה מאת ה' היא דבר שצריך להיבדק בגוף השירה: מיהו הדובר בשירה זו?
א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי.
מיהו הדובר בגוף ראשון בפסוקי הפתיחה הללו: האם זהו ה', או שמא משה? פסוק ג מכריע ספק זה בדרך חד-משמעית:
ג כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
הדובר בגוף ראשון בפסוקים א-ג הוא, אם כן, משה עצמו, ואילו ה' מתואר בהם בלשון נסתר. דבר זה ממשיך אף בפסוקים הבאים: בני ישראל מתוארים עתים כנוכחים (בגוף שני) עתים כנסתרים (בגוף שלישי), אולם ה' מתואר תמיד בגוף שלישי, בלשון נסתר. הבה נדגים זאת באמצעות פסוקים אחדים. בפסוק ו פונה משה לישראל כנוכחים ומדבר על ה' כנסתר:
הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם…
החל בפסוק י מדבר משה הן על ישראל והן על ה' כנסתרים:
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר … יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ …
בפסוק טו משתנה הלשון ביחס לישראל (מגוף שלישי לגוף שני, ובחזרה לגוף שלישי) – אך ביחס לה' מתמיד הגוף שלישי:
וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ…
האין ה' דובר בגוף ראשון כלל בשירת האזינו? לא כן הוא: חלקים גדולים של השירה מצוטטים מפי ה' בגוף ראשון. כך הדבר החל מפסוקים יט-כ:
יט וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו..
כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם .
מכאן ממשיך דיבורו של ה' בגוף ראשון עד פסוק לה.[12] בפסוק לו, "כי ידין ה' עמו…", חוזר דיבורו של משה, שכרגיל מדבר על ה' בגוף שלישי. אך בפסוק לז – "ואמר: אי אלהימו…" – מתחיל שוב ציטוט דברו של ה',[13] והוא הולך ונמשך עד פסוק מב. רק בפסוק המסיים את השירה, פסוק מג, חוזרים דבריו של משה:
מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
ובכן, האם שירת האזינו היא נבואה שניתנה למשה ובה אומר ה' את דברו בגוף ראשון, או שמא היא חלק מנאומו של משה, ואינה שונה משאר חלקי הנאום הגדול שלו, המשתרע על פני ספר דברים כולו?
באמת אין בציטוטים הגדולים של דברי ה' המובאים בשירה כדי לשנות את המסקנה העולה מעיון בשירה בכללותה: שירת האזינו אינה שונה מכלל ספר דברים – אף היא מהווה חלק מנאומו הגדול של משה. שינוי הסוגה הספרותית מפרוזה לשירה איננו מעיד על שינוי במהות הדברים או במיהות הדובר. משה הוא הדובר בשירה זו, והוא מצטט את דברי ה' בתוך דבריו, כפי שהוא עושה תדיר לכל אורך נאומו.[14]
ובכל זאת יש הבדל בין ציטוט דברי ה' בנאומו של משה עד עתה לבין ציטוטם בשירת האזינו. הציטוטים שבאו עד עתה בנאום הגדול הם ממה שאמר ה' למשה בעבר, בשלבים השונים שבהם הנהיג משה את ישראל. אולם הציטוטים בשירת האזינו, הרי הם ציטוטים של דבר ה' שייאמר בעתיד, בדורות הבאים; ובכן, מהו מקורם?
התשובה על כך היא שבאמת אין אלו ציטוטים במשמעם הרגיל: אין כוונת השירה שבעתיד כל שהוא יאמר ה' את המילים המושמות בפיו בשירה (כח, כה) "אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם… כי אש קדחה באפי… אספה עלימו רעות, חצי אכלה בם… ושן בהמת אשלח בם עם חמת זחלי עפר…". ציטוט זה הוא אמצעי פיוטי שבו מביע משה בצורה חיה ומרשימה את השינוי שיחול במדיניות הא-לוהית כלפי ישראל שחטאו. דברי ה' הללו בשירה מהווים הרחבה פיוטית של מה שנאמר למשה קודם לכן בלשון פרוזה (ל"א, יז): "וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות".[15] מה שנאמר למשה בנבואה כתיאור עובדתי, הופך בשירה לתיאור חי ומפורט הנאמר מפי ה' עצמו, ובו פורס ה' את המעשים שהוא אומר לעשות לישראל.
ברור אפוא שיסודה של השירה בנבואה שניתנה למשה ביחס לעתידו של עם ישראל בארצו, ונבואה זו (או חלק ממנה) – הרי היא כתובה לפנינו בפרק ל"א, טז-כא.[16] ובכל זאת מהווה השירה עצמה חלק מנאומו של משה, ובלשון עצמו אמרה, ככל שאר הנאומים בספר דברים. על בסיס הנבואה שקיבל מאת ה' עיצב משה את התוכן הנבואי הזה בשירה שיש בה עדות ותוכחה שהן מדבריו שלו.
דבר זה, ששירת האזינו היא מתוכחתו של משה, המוכיח את ישראל ומעיד בהם כחלק מנאומו הגדול שנשא לפניהם, דבר זה עולה אף מן ההקדמה הפרוזאית שהקדים משה לשירה ומדברי החתימה שאמר לאחריה. בהקדמה אמר משה:
ל"א, כח הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם
וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
ובחתימת השירה הוא אומר:
ל"ב, מו שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם
משמע אפוא שמשה הוא המעיד בישראל באמרו לפניהם את דברי השירה הזאת, ואין הוא כקורא בפניהם את דבר ה' המעיד בהם.
מסקנה זו, ששירת האזינו היא חלק מנאומו של משה, עומדת לכאורה בסתירה לדברי ה' אל משה בל"א, יט "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" – דברים שמהם הסיק רמב"ן, כזכור, כי השירה נאמרה למשה בנבואה מאת ה'.
על סתירה זו עמד ר"י אברבנאל בשאלה הארבע-עשרה ששאל בראש פירושו לפרשת וילך:
אמרו (ל"א, כט) 'כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון' וגומר, יורה שמשה היה עושה זה מעצמו ומדעתו. וכיוון שהוא יתברך ציווהו לכתוב את השירה וללמדה את בני ישראל, למה לא אמר: 'הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באוזניהם את כל אשר ה' דיבר אליי' [במקום 'את הדברים האלה, ואעידה בם את השמים ואת הארץ'], ויהיה מייחס השירה ההיא לאומרה, שהוא השם יתברך, שסידרה ואמרה ונתנה אליו, ולא שהיה מייחס הדבר לעצמו!
בסוף פירושו לפרשת וילך מרחיב רי"א את הראיות לכך שהשירה נאמרה כדברים של משה עצמו:
אמרו (ל"א, כז) 'כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה' וגומר, טמון בו עניין, והוא שהשירה הזאת לא אמרה משה רבנו בשם הא-ל יתברך לכללות ישראל… אבל אמרה מעצמו, כאילו הוא חיברה וסידרה במתכונתה וזמירתה… בלשון עצמו… על כן לא נאמר בה: 'וידבר ה' אל משה לאמר…', ולא נאמר 'דבר אל בני ישראל…', לפי שלא יאמר אותה בשם הא-ל, כי אם בשמו, וכאילו הוא סידרה וחיברה… לכן אמר בסוף דבריו 'כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי' – כאילו יאמר שהוא… היה מגיד זה, ושלמד אותו מקל וחומר…
ולכן היו דברי השירה 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי', כאילו היה משה המדבר מעצמו, ולא אמר כמו שאמר ישעיהו (א', ב) 'שמעו שמים והאזיני ארץ, כי ה' דִבר'.[17]
באמת אין סתירה של ממש בין דברי ה' למשה בפרק ל"א לבין מסקנתנו ביחס לשירת האזינו. סתירה כזאת הייתה קיימת לוּ אמר ה' למשה 'כתבו לכם את השירה הזאת אשר אגיד לך עתה' (כהשלמת רמב"ן את דברי ה' בפסוק יט). אולם בשום מקום בפרק ל"א לא נאמר ש'השירה הזאת' נאמרה למשה, או עומדת להיאמר לו, על ידי ה', ורמב"ן השלים דבר זה מסברה, ולא מן הכתוב.
ובכל זאת ניתן להסיק מפרק ל"א שבעת שדיבר ה' אל משה כבר הייתה שירת האזינו קיימת. נמצאנו שבים, אם כן, אל השאלה ששאלנו בראש סעיף זה: היכן הייתה קיימת שירה זו?
עתה, משנתברר לנו כי השירה היא מדברי משה עצמו בנאומו הגדול, על כורחנו עלינו להסיק כי היא נתחברה על ידי משה זה מכבר, כדי שתשמש גולת הכותרת בנאומו הגדול שנשא לפני ישראל. ה' מצווה על משה להעלות על הכתב את השירה שחיבר וללמדה את בני ישראל, כדי שתשמש עדות בישראל.[18]
ומכאן מסקנה נוספת: דברי ה' למשה על עתידם של ישראל בארצם לאחר שיסורו מה' ויעבדו עבודה זרה אינם חדשים למשה (שהרי על בסיס דברים אלה, או מעין אלה, חיבר משה את שירת האזינו),[19] ולא נאמרו לו עתה אלא כדי שישמשו כמבוא לשירה וכהסבר לצורך שיש בה כעדות בישראל.
לא בכדי כרך רמב"ן בביאורו לפסוק יט בפרק ל"א (שהובא בראש הסעיף הקודם) שני נושאים שונים:
(א) וטעם 'השירה הזאת' – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו.
(ב) ויקראה 'שירה', כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים, יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.
ביאורו לכינויה של שירת האזינו בשם 'שירה' נראה טריוויאלי: כתיבתה בספר התורה כשירה הרי ניכרת לכול; ואף תכונותיה המיוחדות, האופייניות לסוגה ספרותית זו וההופכות אותה לקניין בפיהם של ישראל – "כי לא תשכח מפי זרעו" – אף אלו דברים ברורים.[20] מה ראה אפוא רמב"ן להאריך בדבר זה?
התשובה על כך היא שסעיף ב בדבריו הוא תולדה הכרחית של פירושו בסעיף א. אחר שקבע כי שירת האזינו ניתנה למשה בנבואה מאת ה', בא רמב"ן לענות על קושי רציני: היכן מצאנו במקרא כי דבר ה' הניתן בנבואה ייקרא 'שירה'? השירות המעטות המכונות כך במקרא במפורש, לעולם הן ביטוי אנושי[21] שבו מקלס האדם את ה':
שמות ט"ו, א אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'.
במדבר כ"א, יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.
שמ"ב כ"ב, א[22] וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת
בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל..[23]
על שאלה זו ענה רמב"ן כי שירת האזינו אכן אינה 'שירה' במשמעות המצויה במקרא במקומות אחרים, והיא קרויה 'שירה' רק על שום אופייה המוזיקלי וצורת הכתיבה שלה, שבהם היא דומה לשאר שירות שבמקרא.[24]
דברי רמב"ן הללו מביאים אותנו לשים לב למונח 'שירה' במקרא: כאמור, זהו מונח נדיר, הבא במקומות בודדים במקרא. הכינוי הרווח במקרא לדברים הנאמרים בנעימה ובזמרה, ולעתים אף בליווי כלי נגן, הוא 'שיר'.
ובכן, מהי 'שירה' במקרא? לכאורה היא דברי הלל והודיה לה' הנאמרים בתגובה על נס שעשה לישראל (קריעת ים סוף, הבאר במדבר, ניצחון ישראל על יבין ועל סיסרא) או למלכם (שירת דוד). הגדרה זו אינה מתאימה לשירת האזינו, בין אם נפרשה כנבואה, כדברי רמב"ן, בין אם נפרשה כנאום שנשא משה 'מפי עצמו' – כפי שהוצע בסעיף הקודם.
להלן ננסה להציע הגדרה אחרת למהותה של 'השירה' במקרא, הגדרה שלא עלתה על דעתנו אלא בעקבות העיון בדברי חז"ל, המתייחסים בכמה מקומות לאמירת שירה. מדברי חז"ל נראה כי 'השירה' הבאה בתגובה על נס שונה מהודיה רגילה שכל בעל נס חייב בה.
בימיו של חזקיהו מלך יהודה ניצלה ירושלים ממצור של סנחריב מלך אשור, אשר איים להחריבה ולהגלות את תושביה. מלאך ה' עבר במחנה אשור והכה את חיילי האויב, עד שכולם הפכו פגרים מתים (מל"ב י"ח-י"ט; ישעיהו ל"ו-ל"ז). אין במקרא תיאור של תגובת חזקיהו על הנס הגדול הזה, ועל כך מצאנו את דברי הביקורת הבאים במסכת סנהדרין צד ע"א:
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח, חזקיהו, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשה משיח?
האם שתיקת המקרא מהווה ראיה לכך שחזקיהו, המלך הצדיק, לא הודה כלל לקב"ה? במקום אחר בתלמוד משמע ההפך. הגמרא במסכת פסחים קיז ע"א מעלה שאלה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו?
בהמשך הסוגיה מיוחסת אמירת ההלל לאישים שונים במקרא שנסים אירעו בימיהם, ואחת התשובות היא:
רבי אלעזר בן עזריה אמר: חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב.
אם לא נראה את דברי התלמוד הללו כחולקים על דברי התלמוד במסכת סנהדרין, נצטרך לומר כי 'שירה' ו'הלל', שני מושגים שונים הם.
חזקיהו, שהיה מלך צדיק, ודאי קיים את חובתו לומר הלל על נס ההצלה. בכך הצטרף לאישים הרבים, קודמים לו ומאוחרים לו, הנזכרים באותה סוגיה במסכת פסחים כמי שאמרו הלל בשעה שהתרחש להם נס. כל האישים הללו פעלו מכוח החובה הדתית המוגדרת להודות ולהלל לה' בשעה שהוא עושה לאדם נס, ובכך גם קיימו את תקנת הנביאים הקדומה לומר הלל "על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם על ישראל, וכשנגאלין, אומרין אותו על גאולתם".
אולם בכך אין די. חזקיהו לא אמר 'שירה', כפי שנתבקש שיעשה אחר אותו מאורע גדול. אמירת שירה, נראה שאיננה חובה ברורה ותקנה קבועה, והיא תלויה בתגובתו המיוחדת של בעל הנס לנס שזכה בו. לוּ אמר חזקיהו שירה, ודאי הייתה שירתו נכתבת במקרא, כשם שנכתבו בו שירות אחרות. שתיקת המקרא ביחס לתגובתו, אף שאין בה להעיד כי לא אמר הלל, יש בה ללמד כי לא אמר שירה, ודבר זה הוא שפסל אותו מלהיות משיח.
ובכן, מה בין אמירת 'הלל' לאמירת 'שירה'? נראה כי אלו שתי תגובות דתיות שונות מאוד זו מזו לנס.
'הלל' נקשר תדיר במונח הודאה ("להודות ולהלל"). כאשר מתייצב אדם לפני ה' ומודה על האמת כי הטובה שבאה עליו, מידו של ה' באה, הוא ממלא חובה אלמנטרית, הקיימת גם ביחסים שבין אדם לחברו. ואף שבהודאתו ובהללו את מי שמידיו באה לו הטובה מודה האדם בתלותו בחסד מיטיבו, סוף סוף עיקר מחשבתו באותה שעה הוא על עצמו: הוא שנקלע לצרה, והוא שניצל ממנה בחסד ה'; ואם אינו כפוי טובה, עליו לבטא בפיו את התודה שהוא רוחש למי שהושיעו מצרתו.
שונה הדבר ב'שירה' הבאה על נס. כאן מסלק האדם את נגיעתו האישית לאירוע המשמש עילה לשירתו וחושף את ההתגלות הא-לוהית שבהתרחשות. בשירה נמדד הנס לא מבחינת הטובה שיש בו לבעל הנס, אלא כביכול מבחינת קידום האינטרס הא-לוהי "לתקן עולם במלכות ש-די". מן האירוע הפרטי שבו נתרחש הנס גוזרת השירה את המשמעות הכללית. הישועה האנושית הופכת להיות מכשיר לגילוי ה', מנהיג ההיסטוריה האנושית בצדק וביושר, והשירה עצמה היא מכשיר לחשיפת גילוי ה' הזה בהיסטוריה.[25]
עתה יכולה שירת האזינו להצטרף אל השירות האחרות שבמקרא, אף שאינה שירה על נס של הצלה, ואדרבה, היא שירה על פורענות הבאה על חטאם של ישראל. למרות הבדל זה ראויה שירת האזינו אף היא לשם 'שירה', שכן גם היא חושפת את יד ה' הפועלת בהיסטוריה בצדק וביושר. כשירת הים, המתארת את התגלות ה' בעולם דווקא בענישת הרשעים, כן גם שירת האזינו – אלא שהנענשים בה הם ישראל עצמם (ורק בסיומה נענשים אויבי ישראל).
ועוד הפרש יש בין שירת האזינו לשירות האחרות: שירת האזינו אינה מתייחסת לאירוע מסוים, שממנו היא גוזרת משמעות כללית, אלא היא חושפת מלכתחילה את התערבות ה' בעולם בתהליך היסטורי רחב יריעה האורך דורות רבים.
שיוכה של שירת האזינו לשירות הגדולות שבמקרא מגדיר אותה בהכרח כשירה הנובעת ממקור אנושי, כשאר השירות, ולא כנבואה. עצם כינויה החוזר ונשנה 'השירה הזאת', מעיד עליה אפוא שהיא שירה שאמר משה מפי עצמו, כשם שאמר גם את שירת הים בשעתה – "אז ישיר משה…".
הגדרתה של שירת האזינו כ'שירה' מעניק לה אספקט חדש שלא שמנו לב אליו עד עתה. עד כה הופנתה תשומת לבנו לדברי ה' המקדימים את השירה בפרק ל"א. בדברים אלו הודגשה עדותה של השירה, עדות המכוונת, כמובן, כלפי ישראל:" למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". הגדרתה של שירת האזינו כ'שירה', שמקורה הוא אנושי (ובהקשר זה חשוב לציין את מסקנת דיוננו בסוף סעיף ג, כי משה חיבר את השירה עוד בטרם נצטווה על ידי ה' להפוך אותה לעדות בישראל), הגדרה זו מציינת דווקא את פנייתה של השירה מישראל אל ה'. זוהי שירה שבה חושפים ישראל את התגלות ה' בתולדותיהם, שיש בה שבח וקילוס לה':
ג כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
השבח לה' על פעולותיו בהיסטוריה של ישראל נפרס בהרחבה בפסוקים ז-יד, המתארים את בחירת ה' בישראל ואת חסדיו עמם עד לנתינת הארץ. אבל גם תיאור זעמו של ה' על חטאי ישראל והעונשים שהוא מביא על עמו בפסוקים יט-כה אינו אלא תיאור שבחו וצדקתו של ה', ש"כל דרכיו משפט… צדיק וישר הוא". אף ההימנעות ממיצוי הדין עם ישראל, המתוארת בפסוקים כו-כז, משבחו של ה' היא, שהוא פועל על פי שיקולים כלל-אנושיים ברצותו למנוע את טעותם של האויבים המנצחים את ישראל. ואין צריך לומר שתיאור רחמי ה' על ישראל וזעמו על אויביו ותיאור הנקמה שיעשה בהם – אף הם משבחו של ה'.
נמצא אפוא כי שירת האזינו כולה בוקעת מלמטה למעלה, כשירת שבח ששר עם ישראל לה'. באמצעותה הוא מגלה את יד ה', הפועלת בתולדותיו בצדק וביושר לא רק בעת התרחשותם של נסי ישועה אלא אף בשעת הפורענות והירידה הבאים עליו.
תפיסה זו של שירת האזינו כשירתו של עם ישראל לה' יכולה לשמש כבריח המבריח את שני הנושאים שנידונו בעיוננו. מחד מחייבת תפיסה זו לראות את השירה כבוקעת מלמטה, כשירה שנאמרה מפי משה (טענה שנתבססה לראשונה על בחינת סגנונה של השירה). מאידך מבהירה תפיסה זו של השירה את עצם הצורך שיש בה – שאלה שבה עסקנו בסעיף ב בעיוננו: שירה זו נכתבה ונאמרה עם סיום נאומו הגדול של משה ועם סיום נתינת התורה לישראל, לא רק כדי להעיד בישראל ולהתרות בהם על העונשים הצפויים להם על חטאיהם – 'מלמעלה למטה' – כפי שמשתמע מן המבוא הפרוזאי שלה, אלא גם כדי לשמש בפיהם כשירה שאותה ישירו לה' בכל הדורות 'מלמטה למעלה' .
פעילותו של משה, הציר הנאמן, עומדת לפני סיומה. משה הוא הנביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים, שנשלח להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. שליחותו החד-פעמית הזאת של משה עומדת בין שתי השירות שחיבר: שירת הים בראשיתה של שליחותו – שירה שבה משבחים ישראל את ה' על האותות והמופתים שעשה בהוציאו אותם ממצרים; ושירת האזינו עם סיום שליחותו – ובה משבחים ישראל את ה' על שהשלים חסדו עמהם בהביאו אותם לארצם ובהנהיגו אותם על פי מידת קיומם את מצוותיו.
תולדות ישראל כולן עומדות בין שתי השירות הגדולות הללו, בין שירת ראשית היותם לעם, שירת הים, לבין שירת הווייתם כעם ה', היודע עליות ומורדות בארצו כפי מעשיו וכפי גמולו – שירת האזינו.
המשנה האחרונה במסכת תמיד מפרטת את "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש" על קרבנות התמיד בכל יום מימות השבוע – הם פרקי התהילים שאנו אומרים ב'שיר של יום' בכל בוקר עם סיום התפילה. בתלמוד במסכת ראש השנה לא ע"א מוסיפים על רשימה זו עוד שתי הזדמנויות שבהן היו הלוויים אומרים שיר במקדש על הקרבנות – בשבתות השנה. אלא ששירת הלוויים בשבת אינה כוללת מזמורי תהילים, אלא דווקא את השירות הכתובות בתורה:
במוספים של שבת מה היו אומרים? אמר רב חנן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך [רש"י: 'פרשת שירת האזינו, חולקים אותה לשישה פרקים' – למחזור של שש שבתות; הסימן הוא למקום תחילת הקריאה בשירה בכל שבת, אלא שנחלקו המפרשים בכמה אותיות בסימן זה].
ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקין כאן [הזי"ו ל"ך] כך חלוקין בבית הכנסת [בקריאת שירת האזינו בשבת בבית הכנסת].
במנחה של שבת מה היו אומרים? אמר רבי יוחנן: 'אז ישיר' [בשבת הראשונה ממחזור של שלוש שבתות] ו'מי כמוך' [חצייה השני של שירת הים – בשבת השנייה] ו'אז ישיר' [רש"י: 'ישראל, דעלי באר' – בשבת השלישית במחזור].
ולא רק במקדש שימשו שירת האזינו ושירת הים יחדיו בשירתם של ישראל לה', אלא גם במנהגי ישראל היומיומיים בבית הכנסת, כפי שמעיד הרמב"ם בהלכות תפילה פ"ז הי"ג:
יש מקומות שנהגו בהם לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים, ואחר כך מברכין על שמע, ויש מקומות שקורין שירת האזינו. ויש יחידים שקורין שתי השירות, הכול לפי המנהג.
הערות:
[1] דברי ה' הללו למשה (שראשיתם כבר בפסוק יד: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו") הם הפעם הראשונה בספר דברים שבה מובא דבר ה' אל משה במהלך נאומו הגדול של משה. כמובן, משה עצמו מצטט בנאומו ללא הרף את דברי ה', אך אלה דברי ה' שקדמו לנאום, ואילו כאן לפנינו דבר ה' הבא בשעת הנאום עצמו והקוטע את מהלכו (אמנם בכ"ח, סט נאמר כי ה' ציווה את משה לכרות את בני ישראל ברית בארץ מואב, אך צו ה' עצמו אינו מצוטט שם).
הפעם הבאה שבה יישא ה' את דברו בספרנו תהיה להלן בסיפור מיתתו של משה (ל"ב, מח-נב; ל"ד, ד).
[2] כך מבאר רמב"ן את היחס בין מעשה זה של משה, המתואר בל"א, כד-כז, לבין מעשהו המתואר בפסוק ט באותו פרק – "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל":
כי מתחילה כתב את התורה וייתנה אל הכוהנים כאשר נאמר למעלה, ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטווה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. 'ויהי ככלות משה לכתב' הכול בספר התורה, אז ציווה את הכוהנים 'לקֹח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' '.
[3] כאן מסתיים נאומו הפרוזאי של משה בספר דברים. הגם ששני הפסוקים הללו, מו-מז, באים בעיקרם לחתום את שירת האזינו ("הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום" הם דברי השירה שקדמו), הם מכילים כמה מן המוטיבים המרכזיים של הנאום הגדול כולו: הציווי על הבנים – על הדורות הבאים – לשמור לעשות את כל דברי התורה; הזיהוי בין קיום התורה לבין החיים עצמם "כי הוא חייכם"; ההבטחה כי קיום התורה בארץ יביא לאריכות ימים עליה; והעיקר, הסיום במילים "האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" – המבט לעתיד הקרוב המובטח לעם ישראל, עתיד שבו לא יהא למשה חלק.
[4] על קשר מרכזי אחד ביניהם עמדנו בעיוננו לפרשת האזינו תש"ס (עמ' 430-429 בספרנו): המבוא לשירה מגדיר בבהירות את התקופה שאליה מכוונת עדותה של השירה – מיד לאחר כניסתם של ישראל לארץ ובדורות שבהם עדיין לא היה איום הגלות ממשי. בדורות אלו יהיה עונשם של ישראל 'הסתר פנים' שיביא על העם 'רעות רבות וצרות' ושבעקבותיו הוא 'יהיה לאכול' על ידי אויביו, אך לא יושמד על ידם וגם לא יגלה מארצו.
[5] המשך השאלה שאותו השמטנו בציטוט הוא: "אשר לא נאמרו כבר בקללות שבפרשת כי-תבוא… וכל שכן עם מה שהוסיף בפרשת אתם נצבים בדברי הברית". בעיוננו לפרשת האזינו תש"ס (עמ' 432-427) ביארנו באריכות כי עדותה של השירה מיוחדת מעדותן של הבריתות שנכרתו בהר חורב ובערבות מואב: בעוד שהבריתות ההן מאיימות בעונש גלות שיבוא רק לאחר דורות רבים, מתארת השירה את הירידה המהירה הצפויה לישראל מיד לאחר כניסתם לארצם אם יעבדו עבודה זרה. לפיכך הסבנו את שאלתו של רי"א על הדברים שנאמרו זה עתה, במבוא לשירה, ראה להלן.
[6] בנאומים הקודמים לשירה בפרק ל"א פסוקים יט, כא וכח; בנאום משה שלאחר השירה – ל"ב, מו.
[7] ראה מה שכתב על כך אסף ענברי במאמרו "לקראת ספרות עברית", תכלת 9, אביב תש"ס, עמ' 37-36.
[8] תל אביב תשמ"ח, תרגם מאנגלית שמואל שביב, עמ' 29.
[9] פסוק כז, "פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה, ולא ה' פעל כל זאת", ודאי עוסק בחטאם של האויבים שישראל ניתנו בידם. הפסוקים הבאים, כח-לה (מ"כי גוי אבד עצות המה" ועד "לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם…"), שנויים במחלוקת תנאים בספרי (שכ"ב): לדעת רבי יהודה הם עוסקים בישראל, לדעת רבי נחמיה – באויבי ישראל. מחלוקת זו נמשכת עד לפירושי הראשונים. רוב המפרשים סוברים כרבי נחמיה, אבל גם הם נחלקים לגוונים שונים (רש"י מפרש את פסוקים כח-לא על האויבים, ואילו את פסוקים לב-לה על ישראל; רמב"ן מפרש אף את הפסוקים האחרונים על האויב). על כל פנים, אין חולק כי מפסוק לו ואילך מתארת השירה תפנית שבה גוברים רחמיו של ה' על ישראל והוא לוקח נקם מאויביהם על מה שעשו לעמו ברשעתם. אלא שלדעת רוב רובם של הפרשנים, תיאורה של תפנית זו החל עוד לפני כן בשירה.
[10] וכבר התקשה בדבר ר"י אברבנאל ב'ספק' האחרון שהקדים לפרשת וילך.
[11] ואפשר שלכך התכוון חזקוני בביאורו לל"א, כא: "כי לא תשכח מפי זרעו – אף על פי שיש בה כמה תוכחות, יש בסופה נחמות".
[12] באמת תלוי דבר זה במחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה בספרי (ראה הערה 9) מי הוא הגוי אובד העצות שעליו מדובר בפסוקים כח-לא. לפי רבי יהודה, שמדובר בישראל, נאמר קטע זה על ידי משה, שהרי בפסוק ל מדובר על ה' בגוף שלישי (אך גם לפי דעה זו חוזר ה' לדבר בגוף ראשון בפסוקים לב-לה, לאור האמור בפסוקים לד-לה "לי נקם ושלם…"); לפי רבי נחמיה, שפסוקים אלו מדברים באויב, פסוק ל הוא ציטוט של מה שצריך היה האויב לומר לעצמו, ואם כן אף הוא מדברי ה' (וביחס לפסוק לא נחלקו רש"י וראב"ע אם אלו דברי האויב – הכלולים עדיין בתוך דברי ה' – או שהם דברי משה).
דברינו בהערה זו מהווים שיקול נוסף להעדפת פירושו של רבי נחמיה, שהרי לפי רבי יהודה מתחלפים דברי ה' בדברי משה פעמיים במהלכם של פסוקים כ-לה בלא הודעה בכתוב.
[13] כך הדבר לפי פירושם של רש"י ושל ספורנו, שפסוקים לז-לח הם דברי ה' הנאמרים לישראל בסרקזם. אולם מפרשים רבים אחרים (רס"ג, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן) סבורים ש'האומר' בפסוקים אלו הוא האויב, ולפי פירושם מתחיל הציטוט הישיר של דברי ה' רק בפסוק לט "ראו עתה כי אני אני הוא…".
[14] כבר במשפט הראשון של הנאום, בא', ו-ח, פותח משה בציטוט דברי ה': "ה' א-להינו דבר אלינו בחרב לאמר: רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובאו… ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ…". ציטוטים מעין אלה, קצרים וארוכים, משובצים לכל אורך הנאום. בנאום שבפרק ה', דרך משל, מצוטטים דברי ה' בהר חורב – עשרת הדיברות כולן.
[15] ראה את ההשוואות שערכנו בין פסוק זה ופסוקים נוספים בפרק ל"א לבין שירת האזינו בסוף הסעיף הראשון של עיוננו.
[16] לא ניתן לייחס את השירה לנבואה זו שבפרק ל"א לבדה משני טעמים: א. כפי שנראה בהמשכו של סעיף זה, שירת האזינו נתחברה על ידי משה עוד לפני שנאמרו לו דברי ה' שבפרקנו, ואם כן בהכרח נאמרה לו נבואה כזו, או מעין זו, עוד לפני כן; ב. תיאורי הנקמה באויב והרחמים על ישראל בשירה אינם מעוגנים בנבואה הניתנת למשה בפרקנו (ראה דברינו בסוף סעיף ב לעיל), ויש להסיק אפוא שדברים אלו היו ידועים למשה מנבואה קודמת.
[17] השמטנו מן הציטוט את פתרונו של רי"א לשאלה ששאל הוא עצמו בראש הפרשה ושהבאנו בציטוט הראשון של דבריו. רי"א מסכים באופן עקרוני עם המשתמע מפרק ל"א, כי שירת האזינו ניתנה למשה כמות שהיא בנבואה, אלא שהוא טוען כי היא נאמרה על ידי משה "כאילו הוא חיברה וסידרה… והיה זה לפי שישראל לא יאמרו: מאחר שהקב"ה מגיד שיהיה זה [שנחטא ונענש], הרי הדבר ברור לפניו, ואין לנו עוד בו בחירה כי אנו מוכרחים במעשינו. הנה בעבור זה לא אמרה [משה] לכל העם כי אם בלשון עצמו… ולא גילה שאמרו מפאת הידיעה הא-לוהית".
אך כיצד עשה משה תחבולה זו: האם עשאה על דעת עצמו? על כך עונה רי"א: "וכבר ציווהו השם יתברך שיעשה כן באמרו 'הנך שוכב עם אבותיך… ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל' וגומר. רוצה לומר שמשה יעשה השירה הזאת כאילו הוא מעצמו קודם מיתתו יגיד העתיד… לא שיאמר שהשם יתברך עשה". אין ברור כיצד למד רי"א מפסוק זה את דבריו. אפשר שלמד זאת מן המילה "כתבו לכם", שעל כגון זה דרשו חז"ל במקום אחר "לכם – משלכם".
על כל פנים, פתרונו של רי"א נראה רחוק ומסובך. ואם כבר למד מן הפסוק "כתבו לכם את השירה הזאת" כי משה נצטווה לכתוב את השירה "כאילו" בעצמו חיבר אותה, מדוע לא יעשה צעד נוסף ויאמר (כפי שנטען בהמשך דברינו למעלה) שמשה באמת חיבר את השירה, והיא לא נאמרה לו בנבואה?
[18] תופעה מעין זו, שמשה מקיים בנאומו – הנאמר בסגנונו שלו ובמילותיו שלו – מצווה שנצטווה על ידי ה', היא תופעה רווחת בנאום שבספר דברים (ואפשר שהנאום כולו נישא במצוות ה', כאמור בא', ג "…דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם"; אולם אין זו דעת רמב"ן בביאורו לפסוקים הראשונים בספרנו, וראה להלן בהמשך הערה זו). ודאי שכן הדברים ביחס לנאום המצוות, שהרי רבות מן המצוות שמלמד משה את ישראל בנאומו הן מצוות 'מחודשות'. ואכן, הדבר מפורש בדבריו של משה בראש נאום המצוות (ו', א): "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה". אף הברית שנכרתה בערבות מואב – הברכות והקללות שבפרק כ"ח (ואולי גם נאום הברית שבפרק כ"ט) – נאמרו על ידי משה כחלק מנאומו ובסגנונו שלו (כפי שאכן מוכח מסגנון הברכות והקללות שבפרק כ"ח; וראה מגילה לא ע"ב "קללות שבמשנה תורה… משה מפי עצמו אמרן") על פי ציווי ה' (כ"ח, סט): "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב".
כאן המקום לעמוד בקיצור על שאלה הנוגעת לכלל נאומו של משה בספר דברים. אמנם הראינו כאן כי ישנם חלקים בנאומו של משה שאמרם במצוות ה'. אולם חלקים אחרים בנאומו נאמרו מהתעוררות עצמו. זו דעת רמב"ן בביאורו לפסוקים הראשונים של ספרנו:
וטעם 'הואיל משה' (א', ה), שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן, ולא ציווהו ה' בזה, מלשון (שופטים י"ט, ו) 'הואל נא ולין'.
כיצד הפכו אפוא דברי משה ש'אמרן מפי עצמו' (כלשון התלמוד ביחס לקללות שבמשנה תורה) להיות חלק מתורת ה'?
כבר ישבו על מדוכה זו מפרשי הדורות (רמב"ן בהקדמת פירושו לתורה, ר"י אברבנאל בהקדמת פירושו לספר דברים ורד"צ הופמן בנספח לפירושו לספר דברים [עמ' תקפו-תקצו, וראה שם עוד בעמ' תרב-תרג]) והסכימו כולם כי "רצה הקב"ה, אחרי שהשלים לאמרם לישראל, שיכתוב בספר התורה כל זה, כפי מה שאמרו משה… הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממשה רבנו, לא הייתה כתיבתה בספר התורה ממנו… אבל כתיבת זה כולו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה, כי הסכים הקב"ה על ידו, וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן" (לשון רי"א בהקדמתו לספרנו).
[19] למסקנה זו יש להגיע מטעם נוסף: חלק השירה העוסק ברחמי ה' על ישראל ובפורענות שיביא על אויביהם אינו נרמז כלל בדברי ה' שבפרק ל"א. ראה הערה 16.
[20] ראה דברינו בסעיף ב לעיל.
[21] כך כותב ר"י אברבנאל בפירושו לישעיהו ה', א "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו": "דע נא וראה שכל שירה שתמצא בדברי הנביאים, הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקודש, ושלא ראו אותה בנבואה כשאר המראות… ואינה מפועל השם, כי אם מפועל הנביא עצמו שסידר אותה. …ולהיות עניין השירה הנזכרת בדברי הנביאים דבר מסודר מהם עצמם ברוח הקודש, ואינו מושג אצלם במדרגת הנבואה הגמורה, לכן ייחסה הכתוב תמיד אליהם, לא להשם יתברך. כי הנה אמר בשירת הים 'אז ישיר משה…' … ובשירת הבאר נאמר גם כן 'אז ישיר ישראל…' וכן שירת האזינו… משה יאמר אותה כאילו הוא בעצמו סידרה… וכן 'ותשר דבורה וברק…' ". על דברים אלו חזר רי"א בקיצור נמרץ בסוף פירושו לפרשת וילך.
אנו מצטרפים להבחנתו של רי"א כי השירה, לעולם מקורה באדם האומר אותה, ולא בנבואה, אך לא מן הטעם שכתב הוא בפירושו לישעיהו, אלא מטעם שיתברר בהמשך סעיף זה.
[22] ובדומה לכך במקבילה – תהילים י"ח, א.
[23] אפשר שיש להוסיף על אלו את שופטים ה', א: "ותשר דבורה וברק בן אבינעם", אף שהמונח 'שירה' לא נזכר שם במפורש.
[24] ושמא יש לנסח זאת אחרת: כל 'שירה' במקרא אינה קרויה כך על שם תוכנה, אלא על שם צורתה ודרך השמעתה.
[25] על פי זאת יש ל'שירה' תפקיד בקידומו של העולם להכרת ה' ולקבלת עול מלכותו. ומכאן המפתח להבנת דברי הגמרא במסכת סנהדרין שהובאו לעיל, כי חזקיהו נדחה מלהיות משיח מפני שלא אמר שירה. אין זה עונש אלא תוצאה טבעית. מי שאינו אומר שירה על אירוע היסטורי כביר שאירע בימיו, מעיד בכך על עצמו שאינו מכיר בפוטנציאל המשיחי הטמון באירוע זה, והאירוע הנסי הכביר 'מתמסמס' ואינו הופך לאחרית הימים: סנחריב אינו גוג ומגוג, וחזקיהו אינו משיח.
"בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע י"ב, ה)
המפגש על הבאר
שיבה מאוחרת