מבנה הברכות והקללות ומשמעותו

מבנה הברכות והקללות ומשמעותו

מה היחס הכמותי בין הברכות לקללות בפרשה?

קובץ word להורדה:  נאום הברכות והקללות

א. מבוא: הברכות והקללות כהמשך לפרשת בהר וכיחידה עצמאית

הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי, הפרשה החותמת את ספר ויקרא, הן חלקו השני של דיבור ארוך של ה' אל משה שנאמר לו בהר סיני, עוד בטרם הוקם המשכן ועוד בטרם החל הדיבור של ה' אל משה להינתן לו באהל מועד (דיבור שהחל בראשו של חומש ויקרא, כאמור בפסוק הפותח אותו). חלקו הראשון של הדיבור הארוך הזה שניתן למשה בהר סיני הוא פרשת בהר כולה, ופתיחתו בפסוק:

כ"ה, א וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

 

חתימתו של הדיבור הזה באה בסיומן של הברכות והקללות, בסוף פרק כ"ו:

כ"ו, מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.[1]

 

על הסיבה להופעתה של חטיבה זו הכוללת את פרשות בהר-בחוקותי רק בסופו של ספר ויקרא, אף שזמן אמירתה הוא כזמן אמירתן של פרשות יתרו ומשפטים – בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, עמדנו בעיוננו לפרשת בחוקותי בסדרה הראשונה – "פרשות בהר ובחוקותי – סיומו המרומם של ספר ויקרא". באותו עיון עמדנו גם על הקשרים ההדוקים בין פרשת בהר לבין הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי.[2] קשרים אלו, ובעיקר העובדה ששתי הפרשות הללו נאמרו בדיבור אחד, הובילו אותנו למסקנה כי הברכות והקללות הללו נאמרו בעיקר על המצוות שבפרשת בהר – על שבת הארץ ועל היובל, לכל סעיפיהן.[3]

 

על אף השייכות הזו של הברכות והקללות למצוות שבפרשת בהר, ברור שהן מהוות יחידה ספרותית בפני עצמה, שיש לה מאפיינים תוכניים, סגנוניים ומבניים המבדילים אותה מקודמתה – פרשת בהר: פרשת בהר מכילה קובץ מצוות, ועל כן סגנונה משפטי; הברכות והקללות מהוות 'נאום' שהוא סוגה ספרותית בפני עצמה. בניינו של הנאום והרטוריקה המאפיינת אותו שונים מאוד מאלו של פרשה הלכתית, וזוהי הצדקה ספרותית להבחנה שעשו הקדמונים בין פרשת בהר לבין פרשת בחוקותי.[4]

הבחנה זו בין שני חלקי הדיבור של ה' אל משה מביאה אותנו לשאול: מהו המבנה הספרותי של נאום הברכות והקללות (כ"ו, ג-מו), וכיצד יכולה חשיפת המבנה לתרום להעמקה בהבנתה של היחידה הספרותית הזאת?[5]

ראשית כול, הבה נציב את נאום הברכות והקללות במלואו, בדרך שתסייע בידנו לעמוד על מבנהו:

 

 

 

 

 

ברכות ג-יג (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם, וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן, וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. (יג) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

 

קללות יד-יז

מחזור ראשון

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. (יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.
יח-כ

מחזור שני

(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם, וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. (כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם, וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.
כא-כב

מחזור שלישי

(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי, וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. (כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.
כג-כו

מחזור רביעי

(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. (כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי, וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. (כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל, וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.
מחזור קללות חמישי כז-לג

 

(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי, וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם, וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. (לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.
לד-לה (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.
לו-לט (לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. (לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם, וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.

 

נחמה מ-מו (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם, יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

 

ב. היחס הכמותי בין הברכות לקללות

המבנה של נאום הברכות והקללות – כ"ו, ג-מו – מוכתב לכאורה על ידי תוכנו, העובר שינוי דרסטי במעבר מפסוק יג לפסוק יד: עד פסוק יג ניתנות 'הברכות' בפסקה בת 11 פסוקים (ג-יג); מפסוק יד ועד חתימת היחידה הספרותית בפסוק מו ניתנות 'הקללות' ומה שמשתלשל מהן ב-33 פסוקים. ואכן, בין פסוק יג לפסוק יד ישנה הפְסקה של פרשה פתוחה.

מבנה זה מחלק אפוא את היחידה הספרותית לשני חלקים שאמנם אינם שווים באורכם, אך היחס ביניהם אינו סתמי: הברכות תופסות רבע מן היחידה הספרותית, והקללות – שלושה רבעים.

יחס כמותי זה שבין הברכות לקללות עורר תמיהה כבר בדברי חז"ל. כך נאמר בתנחומא ראה, ד:

שלא יאמרו הבריות: כשבא משה לברכנו – מעט בֵּרְכנו. וכשבא לקללנו – הרבה קללנו. כיצד? הקללות שבתורת כהנים שלושים פסוקים חסר אחד[6]. והברכות – אחד עשר!

המדרש נתן לשאלה זו פתרונות בדרך הדרש, ואילו מפרשי הפשט ענו על השאלה בדרכים אחדות של פשט.

ראב"ע בסוף פירושו לפסוק יג, בחתימת החלק של הברכות, כותב:

וריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב – יתברר לו דברי.

ובכן, לדעתו ההבדל בין הברכות לקללות אינו אלא ברטוריקה, אך לא במהות. הברכות נאמרו בקיצור בדרך של 'כלל', ואילו הקללות – שהן היפך הברכות אך אינן מרובות מהן, נאמרו באריכות ובפירוט. מטרת השינוי הזה בסגנון הצגת הקללות ברור: "ליירא ולהפחיד השומעים", ומכאן חוסר האיזון הספרותי בין הברכות לקללות.

אולם מה שראה ראב"ע כפירוט שנועד ליירא ולהפחיד, ראה ר' נפתלי הירץ ויזל ב'ביאור' לספר ויקרא כגילוי חסד אלוהי לישראל.[7] לאחר הביאו את דברי ראב"ע, הוא מגיב עליהם (בפירושו לפסוק טז):

ויותֵר מזה (- ממה שאמר ראב"ע) אני אומר: שהברכות רבות מקללות![8] ואם תשים לבבך לדברינו בעניין מחלוקת (- חלוקת) הברכות והקללות – תבין מריבוי הקללות חסדי ה' ורחמיו על עמו.

בדבריו הקודמים ציין בעל ה'ביאור' כי הקללות באות בחמישה 'סדרים'. בעוד שהברכות נתונות במסגרת של תנאי אחד "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (פסוק ג) ותוצאה אחת (פסוקים ד-יב[9]), הרי שהקללות נתונות במסגרת של חמישה מחזורים שבהם חמישה תנאים ותוצאותיהם:

מחזור ראשון:        התנאי – יד-טו התוצאה – טז-יז

מחזור שני:  התנאי – יח1   התוצאה – יח2-כ

מחזור שלישי:        התנאי – כא1  התוצאה – כא2-כב

מחזור רביעי:         התנאי – כג    התוצאה – כד-כו

מחזור חמישי:        התנאי – כז     התוצאה – כח-לט

 

נשוב עתה אל דברי רנ"ה ויזל:

שהרי בברכות הבטיח שאם ילכו בחוקותיו, ישיגום מיד סדרי הברכות כולם עד בלי די, ואם כן אם ימאסו בחוקותיו להפר בריתו, היה ראוי שיחולו עליהם מיד הקללות הקשות כולם! ומן הכתובים אנו למדין שגם אם ימאסום ויפרום, לא ישיגום הקללות כאחת, אלא בראשונה יְענם בתולדות קלות להחרידם, אולי ישובו. ואם לא ישובו, ישלח בם רק סדר אחד. ואם עדיין לא ישובו, ישפטם בסדר השני. ואם יעמדו במרדם, ישיגום הסדר השלישי והרביעי, ואם בכל זאת לא ישובו, אז תשיגם הקללה הגדולה עד לאין מרפא.

הרי שאריכות הקללות מלמדת דווקא על ארך אפיו של ה', והן מכילות חסד ורחמים!

 

ג. האפשרות למבנה בן שתי מחציות

המבנה האופייני ליחידות ספרותיות רבות במקרא, וכך הדבר בכל הסוגות הספרותיות הנהוגות בו, הוא מבנה שיש בו שתי מחציות הדומות זו לזו באורכן והמקיימות ביניהן הקבלה כלשהי. הנסיבות המיוחדות של פרשת הברכות והקללות, כפי שהוסברו בסעיף הקודם, נראות בלתי מתאימות בעליל למבנה מעין זה. ברם ניסיוננו מלמד, כי אף במקום שבו המבנה המתבלט של יחידה ספרותית אינו תואם את המקובל[10], יש לבחון עדיין את האפשרות כי לצד החלוקה הניכרת לעין, גם ביחידה כזו יש משמעות לחלוקה לשתי מחציות שיש ביניהן הקבלה.

הבה נבחן אפוא את האפשרות הזאת גם במקומנו.

חלוקת הברכות והקללות לפרשות מסורה מאשרת לכאורה את החלוקה שנידונה בסעיף הקודם: החלוקה העיקרית והבולטת, שבה יש הפסק פרשה פתוחה, היא בין פסוק יג – חתימת הברכות, לפסוק יד – תחילת הקללות.

ברם החלק העיקרי של פרקנו – חלק הקללות – נחלק אף הוא לשתי פרשיות מסורה, שההבחנה ביניהן פחות בולטת, כיוון שהרווח ביניהן הוא של פרשה סתומה: פרשת המסורה האחת כלולה בפסוקים יד-כו (והיא בת 13 פסוקים), ואילו האחרת כלולה בפסוקים כז-מו (והיא בת 20 פסוקים).

חלוקה זו מפרידה בין ארבעת המחזורים הראשונים של הקללות, לבין המחזור החמישי והגדול מכולן. הגבולות של ארבעת המחזורים הראשונים ברורים – כל אחד מהם פותח במילה "ואם" ומסתיים בראשו של המחזור הבא אחריו. המחזורים הללו, כולם קצרים – בין שני פסוקים לארבעה כל אחד: 1. פסוקים יד-יז; 2. פסוקים יח-כ; 3. פסוקים כא-כב; 4. פסוקים כג-כו – ואורכם הכולל הוא 13 פסוקים.

 

המחזור החמישי נפתח בפסוק כז; היכן סיומו? יש קושי לענות על שאלה זו. ברור שפרק כ"ו נחתם בפסוקי נחמה, והללו אינם כלולים במחזור החמישי, אלא שיש קושי לקבוע את הגבול המדויק שבו מסתיימים פסוקי הקללה ומתחילים פסוקי הנחמה, והדבר כרוך בשאלות פרשניות אחדות.

המקום הראשון שמעלה על הדעת כי שם מתחילים פסוקי הנחמה הוא בפסוק לד:

 

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם

אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.

 

כאן מדובר לראשונה על ריצוי העוון.

ברם, דבר זה קשה: מפסוק לו ואילך ממשיכים פסוקי הקללה במלוא חומרתם: העם הגולה בארצות אויביו ימשיך ליפול "וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם…" (לח-לט).

בפסוק מ שוב נראה שמתחילים פסוקי נחמה:

 

וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי

וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

 

וידוי וחזרה בתשובה הם פתח לגאולה. אך להפתעתנו אנו קוראים בפסוק הבא (מא):

 

אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם

אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.

 

חציוֹ הראשון של פסוק זה מחזירנו אל פסוקי הקללה, על אף הווידוי שקדם לו, ואילו בחציו השני אנו מגיעים במפתיע שוב לכניעת הלב ולריצוי העוון.

הרב הופמן מפרש (בעמ' רנו) כי חציוֹ הראשון של הפסוק ממשיך את הווידוי המתואר החל מהפסוק שלפניו. על מה יתוודו ישראל בגלות? (בתוך מירכאות מובאים דברי הרב הופמן):

  1. וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם…
  2. וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי – "גם זה שייך אל הווידוי"
  3. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי – "הם יתוודו שעוונותיהם גרמו להם את העונש שהגיע להם"
  4. וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם – "אינו אלא המשך של 'אף אני אלך' והוא חלק מן הווידוי".[11]

 

משמעות הווידוי הזה, שיש בו הודאה על החטא ויש בו צידוק העונש, מסוכמת בחציו השני של הפסוק: "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל", ותוצאת כל זאת: "וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם".

נמצא, שבפסוקים מ-מא מתחילה התפנית החיובית: הווידוי וכניעת הלב מביאים לריצוי עוונם של ישראל, ואז באה התגובה האלוהית:

 

מב    וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב… וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".

 

בזכירת ה' זאת טמון המפתח לגאולה, אלא שזו כבר אינה מתוארת בפרשתנו.

 

אף הפסוק הבא, פסוק מג, נראה כמחזירנו אל פסוקי הקללה: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם". אולם באמת פסוק זה נועד לסכם את שני תהליכי 'הרְצייה' שתוארו לפני כן: את העונש על הארץ המתואר בפסוקים לא-לג, עונש שהביא לשממת הארץ ולרציית עוונה כמתואר בפסוקים לד-לה; ואת העונש על העם הגולה המתואר בפסוקים לו-לט, ואשר הביא לווידוי העם ולרציית עוונו, כמתואר בפסוקים מ-מא. תהליך כפול זה הביא לזכירה כפולה של ה': את אבות העם ואת הארץ – פסוק מב. בפסוק מג בא סיכום כל זאת, ואת הפועל בעתיד "תֵּעָזֵב" יש לפרש כאילו נאמר בעבר 'נעזבה' (בדומה להיפוך זמן הפעלים הנצרך בפסוק מא – ראה בהערה 11).[12]

מדוע אפוא 'רציית הארץ את שבתותיה' בפסוקים לד-לה אינה חלק מפסוקי הנחמה, ורק 'רציית העם את עוונו' בפסוקים מ-מא מהווה את ראשיתם של פסוקים אלו?

קיים הבדל עקרוני בין 'רציית הארץ' לבין 'רציית העם': רציית הארץ היא מטפורה – הארץ אינה עושה דבר כדי לְרַצות את השמיטות והיובלות שלא נשמרו בה, כשם שגם לא חטאה בכך. רצייתה את שבתותיה נעשית בעצם היותה שוממה. אולם רציית העם את עוונו נעשית בפעולה חיובית של העם – "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם". לפיכך מהווים פסוקים לד-לה, העוסקים בשממת הארץ לשם ריצוי שבתותיה, חלק מתיאור החורבן. ואילו וידוי העם וכניעת לבבו בעקבות גלותו, הם פעולה חיובית המרצה את עוונו ומביאה לזכירת ה' אותו.

 

נמצא, שהמחזור החמישי של הקללות משתרע על פני פסוקים כז-לט, ואילו פסוקים מ-מה הם פסוקי הנחמה.[13]

אם כן, המחזור החמישי הוא בן 13 פסוקים – כמספר הפסוקים הכולל של ארבעת המחזורים הראשונים של הקללות. הפסק הפרשה (הסתומה) שבין פסוק כו ל-כז מחלק אפוא את הקללות לשני חלקים דומים באורכם, 13 פסוקים כל חלק. על טעמה של חלוקה זו של הקללות מבחינת תוכנן נעמוד בסעיף הבא.

 

בחינה של מבנה היחידה הספרותית השלמה תגלה עתה כי קו החלוקה הזה, בין פרשת המסורה המסתיימת בפסוק כו לזו המתחילה בפסוק כז, מחלק את היחידה הספרותית השלמה לשתי מחציות דומות באורכן. אמנם המחצית הראשונה (פסוקים ג-כו) עדיפה בארבעה פסוקים על זו השנייה (פסוקים כז-מו). אולם מבחינת מספר המילים עדיפותה אינה כה גדולה (ראה להלן).

המחצית הראשונה מכילה שתי פסקאות: א. הברכות (11 פסוקים); ב. ארבעת מחזורי הקללות הראשונים (13 פסוקים).

אף המחצית השנייה מכילה שתי פסקאות: א. המחזור החמישי של הקללות (13 פסוקים); ב. פסוקי הנחמה והחתימה (7 פסוקים).

המבנה הכיאסטי של היחידה הספרותית מתבלט מייד:

 

  הברכות (ג-יג)

       מחזורי הקללות הראשונים (יד-כו)

 

מחזור הקללות האחרון (כז-לט)

       הנחמה (מ-מו)

 

מה שנראה כמפר את שוויון אורכן של שתי המחציות הוא ההפרש בין הפסקאות המצויות בהיקף היחידה: 11 פסוקים של הברכות לעומת 7 פסוקים של הנחמה והחיתום. ולא היא: מבחינת מספר המילים דווקא שני חלקים אלו שווים באורכם: 116 מילים מצויות בברכות ו-117 מילים בפסוקי הנחמה והחתימה![14]

אי-השוויון הכמותי מצוי דווקא בין שני חלקי הקללה: אף שכל אחד מן החלקים הוא בן 13 פסוקים, הרי שבארבעת המחזורים הראשונים המצויים במחצית הראשונה יש 174 מילים, ואילו במחזור החמישי – 148 מילים בלבד.[15]

 

האם המבנה הזה של נאום הברכות והקללות המתגלה לפנינו קשור בתוכנו של הנאום ובמשמעותו, והאם הוא תורם דבר להבנתם של אלו?[16]

מבנה זה, הנרמז לנו בחלוקת הפרשיות של המסורה, מעורר שתי שאלות:

א. מהו פשר חלוקת הקללות לשני חלקים? האם קיים הבדל מהותי בין ארבעת המחזורים הראשונים הקצרים למחזור החמישי הארוך?

ב. אחדותה של המחצית השנייה גלויה לעין: פסוקי הנחמה נובעים מפסוקי הקללה שקדמו להם (עד כדי כך שיש קושי לקבוע את הגבול ביניהם). האם גם המחצית הראשונה מאוחדת? הרי היא כוללת בתוכה שני חלקים מנוגדים שאינם נובעים זה מזה! ובכן, האם יש קשר מיוחד בין פסוקי הברכה לפסוקי ארבעת המחזורים הראשונים של הקללה, המצדיק לכלול אותן באותה מחצית?

התשובה לשתי השאלות הללו תעמיד אותנו על המשמעות הכוללת של פרשת הברכות והקללות.

 

ד. בין ארבעת המחזורים הראשונים לבין המחזור החמישי

מה בין ארבעת מחזורי הקללות הראשונים – הקצרים, לבין המחזור החמישי – הארוך? כדי לענות על כך תשובה מלאה עלינו להרחיב מעט את ההתבוננות בפרשות בהר-בחוקותי.

 

  1. משולש היחסים העומד ביסוד פרשות בהר ובחוקותי

שתי הפרשות הללו מבוססות על תפיסת מערכת יחסים שניתן לתאר אותה כמשולש: בראשו ניצב ה' ובבסיסו ניצבים הארץ והעם.

בפרשת בהר מנוסחות התביעות המשפטיותהלכתיות הנובעות ממערכת היחסים המשולשת הזאת, ואילו בפרשת בחוקותי מתוארות התוצאות השונות מעמידה או מאי-עמידה במערכת התביעות שבפרשת בהר.

הבה נמחיש את הדברים בצורה ויזואלית. וראשית נתאר את המשולש בפרשת בהר:

 

(כ"ה, נה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ומכאן: האיסורים על ממכרת עבד, על עבודת פרך ועל עבודת עבד, וכן מצוַת גאולה של הנמכר לגר תושב.

(כ"ה, כג) "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

ומכאן:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת".

ה'

 

 

הארץ        יובל         העם

(כ"ה, י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ…

וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

 

היחס בין ה' לארץ ובין ה' לעם הוא יחס של בעלוּת. בעלות זאת יוצרת מגבלות ביחסנו אל הארץ וביחסנו איש אל אחיו. אולם מעל ומעבר לכך היא יוצרת את תכנית החיים של העם בארצו – את חוק היובל. חוק זה, על כל פרטיו ודקדוקיו, קובע את אופי הקיום של העם בארצו – את הבטחת האחיזה של כל יחיד בנחלת אבותיו כשהוא בן-חורין. חוק היובל מסדיר את אופי הקיום של העם בארצו מכוח שני העקרונות "כִּי לִי הָאָרֶץ" – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים".[17]

עתה נעבור למשולש היחסים המתואר בברכות שבפרשת בחוקותי:

כאשר עם ישראל יקיים את חוקות ה' ואת מצוותיו – ובעיקר את אלו שבפרשת בהר, יברך ה' את הארץ מברכותיו ויברך גם את העם. ברכה כפולה זו היא שתקבע את אופי ישיבת העם בארצו – את מערכת היחסים ההרמונית בבסיסו של המשולש:

 

(ז-ט) "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם… וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם… וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם".

(יב) "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"

(ד) "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ…"

(ו) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

ה'

 

 

 

 

הארץ                       העם

(ה-ו) "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם… וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".

(י-יא) "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן…

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם"

 

שים לב: ברכות ה' את הארץ מרוכזות ברובן בפסוקים ד-ו; ברכות ה' את העם מרוכזות בפסוקים ז-ט ושוב בפסוק יב. אולם הקיום המאושר של העם בארצו – אינו בא בכתוב בפסוקים בפני עצמם, אלא הוא מופיע כתוצאות שונות של ברכת ה' את הארץ ואת העם ועל כן הוא משולב בברכות אלו.

ניתן לומר אפוא: כאשר יכיר העם בבעלות ה' על הארץ ועליו עצמו, ויחיה בארצו חיים הרמוניים המביעים את הכרתו הכפולה הזו, כלומר על פי חוק היובל ושאר החוקים המסדירים את חיי העם בארצו, אז ינהג ה' במאור-פנים ביחס לשני קנייניו – הארץ והעם, ואז גם קיום העם בארצו יהיה שלֵו ומאושר, ויכלול את הביטוי המוחשי להרמוניה השוררת במשולש היחסים הזה – את משכן ה'.

  1. הפגיעה במשולש היחסים במחזורים הראשונים של הקללות

פסוקי הברכות תיארו את המצב החיובי והאידיאלי שיכול לשרור במשולש ה'-העם-הארץ. אולם כאשר יפר העם את מערכת התביעות הנגזרות מבעלות ה' על הארץ ועליו עצמו, כאשר לא יקיים את שבת הארץ ואת היובל, ויחיה את חייו בארץ שלא בהתאם לתביעות של פרשת בהר, אז תופר ההרמוניה במשולש היחסים שבברכה: ברכות שניתנו לארץ ולעם יינטלו מהם, וקללות יתפסו את מקומן, וממילא ישתנה אופי הקיום של העם בארצו לרעה.

הבה נבחן כיצד מתואר תהליך זה בכל אחד מארבעת המחזורים של הקללה במחצית הראשונה:

 

מחזור ראשון (יד-יז):

מחזור זה פותח במחלות ביבול – כלומר בפגיעה בארץ:

 

טז1   וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת

מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ.[18]

 

והוא מסיים בפגיעה בעם:

 

יז      וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם

וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

 

בין שני אלה מצוי סופו של פסוק טז המקשר בין שתי הפגיעות הללו, ומתאר את הפגיעה בקיום העם היושב בארצו כתוצאה משתי הפגיעות גם יחד:

 

טז2   וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

 

 

 

מחזור שני (יח-כ):

סדר הפגיעות כאן הפוך. ראשיתו בפגיעה בעם:

 

יט     וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם

 

ומסתבר שהכוונה היא לניצחון האויבים את ישראל, השובר את גאוותם.[19]

 

אחר כך באה הפגיעה בארץ:

 

וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.[20]

 

ואז בא תיאור הפגיעה בקיום העם בארצו:

 

כ      וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ…

 

מחזור שלישי (כא-כב):

ראשית, הפגיעה בארץ:

 

כב    וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה[21]

 

ופגיעתה של חיה זו היא בעם:

 

וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם

 

ולבסוף נפגע קיומו של העם בארצו:

 

וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.

 

מחזור רביעי (כג-כו):

ראשית, הפגיעה בעם:

 

כה    וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית…

וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

 

אחר כך מתואר הרעב בארץ:

 

כו     בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם…[22]

 

ושתי הרעות הללו משפיעות על קיום העם בארצו. הרעה הראשונה גורמת:

 

כה    וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם

 

וכך נעזבים השדות והכפרים. והרעה השנייה גורמת:

 

כו     וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל

וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.

 

  1. 'פירוק' משולש היחסים במחזור החמישי

הבה נבחן עתה את המחזור החמישי (כז-לט).

מסתבר שמחזור זה ממשיך את קודמו. הפורענות הראשונה הנזכרת בו "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם, וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (פסוק כט) היא חסרת כל רקע לכאורה, ועל כן נראה שהרקע הוא מצור האויב המתואר במחזור הקודם: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם… וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב". המצור המתמשך והרעב שנגרם בעטיו – משגברו עד ללא נשוא – הביאו לאותה פורענות המתוארת בפסוק כט.[23]

המשך הפורענות בפסוקים ל-לא "וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם… וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…" אינו אלא תיאור הניצחון הסופי של האויב, המחריב את הערים, את הבמות ואת המקדשים, לאחר שהמצור הכריע את הנצורים.

המשכיות כזאת, שבין המחזור הרביעי לחמישי, לא מצאנו במחזורים הקודמים של הקללות! כל אחד מהמחזורים הללו עומד בפני עצמו ואינו ממשיך את קודמו.[24]

התוצאה הדרמטית ביותר של ניצחון האויב היא זו המתוארת בפסוקים לב-לג:

 

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם…

 

אך בכך לא הסתיימה הפורענות: שממת הארץ תימשך זמן רב, במקביל לישיבת העם בגלות (פסוק לד), והעם הגולה יחיה בארצות גלותו חיי פחד נוראים, עד שיאבד בגויים וארץ אויביו תאכל אותו, מלבד שארית שתימק בעוונה (פסוקים לו-לט).

 

הפורענות שהחלה במחזור הקללות הרביעי הגיע אפוא במחזור החמישי אל תכליתה החמורה ביותר, שאחריה אין עוד החמרה: חורבן וגלות. וכך מגדיר הרב הופמן בפירושו את ייחודו של מחזור זה:

האיום החמישי – אבדן גמור של המדינה, חורבן המקדש ופיזור העם…

הגלות היא העונש הקשה ביותר שנועד לאומה. מנותקת מאדמת המולדת ונדחית אל הנכר, לא תוכל לחדש את נעוריה בהיקבצה לעם אחד ובמקום אחד, כי אם יתפזרו אבריה לארבע רוחות העולם, וכך ימשיך כל אחד בפני עצמו את חייו האומללים.

בארבעת המחזורים הראשונים הוכו הארץ והעם, וכתוצאה מפגיעה כפולה זו נפגע אופיו של קיום העם בארצו, אך כל המתואר בהם מתרחש בשבת העם בארצו, ועל כן כל המתואר בהם הוא הפיך – ניתן להשבה לקדמותו. בצורת או מגפה לפני אויב הם דברים שיש אחריהם תקומה. אף מצור, קשה ככל שיהיה, עשוי להסתיים בהצלה, כמצור שומרון (מל"ב ו'-ז') או כמצור סנחריב על ירושלים (שם י"ט).

אולם במחזור החמישי הכאת הארץ והכאת העם נעשות לאחר ניתוקם זה מזה. הארץ החרֵבה, הריקה מבניה, מוכית בשממה מתמשכת וקשה, והעם הגולה מארצו, מוכה בארצות אויביו מכה אחר מכה.

פורענות כזאת אינה עוד פורענות זמנית שאחריה ניתן להתאושש. חורבן גמור של הארץ וגלות העם בארצות אויביו הם מכה אנושה שהאפשרות לחזרה ממנה מחייבת שידוד מערכות גמור, הן בנפש העם הנותר לפליטה והן בהיסטוריה האנושית המונהגת על ידי אלוהי ישראל.

ארבעת המחזורים הראשונים הם אפוא שלבי אזהרה, שנועדו להחזיר את העם בתשובה, ובכך להחזיר לעם את הברכות שנלקחו ממנו. המחזור החמישי אינו עוד בבחינת אזהרה: הוא שלב אל-חזור ובו מתממשת הפורענות הגמורה. מכאן נובע אורכו של מחזור זה ומורכבותו. מחזור זה עומד מול כל קודמיו כשביניהם חוצץ קו ההפרדה בין המחצית הראשונה של נאום הברכות והקללות למחציתו השנייה. כמו בסיפור המקראי, כך גם בברכות ובקללות: הדבר המסמן את המעבר למחצית השנייה הוא תפנית דרמטית המשנה את מהלך העניינים שינוי עקרוני.

 

אלא שדווקא חומרתו המהותית של מחזור זה והתמשכותו על פני תקופה היסטורית ארוכה הן המכילות את זרע השינוי החיובי. מה שלא עשו ארבעת המחזורים הקודמים מצליח לעשות המחזור החמישי. הארץ הנותרת שוממה במשך שנים רבות מְרצה בכך את עוון ביטול שבתותיה; העם המוכה בארצות אויביו נכנע ומתוודה על חטאיו, וה' זוכר את בריתו עם העם וזוכר את הארץ, ובכך נרמזת האפשרות לשידוד המערכות ההיסטורי שישיב את העם הגולה לארצו השוממה, להתחלה חדשה. אלא ששיבה זו היא כבר מחוץ לאופק ההיסטורי הבא לידי ביטוי בנאום זה.[25]

 

ה. אחדותה של המחצית הראשונה

בסוף סעיף ג שאלנו, האם האחדות המאפיינת את המחצית השנייה של היחידה הספרותית קיימת גם במחצית הראשונה שלה. והרי מחצית זו בנויה משני חלקים – שתי פרשות מסורה – שאינם משתלשלים זה מזה, אלא עומדים בניגוד זה לזה![26]

במידה רבה ענינו על שאלה זו כבר בסעיף הקודם: המאחד את שני חלקיה של המחצית הראשונה, והוא עניין מהותי לה המבדיל אותה מן המחצית השנייה, הוא שכל המתואר בה, הטוב והרע, מתרחש בשבת העם בארצו.

כתוצאה מכך, מהווים ארבעת מחזורי הקללה במחצית הראשונה בגדר תמרורי אזהרה הניתנים לביטול אם ישוב העם לאלוהיו וישמע בקולו. ולוּ כך היה קורה, מה היה אז? אז הייתה הברכה חוזרת! כלומר, הניגוד בין פסקת הברכה לפסקת מחזורי הקללה, מטרתו ביטול הניגוד הזה עצמו! ברקע ארבעת מחזורי הקללה ניצבים פסוקי הברכה כאפשרות הניתנת להשבה. דבר זה אינו ניתן להיאמר על המחזור החמישי, כפי שביררנו בסוף הסעיף הקודם, ואפילו פסוקי הנחמה החותמים את המחצית השנייה אינם מחזירים את הברכה למקומה.[27]

 

הקשר הזה בין פסוקי הברכה לארבעת מחזורי הקללה במחצית הראשונה בא לידי ביטוי גלוי בפסוקים עצמם: כל אחד ממחזורי הקללה הללו פוגע בחלק מן האמור בברכה, ובכך נרמז כי אם ישראל יקחו מוסר וישובו בתשובה, יתוקן אותו החלק שנפגם בברכה, וזו תשוב במלואה.

הניגוד, לעתים הוא ענייני ולעתים הוא מתבטא אף ברמה הלשונית. הבה נשווה:

 

ארבעת מחזורי הקללות הברכה שנפגמה
מחזור א    
טז

יז

וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם

וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם

וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם

ה

ט

ח

ז-ח

וְהִשִּׂיג… דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע

וְפָנִיתִי אֲלֵיכֶם

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב

וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם… וְרָדְפוּ מִכֶּם…

מחזור ב
יט

 

כ

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם

וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל

וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ

וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

יג

ד

וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם

וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ

וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

מחזור ג
כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה

וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם

ו

ט

וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ

וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם

מחזור ד
כה

 

 

כו

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב

נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית

וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם

בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם

וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ

ו

ט

ה

וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם

וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם

וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם

לָשׂבַע

 

האם אף במחזור החמישי של הקללות ניתן להצביע על קשרים ניגודיים לברכות?

ישנם מעט קשרים כאלו, אולם בהתחשב באורכו של המחזור הזה הם אינם מתבלטים:

 

 

 

 

 

 

המחזור החמישי פסוקי הברכה
ל

 

לא

לז

וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם

וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם

וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם

וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם

יא

 

 

יג

וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם[28]

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם

 

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת[29]

 

הניגודים הראשונים בין המחזור החמישי לבין פסוקי הברכה מלמדים על תחום אחד בברכה המתבטל דווקא בראשיתו של המחזור החמישי: השראת השכינה בישראל באמצעות המשכן (פסוקים יא-יב). בבוא שעתה של הפורענות הגמורה במחזור החמישי – חָרֵב המקדש ונפסקת עבודת הקרבנות. ועם ביטול הנוכחות האלוהית בקרב העם ובקרב הארץ, מתאפשר הניתוק בין העם לארצו בהמשך המחזור הזה. כך נותקו שלושת קדקדי המשולש זה מזה.

אולם המכות שמכה ה' את העם ואת הארץ המתוארות במחזור החמישי אינן עומדות בזיקה לשונית או עניינית לפסוקי הברכה. הסיבה לכך היא שבמחזור זה מנותקים העם והארץ זה מזה, וכל אחד מהם מוכה כשהוא לעצמו. דבר זה כה חמור, שאין הוא עומד כלל בניגוד לברכות. שכן מַצען היסודי של הברכות הוא ישיבת העם בארצו, והברכות קובעות את אופי הישיבה הזאת, שתהא מאושרת ונינוחה.

 

ו. סיכום: בין המחצית הראשונה לבין המחצית השנייה

נוכחנו אפוא, כי המחצית הראשונה מהווה יחידה מאוחדת, שנושאה הוא הברכות ואפשרות הביטול של חלקים שונים שלהן כאותות אזהרה לעם היושב בארצו, בארבעה מחזורים.

המחצית השנייה אינה עוסקת עוד בביטול הברכות שבראשונה, אלא בדבר חמור בהרבה: בגלות העם מארצו ובחורבן השניים, כל אחד בפני עצמו. הנחמה הבאה בסוף המחצית השנייה קשורה דווקא לפורענות המתוארת באותה מחצית, שכן ארבעת מחזורי הקללה הראשונים לא הביאו לכניעת לבבם של ישראל ולחזרתם בתשובה, וממילא לא הובילו הללו לחזרה אל הברכות, אלא אדרבה, הביאו למחזור הקללות החמור מכולם. רק המחזור החמישי הוא שהביא ברבות הימים לתשובה ולווידוי, ומכאן – לנחמה.

חלוקת הברכות והקללות לשתי מחציות מתבררת אפוא כחלוקה עקרונית בין תיאור מאורעותיו של העם היושב בארצו והשולט בגורלו – להיטיב, להרע ולשוב אל הטובה – באמצעות הבחירה החופשית שניתנה לו, לבין מאורעותיו של העם הגולה מארצו והמאבד את היכולת להשיב את הגלגל לאחור כפי שהיה.

הגלות, שממנה סובלים הן העם המוכה והן הארץ השוממה, היא מצב ממושך וקשה, ורק ה', בזכרו את בריתו עם ישראל, עשוי להפסיקה ולחדש את הקשר בין העם לארצו. מימוש דבר זה בחזרת ישראל לארצם הוא מעבר לאופק התיאור הבא בנאום זה (ראה הערה 25).

 

ז. נספח: על שני היבטים סגנוניים בנאום הברכות והקללות

  1. המילים המנחות בנאום

נציין כמה מילים מנחות החוזרות ביחידה הספרותית הנידונה ונתאר את פרישתן בה:

א. המילה 'ארץ' בהתייחסות לארץ ישראל חוזרת ביחידה השלמה 14 פעמים. במחצית הראשונה היא מופיעה שמונה פעמים, חמש בברכה ושלוש במחזורי הקללה. במחצית השנייה מופיעה המילה 'ארץ' שש פעמים – חמש מהן בתיאור שממתה-שביתתה ואחת בזיכרון ה' אותה: "והארץ אזכור". כנגד שש ההופעות הללו במחצית השנייה, מופיע הצירוף 'ארץ אויביכם' או 'ארץ אויביהם' אף הוא שש פעמים, ובכך מתבטא המצב של מעבר העם מ'ארצכם' השוממה ל'ארץ אויביכם' האוכלת אתכם.

ב. המילה 'אויב' (שלא בצירוף 'ארץ אויב') והמילה 'חרב' מופיעות לאורך היחידה השלמה 7 פעמים כל אחת, והיקרויות אלה מצויות הן בברכות והן בקללות, הן במחצית הראשונה והן בשנייה.

ג. התיבה 'אם' מופיעה בראש הברכות פעם אחת, ואילו בראש חמשת מחזורי הקללות שבע פעמים.

ד. על השורש גע"ל – ראה הערה 28.

ה. על חזרת השורשים שמ"מ ושב"ת 7 פעמים כל אחד במחצית השנייה – ראה עיוננו בסדרה הראשונה עמ' 129 והערות 8-7 שם.

ו. מילה מנחה חשובה, החוזרת בשתי המחציות 7 פעמים (3 בראשונה ו-4 בשנייה) היא המילה 'קרי', שאינה מופיעה עוד בשום מקום אחר במקרא. הפרשנים התלבטו הרבה בפירושה המדויק, וראה אצל נחמה ליבוביץ, 'עיונים חדשים בספר ויקרא', עמ' 468-466.

ז. התיבה 'ברית' חוזרת ביחידה השלמה שמונה פעמים. שלוש פעמים במחצית הראשונה: בברכה "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (פסוק ט), בחטא העם במחזור הקללות הראשון "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (פסוק טו), ובעונש במחזור הרביעי "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (פסוק כה). במחצית השנייה מופיעה תיבה זו חמש פעמים, וכולן בפסוקי הנחמה.

  1. התבניות המספריות בנאום

על פי הניתוח של נאום הברכות והקללות, כפי שנעשה בעיון זה, מתברר כי מתקיימות בו שתי תבניות מספריות נדירות במקרא:

  • במחצית הראשונה של הנאום מתקיימת התבנית 'אחת וארבע' – הברכות, ולעומתן ארבע פסקאות של הקללות, שיש בהן ביטול חלקים שונים של הברכות.
  • בקללות כשלעצמן מתקיימת תבנית הפוכה של 'ארבע וחמש' – ארבעה מחזורי קללות הכלולים במחצית הראשונה, ואילו המחזור החמישי, השונה מהותית והארוך מכל קודמיו – במחצית השנייה. תבניות מספריות אלו אינן נפוצות במקרא.[30]

התבנית המספרית האופיינית במקרא לתהליך שיש בו כמה חוליות, המגיע לשיאו בחוליה האחרונה שהיא שונה מהותית מכל קודמותיה, היא תבנית של 'שלושה וארבעה'[31]. ולכאורה תבנית מעין זו היתה מתאימה גם לקללות שבפרשתנו.

הסבר אפשרי לדגם השונה בפרשתנו הוא אולי במה שנאמר בסעיף ב בעיוננו, ביחס לחסד הנסתר של ארך אפים בקיום מחזורי הקללות הרבים. תהליך בן שלוש חוליות המסתיימות בחוליה רביעית הוא תהליך "רגיל" במקרא, ואילו הקללות במקומנו נועדו להמחיש את חסד ה' הנסתר, שאינו מביא את הקללות לשיאן בחוליה הרביעית כצפוי, אלא מאריך אפו ומוסיף שלב אזהרה רביעי לפני בוא השיא בשלב החמישי, וזאת שלא כרגיל.

 

אף על פי כן, אין כאן ויתור גמור על התבנית הספרותית הנפוצה כל כך במקרא של 'שלושה וארבעה', וזו "מתחבאת" בסגנון הקללות.[32]

א. ישנו פסוק החוזר בשינויים בכל אחד ממחזורי הקללות, אולם זאת רק החל מן המחזור השני.

 

מחזור שני  (יח):  וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי

וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

 

מחזור שלישי (כא):      וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי

וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

 

מחזור רביעי (כג-כד):   וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי.

וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי

וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

 

מחזור חמישי (כז-כח):  וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי.

וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי

וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

 

ב. החוליה הרביעית בהופעת תבנית זו (במחזור החמישי) דומה לזו השלישית, וההבדל הניכר ביניהן הוא בין:

וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי

 

לבין:

וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי

 

'חמת קרי' זו מתפרשת בהמשך המחזור החמישי בהרחבה.[33]

 

ג. כמקובל בתבנית 'שלושה וארבעה', שומרת החוליה הרביעית על זיקה לשונית גם לחוליה הראשונה:

 

בראשונה:        וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם…

 

ברביעית:         וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי…

 

ואילו בשתיים האמצעיות:

 

            וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה

 

וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי[34]

 

 

הערות:

[1]. חתימה זו אינה יכולה להוות חתימה לברכות ולקללות בלבד, שהרי בהן לא ניתנו 'חוקים משפטים ותורות'.

[2]. סעיפים ב-ג שם.

[3]. וזוהי דעתו של רשב"ם בפירושו לְ-כ"ו, מו (ודבריו הובאו בסעיף ג של אותו עיון). חשיבותן של המצוות שבפרשת בהר, המהוות תכנית חברתית-כלכלית שמַתווה התורה לחייהם הראויים של ישראל בארצם, הוסברה בסעיף ד שם, ובכך נומקה שייכותן של הברכות והקללות למערכת מצוות זו.

[4]. הבחנה זו קיימת גם בחלוקה הארצישראלית לסדרים. להבחנה בין שתי הפרשות במנהגנו ישנו ביטוי בשנים מעוברות, ולעתים גם בשנים פשוטות, שבהן קוראים את שתי הפרשות הללו בשתי שבתות. ראה על כל זאת בעיון הנזכר למעלה סעיף א.

[5]. בהיבטים אחדים של הניתוח המבני שיבוא להלן הסתייעתי בעבודתו של אהד זקבך, אשר הוגשה לי בשנת תשנ"ט, במסגרת קורס במכללת יעקב הרצוג.

[6]. הפסוקים האחרונים ביחידת 'הקללות' הם פסוקי נחמה, אלא שהגבול בין 'הקללות' לבין 'הנחמה' הבאה לאחריהן אינו ברור, ועוד נדון בו בהמשך עיוננו. נראה שהדרשן מחסיר מ-33 הפסוקים רק את הפסוקים הוודאיים שאינם קשורים לקללה, והם פסוקים מב, מד-מה ופסוק החתימה מו.

[7]. דבריו, כמו גם דברי ראב"ע ומדרש תנחומא, הובאו בעיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה "הברכות", 'עיונים חדשים בספר ויקרא', עמ' 442-441.

[8]. אף הדרשן במדרש תנחומא שהבאנו לעיל אומר: "אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתֵרות על הקללות", אלא שהוא מוכיח זאת בדרך הדרש, ואילו בעל ה'ביאור' מראה זאת בדרך הפשט.

[9]. פסוק י"ג מהווה חתימה חגיגית להתחייבות שבברכות: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

[10]. ישנם סיפורים במקרא הנחלקים באופן ברור לשלושה חלקים שווים באורכם. אף בסיפורים כאלה כדאי לבחון חלוקה נוספת לשתי מחציות. כזה הוא, לדוגמה, סיפור המלחמה של שאול ויהונתן בפלשתים בשמ"א י"ג, א – י"ד, מו. וראה דוגמה נוספת בעיוננו לפרשת בשלח בסדרה השנייה, "המלחמה בעמלק" (שמות י"ז, ח-טז), סעיפים א-ב.

[11]. הדוחק בפירושו של רד"צ הופמן הוא זמן העתיד של הפעלים "אֵלֵךְ", "וְהֵבֵאתִי" (בוי"ו ההיפוך). לוּ היה כתוב: 'אף אני הלכתי… ואביא…' היה פירושו מחוור. מצד שני, פירושו שהמילים בסוף פסוק מ "וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי" הן חלק מן הווידוי, הוא פירוש שאין להסתפק בו, וכיוון שהמילים "אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי" נראות כהמשך למילים הקודמות, אם כן צודק הרב הופמן שאף הן שייכות לווידוי. בעיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה "והתוודו את עוונם" ('עיונים חדשים בספר ויקרא', עמ' 466-459) מובאים פירושים רבים נוספים לקושי שבפסוק מא, וכולם דחוקים.

[12]. ראה על כל זאת בעיון לפרשת בחוקותי סדרה ראשונה הערה 8.

[13]. ראיה לכך שבפסוק מ מתחילה פסקה חדשה היא שהחל בפסוק זה ועד לסוף הפרשה (בפסוק מו) מדובר על העם באופן שיטתי בגוף שלישי, בעוד שמתחילת נאום הברכות והקללות עד פסוק לט מדובר אל העם כנוכח. הסבר אפשרי של הדבר הוא בכך, שווידוי העם ותוצאותיו יהיו בדור רחוק, ואילו הדור המוזהר שאם לא ילך בחוקות ה' יחווה את החורבן והגלות, הוא הדור הנוכחי שאליו מדברת התורה בגוף שני כנוכח.

[14]. תופעה זו נובעת מכך שבפסוקי הברכות ישנם כמה פסוקים קצרים במיוחד (ג, ז, י, יא, יב) בעוד שפסוקי הנחמה מלאים וארוכים כולם.

[15]. הפרש של 26 מילים הוא שווה ערך לאורך שני פסוקים ממוצעים.

[16]. תרומה מסוימת ניתנת לנו מהקבלת פסוקי הברכות בראש הנאום לפסוקי הנחמה שבסיומו, הקבלה המתחייבת ממבנהו הכיאסטי. הקבלה זו רומזת לכך שלאחר התגשמות הקללה וחזרת העם בתשובה תחזור הברית לקדמותה והברכות יוכלו לחזור ולהתקיים. אולם באמת אין דמיון רב בין שני חלקים אלו. מיעוט ההקבלות הלשוניות והענייניות ביניהם נובע מכך שפסוקי הנחמה אינם מתארים את ביטול הקללות וחזרה אל הברכות – אין בהם תיאור של קיבוץ גלויות ושיבה לארץ לשם התיישבות ופריחה בה. 'הנחמה' בפסוקים אלו היא בשינוי היחס של ה' אל עמו בעודו בגלות. רמב"ן עמד על דבר זה ועל ההבדל בין פסוקי הנחמה שלאחר הקללות בפרשת כי תבוא (דברים ל') לבין פסוקי הנחמה בפרשתנו, בביאורו לפסוק טו החל מן "ודע והבן", ופתר את הקושי בדרכו.

[17]. ראה גם האמור בעיוננו לפרשת בחוקותי בסדרה הראשונה, סעיף ד (עמ' 136).

[18]. רוב הפרשנים פירשו פסוק זה כעוסק במחלות באדם, וממילא כפגיעה בעם. אולם ראב"ע מביא פירוש אחר (אף שאינו מסכים עמו): "ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שניים חוליים בזרע (- הארץ), כמו השדפון והירקון". השחפת והקדחת נזכרות גם בקללות שבפרשת כי-תבוא (דברים כ"ח, כב): "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת… וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן", וכשם שהשדפון והירקון הם מחלות ביבול כך גם השחפת והקדחת. ראיה נוספת לפירוש זה מביא ראב"ע מסוף הפסוק במקומנו: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק" – משמע שמדובר בהקשר חקלאי. ואנו נוסיף: גם האמור באותו פסוק לפני כן על השחפת והקדחת, שהן "מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" מתאים למחלות ביבול, שהזורע מצפה בכליון עיניים לבוא היבול, אך מחמת המחלות שפגעו ביבול נפשו דואבת מן האכזבה.

[19]. יש כאן החמרה ביחס למחזור הקודם: אין כאן רק מגפה לפני האויב אלא גם שבירת רוח העם.

[20]. אף כאן יש החמרה ביחס למחזור הקודם: אין כאן מזיקים חיצוניים של היבול, אלא בצורת הגורמת לשביתת הארץ מלתת את יבולה ואת פֵּרותיה.

[21]. אף בברכות, קשורה הברכה שבפסוק ו "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" לברכה שתשרור בארץ, ראה לעיל תת-סעיף 1.

[22]. שני המחזורים – השלישי והרביעי – מכילים את 'ארבעת השפטים הרעים' הנמנים ביחזקאל י"ד, כא בסדר אחר: "… אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה".

[23]. הַשְׁווה למסופר על מצור שומרון במל"ב ו', כח-ל ולאיכה ד', י שם מתואר המצור על ירושלים ערב חורבנה.

[24]. אמנם יש חזרות על פורענויות מאותו סוג, ואף החמרה בהן (ראה הערות 20-19), כגון נתינה ביד האויבים (כך פסוקים יז, יט, כה), אך נראה שמדובר באירועים שונים שאין ביניהם המשכיות.

[25]. יש קושי רב בכך שפסוקי הנחמה הבאים בסוף היחידה מותירים את העם בגלותו. הרמז היחיד לשינוי המצב מופיע בפסוק החותם את הנאום: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' ". בפסוק זה נרמז שכמו שה' קידש את שמו לעיני הגויים ביציאת מצרים, כך הוא יקדש את שמו בהוצאת ישראל מארצות גלותו.

אפשר שהטעם לחסרון עניין זה הוא, שתיאור גאולת העם והשבתו לארצו במסגרת פסוקי הקללה יקטין את האפקטיביות של האיום שיש בקללה. שכן אם גם המחזור החמישי הוא הפיך, מה בינו לבין ארבעת קודמיו? לפיכך מסתירה התורה את התיאור של גאולת העם, ורק רומזת שהדבר אכן יקרה, אולם בקושי ולאחר זמן רב.

יש לזכור שאף הקללות בפרשת כי-תבוא אינן מסתיימות בפסוקי נחמה: הללו באים במרחק, לאחר פרק (כ"ט) המפריד בין סיום הקללות לבינם. ואולי הטעם לכך דומה למה שאמרנו כאן (וראה גם הערה 16 לעיל). וראה דיוננו בטעמה של הפרדה זו בעיון לפרשות נצבים-וילך בסדרה הראשונה, עמ' 403-402, ובעיון לפרשת כי תבוא בסדרה השנייה, הערה 27.

[26]. המחצית השנייה כולה מהווה פרשת מסורה אחת, כראוי לאחדותה. המחצית הראשונה, לא זו בלבד שהיא בנויה משתי פרשות מסורה, אלא שההפסקה ביניהן היא בפרשה פתוחה.

[27]. ראה הערה 16 והערה 24.

[28]. השורש גע"ל מופיע ביחידה הספרותית השלמה בעוד שלושה מקומות: בראש מחזור הקללות הראשון – "וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" (פסוק טו), ופעמיים בפסוקי הנחמה –"וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (פסוק מג); "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (פסוק מד).

[29]. המילים 'תקומה' ו'קוממיות' הן יחידאיות במקרא.

[30]. על הופעת הדגם הנדיר ארבעה-חמישה במקרא עמד י' זקוביץ במבוא לספרו 'על שלושה ועל ארבעה' (ירושלים תשל"ט), עמ' 38. הקללות שבפרשתנו אינן מוזכרות בין הדוגמאות המועטות שהובאו שם.

[31]. להופעותיה המרובות מאד של תבנית זאת במקרא, בכל הסוגות הספרותיות הנהוגות בו, הקדיש י' זקוביץ את ספרו שהוזכר בהערה הקודמת.

[32]. תודתי לרב יעקב לויפר אשר העמידני על החזרה הנידונה להלן.

[33]. נראה כי זקוביץ (ראה הערות 31-30) לא עמד על נוכחות זו של הדגם שלושה וארבעה בתוך דגם מספרי שונה.

[34]. אמנם פועל מהשורש יס"ר מופיע בחוליה הרביעית בפסוק כג: "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי…".

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

פרשת בהר – לא שמעתי

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן