מהו המסר של סיפור מכירת יוסף, ומה מטרתו מבחינת השתלשלות העניינים?
קובץ word להורדה: 10miketz-p
מהו הנושא של סיפור יוסף ואחיו ומהי מגמתו? לצורך הדיון בשאלה זו עלינו להתבונן במבנה הסכמתי של הסיפור הגדול הזה, כך שניתן יהיה לראות את חלקיו הגדולים ואת יחסם ההדדי בסקירת עין. ונקדים לכך כמה נתונים.
הסיפור משתרע מראש פרשת וישב ועד לסיום החומש, על פני ארבעה עשר פרקים (ל"ז-נ') המכילים 449 פסוקים. אולם בתוך המרחב העצום הזה ישנם שלושה 'איים' הנבדלים מסביבתם, כל אחד מהם מסיבותיו שלו.[1]
נקודת התצפית של הסיפור מחלקת אותו באופן ברור לארבע 'חטיבות' ראשיות על פי הדמויות שבהן היא מתמקדת: המשפחה המאוחדת כולה, יוסף לבדו או האחים.
חטיבה ראשונה: פרק ל"ז – יחידה סיפורית אחת בת 35 פסוקים. המיקום – ארץ כנען, והתיאור מתייחס למשפחה בשלמותה. נושא החטיבה הזו הוא השבר במשפחת יעקב, שתוצאתו הייתה פירוד הרסני בתוך המשפחה.[2]
חטיבה שנייה: פרקים ל"ט-מ"א – שלוש יחידות סיפוריות[3] שמספר פסוקיהן הכולל הוא 103. ההתרחשות בחטיבה זו היא במצרים, ובמרכזה עומד יוסף. אין בחטיבה זו כל תיאור של הקורה במשפחת יעקב. תוכן החטיבה הזו הוא תיאור עליותיו וירידותיו של יוסף כעבד וכאסיר עד הגיעו להיות משנה למלך מצרים.
חטיבה שלישית: פרקים מ"ב – מ"ו, כז. אף חטיבה זו מורכבת משלוש יחידות סיפוריות המתארות את שלוש הירידות של אחי יוסף למצרים,[4] והיא מסיימת ברשימת שבעים הנפש שירדו למצרים. אירועיה של חטיבה זו מתרחשים אפוא בארץ כנען ובארץ מצרים לסירוגין ואף בדרך שביניהן. מספר הפסוקים הכולל בחטיבה זו הוא 161. התמקדות הסיפור בחטיבה זו באחי יוסף ובתנועותיהם אינה מסתירה את יוסף, שמפגשי האחים עמו בנסיבות שונות הם העומדים במרכז הסיפור כאן. תוכנה של חטיבה זו הוא תיאור שלוש הירידות של המשפחה למצרים, שהשתיים הראשונות שבהן נעשו כשיוסף מתנכר לאחיו, ואילו השלישית – לאחר שנתוודע אליהם.[5]
חטיבה רביעית: מ"ו, כח – נ', כו (סיום החומש). בחטיבה זו כלולות ברכות יעקב לבניו שבפרק מ"ט (ראה הערה 1ג). חטיבה זו כוללת בתוכה חמש יחידות סיפוריות,[6] ומספר פסוקיה הכולל הוא 119. המיקום הוא מצרים, ושוב מתוארת כאן המשפחה המאוחדת. תוכן החטיבה הוא תיאור התאחדות המשפחה על אדמת מצרים בחסותו של יוסף מסביב לדמותו של יעקב אבי המשפחה, הן בחייו והן לאחר מותו.
התבוננות ביחס שבין ארבע חטיבות הסיפור מבחינת תוכנה של כל אחת מהן מגלה שהקשרים ביניהן יוצרים מבנה כיאסטי:
חטיבה א – השבר במשפחת יעקב: המשפחה מצויה יחדיו בארץ כנען
חטיבה ב – דרך הייסורים של יוסף במצרים עד הגיעו להיות משנה למלך
חטיבה ג – דרך הייסורים של האחים בירידותיהם למצרים עד שיוסף מתגלה אליהם
חטיבה ד – הפיוס במשפחת יעקב: המשפחה מצויה שוב יחדיו על אדמת מצרים
האם יש במבנה זה של הסיפור כדי לסייע בידינו למצוא מהו הנושא שלו? דומה כי התשובה על כך חיובית. בין חטיבה א לבין חטיבה ד – העוסקות שתיהן במשפחה השלמה – קיימת הקבלה ניגודית. ישיבת המשפחה השלמה בארץ כנען בחטיבה א מכילה את זרע הפירוד וההתפוררות של המשפחה, בגלל התנהגותם של כל מרכיביה; ואכן, הפירוד וההתפוררות הללו מתממשים בסוף החטיבה הראשונה. לעומת זאת, בהתאחדות המשפחה על אדמת מצרים בחטיבה ד יש פיוס ושלום בין כל חלקי המשפחה, והתמקדות הסיפור במשפחה השלמה מביעה הפעם את אחדותה המהותית.[7]
ובכן, כיצד הגיעה לבסוף המשפחה המפוררת לידי אחדות ופיוס? על כך עונות שתי החטיבות המרכזיות ב-ג. ההתפוררות היא תולדתם של יחסו המתנשא של יוסף לאחיו מחד ושל הקנאה והשנאה שרחשו האחים כלפי יוסף מאידך, כמתואר בחטיבה א. שני חלקי המשפחה צריכים אפוא להיטהר מחטאיהם ולשנות את יחסם כלפי החלק האחר שלה. בחטיבה ב עובר יוסף את דרך הייסורים שלו: עליותיו וירידותיו בחטיבה זו תואמות את מידת היטהרותו מן הגאווה וההתנשאות שדבקו בו בחטיבה הראשונה. בהגיעו להיות משנה למלך מצרים סיים יוסף את תהליך היטהרותו, והוא מוכן עתה למלא את תפקידו בכלכלת המשפחה בעת הרעב ובאיחודה תחת חסותו במצרים.[8]
בחטיבה ג עוברים האחים את דרך הייסורים שלהם, המזכירה להם את חטאם כלפי יוסף אחיהם וכלפי יעקב אביהם ואת הצורך למרק ולכפר את חטאיהם בחרטה ובייסורים ולשנות עד הקצה את יחסם אל אחדות המשפחה סביב אביהם הזקן.[9]
רק לאחר היטהרות כפולה זו של יוסף ושל אחיו, ולאחר שנצרפו הכול בכור הייסורים והניסיונות ועמדו בהם, מוכנה המשפחה לאיחוד מחדש, בנסיבות שיש בהן שינוי פנימי וחיצוני ביחס למה שהיה בעת ישיבת המשפחה בארץ כנען.
נמצא שסיפור יוסף ואחיו הוא וריאציה על אחד מן הנושאים המרכזיים במקרא כולו: 'חטא – עונש – תשובה – גאולה'. כל המרכיבים בתהליך המקראי הזה סובבים בסיפורנו סביב הערך של אחדות המשפחה והאחריות להמשך קיומה: כלפי ערך זה הכול חוטאים (בחטיבה א), אל הערך הזה הכול שבים (בחטיבות ב-ג) – והוא שמתממש לבסוף בשלב 'הגאולה' (בחטיבה ד).
תיאור זה של מגמת הסיפור לוקה בחסר, ואת חסרונו ניתן להמחיש בנקל: השימוש במונח 'גאולה' ביחס לחטיבה הרביעית צורם את האוזן. הרי בחטיבה זו מתאחדת המשפחה בגלות, ואנו יודעים כיצד עתידה גלות זו להתפתח בהמשך, כמתואר בראש ספר שמות. אנו יודעים גם את הרקע לגלות זו – הוא דבר ה' לאברם בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו). והלא המונחים 'גלות' ו'גאולה' – צמד הפכים הם! לו חזרה המשפחה והתאחדה על אדמת הארץ, ניתן היה להסתפק בתיאור הקודם; לא כן עתה.
ובכן, זהו סיפור על ראשיתה של גלות עם ישראל. האם ניתן לקשור את המשמעות הזאת של הסיפור אל המשמעות שלו שנידונה בסעיף הקודם? מאמר מופלא המובא במסכת שבת משמו של רב משיב על כך בחיוב:
אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף [משקל האריג של כתונת הפסים שעשה לו] יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
לפי דברי רב הללו, התאחדות המשפחה על אדמת מצרים היא עדיין חלק מן העונש. אמנם הסיפור הוא על ראשיתה של הגלות, אולם זו אינה נתפסת כגזרה שחייבת הייתה להתקיים דווקא בדורם של יעקב ובניו אלא כאופציה שנתממשה בעקבות חטא: חטאו של יעקב, שהעדיף את יוסף בגלוי על שאר אחיו ועורר בכך את קנאתם, וחטאם של בניו – שקינאו ביוסף ואף פעלו מתוך קנאתם זו.[10]
אולם הדעה הרווחת בדברי חז"ל רואה בסיפורנו את מימושה של גזרה החלטית, שהייתה חייבת להתקיים דווקא ביעקב. וכך מובא משמו של רבי יוחנן במסכת שבת פט ע"ב:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל [רש"י: כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם], אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע י"א, יד) 'בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה' [ו'אדם' הוא כינוי ליוסף בכמה מקומות במקרא ובדברי חז"ל[11]].
בבראשית רבה (פו, ב) המשילו את הדרך שבה גלגלה ההשגחה את ירידת יעקב מצרימה במשל:
לפרה שהיו מושכין אותה למקולין [=לבית מטבחיים] ולא הייתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והייתה מהלכת אחריו על כורחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה: בני בכורי [הוא יעקב], ואני מורידו בביזיון?!… אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא יורד אחריו על כורחו שלא בטובתו.
על פי תפיסה זו אין לראות בירידתם של יעקב וביתו מצרימה עונש אלא אדרבה, 'זכותו של יעקב גרמה לו' לרדת בנסיבות נעימות, שבהן הוא נמשך לראות את בנו האהוב.
מדרשים אלו ודומיהם נראים כמפקיעים את התפיסה הקודמת, הרואה בסיפורנו סיפור על חטאים ועונשם. הקנאה והשנאה ואף תוצאתם – השלכת יוסף לבור ומכירתו למצרים – נועדו לשרת תכלית חיובית: את ירידת יוסף למצרים כדי שישמש 'פיתיון' לירידת יעקב עצמו. אלמלי הורד יוסף מצרימה לפני אביו, הייתה גזרת הגלות מחייבת את יעקב לרדת בשלשלאות של ברזל.
אולם באמת גם דעה זו אינה סותרת את התפיסה הקודמת ביחס לסיפורנו – התפיסה הרואה בו סיפור על חטא ועונש. הירידה למצרים אמנם נעשתה לבסוף בדרך נעימה – "בחבלי אדם, בעבותות אהבה" – מפני זכותו של יעקב. אולם כמה ייסורים נתייסרו כל בני המשפחה עד לאותה ירידה נעימה למצרים! עשרים ושתיים שנות אבל על בנו האהוב עברו על יעקב, ומנת הסבל לא פסחה בשנים אלו לא על יוסף ולא על האחים. האם כדי להוריד את יעקב וביתו למצרים היה הכרח במבוא גדוש סבל זה? לא כן, ההשגחה יכולה הייתה לגלגל את ירידת יעקב למצרים אחר יוסף בנו בדרכים רבות שלא היו מצריכות כל סבל שיקדם להן. סבל זה, המתואר בחטיבות ב-ג בסיפורנו, הוא הוא נתיב הכפרה והטהרה שבו צריכים יוסף ואחיו לעבור כדי שבסופו תוכל גזרת הגלות על יעקב ובניו להתקיים "בחבלי אדם, בעבותות אהבה", וכדי שבשעת התקיימות הגזרה תהיה המשפחה מאוחדת ומוכנה לגלות העומדת בפתח.
אם נתבונן בארבע החטיבות של הסיפור מפרספקטיבה זו – כתיאור הנסיבות שבהן הפכה משפחתו של יעקב למשפחה גולה במצרים – נוכל לתאר את מבנה הסיפור כמבנה מתפתח, החותר לשיאו בחטיבה הרביעית. בראשית הסיפור – בחטיבה א – יושבת המשפחה בארץ כנען, בלא לחוש בתמורה הגדולה העומדת בפתח; האירועים הפנים-משפחתיים הביאו לכך שאחד מבני המשפחה הקדים את משפחתו, כחלוץ לפני המחנה, ונשתקע במצרים – כמתואר בחטיבה ב – ושם הפך בנסיבות מפתיעות למשנה למלך מצרים. בחטיבה ג פועלים הרעב והשבר שניתן לשבור במצרים ככוח משיכה רב-עצמה כלפי משפחת יעקב. אולם מפני התנכרותו של יוסף לאחיו שבים האחים פעם ופעמיים אל אביהם שבארץ כנען. ישנה תחושה של 'הבהוב' ביחס לגורל המשפחה: כביכול אין היא יכולה להתנתק בבת אחת ולעקור למצרים, אלא יש צורך בתהליך הדרגתי שירגיל אותה לכך. התוודעותו של יוסף לאחיו והזמנתו את אביו ואת כל ביתו למצרים מביאה את תהליך הירידה לידי הבשלה, עד שבחטיבה ד נשלם התהליך, ובית יעקב משתקע בגלות זו למשך שנים רבות.
תפיסה זו של סיפורנו נמצאת במזמור ק"ה שבספר תהילים. מזמור זה מוקדש כולו לשבח ולהודיה לה' על כי "זכר לעולם בריתו / דבר צִוה לאלף דור, אשר כרת את אברהם… לאמר: לך אתן ארץ כנען…", דהיינו: על קיומה של ברית בין הבתרים. המזמור מתאר אירועים שמתקופת האבות ועד ליציאת מצרים, להליכה במדבר ולירושת הארץ. סיפור יוסף תופס במזמור זה מקום נכבד – שמונה פסוקים (טז-כג) מתוך ארבעים וחמישה – והוא משמש מעבר מתיאור תקופת האבות (ט-טו) שהיו "מתי מספר, כמעט וגרים בה" בארץ כנען, אל תקופת השעבוד של בניהם במצרים ושליחותם של משה ואהרן שעשו אותות ומופתים בארץ חם (כד-לו). וכך נאמר שם:
טז וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר.[12]
יז שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.[13]
יח עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ.[14]
יט עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ.[15]
כ שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ.[16]
כא שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ.[17]
כב לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם.[18]
כג וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם.[19]
בהערות שציינו לצד פסוקי המזמור הבאנו את המקבילות מסיפורנו לכל פסוק מפסוקיו. ישנם פרטים אחדים בתיאור שבמזמור שלא נזכרו בסיפור במפורש, ויש לראותם אפוא כהרחבה פיוטית של מה שרק נרמז בסיפור (כך יש לראות את פסוקים יח וכב). אולם ההבדל העיקרי והחשוב שבין המזמור לסיפור הוא דווקא בתפיסה הכללית של האירועים הנרמזת במזמור[20] אך אינה מבוארת בסיפור התורה. נפרש את דברינו:
במזמור נאמר (יז) "שלח לפניהם איש…", ואף יוסף אומר (מ"ה, ה-ז) "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ…". האם המזמור ויוסף מתכוונים לאותה השליחות? נראה שלא כך. הרעב בדברי יוסף ובתודעתו הוא נתון אוניברסלי קבוע וחסר פשר, והשליחות ששלח אותו ה' נועדה אפוא להציל את משפחתו מפניו, וכדבריו לאביו בהמשך (יא) "פן תִוָּרֵש אתה וביתך וכל אשר לך". במזמור, לעומת זאת, הרעב אינו נתון קבוע כלל, אלא הוא עצמו חלק מן 'הערמה הא-לוהית' אשר נועדה להוריד את יעקב מצרימה – ועל כן מקדים המזמור את קריאת הרעב על הארץ על ידי ה' לכל שאר האירועים; על פי המזמור, השליחות של יוסף לפני משפחתו אינה אפוא בגדר שליחות של הצלה (כפי שיוסף עצמו תפס אותה) – שכן הסכנה עצמה לא הייתה אלא תחבולה – אלא תכליתה היא למשוך את המשפחה אחריו למצרים. ואכן, במדרש תהילים ("שוחר טוב") מובא המאמר ממסכת שבת שהבאנו לעיל משמו של רבי יוחנן דווקא על פסוק זה:
אמר רבי יהודה בר נחמני בשם רבי שמעון בן לקיש: ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקב"ה כמה מנגנאות [ביוונית: תחבולות] כדי להורידו בכבודו, לכך נאמר 'ויקרא רעב על הארץ', וכל כך למה? 'ויבא ישראל מצרים' (פסוק כג).
ממה נובע השינוי הזה שבין המזמור לבין הסיפור? התשובה היא שהדמויות שבסיפור, כגון יוסף ואחיו, שקועות בהוויה של חייהם כפי שזו מובנת להם בשעת התרחשות האירועים, והסיפור מלווה את דמויותיו כפי שהן תופסות את האירועים הללו. המזמור, לעומת זאת, צופה על האירועים מנקודת תצפית גבוהה, הכוללת הן את מה שקדם לסיפורנו (כלומר, מה שנאמר בברית בין הבתרים "ידֹע תדע…") והן את מה שבא אחריו (גלות מצרים שבספר שמות והגאולה ממנה).
אף מדרשי חז"ל לא מעטים תפסו את מגמת סיפורנו בדרך זו, ומאותו הטעם עצמו: הם קראו את הסיפור בהקשרו הרחב, וראו בו את ראשית קיומה של ברית בן הבתרים – את המבוא לגלות מצרים ולגאולה ממנה.[21]
אך היכן נאמר דבר זה בסיפורנו עצמו? בשום מקום בסיפור לא נאמר במפורש שזהו סיפור ראשיתה של הגלות. אמנם תחושת הגלות הממשמשת ובאה ניכרת בחטיבה האחרונה של הסיפור, ואף בירידת יעקב למצרים, בסוף החטיבה השלישית, ניכרת ביעקב אימת הגלות[22] – אולם דבר זה לא נאמר במילים מפורשות.
אנו תרים אפוא אחר הגדרה לנושאו של סיפורנו שניתן יהיה לדלותה ממנו עצמו.
הבה ננסה לבחון את שאלת נושא הסיפור על יוסף ואחיו ואת מגמתו מזווית ראייה אחרת. אף שהסיפור הגדול הזה נחלק ליחידות משנה סיפוריות רבות (ראה סעיף א), שלחלק מהן יש פתיחה פורמלית ברורה,[23] נראה שלפסוק ומחצית הפסוק הפותחים את פרק ל"ז – הם הבאים בראש הסיפור הגדול כולו – ישנה חשיבות מיוחדת.
ל"ז, א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב…
מה בא פסוק א ללמדנו? וכי היכן ישב יעקב אם לא בארץ כנען?! ומה פשר המילים "אלה תֹלדות יעקב"?
נתחיל בבירור השאלה השנייה[24], שחשיבותה נוגעת לא לפסוק זה בלבד, ואף לא לסיפור יוסף ואחיו בכללותו, אלא לחלקים רבים בספר בראשית ואולי אף לכולו.
אחת עשרה פעמים בספר בראשית מופיע הצירוף '(ו)אלה תולדות' (ובתוכן אנו כוללים גם את פסוק ה', א "זה ספר תולדֹת אדם"). מחוץ לספר בראשית מופיע צירוף זה פעמיים בלבד.[25] נראה אפוא כי ישנה חשיבות רבה לבירור משמעותה של המילה 'תולדות' בצירוף זה.
שורש המילה 'תולדה' הוא יל"ד, ומסתבר אפוא כי 'תולדותיו' של אדם הם צאצאיו. ואכן, רוב הופעותיו של הצירוף 'אלה תולדות פלוני' מצויות בראש רשימה גנאולוגית; באותם מקומות ברור שזו כוונת הכותרת, וגם המפרשים לא נחלקו על כך.[26] אלא שבכמה מקומות בספר בראשית אין הפירוש הזה נראה אפשרי, שכן באותם מקומות אין הצירוף 'אלה תולדות' מופיע בראש רשימת צאצאים אלא בראש סיפור:
ב', ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם..
ובהמשך מתוארת בריאת האדם.
ו', ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו…
ובהמשך בא סיפור המבול.
כ"ה, יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם..
ובהמשך אמנם בא סיפור לידתם של עשו ויעקב, אולם אין זו 'רשימת תולדות' אלא סיפור ככל סיפור אחר.
ל"ז, ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה …
ובהמשך בא סיפור יוסף ואחיו.
ובכן, מה פירוש הפתיחה 'אלה תולדות' במקומות אלו?
המפרשים הראשונים החלו לדון בבעיה זו לראשונה ב"אלה תולדֹת נח" (ו', ט),[27] משום שאת "תולדות השמים והארץ" (ב', ד) הסכימו הכול לפרש כהשאלה ביחס לנבראים, שחלקם הם "תולדות" השמים, כגון המטר, וחלקם הם "תולדות" הארץ, כגון הצמחים ועשבי השדה.[28] ובכן, מה פירוש 'תולדות נח'? ראב"ע ביאר בקיצור:
אלה תולדת – כמו: הקורות, כטעם (משלי כ"ז, א) 'מה ילד יום' וכמוהו (ל"ז, ב) 'אלה תלדות יעקב'.
לפי פירושו, 'תולדותיו' של אדם יכולים להיות לא רק צאצאיו אלא גם 'קורותיו', והרי זו מטפורה.[29] ראב"ע מביא ראיה לשימוש במטפורה זו מפסוק במשלי, שנביאנו בשלמותו:
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם.
אולם אין המטפורות שוות: בפסוק במשלי משולים המאורעות הבלתי-צפויים לילדי יום המחר, שכביכול הם טמונים ומכוסים בו, ובבוא העתיד הם עתידים להתגלות, כמו ילד היוצא מבטן אמו; לעומת זאת, 'תולדות נח' הם מאורעות חייו של נח עצמו, וכנגד זאת טוען רמב"ן (שם):
ואינו נכון בעיניי, כי אין קורות האדם תולדותיו.
וביתר ביאור הוא טוען זאת כנגד פירוש ראב"ע בל"ז, ב "אלה תלדות יעקב":
ורבי אברהם אמר: 'אלה המאורעות שאירעו לו והקורות שבאו עליו, כטעם מה ילד יום', ואין אדם מוליד קורותיו, רק לימים מיוחסים שיולידום!
נראה שכוונת רמב"ן לטעון שאף אם יש בקורותיו של האדם מעשים שעשאם בבחירתו, ועל כן ניתן אולי לכנותם 'תולדותיו' של אותו אדם, הרי אמירה זו לא תצדק ביחס לאותם מאורעות שבאו על האדם שלא בבחירתו. לפיכך לא נכון יהיה לתאר את המבול כ'תולדות נח', ולא את מכירת יוסף לעבד כ'תולדות יעקב'.[30]
מפרשים שהלכו בעקבות ראב"ע, תירצו את שאלת רמב"ן באמצעות פירוש הפסוקים כמקרא חסר. כך אומר רד"ק בד"ה אלה תולדת נח:
תולדות פירושו הקורות שקרוהו בדבר המבול ואחריו, וכן 'אלה תולדות יעקב', כי הקורות הם תולדות הימים, וכן אמר 'כי לא תדע מה ילד יום'.
וכך גם ספורנו שם:
תולדות נח – ענייניו וילדי ימיו.
ואף רמב"ן עצמו העלה אפשרות זו בפרשת וישב:
ואולי יאמר: אלה תולדות הימים של יעקב.[31]
אף פירוש זה אינו מרווח, ובצדק לא קיבלו רמב"ן. ראשית, עצם הצורך להניח שפסוקים אלו הם מקרא חסר, שבו יש להשלים במחשבה את התיבה 'ימים' – דוחק הוא. שנית, קיים הבדל כפול בין הפסוק בספר משלי שהביאו הפרשנים הללו כראיה לפירושם לבין הפסוקים הנידונים בספר בראשית: ספר משלי כתוב בסגנון שירה, שאחד מסממניו הוא השימוש בדימויים ובמטפורות, אולם מה מקום למטפורה זו בפרוזה שבספר בראשית? ועוד, שיש טעם ענייני לשימוש שעושה ספר משלי במטפורה "מה ילד יום": כוונתו לומר כי מאורעות המחר צפונים הם בשעה זו מן העין ויתגלו בבוא העתיד, כתינוק היוצא מן ההעלם אל אור העולם. אולם מה טעם בשימוש במטפורה זו בספר בראשית?
רמב"ן מבאר אפוא את שני הפסוקים הנידונים בזיקה אל הפסוקים הבאים אחריהם בכל מקום (ולא בזיקה אל הסיפור הבא כולו):
(ו', ט) והנכון שהוא כמשמעו כמו (י', א) 'ואלה תולדת בני נח', (כ"ה, יב) 'ואלה תלדת ישמעאל', יאמר: אלה תולדות נח – שם חם ויפת [המוזכרים בפסוק הבא], אבל החזיר [בפסוק הבא] 'ויולד נח' [והרי כבר אמר 'אלה תולדת', שמשמעו: אלה בניו שנולדו לו] – בעבור שהפסיק ואמר 'נח איש צדיק תמים היה'.
(ל"ז, ב) והנכון בעיניי כי 'אלה תלדות יעקב' – יוסף ואחיו אשר יזכיר. ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם, שכבר הזכירם למעלה, אבל אמר: אלה תולדות יעקב – יוסף ואחיו אשר אירע להם ככה.
אף פירושו של רמב"ן אינו פירוש מרווח: בשני המקומות אין צורך בהכרזה על תולדותיו-בניו של האדם הנידון בהם (נח, יעקב), שכן בניו כבר נזכרו בסיפור התורה לפני כן (נח – ה', לב; יעקב – ל"ה, כג-כו).[32]
לא מצאנו אפוא בדברי המפרשים שנידונו עד עתה פירוש מניח את הדעת לשאלתנו.
רשב"ם הוא פשטן, האומר בדרך כלל את דבריו בקיצור נמרץ. ואולם בהגיעו לפסוק "אלה תֹלדות יעקב" האריך רשב"ם מאוד, והוא מצא בו הזדמנות לפרוש את השקפת עולמו הפרשנית, המצויה בעימות עם זו של אביו זקנו רש"י. נדלג אפוא על דבריו הכלליים החשובים מאוד וניגש אל עצם פירושו:
ועתה יראו המשכילים: מה שפירשו הראשונים 'אלה תולדות יעקב' – אלה מקראות [=מקרים] ומאורעות שאירעו ליעקב – והנה זה הבל הוא. כי כל 'אלה תולדות' האמור בתורה [ובנביאים][33] ובכתובים, יש מהם שמפרשים [את] בני[ו של] האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח[34]: למעלה בפרשת בראשית (ה', לב) כתיב 'ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת', ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן (ו', ה-ח), ואחרי כן מפרש 'אלה תולדות נח' – בני בניו היאך, כי שלושה בנים היו לו, וציווה הקב"ה להכניסם בתיבה י"ב חודש, ובצאתם (י', א) 'ויולדו להם בנים אחרי המבול' עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב (י', ה) 'מאלה נפרדו [איי הגוים בארצֹתם איש ללשנו]'.
וכן בעשו, פרשה ראשונה (ל"ו, א-ה) מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו, ואחרי כן (ל"ו, ו) 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו', וישב לו בהר שעיר (שם ח) וכל הפרשה, וכתיב (שם ט) 'ואלה תלדות עשו אבי אדום בהר שעיר', וכל פרשה שנייה זאת – בבני עשו [כלומר: בבנים שנולדו לבני עשו, כמו שכתב רשב"ם בביאורו לפסוק זה (ט) 'ואלה תולדות עשו – בני בניו].
וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב, ובני בניו נולדו בהר שעיר – כן ביעקב: למעלה כתיב (ל"ה, כב) 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' וגו' ומפרש לבסוף (שם כו-כז) 'אלה בני יעקב אשר יֻלד לו בפדן ארם, ויבא יעקב אל יצחק אביו' וגו' – הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו, כאשר עשה בבני עשו. ועתה כותב 'אלה תלדות יעקב' – בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד, יוסף בן שבע עשרה שנה, ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם – שלה וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה, ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו, עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב, שעל זה הוכיחם (דברים י', כב) 'בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה'…
פירושו של רשב"ם דומה לזה של רמב"ן בשלילה הנמרצת של הפירוש כי 'תולדות' האדם הן קורותיו ומאורעותיו ("הבל הוא"): תולדותיו לעולם הם צאצאיו. אולם רשב"ם נבדל מרמב"ן בכך שאין הוא מפרש את הפסוקים הנידונים "אלה תולדת נח" ו"אלה תלדות יעקב" ביחס לבנים של נח ושל יעקב (שהרי הללו כבר נתפרטו לפני אותם פסוקים) אלא הוא מפרשם על בני הבנים של אותם אישים, שהתורה באה לספר כיצד נולדו. רשב"ם מפרש כי הפתיחה 'אלה תולדות' מקדימה בשני הסיפורים הללו את הסיפור כולו, ובכך הוא דומה לראב"ע ולהולכים בעקבותיו; אולם לדעת רשב"ם פתיחה זו מגדירה את נושא הסיפור ואת מגמתו: סיפור תולדותיו של אדם הוא סיפור על הנסיבות שבהן העמיד אותו אדם בנים או בני בנים![35]
מעתה יש לומר כי אף הפתיחה (כ"ה, יט) "ואלה תולדֹת יצחק…" שייכת לסוג הפתיחות שעליהן דיבר רשב"ם: אף היא מהווה פתיחה לסיפור תולדות – סיפור שעניינו בנסיבות שבהן העמיד אדם מסוים זרע. אלא שסיפורו של יצחק הוא על העמדת בנים, ואילו סיפורם של נח ושל יעקב הוא על העמדת בני בנים.
חובה להודות כי הגדרת סיפור המבול כסיפור 'תולדות נח' – סיפור הנסיבות שבהן העמידו בני נח צאצאים – היא דבר מפתיע. כיוצא בזאת, אף הגדרת סיפור יוסף ואחיו כסיפור 'תולדות יעקב' – סיפור הנסיבות שבהן נולדו ליעקב בני בנים – נראית מוזרה. קושי דומה עומד כנגד שתי ההגדרות הללו: סיפור המבול הרי אינו מלמד על נסיבות העמדת זרע על ידי בני נח אלא על ההפך מכך – המבול הרי קטע את מהלך החיים הנורמלי של נח ובניו[36] והכרית חיים של כל חי; אף סיפור יוסף ואחיו הוא סיפור על התפוררותה של משפחת יעקב ועל אסונות הפוקדים אותה, ואם כן יש בו כדי להתנגד להעמדת תולדות – בני בנים ליעקב.
דווקא בקושי כפול זה יש להעמידנו על אמתת פירוש רשב"ם. הבה נתבונן בהקשרם של אותם שלושה מקומות בספרנו שבהם מהווה הביטוי 'אלה תולדות' פתיחה לסיפור. שלושתם באים בסמוך ל'אלה תולדות' אחר שקדם להם:
ה', א זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם … ו', ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ …
כ"ה, יב וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל… שם יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק…
ל"ו, ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו… בְּהַר שֵׂעִיר ל"ז, א-ב וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב… בְּאֶרֶץ כְּנָעַן….אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב …
ובכן, מה בין פסוקי התולדות שבימין לבין אלו שבשמאל – הבאים בסמוך אחריהם?
הפסוקים שבצד ימין באים בראש רשימות גנאולוגיות מסוגים שונים,[37] שכל אחת מהן מהווה רקע להבלטת הנבחר ולסיפור תולדותיו.[38] סיפורי תולדותיהם של נח, יצחק ויעקב מהווים אנטיתזה לרשימות הגנאולוגיות המקדימות אותם. הבה נבאר דבר זה.
נח נבחר מבני דורו, וגם מבני הדורות שקדמו לו, מפני צדקתו. והנה, תהליך העמדת התולדות בדורות שקדמו לנח הלך למישרין דור אחר דור מאז אדם ועד אליו, כמתואר בפרק ה'. אך בהגיענו אל 'תולדות נח' – אל סיפור העמדת הצאצאים (בני בנים) על ידי הנבחר – מתברר שהתהליך אינו פשוט ואינו הולך עוד למישרין: מבחן קשה מאיים על המשך קיומו של הזרע של נח – המבול ותוצאותיו. מאמצי ההישרדות של נח ושל בניו המתוארים בסיפור המבול, נועדו להתגבר על המבחן הזה ולהקים זרע בארץ אחרי המבול, ולכך מכוונת גם ברית הקשת שכרת ה' עם נח ועם בניו.[39] סיפור 'תולדות נח' הוא סיפור אודות ניצחונם של נח ושל בניו על הקשיים הללו ועל הצלחתם להקים עולם חדש.
יצחק נבחר על פני ישמעאל. והנה, תהליך העמדת התולדות (הבנים) על ידי ישמעאל היה קל ופשוט: נולדים לו שנים עשר בנים, והללו מייסדים שנים עשר שבטים (כ"ה, טז). 'תולדות יצחק', לעומת זאת, כרוכים בקשיים חמורים שיש להתגבר עליהם, ועל המאבק הזה להקים תולדות (בנים) מספר הסיפור: "ויעתר יצחק לה' לנֹכח אשתו כי עקרה הִוא… ויתרֹצצו הבנים בקרבה…". סיפור 'תולדות יצחק' הוא סיפור ניצחונו של יצחק בהקמת זרע. לידתם של שני הבנים התאומים מהווה ביטוי לפרץ של פוריות. אמנם זהו פרץ חד-פעמי, ושני בנים אינם שנים עשר, ובכל זאת: בלידת שני בנים מתקיימת הברכה "פרו ורבו".[40]
יעקב נבחר על פני עשו. 'תולדות עשו' נכתבו בתורה בשני שלבי חיים שלו, וכנגדם נכתבו שני השלבים המקבילים של 'תולדות יעקב'. בעת שהיה יעקב גולה מבית אביו ועוסק במאמצים מרובים בהקמת משפחה מסועפת בגלות חרן, ישב עשו בנוחות בארץ כנען בסמוך לאביו והקים את משפחתו שלו. סיכום 'תולדותיהם' (בניהם) של שני האחים ניתן בסמיכות: בסוף פרק ל"ה נמנים שנים עשר בניו של יעקב "אשר יֻלד לו בפדן ארם" בטרם בואו אל יצחק אביו, ומיד אחר כך (ל"ו, א) נמנים בניו של עשו שנולדו בתקופה המקבילה בארץ כנען: "ואלה תלדות עשו… אלה בני עשו אשר יֻלדו לו בארץ כנען".[41]
עם בואם של יעקב ובניו אל יצחק היושב בחברון, לוקח עשו את נשיו ואת בניו ועוזב את הארץ "מפני יעקב אחיו" (ל"ו, ו-ח). אז מתחילים 'תולדות עשו… בהר שעיר' (ט-יט), ומשפחתו של עשו מתרחבת עם הולדתם של בני בניו. במקביל לשלב זה בחיי עשו מופיע סיפור תולדותיו של יעקב בארץ כנען – התרחבות משפחתו עם הולדתם של שני בניו.
ל"ז, א-ב וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.[שאותה עזב עשו]. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב …
לאמור: תולדותיו של עשו בשלב השני – הולדתם של בני בניו עד להפיכתו לעם בראשית דרכו – נולדים בארצו היעודה בהר שעיר; אף תולדותיו של יעקב בשלב השני של חייו – הולדת בני בניו עד להפיכתו לעם בראשית דרכו – נולדים בארצו היעודה, בארץ כנען. זו הסיבה שהסיפור אינו מתחיל ב"אלה תלדות יעקב" אלא ב"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען".
העמדת תולדותיו של עשו הייתה תהליך פשוט הן בשלב הראשון שלה – בהולדת בנים בארץ כנען – והן בשלב השני שלה – בהעמדת בני בנים בהר שעיר. אולם העמדת תולדותיו של יעקב בשני השלבים המקבילים הייתה כרוכה במאבקים קשים, בייסורים ובניצחונות. לשלב הראשון בתולדות יעקב – הולדת שנים עשר בניו – הוקדש עיקרה של פרשת ויצא (אך גם תיאור לידת בנימין ומות אמו בעת לדתה בפרשת וישלח). בבואו אל יצחק אביו חברונה, הגיע יעקב שבע ייסורים, כמי שניצח במאבק על הקמת דור שני, ועתה הוא חפץ בישיבת קבע ממושכת בארץ כנען. עשו מבין את משמעות ניצחונו זה של יעקב, והוא מפנה מרצונו את הארץ היעודה ופונה לו להר שעיר להקים בו את היסוד לעם ולממלכה.
"ביקש יעקב לישב בשלווה – קפץ עליו רוגזו של יוסף" – שנים מעטות ישב יעקב בחברון בשלווה יחסית, עד להתבגרותם של בניו, ואז קפץ עליו המאבק הגדול הבא של הקמת זרע – המאבק על הקמת הדור השלישי, אשר ישמש בסיס לעם. תהליך פנימי של התפוררות מאיים עתה על המשפחה, וסיפור יוסף ואחיו אינו אלא סיפור המאבק והניצחון בסיפור העמדת 'תולדות יעקב' בשלב השני של חייו.
ספר בראשית מקבל עתה משמעות כוללת: זהו ספר 'התולדות' של המין האנושי, שבמרכזו ניצב סיפור תולדותיהם של הנבחרים – מאבקם על הקמת זרע. ביחס לנבחרים הללו ההמשכיות אינה עניין ביולוגי גרידא אלא היא משימת חייהם, יעד מרכזי לכיבוש, התובע עמידה במאבק איתנים עד לניצחון. הקיום האנושי וההמשכיות הביולוגית של הענפים הנבחרים במין האנושי אינם דבר מובן מאליו – בגלל ערכם הרם יש צורך להיאבק למענם. רק בשוליים, בקרב אלו שאינם נבחרי המין האנושי, באים הקיום וההמשכיות למישרין, בלא קשיים ובלא מאבקים.
סיפור יוסף ואחיו הוא אפוא סיפור 'תולדותיו של יעקב' בשלב השני של חייו – סיפור המאבקים על הקמת הדור השלישי במשפחת יעקב, כפי שמלמדת פתיחתו. אך שלא כבסיפורי תולדה אחרים בספר בראשית, כאן האיום על ההמשכיות אינו אובייקטיבי: אין זו עקרות של אישה, אין זה מבול וגם לא סכנה הבאה מקרוב משפחה מאיים. האיום בסיפור יוסף הוא פנימי. המבנה הפנימי של המשפחה, בתוספת שגיאות בניהולה וחטאים שונים בהתנהלותה, הם שהביאו לשבר הגדול המתואר בסוף פרק ל"ז – בסוף החטיבה הראשונה של הסיפור. לפיכך הגדרת נושא הסיפור המוצעת כאן יכולה להשתלב בהגדרה שהוצעה לו בראש עיוננו, כסיפור על חטאים ועונשם.
כתוצאה מאותו שבר איום במשפחה נפרדו ממנה שני ענפים עיקריים:
ל"ח, א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו…
ל"ט, א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה…
מסתבר שיש קשר בין שתי 'ירידות' אלו: ירידת יהודה מאת אחיו באה כתוצאה מהורדת יוסף מצרימה, מאבלותו של יעקב על יוסף ומן המריבות שבין האחים. וכפי שפירש זאת רש"י (בעקבות תנחומא בובר וישב ח):
למה נסמכה פרשה זו [של יהודה ותמר] לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.
מעתה מתרכז הסיפור בשני הענפים הללו שנידחו מבית יעקב, תחילה בענף יהודה וב'תולדותיו' (במשמעות שרשב"ם פירש מונח זה) במשך כעשרים שנה שבהן יהודה נפרד ממשפחתו, ואחרי כן בענף יוסף ובתולדותיו במשך אותן עשרים שנה עצמן – שבהן נפרד אף יוסף ממשפחתו.
על סיפור יהודה ותמר, שבו מתוארים האיום על המשכיות הזרע במשפחת יהודה וההתגברות על איום זה על ידי הקמת הזרע בזכותה של תמר, עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת וישב. עתה עלינו להשלים דיון זה במה שנוגע לסיפור אודות יוסף בפרקים ל"ט-מ"א (הם החטיבה השנייה בסיפור, שבאמת מתברר עתה שהיא השלישית, אחר סיפור יהודה ותמר).
בתיאור עבדותו של יוסף במצרים וירידתו המחודשת לבור שם מופנה עיקר תשומת הלב אל גורלו האישי המר של יוסף (וגם אל אבלותו המתמשכת של אביו, העומדת ברקע הסיפור על יוסף). אולם לא זהו העיקר בסיפור שנושאו הוא המאבק על הקמת הזרע במשפחת יעקב. העיקר הוא במה שהקורא המודרני אינו שם לב אליו: כעבד במצרים, מנוע יוסף מהקמת משפחה! ומבחינה זו צודק אבלו של יעקב על יוסף אף שיוסף חי. עבד בעולם העתיק, אף אם היה מעמיד צאצאים משִפחה שניתנה לו על ידי אדוניו, צאצאים אלו לא היו נחשבים לבניו אלא לרכושו של האדון (השווה שמות כ"א, ד).
במרכז הסיפור על יוסף כעבד במצרים (בפרק ל"ט), בציר המרכזי שלו, מתואר כישלונו של הפיתוי האלים והגס שניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף. פיתוי שאישה מפתה גבר, אך מצליחה בכך, נמצא גם בציר המרכזי של הסיפור הקודם, בפרק ל"ח (ראה עיוננו הקודם סעיף י). מה בין שני מעשי הפיתוי הללו? תמר פיתתה את יהודה לבוא אליה כדי להקים זרע במשפחתו, ועל כן מוצדק המעשה שעשתה, וגם על יהודה אין ביקורת, משום תוצאותיו החיוביות של המעשה שעשה. הפיתוי שפיתתה אשת פוטיפר, לעומת זאת, מהווה המחשה טרגית של מצבו של יוסף כמי שאינו יכול להקים זרע. הרי לא לשם הקמת זרע פנתה אליו אשת פוטיפר, אלא כאל שעשוע מיני לגברתו. מעמדו כעבד הוא שעומד ביסוד המעשה הזה, שהוא ההפך הגמור מהקמת משפחה והולדת ילדים. שבח הוא ליוסף שלא נתפתה לה, והאמין ביום שיבוא שבו יוכל להעמיד זרע כשר.
עם כניסתו של יוסף לבית הסוהר לתקופת זמן בלתי-מוגבלת נראה שנסתם הגולל על הסיכוי להקים זרע בענף זה של משפחת יעקב. אולם השגחת ה' הנסתרת גלגלה את האירועים כך שיוסף מוצא מן הבור והופך למשנה למלך מצרים. תשומת הלב, המתרשמת מן הציפוי החיצוני של האירוע, מופנית עתה אל בגדי השש ואל רביד הזהב, אל מרכבת המשנה ואל העצמה המדינית והכלכלית המרוכזת ביד יוסף. לא בזה עניינו של הסיפור. השיא בעלייתו של יוסף לגדולה מתחיל דווקא בפסוק הנחבא אל הכלים:
מ"א, מה וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה.
ובכן, זכה יוסף לשאת אישה חוקית ולהציב יסוד להקמת משפחה. שיאו הממשי של הסיפור מצוי לקראת סיומו:
נ וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.
נא-נב וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… ווְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
סיום זה של הסיפור אודות יוסף מקביל הן מבחינת זמן התרחשותו והן מבחינת המהות לסיום הסיפור על יהודה ותמר. בסיומן של אותן עשרים שנה שבהן 'ירדו' יהודה ויוסף ממשפחתם ושבמהלכן נוצר איום ממשי על המשכיות זרעם של השניים הללו, הוקם להם זרע ונולדו להם שני בנים – ביטוי לפרייה ורבייה. פרץ וזרח ומנשה ואפרים היו בני גיל שווה פחות או יותר, והם הם שנושאים את בשורת הניצחון במאבק על הקמת תולדות בבית יעקב.
הרעב שבא על כל הארץ זמן קצר אחר הולדתם של ארבעת הבנים הללו, העמיד את משפחת יעקב כולה בפני איום חדש של הכרתת הקיום, שבגללו החלה המשפחה בתהליך של איחוד מחדש. נראה שאיום זה הוא שהביא את יהודה ואת זרעו לשוב אל המשפחה. יעקב פונה אל בניו ומבקש (מ"ב, ב) "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים. רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות".
המפגש עם השליט המצרי האכזר – עם יוסף המתנכר לאחיו – מביא על המשפחה איום נוסף, אמנם דמיוני, של הכרתת ענפים ממשפחת יעקב. בשלב מסוים אומר יעקב לבניו (מ"ב, לו): "אֹתי שִכלתם: יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו. עלי היו כֻלנה!".
ראובן המציע בהמשך (לז) "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" מגלה בדבריו אי-הבנה גמורה למהותו של המאבק כולו. על הולדתם של "שני בנים" ניטשו המאבקים הקודמים, ואף עתה המאבק הוא על הישרדותה של המשפחה כולה – תולדותיו של יעקב. בבראשית רבה (צא, ט) שם רבי בפיו של יעקב את התגובה הבאה:
הרי זה בכור שוטה: בניך, לא בניי הם?
ועל כן לא קיבל יעקב את דבריו של ראובן (רש"י).
אולם בעת שגבר הרעב הכריעו דבריו של יהודה:
מ"ג, ח שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.
בעלילת הגביע מגיע איום ההכרתה (הדמיוני) לשיאו, אך לאחריה מתוודע יוסף לאחיו, ואף ענף נידח זה שב אל המשפחה על זרעו שנולד לו במצרים.
רשימת שבעים הנפש שירדו למצרים בראשותו של יעקב מורכבת ברובה מבני בניו של יעקב, והיא מהווה שירת ניצחון במאבק על הישרדות משפחתו ועל העמדת תולדותיו. בשבתו בארץ כנען הקים יעקב את הבסיס הממשי לעם שייווצר על אדמת מצרים.[42]
הערות:
[1] א. סיפור יהודה ותמר שבפרק ל"ח (30 פסוקים ) – עלילתו נבדלת מזו של הסיפור הגדול (הנושא נידון בעיון לפרשת וישב, ועוד יידון גם בעיון זה).
ב. רשימת שבעים הנפש יורדי מצרים – מ"ו, ח – כז (20 פסוקים) – זוהי רשימה גנאולוגית, המהווה סוג ספרותי בפני עצמו.
ג. ברכות יעקב לבניו שבפרק מ"ט (28 פסוקים) – הברכות אמורות בלשון שירה, שאף היא מהווה סוג ספרותי בפני עצמו, ואף מבחינת תוכנן מפליגות הברכות מזמנו של סיפורנו אל מה שקדם לו ואל עתיד רחוק שאחריו.
[2] לאחר חטיבה זו בא פסוק (לו) המשמש כהודעה מוקדמת על הנושא שבו תיפתח החטיבה הבאה בסיפור (ל"ט, א). לאחר מכן בא סיפור יהודה ותמר שבפרק ל"ח וחוצץ בין החטיבה הראשונה לבין החטיבה השנייה. ראה בעיון לפרשת וישב סעיף ב.
[3] החלוקה הספרותית בחטיבה זו תואמת את החלוקה לפרקים: פרק ל"ט – יוסף בירידתו במצרים – בין עבדות למאסר; פרק מ' – יוסף פותר את חלומות השרים בבית הסוהר. שני הסיפורים הללו שווים באורכם – 23 פסוקים. פרק מ"א – יוסף עולה להיות משנה למלך מצרים (57 פסוקים). המעבר מפרשת וישב אל פרשת מקץ קוטע חטיבה זו בין שני הסיפורים הראשונים שלה לבין הסיפור השלישי.
[4] הירידה הראשונה למצרים והשיבה ממנה – מ"ב, א – מ"ג, א (39 פסוקים).
הירידה השנייה למצרים והשיבה ממנה – מ"ג, ב – מ"ה, כז (94 פסוקים).
הירידה השלישית למצרים – של המשפחה כולה – מ"ה, כח – מ"ו, ז (8 פסוקים).
המעבר מפרשת מקץ לפרשת ויגש קוטע חטיבה זו באמצע הסיפור השני שלה, בשיא המתח, כשהקורא אינו יודע כיצד תסתיים פרשת הגביע – והדבר ודאי לא נעשה במקרה.
[5] חטיבה זו היא הגדולה ביותר בסיפור וגם הדרמטית ביותר בו.
[6] מ"ו, כח – מ"ז, יב – התיישבות משפחת יעקב בארץ גושן.
מ"ז, יג-כו – יוסף מכלכל את מצרים ומחולל בה שינוי חברתי גדול.
מ"ז, כז – מ"ח, כב – יעקב בחברת יוסף ובחברת בני יוסף.
[מ"ט, א-כח – ברכות יעקב לבניו – ראה הערה 1ג].
מ"ט, כט – נ', יד – מות יעקב וקבורתו.
נ', טו-כו – הפיוס המוחלט בין יוסף ואחיו.
תיחום היחידה הסיפורית השלישית מצריך עיון נוסף: אפשר שבתחום המצוין מצויות שתי יחידות שונות. המעבר מפרשת ויגש לפרשת ויחי קוטע חטיבה זו לאחר הפסוק הפותח את היחידה הסיפורית השלישית.
[7] אמנם בסוף החטיבה הרביעית, ביחידה הסיפורית האחרונה שלה (נ', טו ואילך), חוזרים אחי יוסף ויוסף עמם אל האירוע המכריע שבחטיבה הראשונה – אל השלכתו אל הבור, וזאת כארבעים שנה לאחר המעשה. מתגובת יוסף מתברר שאמנם קיימת אחדות אמת בתוך המשפחה, אולם מן האירוע כולו מתברר כי הצלקות של מה שאירע בארץ כנען לא נעלמו.
[8] ראה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת וישב (תש"ס) "פשרם של חלומות יוסף" בסופו.
[9] דבר זה מתרחש בדברי חרטתם (מ"ב, כא) "אבל אשמים אנחנו…" ובדברים שנשמעים מפיהם בעוד מקומות, אך בעיקר במסירת נפשם על בנימין ובנאומו של יהודה בראש פרשת ויגש. יצוין שאין כוונתנו בדברינו אלה לטעון שיוסף נהג כפי שנהג כדי להחזירם בתשובה ולייסרם. תהא כוונת יוסף בהתנכרו אל אחיו אשר תהא, מה שעבר עליהם בפועל הוא כפי שתיארנו.
[10] ביאורנו לדברי רב הללו הוא בעקבות דברי התוספות שם, המקשים על דבריו: "ואף על גב דבלאו הכי נגזר, דכתיב 'ועבדום וענו אותם'? שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך [ממושך] אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה [של הגזרה] התחילו קודם שנולד יצחק…". דהיינו, ראשיתה של הגלות בפועל במצרים תלויה במעשים: ניתן היה להקדים או לאחר את הירידה למצרים בתוך מרחב הזמן של ארבע מאות השנים שעליהן נגזר מה שנגזר, שהרי חלק ניכר מאותן ארבע מאות שנה נמנה ממילא בעת היות האבות בארץ.
[11] ראה מ' זיידל בספרו 'חקרי מקרא' בפרק 'אדם – זה יוסף' עמ' קנז-קסו.
[12] מ"א, נו-נז: "והרעב היה על כל פני הארץ… כי חזק הרעב בכל הארץ".
[13] "שלח לפניהם איש" – מ"ה, ה: "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם".
"לעבד נמכר יוסף" – ל"ז, לו: "והמדנים מכרו אֹתו אל מצרים…".
[14] מסתבר שפסוק זה מתאר את תנאי מאסרו של יוסף בבית הסוהר, דבר שאינו כתוב בתורה. חז"ל (בראשית רבה פז, י) דרשו פסוק זה על העינויים שעינתה אשת פוטיפר את יוסף.
[15] פסוק זה מתייחס ללא ספק לאירועים המתוארים בראש פרשתנו החל מפסוקה הראשון "ויהי מקץ שנתים ימים…", אולם ניתן לפרשו בדרכים שונות. השאלה הראשונה שיש לבררה היא למי רומז כינוי השייכות במילה "דברו"? ראב"ע פירש: "דבר החלום כאשר פתר", כלומר: יוסף ישב במאסר עד עת בוא דברו של יוסף בפתרון האמתי של חלום פרעה. בהתאם לכך הוא מפרש אף את הצלע השנייה: "וטעם 'אמרת ה' צרפתהו' – שה' שם בפיו פתרון האמת, על כן יצא פתרונו צרוף בלי סיג. והנה הה"א והוי"ו במילת צרפתהו – שבה אל דבר יוסף". אולם רש"י פירש: "עד עת בא דברו – של הקב"ה, לקיים גזרתו שיתגלגל הדבר וירדו ישראל למצרים". את הצלע השנייה מפרש רש"י לא כתקבולת אלא כהשלמת המשפט: "אמרת ה' צרפתהו – בחנתהו ליוסף שנתנסה… ונצרף בייסורין לתתו אל בית הסוהר". לפי פירוש רש"י מכיל פסוק זה תפיסה כפולה של משמעות הסיפור: סיפורנו מתאר את התגשמות דבר ה' בברית בין הבתרים, אך הדרך להגשמת דבר ה' הזה מחייבת את צריפתו של יוסף בייסורים ובניסיונות – וזאת גם כן בדבר ה'. משמעות כפולה זו של הסיפור הוסברה לעיל בסעיף הקודם.
[16] מיהו הנושא של פסוק זה: האם ה', שהוא הנושא של פסוק קודם ודומה לפסוקנו (יז) "שלח לפניהם איש…" (וכן בפסוק כו: "שלח משה עבדו…" ובפסוק כה: "שלח חשך…"), או שמא "מלך" הוא הנושא, והכוונה שפרעה שלח להתיר את יוסף ממאסרו, ככתוב (מ"א, יד) "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצֻהו מן הבור"? המפרשים (מלבד ספורנו) פירשו כפירוש השני.
[17] מ"א, מ-מא: "אתה תהיה על ביתי… נתתי אֹתך על כל ארץ מצרים".
[18] מ"א, מד: "…ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים".
[19] מ"ו, ו: "ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו"; מ"ז, ד: "לגור בארץ באנו".
פסוק כג במזמור הוא 'הציר המרכזי' שלו: עשרים ושניים הפסוקים שלפניו – המחצית הראשונה של המזמור – מתארים את תקופת האבות (כולל סיפור יוסף) עד הירידה למצרים; עשרים ושניים הפסוקים שאחריו – המחצית השנייה של המזמור – מתארים את האירועים שאירעו את העם במצרים עד לחזרתו אל ארץ אבותיו. ההקבלה בין המחציות היא הקבלה כיאסטית.
[20] לפי פירושו של רש"י לפסוק יט (ראה הערה 15), תפיסה זו – שסיפור יוסף נועד לקיים את דברו-גזרתו של ה' – מפורשת בפסוק זה.
[21] המדרשים שהבאנו עד עתה מתאפיינים בכך שהם אינם נסמכים על לשון סיפורנו. ואמנם, ישנם מדרשים המביעים את תפיסת סיפורנו הזו בזיקה אל לשונו. לדוגמה, המדרש שהביא רש"י לפסוק ל"ז, יד "וישלחהו מעמק חברון" (מקורו בבראשית רבה פד, יג ובסוטה יא ע"א): "והלא חברון בהר… אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים 'כי גר יהיה זרעך' ". אלא שזיקה זו ללשון הסיפור אינה על דרך הפשט.
[22] ראה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת ויחי (תש"ס) בסעיף ב4 'ירידת יעקב למצרים'.
[23] לדוגמה: מ', א "ויהי אחר הדברים האלה…"; מ"א, א "ויהי מקץ שנתים ימים…".
[24] נגענו בשאלה זו בקיצור בעיוננו לפרשת תולדות הערה 1, ועתה, לרגל חשיבות השאלה ביחס לסיפור יוסף ואחיו, אנו מרחיבים בכך.
[25] פעם אחת בבמדבר ג', א "ואלה תולדת אהרן ומשה…", ופעם אחרת ברות ד', יח "ואלה תולדות פרץ…".
[26] הנה הם מקומות אלו:
ה', א זה ספר תולדת אדם…
ובהמשך הפרק מנויים עשרה דורות שמאדם עד נח.
י', א ואלה תולדת בני נח…
ובהמשך הפרק מנויים שבעים אבות האומות שיצאו מבני נח.
י"א, י אלה תולדת שם…
ובהמשך מנויים עשרה דורות צאצאי שם עד לאברהם.
י"א, כו ואלה תולדת תרח…
ובהמשך מנויים צאצאיו של תרח ומה שאירע לחלקם.
כ"ה, יב ואלה תלדת ישמעאל…
ובפסוקים שאחר כך מנויים שנים עשר בניו שהקימו שנים עשר שבטים.
ל"ו, א ואלה תלדות עשו הוא אדום.
ובפסוקים שאחר כך מנויים צאצאיו שנולדו לו בארץ כנען (ה).
שם ט ואלה תלדות עשו אבי אדום בהר שעיר.
ובהמשך מנויים צאצאיו שנולדו לאחר עזבו את אביו והתיישבו בהר שעיר (כמתואר בפסוקים ו-ח).
ואף בשני המקומות שבהם מצוי הצירוף 'אלה תולדות' מחוץ לספר בראשית (ראה הערה 25) בא לאחר אותו צירוף פירוט של צאצאים.
[27] באמת כבר על הפסוק (ה', א) "זה ספר תולדת אדם" כתב ספורנו: "זה סיפור תולדות וקורות המין האנושי", אולם יחיד הוא במקום זה (וראה גם דעת רמב"ן).
[28] כך פירש רמב"ן את הפסוק – ככותרת להמשך פרק ב', העוסק במטר ובהצמחת שיח השדה על פני האדמה. פרשנים אחרים, כגון רש"י, חזקוני וספורנו, פירשו פסוק זה על אותה דרך, אך ביחס לנבראים שבפרק א'.
[29] בעקבות ראב"ע הלך חזקוני, וכן פירשו רד"ק וספורנו אשר הכניסו שינוי – או ביאור – בדברי ראב"ע, כפי שנברר להלן. אף רש"י בפירושו השני (שהוא בעקבות בראשית רבה ל, ו) מבאר: "לימדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", אם כן אף הוא מפרש 'תולדות נח' כמטפורה, אולם לא כמטפורה לכלל קורותיו של נח (במבול) אלא רק לאמור בהמשך אותו פסוק: "אלה תולדת נח – [היותו] איש צדיק תמים"; פירוש זה נראה דחוק.
[30] את הפסוק (כ"ה, יט) "ואלה תולדת יצחק…" הסכימו הכול, מלבד ספורנו, לפרש על בניו של יצחק, עשו ויעקב, שלידתם מתוארת בהמשך. ואמנם פירוש זה דחוק מכמה סיבות, ורק ספורנו פירש שם על פי שיטתו במקומות האחרים: "ואלה תולדת יצחק – ילדי ימיו וקורותיו".
[31] בעברית המודרנית משתמשים במילה תולדות בשתי המשמעויות הללו שבדברי הפרשנים: קורותיו של אדם ('תולדות חיים') וקורותיה של תקופה ('תולדות העת החדשה'). הסמך לשימוש זה הוא פירוש ראב"ע וההולכים בעקבותיו, אולם פירושם נראה רחוק מן הפשט בגלל הטענות הנטענות כאן.
[32] רמב"ן ניסה לענות על קושי זה בהמשך דבריו ביחס לנח (שלא הביאונום למעלה), אך המעיין בדבריו יראה כי יש בהם דוחק רב.
מלבד הקושיה המשותפת לשני המקומות, ישנה קושיה מיוחדת בכל פירוש כזה של רמב"ן. בפרשת נח קשה הפער בין הכותרת "אלה תולדת נח" לבין פירוטה בפסוק ב: בין שני המקומות באות המילים "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את הא-להים התהלך נח". בפרשת וישב קשה הדבר שהכותרת "אלה תלדות יעקב" אינה זוכה כלל לפירוט אלא הכתוב מסתמך על הידוע מקודם: אם כן, מה צורך בכותרת?
[33] תיבה זו נוספה לגוף פירוש רשב"ם על ידי דוד ראזין במהדורתו (ראה דבריו במבוא למהדורתו עמ' 42 שכתב: "בהיותי נלחץ להוסיף על דברי כתב היד… הסגרתי הנוסף בשני חצאי מרובע"), ומשם הועתקה למהדורת הרב ברומברג ולחומש תורת חיים, ועל כן הבאתיה גם כאן. אולם הוספה זו בטעות יסודה, משום שבכל ספרי נביאים אין מופיע הצירוף 'אלה תולדות' – אלא רק בתורה (י"ב פעם) ובכתובים (פעם אחת), ראה ראש סעיף ה ובהערות 26-25. רשב"ם כתב אפוא דבריו בדקדוק.
[34] פירוש רשב"ם לפרשת נח לא נשתמר. הביטוי 'אלה תולדות פלוני' מופיע בהתייחסות אל בניו של האדם בלבד בכ"ה, יב "ואלה תלדת ישמעאל"; כ"ה, יט "ואלה תולדת יצחק"; ל"ו, א "ואלה תלדות עשו הוא אדום"; במדבר ג', א "ואלה תולדת אהרן…". כל שאר 'אלה תולדות פלוני' מתייחסים לבני בניו של האדם, דהיינו לדורות שהעמיד – עתים לדורות הסמוכים אליו ועתים לדורות המופלגים ממנו הרבה.
[35] חידושו של רשב"ם, שבזכותו נפתרת הבעיה הפרשנית שאנו דנים בה, הוא חידוש כפול. ראשית, הוא הבחין בכך ש'אלה תולדות פלוני' מתייחס גם לצאצאים רחוקים של האדם, ולא רק לבניו הישירים. שנית, הוא ביאר כי גם סיפור, אף אם הוא ארוך ומורכב, יכול להוות סיפור על העמדת תולדות (בנים או בני בנים), ועל כן ראוי סיפור כזה שייאמר בראשו 'אלה תולדות'.
[36] בכניסה לתיבה ובחיים בתוכה במהלך שנת המבול היו הגברים לחוד והנשים לחוד, "שנאסרו בתשמיש המטה", ראה עיוננו לפרשת נח סעיף ו2.
[37] רשימת עשרה דורות מאדם עד נח; רשימת בניו של ישמעאל; רשימת בני בניו של עשו.
[38] דבר זה קורה בעוד מקום בספר בראשית, שהוא שונה במקצת משלושת אלה שציינו. בפרק י"א, י-כה מובאת רשימה גנאולוגית שבראשה נאמר "אלה תולדת שם…". והנה, בהגיע הרשימה אל תרח נאמר שוב (כז):" ואלה תולדת תרח". נראה שזו אינה פתיחה לשמות שלושת בניו שנזכרו בפסוק הקודם, אלא לסיפור חייהם ומאבקם של בניו על הקמת זרע. גם כאן מתגלים קשיים בשני ענפים במשפחת תרח: הרן מת על פני תרח אביו ומשאיר בן יתום – את לוט; אברם נושא לאישה את שרי אך היא עקרה; תרח ושני הענפים 'הבעייתיים' הללו – אברם ולוט – עוזבים את עירם ומתחילים לנדוד.
בהמשך סיפור התורה יתגלה אברהם כענף הנבחר, ומאבקו על העמדת 'תולדה' יהיה נושא מרכזי בסיפור אודותיו. אפשר שמפני שאברהם העמיד משרה אשתו רק בן אחד לא נאמר בו הפסוק רב החשיבות 'אלה תולדות אברהם'.
אף העמדת זרע על ידי לוט תידון בסיפור התורה בהמשך.
הצלחתם של אברהם ולוט בהקמת זרע הם אפוא תולדותיו של תרח.
[39] ראה עיוננו לפרשת נח סעיף ו.
[40] זוהי דעת בית שמאי במשנה יבמות פ"ו מ"ו. דעה זו (שלא נקבעה להלכה) מתאימה לכך שהקמת זרע על ידי אישים שונים בתורה מתוארת בהולדת שני בנים: יצחק, יהודה מתמר, יוסף (שבהולדת בנו השני אמר 'כי הפרני א-לוהים') ומשה – שממנו למדו בית שמאי את דינם (כפי שביארה הגמרא יבמות סא ע"ב).
[41] יש להעיר כי בראש רשימת בניו של יעקב לא נאמר 'אלה תולדות יעקב' כשם שנאמר על עשו. אפשר שטעם הדבר הוא שהתורה אינה רוצה לכנות את בניו של יעקב שנולדו בחוצה לארץ 'תולדותיו של יעקב'. תואר זה שמור לבני בניו שעתידים להיוולד בארץ ישראל.
[42] בכך מתקשר נושא סיפורנו כפי שהגדרנוהו עתה עם נושאו כפי שהוגדר בסעיפים ג-ד לעיל, כסיפור ראשיתה של הגלות. נודעת חשיבות יתרה לעובדה שיעקב העמיד 'תולדות' – בני בנים רבים – בארץ כנען, ושירד למצרים לא 'במקלו' בלבד אלא בראש שבט בן שבעים נפש: הבסיס להתפתחות עם ישראל במצרים נוצר על אדמת ארצם היעודה, ולארץ מוצאם זו תהיה מגמת פניהם לשוב.
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי – האם חטאה אמנו בחטא זה? (בראשית ט"ז, א-טז)
"מֵאַרְצְךָ" – אל "הָאָרֶץ הַזֹּאת"
בראשית – ירידת אברהם למצרים – למען ייטב לי בעבורך