בעקבות פירושי ר"י אברבנאל מלבי"ם ורד"צ הופמן
קובץ word להורדה:
מנחת הנדבה ויחסה אל עולת הנדבה
א. שאלת סידורם הפנימי של קרבנות הנדבה בפרקים א'-ג'
פרשת ויקרא נחלקת לשני חלקים גדולים: בפרקים א-ג נידונים קרבנות הנדבה של היחיד – עולה, מנחה ושלמים (ובספרא מכונה חלק זה 'דיבורא דנדבה'); ובפרקים ד'-ה' נידונים קרבנות החובה של היחיד, הבאים לכפר על חטאים שונים – החטאת והאשם (ובספרא – 'דיבורא דחובה').[1]
חלקה הראשון של הפרשה – 'דיבורא דנדבה' – אכן נאמר בדיבור אחד של ה' (א', א), דיבור שבו כלולים חמישים פסוקים, והוא נחלק לשלושה חלקים דומים באורכם:
כבר הפרשנים הראשונים התלבטו בשאלת הסדר הפנימי של שלושת החלקים הללו. כך שואל ר"י אברבנאל בראש פירושו לפרשתנו (השאלה התשיעית):
למה זה זכרה התורה דיני המנחה ומינֶיהָ (פרק ב') קודם השלמים (פרק ג')? כי בהיות השלמים מן הבקר ומן הצאן, היה ראוי שיהיו בצוואה קודמים למנחה!
קדם לו בשאלה זו רלב"ג, והוא עונה עליה בביאורו לפרק ב' פסוק א[3]:
לפי שזכר מעשה העולה, שהיא באה בנדר ובנדבה, והייתה המנחה באה עם העולה, כמו שיתבאר במה שיבוא (- בפרשת שלח, במדבר ט"ו, א-טז מבוארת חובת 'מנחת נסכים', הבאה עם קרבנות הבהמה של היחיד ושל הציבור) הנה ביאר בזה המקום שיש לאדם להתנדב מנחה בפני עצמה, וביאר עניינה בכל אופניה.
אולם בצדק דוחה ר"י אברבנאל (בהמשך שאלתו המובאת לעיל) את תשובת רלב"ג זו:
ואומר אני, שגם כן היתה המנחה באה עם השלמים[4], ולכן היתה ראויה שתבוא אחריהם, לא קודם זכרון השלמים.
אלא שבמקום אחר בפירוש רלב"ג, לאחר שסיים לפרש את פרשת ויקרא[5], הוא מבאר את סדר הקורבנות בכל הפרשה, ושם הוא נותן טעם אחר להקדמת קרבנות המנחה לקרבנות השלמים:
ולפי שזכר העולה, שהיא באה בנדר ונדבה, השלים המאמר בקרבנות הבאים בנדר ונדבה. וזכר תחילה מה שהוא מהם קודש קודשים, והיא מנחת הסולת[6]… ואחר שהשלים זֵכר קודשי הקודשים הבאים בנדר ונדבה, זכר קודשים קלים הבאים בנדר ונדבה, והם השלמים[7].
תשובה זו מסתברת: אמנם ניתן לדרג את קרבנות הנדבה השונים לפי חשיבות הדבר המוקרב[8], ואז היה מקומן של המנחות הבאות מן הצומח לאחר סיום קרבנות בעלי החיים (כפי שסבר ר"י אברבנאל בשאלתו), אך דירוג הקרבנות לפי מידת קדושתם – לפי חומרתם ההלכתית, הגיוני אף הוא, ועל כן העדיפה התורה דווקא את הסדר הזה.
אלא שהשאלה העיקרית הנוגעת למקומו של פרק ב' במכלול קרבנות הנדבה אינה אם להעדיף סדר כזה או אחר מבין שתי אפשרויות הגיוניות כשלעצמן, אלא היא שאלה מסוג אחר, והיא חמורה בהרבה. לא רלב"ג ולא ר"י אברבנאל עמדו עליה, וספק אם תשובתו של רלב"ג תהא מספקת ביחס אליה.
הפרשן שעמד על שאלה זו הוא מלבי"ם, אלא שהוא אינו מנסח זאת כשאלה, וממילא גם אינו נדרש לענות על כך. הנה דבריו בביאורו לספרא 'התורה והמצוה' פרק ב' פסוק א (סימן צב):
"וְנֶפֶשׁ…" – דרך הכתובים, שבכל פרשיות שהן עניין אחד לא כפול שם הנושא. דהא לא אמר (בפרק א' פסוק יד) 'ונפש כי תביא עולת עוף' (- אלא נאמר: "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ"); או (בפרק ג', פסוק א) 'ונפש כי תביא שלמים' (- אלא נאמר: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ"), וכדומה, כי סמך על הנושא שהזכיר בראש העניין (א', ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'…".
רק בפרשה ועניין חדש, שהתחיל (- בה) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", יזכיר את הנושא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…" (ד', א-ב); "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ…" (י"ג, א-ב).
ואם כן, ממה שהתחיל פרשת מנחה במילת "וְנֶפֶשׁ" – מורה שהוא עניין חדש. כי הפרשה (- של קרבנות נדבה המתחילה בפרק א') מדברת בקרבן בהמה, כמו שכתוב (א', ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה…", וכוללת עולה ושלמים, ופרשת מנחה היא כמאמר מוסגר, שלכן מתחלת במילת "כִּי", לא במילת "אִם", כמו שביארתי זה היטב למעלה בסימן יב.
מלבי"ם טוען כי פרק ב' – פרשת המנחות – הוא "כמאמר מוסגר" שהוכנס בין פרק א' – דיני העולה – לפרק ג' – דיני השלמים. פרק ב' הוא פרשה בפני עצמה, ופרקים א' וְ-ג' יחדיו הם פרשה בפני עצמה. הכנסתו של פרק ב' בין פרקים א' וְ-ג' יוצרת אפוא חציצה בין שני חלקים של פרשה אחת!
שתי ראיות סגנוניות מביא מלבי"ם לטענתו: ראשית, פתיחת פרק ב' בנושא חדש "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב…" מעידה שכאן מתחיל ציווי חדש (אף שלא קדם כאן הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" כמו בדוגמאות שהביא מלבי"ם, וראה הערה 16 להלן). הנושא של פרקים א' ו-ג' מוצג בראש פרק א': "אָדָם כִּי יַקְרִיב…", ועליו נסמכים כל הדינים הבאים בהמשך פרק א' ובהמשך פרק ג'.
שנית, פרק ב' פותח במילה "כִּי", שאף היא מורה על פתיחת עניין חדש, ולא במילה "וְאִם" שהיא מאפיינת המשך דין קודם. טענה זו אין המלבי"ם מפרט, אלא הוא שולח למה שכתב לפני כן בסימן יב. ובכן, הבה נתבונן בדבריו שם, ונביא את מה שנחוץ לענייננו:
"אָדָם כִּי יַקְרִיב…" (א', ב) – העברי יציין המאמר התְּנאִיי באחד מחמישה דרכים: [א] במילת "כִּי", כמו "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כ"א, ב); "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה" (שם, ז). [ב] במילת "אִם" – "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים" (ויקרא ב', יד); "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (שמות כ"ב, א)… ומבואר אצלנו כי כל שימוש מיוחד בלשון, לא יתערב עם זולתו.
…כל ציווי תנאִיי, כשיצַוה לאמר: 'אם יהיה כך – עשה כך' או: 'אם תעשה כך – עשה כך', תתחיל תמיד במילת "כִּי". ואם יהיה המאמר ציווי תנאיי מוחלק מכמה חלוקות, אז התנאי הראשון, שבו התחלת המאמר, יבוא תמיד במילה "כִּי", ותנאֵי החלוקות יתחילו במילת "אִם": [1] "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי… אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא…; אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה…; וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד…" (שמות כ"א, ב-ו). [2] "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה…; אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ…; וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה…; אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ…; וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ…" (שם, ז-יא).
וכן נמצא בכל מקום, וזה יהיה לך למופת לדעת על ידו חיבור העניין בכללו.[9]
למשל פה (- בראש ספר ויקרא), התנאי הכולל לכל הפרשיות הוא: "אָדָם כִּי יַקְרִיב" (א', ב) שכולל עולה ושלמים. ואחר כך מבאר פרטי החלוקות: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר…" (א', ג); "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ…" (שם, י); "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ…" (שם, יד); "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, אִם מִן הַבָּקָר…" (ג', א); "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים…"; "וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ…".[10]
ופרשת מנחה שמתחלת במילת "כִּי" הוא מאמר מופסק בפני עצמו, מוסגר באמצע, כי במה שכתב (- בפרק א' פסוק ב) "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה" – אינו כולל מנחה.[11]
נמצא כי דיני העולה בפרק א' ודיני השלמים בפרק ג' הם שתי מחציותיה של פרשה הלכתית אחת, והם מהווים פירוט של כותרת משותפת לשניהם. וכך הוא מבנה הפרשה הזאת:
א', ב
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה[12]:
מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
| פרק א' | פרק ג' |
| ג אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ
מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ… |
א וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ
אִם מִן הַבָּקָר… אִם זָכָר אִם נְקֵבָה… |
| י וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ
מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. |
ו וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה'
זָכָר אוֹ נְקֵבָה… ז אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב… |
| יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה'
וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה… |
יב וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ… |
הדין הראשי הבא בכותרת הוא, שכאשר אדם חפץ להקריב מן הבהמה, הוא יכול להקריב מן הבקר ומן הצאן (- כבשים ועזים) בלבד. ושני מסלולים של שני קרבנות פתוחים לפניו: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ"; "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ". כל אחד משני הקרבנות הללו ניתן להבאה בשלוש דרכים, וקיימות בין הדרכים הללו הקבלות אחדות.[13]
פרק ב' העוסק בדיני מנחות הוכנס אפוא כמאמר מוסגר, וכך הוא חוצץ בין שתי מחציותיה של הפרשה ההלכתית האחת העוסקת בקרבנות בהמה.
באחדים מעיונינו עסקנו בתופעה שכינינו אותה 'סיפור מפוצל': סיפור שאינו כתוב ברצף, אלא מופיע מחולק בשני מקומות בתורה[14]. עתה אנו נפגשים בתופעה דומה בפרשה הלכתית, ונכנה זאת בהתאמה 'פרשה הלכתית מפוצלת'.
בכל מקום שבו אנו נתקלים בתופעה זו עלינו לשאול: מדוע פיצלה התורה את הסיפור או את הפרשה ההלכתית. ובמקומנו השאלה היא, מדוע פיצלה התורה את פרשת 'קרבנות הנדבה מן הבהמה', בהכניסה את דיני המנחות בין שתי מחציותיה של פרשה זו? לפלא הוא שמלבי"ם, אשר תיאר עובדות אלו בבהירות כה רבה, לא נדרש לשאלה זו.
אין זו כמובן שאלת 'סדר הדינים', שבה התחבטו רלב"ג ור"י אברבנאל. שאלת 'סדר הדינים' נוגעת לסידור הפנימי של פרטים בתוך פרשה אחידה. אולם אין זה המצב במקומנו. לפיכך גם תשובת רלב"ג שהובאה בסוף סעיף א של עיוננו נראה שאינה מספקת: העדפת סידור הקרבנות על פי מידת קדושתם – קודש קודשים ורק לאחריהם קודשים קלים, יש בה כדי להסביר סדר פנימי בתוך פרשה אחידה, אך ספק אם יש בה להסביר את פיצולה של פרשה שנושאה הוא 'קרבנות נדבה מן הבהמה' ואת הכנסת 'קרבנות מנחת נדבה' לתוכה, בדרך המשנה את נושא הפרשה, והגורמת חציצה בין חלקיה וזָרוּת סגנונית[15].
מסתבר כי למעשה כה מרחיק לכת מבחינה ספרותית יש טעם עמוק, ולא רק העדפת עיקרון סידורי כזה או אחר.
אחר הטעם העמוק הזה, אחר ה'אמירה הנסתרת' המובעת בלא אומר ודברים באמצעות השינוי המכריע הזה שעשתה התורה בדרך מסירת פרשיות אלו, אנו תרים.[16]
אף שר"י אברבנאל שאל אך על ההיגיון שבסדר הדינים, ולא את השאלה הספרותית החמורה שהצגנו בסעיף הקודם, ראוי לבחון את תשובתו לשאלה כפי ששאל אותה, שמא יהא בה כדי לענות גם על מה שאנו מתקשים בו. ובכן הנה תשובתו (בביאורו לְ-ב', א):
והנה נזכרו המנחות קודם השלמים לשני טעמים:
[א] כדי לסדר מדרגות העולות, כמו שזכרתי למעלה. ויען היתה המנחה מכללם (- של העולות), לכן אחרי שזכר עולת הבקר היותר משובחת, ועולת הצאן שהיא במדרגה אחריה, ועולת העוף שהיא אחריה, זכר המנחה, שהיא גם כן עולה, ומדרגתה אחרי עולת העוף. כי החי, מאיזה מין שיהיה, הוא משובח מהצומח. אמנם השלמים – לא היו עולה, ולכן נזכרו באחרונה.
רי"א מפנה בראש דבריו אלו לְמה שכתב בפירושו לפני כן על מדרגות העולות. הכוונה למה שכתב בפירושו לְ-א', י "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ", שם דן רי"א על סיבת ההבחנה שעושה התורה בין עולת בקר לעולת צאן אף שדיניהן שווים:
ואומר אני, שלמדנו מזה, שלא היו עולות הבקר והצאן שוות במדרגות מעלתן. אבל היתה עולת הבקר יותר חשובה, ולכך נזכרה ראשונה בפרשה בפני עצמה (- בפסוקים ג-ט). ואחריה במדרגת המעלה היתה עולת הצאן, ולכך באה עולת הצאן בפרשה בפני עצמה אחרי פרשת עולת הבקר (- בפסוקים י-יג). ואחרי עולת הצאן במדרגת המעלה היה עולת העוף, ולכך באה בפרשה בפני עצמה אחרי עולת הצאן (יד-יז). ואחרי עולת העוף במדרגת המעלה היה עולת המנחה, ולכך באה בפרשה בפני עצמה אחר עולת העוף (בפרק ב'). הרי שנזכרו העולות כולם כפי מדרגותיהם… וכאילו למדתנו בזה התורה, שכל נדיב לב שקרבת אלוהים לו טוב, הקרבן היותר נבחר שאפשר שיקריב הוא מהבקר. ואם אין ידו משגת, יקריב מן הצאן. ואם דל הוא ולא יוכל להקריב מן הצאן, יקריב מן העוף. ואם גם בזה לא תשיג ידו, יקריב את המנחה.
דבריו האחרונים של רי"א מקשרים אותנו לטעם השני שכתב מדוע הוקדמו המנחות לשלמים:
[ב] והטעם השני הוא, שהכתוב בפתיחת קרבנות הנדבה רצה לסדר קרבן עולה ויורד כקרבנות חובה[17]. ולזה, כמו שהזכיר שם (בראש פרק ה') קרבן מן הצאן, ואמר: "וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא… שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" (ה', ז); "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיא… עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת" (שם, יא). וכן בכאן, התחיל מן הבקר ומן הצאן, ואחר כך תורים אחריהם, ואחריהם, ואם דל הוא – הסולת.
המכנה המשותף לשני הטעמים שכתב רי"א הוא בתפיסה המתמיהה, שהוא חוזר עליה פעם אחר פעם בדבריו (ואנו סימנו זאת בהדגשת המקומות הללו) כי המנחה היא בעצם מין של עולה. וכשם שיש עולת בקר ועולת עוף, ישנה גם 'עולת מנחה'.
ההבדל בין הטעמים שנתן הוא דק: לפי הטעם הראשון סדר דיני העולה בפרקים א'-ב' הוא לפי חשיבותן האובייקטיבית של העולות השונות, שבתחתיתן נמצאת 'עולת המנחה'; לפי הטעם השני נקבע הסדר לפי יכולותיו הכלכליות של מתנדב העולה – היקר בראש (עולת בקר) והזול בסוף (עולת מנחה), מעין הסדר בקרבן עולה ויורד, שהוא קרבן חובה (- חטאת) הבא על עבֵרות מסוימות.
אם קרבן המנחה הוא בעצם סוג של עולה, אין מקום כמובן לעצם השאלה על סדר הדינים: ברור שקודם באים דיני העולה בשלמות וברציפות בפרקים א'-ב', ורק אחריהם באים דיני השלמים, וכמו שבאמת כתב רי"א: "אמנם השלמים – לא היו עולה, ולכן נזכרו באחרונה".
דברים אלו כמובן אינם מתאימים לתפיסה שתיארנו בסעיף הקודם בעקבות מלבי"ם, כי פרק א' ופרק ב' אינם פרשה אחת רצופה, אלא שתי פרשות שלכל אחת כותרת משלה (אלא שרי"א לא הבחין בדברים אלו).
אולם הקושי העיקרי שיש בדברי רי"א הוא בעצם הזיהוי שהוא מזהה בפשטות וכדבר המובן מאליו את קרבן המנחה עם קרבן העולה. על איזה בסיס הוא משתית זיהוי גמור זה בין שניהם, עד שהוא מכנה את המנחה 'עולת המנחה'? התורה מבחינה הַבְחֵן היטב בין שמותיהם של שני הקרבנות הללו, ובשום מקום אינה מכנה את המנחה בשם 'עולה', וכן לא ההפך, ובכן מניין לקח רי"א את המונח 'עולת המנחה'?
גם אופיה של המנחה שונה מאופיה של העולה בנקודה המרכזית המאפיינת את העולה: המנחה אינה נשרפת כליל, אלא רק חלק קטן ממנה, "אַזְכָּרָתָה", שהוא מלֹא קומצו של הכהן – מוקטר על המזבח, ואילו שאר המנחה – "הַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה", שזהו רוב רובה של עשירית האיפה, נאכל על ידי הכהנים. בעולה, לעומת זאת, אין כל אכילה מן הקרבן!
אמנם המנחה, כמו העולה, היא 'קודש קודשים', אך גם החטאת והאשם הם קודשי קודשים, ובכך הם דומים יותר למנחה, שבשלושתם חלק מן הקורבן מוקטר על המזבח, וחלק נאכל לכהנים.
ונסיים את שאלותינו שוב בהבחנה של מלבי"ם, כי פרשת העולה ופרשת המנחה הן שתי יחידות ספרותיות שונות, שבאמת אין ביניהן רצף, וזאת ראיה לכך שכל אחת משתיהן עוסקת בקרבן בפני עצמו!
ובכן, מה פשר דבריו המתמיהים של ר"י אברבנאל?
כנראה באופן בלתי תלוי בדברי ר"י אברבנאל הללו, הולך רבי דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא בדרך דומה, אולם בהבדל כפול:
ראשית, הוא מבסס את דבריו בפירוש על מלבי"ם, ועל כן אין הוא מזהה את קרבן המנחה עם קרבן העולה כפי שעשה רי"א, שכן לדידו שתי פרשות נפרדות הן, ואין הוא בא בדבריו אלא לברר את מה שלא בירר מלבי"ם, את שכנותן התמוהה – את 'המאמר המוסגר' שהוכנס באמצע פרשת קרבנות הנדבה מן הבהמה. את שכנותן של שתי הפרשות הללו הוא מבאר כהוראה של התורה על הקִרבה הרבה שבין קרבן העולה לקרבן המנחה (שאינם קרבנות זהים).
שנית, הרב הופמן מנמק ביסודיות, תוך הסתמכות רחבה על לשון הכתוב ועל כמה מדיני המנחה, את הקִרבה שהוא טוען לקיומה בין המנחה לבין העולה.
ובכן, הנה דבריו בביאורו לראש פרק ב' (עמ' קג-קה), שבהם הוא מציין קשרים שונים וקווי דמיון בין העולה למנחה. נחלק את דבריו ואת הדיון בהם לשני ראשי פרקים[18].
לאחר שפסוק ב בפרק א' מציין את קרבן הבקר (- והצאן) כקרבן העיקרי, ואחרי כן (בפסוק יד) ניתנו המצוות בענייני עולת העוף, ממשיכה התורה בחוקי קרבנות הסולת. כפי שיוצא מפרק ה' פסוק יא, באים גם שם (- בקרבן עולה ויורד) קרבנות סולת בקשר לקרבנות העוף. מסתבר אפוא, כי מנחת נדבה מתייחסת אותו היחס אל עולת נדבה כמו מנחת חוטא אל קרבן חטאת. כך תפס את העניין גם התלמוד במסכת מנחות קד ע"ב באמרו: "אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה 'נֶפֶשׁ'? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפש לפני"[19].
את הדמיון וההקבלה בין קרבן עולֶה ויורד לבין האפשרויות השונות של הבאת עולת נדבה ומנחת נדבה כבר ציין ר"י אברבנאל בטעם השני שנתן למיקומה של פרשת המנחה לאחר פרשת העולה. הרב הופמן אף חיזק טענה זו, כי המנחה היא קרבנו של העני שאין ידו משגת להביא עולת בהמה או עולת עוף, במאמר חז"ל ממסכת מנחות.
אף ששניהם אמרו דבר אחד, ראוי להדגיש את ההבדל בתפקידה של טענה זו בדברי כל אחד מהם: ר"י אברבנאל רואה בדיני עולת נדבה ומנחת נדבה (שאף היא סוג של עולה) מקשה אחת, המקבילה הקבלה אורגנית לדיני קרבן עולה ויורד. הרב הופמן, לעומתו, מתכוון לומר כי באמצעות הכנסת פרשת המנחות כמאמר מוסגר בתוך פרשת קרבנות הנדבה מן הבהמות, התכוונה התורה ליצור סמיכות פרשיות לא-טבעית בין עולת עוף לבין מנחת נדבה, ולרמוז בכך שמנחת הנדבה (שהיא אמנם קרבן בפני עצמו) יכולה לשמש את העני הגמור כתחליף לעולה היקרה של בעלי חיים.
בהמשך דבריו (עמ' קד-קה) מפתח הרב הופמן כיוון זה:
בירור זה אף מביאנו לגילוי הכוונה שבקרבן מנחה…
כבר העירונו לעיל (עמ' סה) כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה', אשר לו הוא צריך להקריב את מיטב הונו כאות הערצה…
ערך יותר נעלה נודע למנחה, כשהיא הוקרבה… ביד העני במקום העולה. הוא הקריב בזאת לא רק את קניינו, אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". מידת הסולת של מנחה הייתה צריכה להיות לפחות עשירית האיפה[20]. זאת היא, כפי שהעיר נכונה ש"ר הירש (- בפירושו כאן), מידת כלכלתו של בן אדם ליום[21].
והנה העני, שמוסר את לחם חוקו (- את מנת מזונו היומית) למזבח, הקדיש בו את הונו ואת נפשו[22] לאלוהים.
אף דבר זה מדמה את מנחת העני לעולה: העולה מבטאת כנראה מסירות נפש גמורה לה', כאשר הקרבן מייצג את מביאו[23].
ההקבלה שעושים רי"א והרב הופמן בין קרבן עולֶה ויורד לבין הדרגות השונות של העולה לרבות המנחה (פרקים א'-ב'), מעוררת את הקושיה הבאה: בקרבן עולה ויורד מבואר בכתוב כי האפשרות לרדת בדרגות קרבן החטאת הזה קשורה ברמתו הכלכלית של החוטא:
ה', ז וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה
וְהֵבִיא… שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה…
יא וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה
וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת…
אולם בקרבן העולָה לדרגותיו ובקרבן המנחה לא נזכר דבר בקשר למצבו הכלכלי של המביא!
דבר זה נובע מכך שהעולה והמנחה הנידונות כאן הם קרבנות נדבה, וכהסברו של הרב הופמן:
עם זאת (- שקרבן המנחה מיועד לעני), כל איש ואיש היה יכול להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה… זה מתאים למושג "נדבה" – שמביאים אותה ברצון חפשי: אף העשיר ביותר יכול להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה.[24]
עתה בא הרב הופמן לענות על השאלה הקשה ביותר העומדת לפני מי שמדמה את המנחה לעולה (שאלה שאותה העלינו בדיוננו על דברי רי"א בסעיף ג):
אמנם לכאורה סותר את ההנחה הזאת (- שהמנחה משמשת לעני תחליף לעולה) הדין, שלפיו המנחה אינה נשרפת כליל כעולה, אלא נאכלת כולה – מלבד "הקומץ" – לכהנים. אבל אחרי העיון נמצא גם בדין זה שבפרשתנו סיוע לדעתנו.
כדי להבין את תשובתו עלינו להקדים הקדמה זו:
קודשי קודשים שיש לכהנים חלק בהם הם החטאת והאשם והמנחה (והכתוב הדן במנחה מַשווה אותה בפירוש בפרק ו' פסוק י לחטאת ולאשם: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם").
והנה, הרב הופמן שם לב להבדל קבוע בין תיאור הכתוב את חלקם של הכהנים בחטאת ובאשם לבין תיאור חלקם במנחה:
| מנחה | חטאת ואשם |
| ב', ג וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. |
|
| ב', י וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. |
|
| ו', ט וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו…
בְּמָקוֹם קָדֹשׁ… י … חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. יא כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה'. |
ו', כב כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ (- חטאת)
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.
ז', ו כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ (- אשם) בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. |
| י', יב קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה'
וְאִכְלוּהָ… קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. יג …כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה'. |
י', יז מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת
בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם… |
ובכן, מה פשר ההדגשה החוזרת בכל מקום בקשר למנחה, כי אכילת הכהנים את הנותרת ממנה היא "מֵאִשֵּׁי ה' "? ומדוע לא נאמר הדבר אף לא פעם אחת בחטאת ובאשם?
"אִשֵּׁי ה' " הוא חלק הקרבן העולה באש – הוא חלק ה' בקרבן. המנחה, באופן עקרוני, הייתה ראויה כולה להיות מוקטרת על המזבח, כקרבן העולה. ואכן, ישנן מנחות המוקטרות כולן, והן 'מנחות הנסכים' המלוות את קרבנות העולה והשלמים. אולם ביחס למנחות הנדבה (וכן כמה מנחות נוספות) רצה ה', כי מלבד "אַזְכָּרָתָן" – הקומץ מהן המוקטר על המזבח, תינתן "הַנּוֹתֶרֶת" לאכילת הכהנים – מתנה משלו, ממה שראוי היה להיות מוקטר כולו לה': "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי".
הנה דברי הרב הופמן:
המנחה באה כעולת העני, כי הלא היא 'אשה ה' ', אלא שה' נתן אותה כולה, חוץ מן הקומץ, לכהנים. ומכיוון שהמנחה והעולה – דין אחד להם, הוצרך הכתוב לצוות (ב', ג): "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' ". הנותרת היא בעצם גם כן "אִשֵּׁה ה' ", והמנחה שווה גם לעניין זה לעולה, אבל ה' נתן את הנותר הזה לאהרן ולבניו לחוק
(- לקצבה).
אין הדבר כן בקרבנות החטאת והאשם: חלקם של הכהנים בקרבנות אלו ראוי להם מעיקרא, ולא כשארית ממה שהיה ראוי להישרף על המזבח. אכילת הכהן את חלקו בקרבנות אלו, יש לה תפקיד בהשגת מטרתו של הקרבן, לכפר על חטאו של מביא הקרבן:
י', יז מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא
וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'!
אם כן, חלקם של הכהנים הוא אמנם "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים", אולם זוהי חובתם לאכול חלק זה של הקרבן, ואין זו מתנה שה' נותן להם 'מאשיו'.[25]
ועתה מביא הרב הופמן ראיה חזקה ביותר להבחנה זו שעשה בין מנחות הנדבה לבין החטאת והאשם, שאכילת הכהן בהם אינה מאותה הסיבה. הוא הראה כי על כן גם משתנות ההלכות בקשר לכך:
הוכחה מפתיעה לדעתנו אפשר למצוא בעובדה, כי במקרים של מנחה שלפי הדין אינה נאכלת לכהן, היינו מנחת כהן, היא נשרפת כליל על גבי המזבח. כי מכיוון שהכהן לא יקבל אותה, היא חוזרת שוב להיות "אִשֵּׁה לַה' ".
נבאר את דבריו: בסיום "תורת המנחה" בפרשת צו נאמר על מנחת הכהן המשיח ("מנחת חביתין"):
ו', טו וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ… יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר.
ואחר כך נאמר על כל המנחות:
טז וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל.
נראה שהטעם לכך הוא, שאין הדבר מתקבל שהכהן יאכל את המנחה שהוא עצמו הביא לה', כי אז אין ניכר שהוא מקבל את חלקו 'מאשי ה' '. במקרה זה, חוזרת המנחה להיות מה שהיא ביסודה – קרבן המוקטר כליל לה' – עולה! ועתה נשוב לדברי הרב הופמן:
לעומת זאת החטאת, במקרים שאסורה הייתה לכהנים, כגון החטאות בפרק ד' פסוקים ג וְ-יג, לא נשרפו (- החלקים שבדרך כלל נאכלים על ידי הכהנים) על גבי המזבח, אלא מחוץ למחנה!
הבה נסביר זאת: חטאת 'רגילה', צריך הכהן להזות מדמה "עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" (ד', כה), ועל החטאת הזאת נאמר "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה" (ו', יט). אולם ישנן חטאות אחדות שחשיבותן רבה יותר: הכהן נכנס עם דם החטאת אל הקודש – אל אוהל מועד, ומַזה אותו אל פני הפרוכת ונותן ממנו על קרנות מזבח הקטורת (ובשעיר החטאת של יום הכיפורים, נעשית ההזאה בקודש הקודשים). כאלו הן, בין השאר, חטאת הכהן המשיח (ד', ה-ז) וחטאת הקָהל (שם, טז-יח). חטאות אלו מכונות 'חטאות פנימיות' על שום שהזאת דמן נעשית בקודש פנימה, ועליהן נאמר:
ו', כג וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ
לֹא תֵאָכֵל, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף!
מדובר בשׂרֵפתו של אותו חלק של הקרבן, שאילו היה בחטאת החיצונית – 'הרגילה', היה נאכל על ידי הכהן. בחטאות הפנימיות נאסר הכהן באכילת חלקו בקרבן, וחלק זה נשרף באש. היכן הוא נשרף?
ד', יב וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר (- של חטאת הכהן המשיח, וכמובן מלבד החלק שכבר עלה על המזבח) אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ…
ובכן, מדוע אין הפר מוקטר כולו על המזבח? התשובה על כך היא שפר זה אינו עולָה הנשרפת על המזבח כליל, אלא חטאת, שרק חלקה ראוי למזבח. חלק הכהנים בחטאת אינו יכול להפוך לחלק המזבח. וכשאין הכהנים רשאים לאכול את חלקם – מוּצָא חלק זה לשריפה מחוץ למחנה.
הוכח אפוא מה בין חלק הכהנים במנחה לבין חלקם בחטאת ובאשם[26], והוכח היותה של המנחה ביסודו של דבר קרבן עולה![27]
בסעיף זה אנו חפצים להוסיף ולהשלים את דבריו המרשימים והמשכנעים של הרב הופמן.
בדיני המנחות אנו מוצאים שני מונחים שבהם משתמשת התורה בעקביות, והם מיוחדים למנחות מכל שאר הקרבנות. המונח האחד הוא "אַזְכָּרָה", החוזר בתורה שבע פעמים ביחס למנחות שונות (ואינו מופיע עוד בשום הקשר אחר). ה'אזכרה' היא חלק המנחה המוקטר על גבי המזבח.
המונח השני הוא "נּוֹתֶרֶת", והוא הכינוי שבו מכנה התורה את חלק הכהנים במנחה (ב', ג; ב', י; ו', ט; י', יב).
נדמה כי תפיסת המנחה כעולָה, הראויה ביסודה להיות כולה 'אישה לה' ', אך ה' נתן מ'אשיו' את חלקה הגדול לאכילת הכהנים, ו'הסתפק' בקומץ ממנה שיוקטר על גבי המזבח – תפיסה זו מבארת את שני המונחים הללו המיוחדים למנחות.
שורש המילה 'אזכרה' הוא זכ"ר, והשאלה היא את מי או את מה מזכירה האזכרה?
רש"י בפרקנו (ב', ב) מפרש:
אזכרתה – הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח.
דברי רש"י הללו אינם ברורים: האם האזכרה היא זכרון המנחה או שהיא מזכירה את בעליה? במקום אחר בספר ויקרא משתמע פירוש ברור למילה 'אזכרה', וגם רש"י פירש שם בבהירות. בפרשת אמור, כ"ד, ה-ט, מופיעה פרשת לחם הפנים, שאף הוא מנחה. לחם הפנים נאכל כולו על ידי הכהנים, ואף בו מופיע הביטוי המיוחד למנחות, שאכילת הכהנים היא "מֵאִשֵּׁי ה' ":
כ"ד, ט וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם.
ובכן, גם לחם הפנים ראוי היה להיות מוקטר כולו (כעולת ציבור), אך ה' נתנוֹ לכהנים "מאשיו". מה אפוא מוקטר מלחם הפנים? דבר זה נאמר לפני כן בפסוק ז:
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת (- על כל אחת משתי מערכות לחם הפנים) לְבֹנָה זַכָּה
וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'.
הלבונה שניתנה על שתי מערכות לחם הפנים היא המוקטרת על גבי המזבח "אִשֶּׁה לַה' ", ובכך היא 'מזכירה' את הלחם עצמו, שראוי היה אף הוא להיות אשה לה', אלא שה' נתנו לכהנים מאשיו.
האזכרה היא אפוא 'תזכורת' למנחה השלמה, נציגה שלה! וכך פירש שם רש"י:
והיתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה – שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת… והיא לזיכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ (- במנחת נדבה) שהוא אזכרה למנחה.
בסוף דבריו מבאר רש"י, שאף הקומץ המוקטר במנחת נדבה הוא אזכרה למנחה השלמה, שרובה נאכל על ידי הכהנים.
כינוי החלק המוקטר של המנחה 'אזכרה', נובע אפוא מתפיסת חלק זה כמייצג המנחה השלמה, שהייתה ראויה כולה להיות מוקטרת על המזבח.
כיוצא בכך, כינוי חלק הכהנים במנחה "נּוֹתֶרֶת" מביע בבירור שחלק זה הוא השארית ממה שהוקטר על גבי המזבח. ומפורש הדבר בפרק י' פסוק יב:
קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.
כביכול, ה' אכל והותיר מסעודתו, ואת הנותר הזה הוא מעניק לכהנים. זו גם הסיבה שהכהנים חייבים לאכול את מנחתם מצה (ו', ט-י), אף שאיסור חמץ נוגע רק למזבח (ב', יא-יב: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'… וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ"). כיוון שאכילת הכהנים היא "מֵאִשֵּׁי ה' ", מן הנותרת של האזכרה המוקטרת אשה לה', חייבת אכילתם להיות זהה לזו של המזבח: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, [- שהרי] חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי" (ו', י).[28]
הרב הופמן בדבריו, לא הסביר מדוע דווקא מן המנחה נתן ה' מ'אשיו' – מן הראוי להיות כולו אישה לה' – לכהנים. מדוע לא נתן להם מן העולה? והרי המנחה ביסודה אף היא עולה היא!
התשובה על כך פשוטה: הכהנים מקבלים למזונם חלף עבודתם במקדש בשר ולחם – בשר מן הקרבנות שהם מקריבים; ולחם – מן המנחות. והנה, בשר קרבנות הנאכל על ידי הכהנים בא מן השלמים הבאים בנדבה, וכן מן החטאות ומן האשמות. אם כן, ישנם מספיק קרבנות בהמה שמהם יאכלו הכהנים, ואין צורך להפקיע את העולה מהקטרתה כליל על המזבח. ברם מניין יאכלו הכהנים לחם? השלמים הבאים בנדבה אינם כוללים אפשרות של הבאת מנחה, ואף החטאת והאשם הם קרבנות בהמה[29].
המקור התדיר לאכילת לחם של הכהנים הוא אפוא מנחות הנדבה של היחידים ומנחת הציבור של לחם הפנים (המחולק לכהנים מדי שבת בשבתו). מנחות אלו אמנם ראויות היו להיות אישה לה' בשלמותן, אך מתוך דאגתו לכהנים נתן להם ה' חוק (- קצבה) מאשיו, ו'הסתפק' ב'אזכרה' של המנחה השלמה בלבד.
* * *
עם סיום עיוננו, כדאי לזכור מניין הגענו (בעקבות ר"י אברבנאל והרב הופמן) להגדרה פוקחת העיניים של קרבן מנחת הנדבה: בעקבות מלבי"ם, נוכחנו בקיומה של בעיה ספרותית ביחס למקומו של פרק ב' – דיני המנחות – במכלול קרבנות הנדבה. פרק ב' הוכנס כ'מאמר מוסגר' בין הפרקים א' ו-ג' שהם פרשה אחידה, והפך פרשה זו למפוצלת. שאלנו מה טעם הדבר, והתשובה שענה על כך הרב הופמן הייתה: כדי לסמוך את מנחות הנדבה לעולת הנדבה. בסמיכות זו רומזת לנו התורה שיש קשר פנימי עמוק בין שני הקרבנות הללו. ואף שהקרבנות שונים הם – שמותיהם שונים; דיניהם שונים; והם שייכים לפרשות הלכתיות שונות ונבדלות – בכל זאת שורש משותף להם, ואף שימושם כקרבנות נדבה נעשה לצורך דומה של המקריב אותם – לשם הבעת אותה כוונה בעבודתו את ה'.
הערות:
[1]. על מִבנה זה של פרשת ויקרא עמדנו ביתר אריכות בעיוננו לפרשה זו בסדרה הראשונה.
[2]. בכל אחד משלושת החלקים מצויים פסוקים שאינם שייכים רק לנושא הנידון באותו חלק:
בפרק א' – פסוקים א-ב משמשים כותרת לכל ההמשך.
בפרק ב' – פסוקים יא-יג הם דינים כלליים, חלקם נוגעים לכלל המנחות וחלקם לכלל הקרבנות.
בפרק ג' – פסוק יז מורה על איסור אכילת חלב ודם.
[3]. מהדורת ברנר-כהן (הוצאת מעליות, מעלה אדומים תשס"ג) עמ' 21.
[4]. חיוב מנחת הנסכים חל גם על שלמים, כמבואר בפרשת הנסכים: "וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה …" (במדבר ט"ו, ג).
[5]. עמ' 77 (ראה הערה 3).
[6]. פעמיים נאמר על מנחת הנדבה שהיא "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים": ב', ד; ב', י. המשמעות ההלכתית המעשית של הגדרה זו, שהיא נאכלת אך לזכרי כהונה ורק בחצר המקדש.
[7]. השלמים הם 'קודשים קלים', ומשמעות הדבר מבחינת דיניהם, שהם נשחטים בכל מקום בעזרה (ולא בצפון כקודשי קודשים), ונאכלים גם לישראל (בטהרה), וגם מחוץ למקדש במגבלות הקבועות בהלכה.
[8]. סדר זה מאפיין הן את פרק א' עצמו – עולה מן הבקר; עולה מן הצאן; עולה מן העוף, והן את פרק ג' עצמו – שלמים בן הבקר; שלמים מן הכבשים (שהאימורים המוקרבים על המזבח מהם כוללים גם את האליה); שלמים מן העִזים.
[9]. בהמשך סימן זה מבאר מלבי"ם את הטעם להבחנה זו בין "כִּי" בראש פרשה הלכתית לבין "אִם" בראש סעיפי המשנה של אותה פרשה:
והטעם לזה, כי יש הבדל בין מילת "כִּי" ובין מילת "אִם" כשמשמשין בלשון 'אי'. שמילת 'אִם' מורה תמיד הספק והחלוקה, ובא לפעמים עם שני החלוקות: 'אם תיטיב ואם לא תיטיב', 'אם השמאל ואם הימין'… ולפעמים מוזכר רק חלוקה אחת וההפך מובן מעצמו.
… אבל מילת "כִּי" ישתתף עם מילת כאשר, שמדבר בדרך ודאי 'כאשר יהיה זה – יהיה זה'… ולכן בתחילת המאמר – התנאי יתחיל תמיד במילת "כִּי", אחר שעניינו: כאשר תעשה כך, ולא ספק, כי מדבר על הצד שיהיה הדבר. ופירוש "אָדָם כִּי יַקְרִיב "- כאשר יקריב; "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" – כאשר תקנה.
אבל החלוקות שבאמצע המאמר בא בהם מילת "אִם" שמוֹרה החלוקה והספק…
ובכל זה, בין מילת "כִּי" בין מילת "אִם" – שניהם יורו על הרשות ולא על החובה.
[10]. בהמשך דבריו מדגים מלבי"ם את הכלל גם בפרק ד' בהמשך פרשתנו:
וכן בדיני החטאת, התחיל התנאי הכולל (פסוק ב) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה…", ותחתיו חלוקות פרטיות מצויינים במילת "אִם": "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא…" (פסוק ג); "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ…" (פסוק יג); …"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא…" (פסוק כז); "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ" (פסוק לב).
[11]. על דברים אלו יש להקשות: הרי אחת החלוקות (- אחד מסעיפי המשנה) של הדין הראשי "אָדָם כִּי יַקְרִיב…מִן הַבְּהֵמָה" היא "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ" (א', יד), ובהמה אינה כוללת עוף! יש לענות על כך, כי "וְאִם מִן הָעוֹף…" הוא סעיף משנה ב"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ "(א', ג), וקרבן העולה הוא ביסודו קרבן בהמה, ועל כן הוא מהווה סעיף משנה בדין הראשי "אָדָם כִּי יַקְרִיב…מִן הַבְּהֵמָה". אולם קרבן מן הצומח אינו קרוי 'עולה' אלא 'מנחה', ואינו מתייחס כסעיף משנה, לא לדין הראשי שכותרתו בפסוק ב, ולא לדין המשני שכותרתו בפסוק ג.
[12]. כתבנו את הפסוק שלא על פי פיסוק הטעמים, שהרי הטעם המפסיק, האתנח, נמצא תחת התיבה "לַה'". כפי שכתבנו אנו את הפסוק, פירשו אותו רס"ג ורמב"ן. נראה שבעלי הטעמים התקשו במה שהתקשינו בהערה הקודמת: אם כותרת הפרשה מתייחסת אך לקרבן "מִן הַבְּהֵמָה", כיצד נאמר בהמשכה "וְאִם מִן הָעוֹף…"? לפיכך הם פירשו שהכותרת מסתיימת במילים "קָרְבָּן לַה'", ולפני המילים "מִן הַבְּהֵמָה" יש להשלים בדמיון "אִם", והרי זה כבר סעיף משנה של הדין הראשי. וכך פירש ר' נפתלי וויזל את כוונתם.
[13]. האפשרות הראשונה בשני הקרבנות היא הבאה מן הבקר (אלא שבעולה – זכר בלבד, ואילו בשלמים – אם זכר אם נקבה).
האפשרות השנייה בשני הקרבנות היא הבאה מן הצאן, אלא שבשלמים מתפרטת אפשרות זאת בראשונה דווקא בהבאת כבש. הטעם לכך הוא שחלק המזבח בכבש רב יותר מאשר בעז – האליה המכילה חֶלב רב (שאינו חלב האסור באכילה) מוקרבת, ודבר זה אינו קיים בעז. בעולה, הנשרפת ממילא כליל, אין כל חילוק בין כבש לעז.
האפשרות השלישית בקרבן עולה היא עולת עוף, ואילו בשלמים אין אפשרות להבאת עוף.
על אף הבדלים אלו, נשמר בשתי המחציות מבנה דומה: חלוקה לשלוש פסקאות, המסודרות מן המובחר יותר אל הפחות מובחר.
[14]. ראה בנספח לעיוננו לפרשת חיי שרה בסדרה השנייה עמ' 101-96; בעיון לפרשות מטות-מסעי באותה סדרה סעיף ד עמ' 312-309; בעיון לפרשת וזאת הברכה באותה סדרה עמ' 485-481; בעיון לפרשת ויחי בסדרה השלישית (כולו).
[15]. הזרות הסגנונית היא: א. סעיף המשנה "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ" (פסוק ג) רומז לאפשרות של קרבן אחר מן הבהמה, אך בהגיע הקורא לדיני המנחה שבפרק ב' נותר רמז זה בלתי ממומש. ב. הפתיחה של פרק ג' – "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" – אינה יכולה להתקשר כסעיף משנה אל מה שקודם לה (- מנחת ביכורים או כל מנחה אחרת), והיא הופכת תלויה בלא דין יסודי ('כי'), שהיא באה לשמש סעיף משנה שלו.
[16]. אלמלא היה פרק ב' מהווה מאמר מוסגר בתוך 'פרשת קרבנות הנדבה מן הבהמה', מה היה מקומו הראוי? התשובה היא: לאחר פרק ג', כאפשרות נוספת להבאת קרבנות נדבה, אך לא מן הבהמה, אלא מן הצומח. זו הסיבה שאין בראש פרק המנחות פסוק כמו 'וידבר ה' אל משה לאמר', שהרי פרק זה הוא חלק מן 'הדיבור של הנדבה'. נמצא, כי הכנסת פרק המנחות למקום שהוכנס אליו, הוא שינוי סדר פנימי במכלול דיני קרבנות הנדבה – 'דיבורא דנדבה'.
שינוי דומה נידון להלן בעיוננו לפרשת תזריע סעיף ג: "סדר פרשיות הטומאה והטהרה בפרשות תזריע-מצורע". מקומה הראוי של פרשת היולדת (פרק י"ב) הוא בסיום דיני הטומאה שמקורם באדם החי (- בסיום פרשות תזריע-מצורע), ואילו בפועל, הוקדמה פרשה זו לעמוד בראש מכלול זה של דיני הטומאה.
בשני המקומות התורה 'משבשת' את הסדר ההגיוני לסידור פרשיותיה כדי להביע על ידי כך אמירה עקרונית. על כן העיסוק בסדר הפרשיות אינו עניין טכני בלבד: מתוך בירור הדברים הללו נחשפים לעתים גם עקרונות הלכתיים מרכזיים. במקומנו 'שיבוש הסדר' חמור אף יותר מבפרשות תזריע-מצורע, כיוון שלא זו בלבד שפרשת המנחות נעקרה ממקומה הראוי למקום חדש, אלא שקביעתה במקום החדש משבשת את הרצף של פרשה הלכתית אחרת. לפיכך התביעה להעניק משמעות למעשה זה נמרצת יותר.
[17]. בגוף הספר כתוב "בקרבנות חובה", והמשפט השלם אינו מובן. אימצנו בהעתקת דברי רי"א את הצעת התיקון הזעיר של מהדיר פירוש רי"א לספר ויקרא, הרב אבישי שוטלנד (ירושלים תשס"ה, עמ' 48, הערה 14). שינוי בין צורת האותיות בי"ת וכ"ף הוא שינוי גרפי בלתי מורגש.
[18]. בהבאת דברי הרב הופמן נטלנו חֵרות לשַׁנות את סדר הדברים, להשמיט ולהוסיף לפי צורך עיוננו, אך שמרנו את כוונת דבריו.
[19]. א. רש"י הביא את מאמרו זה של רבי יצחק, תוך שהוא מבאר את ראשיתו: "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה". ואכן בראש פרשת קרבנות הנדבה נאמר (א', ב) "אָדָם כִּי יַקְרִיב…". אולם בקרבנות החובה נאמר פעמים רבות 'נפש', אולי משום שהם נועדו לכפר על נפש החוטא.
ב. בגמרא מנחות קד ע"ב מובא מאמר נוסף של רבי יצחק, המסביר ייחוד נוסף של קרבן המנחה על רקע היותו מובא בידי העני:
אמר רבי יצחק, מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמישה מיני טיגון הללו (- מנחת סולת; מנחת מאפה תנור – חלות או רקיקין; מנחת מחבת; מנחת מרחשת)?
משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו (- המלך) שהוא עני. אמר לו: עשה לי מן חמישה מיני טיגון כדי שאהנה ממך.
האפשרויות המגוונות הניתנות למביא המנחה, להביאה לאחר שהשקיע בה פעולות הכנה והפכה למאכל מוכן, מיוחדות לקרבן נדבה זה, והן משמשות מעין פיצוי לעני על שאינו יכול להביא קרבן בהמה.
[20]. דבר זה אינו מפורש בפרשת המנחות בפרק ב', אך הוא נזכר במנחות רבות אחרות, כגון מנחת חוטא (ה', יא) ומנחת חביתין (ו', יג).
[21]. את זאת אנו למדים מפרשת המן (שמות ט"ז) שעליו נצטוו (שם פסוק טז) "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", ובסופה של אותה פרשה נאמר (פסוק לו) "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא".
[22]. פרנסתו של האדם, שבה תלויים חייו, מכונה על דרך המיטונימיה 'נפשו' (דברים כ"ד, ו): "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל".
[23]. השְׁווה לבראשית כ"ב, יג: "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".
[24]. דבר זה אינו נכון בקרבן עולֶה ויורד: העשיר שחטא אינו רשאי להביא חטאת עוף במקום חטאת בהמה, וודאי לא מנחת חטאת. אולם בקרבנות הנדבה, ההבחנה בין עשיר לעני אינה אלא על פי המציאות הרווחת, ומדוייקים הדברים במאמרו של רבי יצחק שהובא למעלה: "מי דרכו להביא מנחה? עני". רוב מביאי המנחה היו עניים, אך זוהי 'דרך העולם' ולא הלכה מחייבת.
ראוי לציין כאן ששיעור המנחה – עשירית האיפה – הוא רק שיעור מינימום, אך ניתן להביא גם הרבה יותר, ואם כן עשיר יכול היה להביא מנחה זו בהתאמה לעושרו (או להביא מנחות בתדירות גבוהה, מה שקשה יותר לעשות בקרבנות בהמה).
[25]. הרב הופמן מעיר שדווקא בקרבן שלמים מצאנו ביטוי דומה לזה שחוזר בקרבנות המנחה (ז', ל; ז', לה). נאמר שם שהחזה והשוק הניתנים לכהן, ניתנים לו מאישי ה'. הרב הופמן מבאר זאת בכך שקרבן השלמים היה קיים בישראל עוד לפני הקמת המשכן, והיה נאכל כולו על ידי המקריב, מלבד החלבים החזה והשוק שהוקטרו על גבי המזבח. אולם לאחר הקמת המשכן ניתנו החזה והשוק לכהנים, ואם כן ניתנו להם הללו "מאִשֶּׁי ה' " שנהגו קודם לכן. הוא מוכיח את הנחתו זו ביחס לשלמים מדיני איל המילואים, ומוסיף: "אבל לעומת זאת, חטאת ואשם לא היה בהם חלקם של הכהנים מעולם 'אשה לה' ', כי לפני מתן החוקים לא היו חטאות ואשמות".
[26]. באמצעות הבחנה עקרונית זו בין חלק הכהנים במנחות לחלקם בחטאות ובאשמות מבאר הרב הופמן תופעה מעניינת: חלק הכהנים בקרבנות השונים (חטאת, אשם, שלמים) נידון בתורת הקרבנות שבפרשת צו (פרקים ו'-ז'), אך לא נידון כלל בדיני הקרבנות שבפרשתנו, בפרקים א'-ה'.
יוצא דופן הוא קרבן המנחה הנידון בפרק ב', כי ביחס אליו נאמר פעמיים כי הכהנים מקבלים את הנותרת מן המנחה (פסוקים ג; י).
בעמ' נה כותב על כך הרב הופמן: "את הסיבה להזכרת חלק הכהנים (- בפרק ב') אפשר למצוא אולי בכך, כי במנחה, הנחשבת לעולת העני, היה צורך להדגיש כי היא לא הוקטרה על המזבח כדרך שאר העולות, כי אם נאכלה על ידי הכהנים".
[27]. מחמת היותה של מנחת הנדבה ביסודה קרבן עולה היא נחשבת קודשי קודשים כמו העולה, ולא קודשים קלים כשלמי נדבה.
[28]. ראה דברי הרב הופמן בתחתית עמ' מד.
[29]. אמנם בקרבן החטאת הקרוי 'עולה ויורד' ישנה גם אפשרות לעני המרוד להביא מנחה, וזו נאכלת לכהנים (ה', יג), אך זהו מקרה נדיר, המצטרף לעוד מנחות נדירות שהכהנים אוכלים מהן (כגון מנחת העומר הבאה פעם בשנה), ואין די באלו לספק לחם לכהנים.
