האם האישים בסיפורנו מודעים לסיבתיות הכפולה בסיפור יוסף ואחיו?
קובץ word להורדה: 11vayigash_10
הסיפור הגדול על יוסף ואחיו החותם את ספר בראשית מדגים את אחד העקרונות החשובים ביותר בסיפורי המקרא בכלל: עקרון 'הסיבתיות הכפולה'.[1] להתרחשויות שונות המתוארות בסיפור המקראי ישנו הסבר הגיוני טבעי: מעשיהם של בני אדם שהסיפור חושף בפנינו את מניעיהם גורמים לתוצאות שונות. ברם המעיין בסיפור עצמו או בהקשר הרחב שבו הוא מופיע יגלה מישור אחר וגבוה יותר של סיבתיות: רצון ה' ותכניתו הם המתגשמים באותה התרחשות המתוארת בסיפור, ובני האדם, הפועלים מתוך מניעיהם שלהם, הופכים, שלא מדעתם ולעתים גם שלא בטובתם, למגשימיה של הכוונה הא-לוהית.[2]
לסיפור ירידת יעקב וביתו למצרים המופיע בפרשתנו בראש פרק מ"ו ישנה הנמקה ברורה מאוד בסיפור הגדול שהחל בפרשת וישב: קנאה ושנאה בין בני יעקב לבין יוסף אחיהם הביאו למכירתו של יוסף מצרימה, ולבסוף הביאו פיוס והשלמה ביניהם לאיחוד מחדש של המשפחה בשנות הרעב תחת חסותו של יוסף במצרים.
ברם המתבונן בסיפורנו בהקשרו הרחב, הכולל את ספר בראשית בשלמותו וכן את ראשיתו של ספר שמות, יודע כי לשינוי הדרמטי הזה בקורות משפחת יעקב קדמה גזרת ה' שנאמרה לאברם בברית בין הבתרים:
ט"ו, יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם
וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
בירידת יעקב וזרעו למצרים החלה גלות זו להתממש. דבר זה מתברר אמנם בוודאות רק בראשיתו של ספר שמות. בני יעקב אשר לא שבו לארצם לאחר עבור שנות הרעב, ואף לא לאחר מות יעקב, מגלים כי השהייה הנעימה שהייתה להם במצרים בתחילה, הופכת לגלות מרה שממנה אינם יכולים לצאת עוד בכוחות עצמם.
מזווית הראייה הזאת, שבה ההשגחה הא-לוהית מביאה להגשמת תכניותיה באמצעות מעשי בני אדם, סיפור יוסף ואחיו מהווה תחבולה, או מוטב קובץ תחבולות, שמטרתן לגרום לירידת יעקב וביתו למצרים לשם התחלת הגלות,[3] וכדברי מדרש תהילים למזמור ק"ה (פסוק טז):
קודם שבא יעקב למצרים, כמה מנגנאות (- תחבולות) נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים.
בבראשית רבה (פו, ב) המשילו את התחבולה שבאמצעותה גלגלה ההשגחה את ירידת יעקב מצרימה במשל:
לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (- לבית מטבחיים) ולא היתה נמשכת. מה עשו לה? משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין (- שהרי גזרת גלות נגזרה עליו), אמר הקב"ה: בני בכורי (- הוא יעקב) ואני מורידו בבזיון?!… אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו.
ונחתום את סדרת הציטוטים מדברי חז"ל שמשותפת להם ההתבוננות בסיפורנו מן הזווית הזאת, בדבריו הידועים של ר' יוחנן המובאים במסכת שבת פט ע"ב:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (רש"י: כדרך כל הגולים, שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם), אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע י"א, ד): "בחבלי אדם אמשכם,[4] בעבֹתות אהבה…"
ישנם סיפורים במקרא שבהם האישים הפועלים בסיפור מודעים לממד הא-לוהי של ההתרחשות, ומודעות זו עצמה עשויה להשפיע על מהלכיהם.[5] בסיפורים אחרים מתגלה הממד הזה לאישים הפועלים רק בסיום הסיפור, כשמתברר להם בדיעבד כי קידמו שלא מדעת את רצון ה' שלא ידעו עליו.[6] וישנם סיפורים שדבר זה אינו מתגלה לאישים הפועלים בסיפור, אך הכתוב מגלה זאת לנו, הקוראים.[7]
בסיפור יוסף ואחיו נראה לכאורה כי האישים הפועלים לא היו מודעים לסיבתיות הכפולה הנידונה לעיל,[8] ואף הסיפור עצמו אינו מעיד עליה.[9] רק הכרתו של הקורא את ההקשר הרחב, כלומר את מה שקדם לסיפור יוסף ואחיו בספר בראשית (- ברית בין הבתרים) ואת מה שיבוא לאחריו בספר שמות (- תיאור הגלות), היא המלמדת על הסיבתיות הכפולה בסיפורנו.[10]
אמנם קיימת בסיפורנו תודעה מפורשת של סיבתיות כפולה אחרת ביחס לאירועים.
בהתוודעו לאחיו אומר להם יוסף:
מ"ה, ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה
כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם…
ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם
לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.
ח וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים…
ושוב הוא חוזר על תפיסה זו של האירועים לאחר מות אביו (נ', יט-כ). אולם הסיבתיות הכפולה שעליה מדבר יוסף אינה זו שבה אנו דנים בעיוננו: יוסף אינו מדבר על גלות במצרים ועל הגשמת דבר ה' בברית בין הבתרים, אלא על הצלת המשפחה מן הרעב (ראה הערה 8), ואילו מבחינת הסיבתיות הכפולה שהוצגה בסעיף א ושתידון גם בהמשך עיוננו, הרעב עצמו והירידה למצרים כדי להינצל ממנו הן חוליות בהשתלשלות שנועדה להתחיל את הגלות במצרים, והגלות – היא היא המטרה!
אך הנה במקום אחד בסיפורנו מתגלה התכנית הא-לוהית הרחוקה לרגע קצר, לא רק לנו, הקוראים, אלא לאבינו יעקב.
תיאור ירידת יעקב וביתו למצרים בא ביחידה סיפורית קצרה בת תשעה פסוקים, ויחידה זו תעמוד במרכז עיוננו:
מ"ה, כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי
אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
מ"ו, א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע
וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.
ב וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה
וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה
כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה
וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם
בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.
ו וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן
וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.
ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.
…
כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה
וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן.
ראשית, הבה נעיר בקיצור הערות הנוגעות לתיחום הסיפור ולמבנהו:
א. סיפורנו חותם את החטיבה השלישית בסיפור הגדול על יוסף ואחיו.[11] חטיבה זו כוללת שלוש יחידות סיפוריות ובהן מתוארות שלוש ירידותיהם של האחים למצרים:
כל אחת משלוש היחידות פותחת ביזמה של יעקב לירידה למצרים:
רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.
יזמה אחרונה זו של יעקב היא הקובעת כי כאן מתחיל סיפור הירידה השלישית (שהפעם כוללת את יעקב ואת כל ביתו, והמניעים שלה שונים מאלו של שתי הירידות הקודמות). בפסוקים הקודמים, בסוף פרק מ"ה, מיידעים האחים את יעקב בכך ש"עוֹד יוֹסֵף חַי", אולם פסוקים אלו (כה-כז) הם חלק מתיאור שיבתם של האחים ממצרים ועדיין אין בהם אזכור מפורש של ירידה נוספת למצרים.[12]
ב. נראה כי היחידה הסיפורית השלישית חותמת בפסוק כח בפרק מ"ו שבו מסתיים סיפור הירידה למצרים בהגעת יעקב וביתו אל תכלית מסעם "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן". אלא שבין פסוק ז לפסוק כח נפתחות כעין סוגריים ובהם פירוט שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שבעים נפש. רשימה גינאולוגית זו (פסוקים ח-כז) אינה חלק מן הסיפור, אלא היא מהווה סוג ספרותי שונה הנכלל כ'אי' בתוך הסיפור.[13] מקומה אחרי פסוק ז נובע מכך שהרשימה הזאת מפרטת את האמור בפסוק ז "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו… וְכָל זַרְעוֹ". משהסתיים פירוט שמות הבאים מצרימה, בא הפסוק החותם את סיפורנו בתיאור הגעתם אל אותו החלק במצרים שאליו התכוון יעקב להגיע – אל ארץ גושן.[14]
ג. סיפורנו הוא 'סיפור מסע' – סיפור על יציאה מארץ אחת והגעה אל ארץ אחרת. אופיו זה הוא הקובע את חלוקתו לשתי מחציות:[15]
מחצית א – מ"ה, כח – מ"ו, ד – מחברון לבאר שבע[16] וההתגלות בבאר שבע[17]
מחצית ב – מ"ו, ה-ז; כח – מבאר שבע למצרים
שתי המחציות כמעט שוות באורכן: במחצית הראשונה 61 מילים ואילו במחצית השנייה 59 מילים.
בבואו לבאר שבע – קצה גבולה המיושב הדרומי של ארץ כנען – נאמר על יעקב:
מ"ו, א וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.
מדוע עשה כן?
כאשר המניעים לפעולה של דמות בסיפור המקראי אינם כתובים במפורש, על הקורא להתאזר בסבלנות: לכשייווכח מה היא התוצאה של אותה פעולה, יוכל להניח בדרך כלל שמניעיו של הפועל היו מכוונים לאותה תוצאה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".[18] ובמה שנוגע לסיפורנו: ניתן להניח שכוונת יעקב בזבחים שזבח הייתה לבקש מאת ה' שיתגלה אליו רגע לפני עזבו את הארץ.
בקשה שמבקש אדם מאת ה' שיתגלה אליו מביעה בדרך כלל מצוקה.[19] אולם מה מקום יש למצוקה בשעה שיעקב הולך להתאחד עם בנו האהוב, שאותו חשב במשך עשרים ושתיים שנה למת? והרי המניעים שהביאו את יעקב לצאת מחברון ולהגיע לבאר שבע בדרכו למצרים מפורשים בדבריו, ואין בהם אלא שמחה:
מ"ה כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי!
אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
עלינו להתבונן אפוא בתוכן התגלות ה' ליעקב כדי לדלות ממנו תשובה לשאלתנו.
מ"ו, ב וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה
וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב
וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!
ג וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה
כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה
וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
"'אל תירא מרדה מצרימה' – אין אומרין 'אל תירא' אלא למי שהוא מתיירא", כך מעיר חזקוני בביאורו לפסוק ג. ובכן, לצד שמחתו של יעקב על פגישתו הקרובה עם יוסף בנו האהוב, ישנה בו יראה מפני הירידה למצרים. אולם מדוע היה ירא יעקב מכך?
רד"ק מוצא רמז לתשובה על כך עוד במעשה הזביחה של יעקב בְ-מ"ו, א:
"ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק" – אמר כן לפי שיצחק אביו היה רצונו לרדת מצרים מפני הרעב, ואמר לו הא-ל (כ"ו, ב): 'אל תרד מצרימה'. וזבח הוא (- יעקב) זבחים בבאר שבע שהיא בקצה ארץ כנען.[20] וקודם שיצא מן הארץ רצה לדעת רצון הא-ל, אם ימנענו כאשר מנע מאביו יצחק או לא. וזבח זבחים כדי שתבוא אליו רוח הנבואה.
ולפי זה מפרש רד"ק את כוונת תשובת ה' בהתגלותו ליעקב:
"אנכי הא-ל א-להי אביך" – שמנעתיו מרדת מצרים, אבל לך אני אומר שלא תירא מרדת שם…
תשובה זו, קשה לקבלה: ראשית, רצונו של יעקב לקבל הוראה מאת ה' להיתר ירידתו למצרים או לאיסורה אינה סיבה ליראה שלו מן הירידה למצרים, עד שהקב"ה צריך לומר לו "אַל תִּירָא".
שנית, אין דינו של יעקב כדינו של יצחק: יצחק לא יצא מעודו מן הארץ, אף לא לשם מציאת אישה בחרן,[21] ואילו יעקב עזב את הארץ למשך עשרים שנה כדי להקים משפחה, ויציאתו מן הארץ קיבלה אישור מאת ה' בהתגלות שהתגלה לו ה' בבית אל. נראה אפוא שאין כל מניעה מיעקב לרדת מצרימה בעת הרעב, כשם שעשה גם אברהם זקנו, מה עוד שכאן מתוספת מטרה כה חשובה כראיית בנו האובד.
לרמב"ן יש תשובה אחרת לשאלה מדוע היה יעקב ירא לרדת למצרים, ואף הוא דן בכך בפירושו לפסוק א (ד"ה ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק):
כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו,[22] וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק,[23] שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו.[24]
ובכן, יעקב "ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו", והיה מודע אפוא למשמעות הנסתרת של האירועים הנפלאים שגלגלו את ירידתו למצרים. כלומר, הוא מודע ל'סיבתיות הכפולה' של ההתרחשות שבה הוא עומד.
אולם על כך לשאול: מניין ליעקב אותה ודאות 'כי הגלות יתחיל בו ובזרעו', וכי עתה, בירידה זו, מתחילה אותה גלות? ידיעת דבר ה' לאברהם בברית בין הבתרים אינה מספקת: מי אומר שזמנו של דבר ה' להתחיל להתממש הוא דווקא בשעה זו? הרי יוסף הזמין את אביו ואת ביתו למצרים רק לחמש שנות הרעב הנותרות!
פירושו של חזקוני, שבו פתחנו את הדיון ביראתו של יעקב, נראה יותר משאר הפירושים.[25] הנה דבריו בשלמות:
"אל תירא מרדה מצרימה" – אין אומרין 'אל תירא' אלא למי שהוא מתיירא. לפי שהיה יעקב מתיירא ואומר:
עכשיו שאני יורד למצרים, קרבו הימים שנאמר לזקני גזירת שעבוד ועינוי על זרעו בארץ לא להם?
אמר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה".
אם לאביך הזהרתי, באתי לך להבטיחך:
אם קרבו ימי שעבוד ועינוי, גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך (י"ב, ב) "ואעשך לגוי גדול".
היינו "כי לגוי גדול אשימך שם".
מדבריו נראה, שיעקב, שיודע על גזרת שעבוד ועינוי בארץ לא להם שנאמרה לזקנו, חושש שמא עכשיו, בשעה שהוא יורד למצרים, הוא מביא על עצמו ועל זרעו את קיום הגזרה, ועל כן הוא מתיירא. הוא זובח זבחים לא-לוהי אביו כדי שיתגלה אליו בנבואה ויפיג את חששו.[26]
ובכן, כיצד מרגיע ה' את יראתו של יעקב? ה' דווקא מאשר את צדקת חששו של יעקב! זהו המקום אפוא בסיפור הגדול על יוסף ואחיו שבו מורם המסך לרגע, וליעקב מתגלה המטרה הא-לוהית של העלילה כולה:
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם!
כדי שמשפחת יעקב תהפוך ל'גוי גדול' במצרים, אין די בחמש שנות הרעב שבהן סברו יוסף ואחיו שהם ישהו במצרים (ראה הערה 8 לעיל), אלא נחוצים לכך דורות רבים.
ה' אכן מאשר את חששו של יעקב, אולם הוא מנסה לרכך את הבשורה המרה בשתי דרכים: ראשית, מבליט ה' את הצד החיובי בגלות זו העומדת על הפתח: בה, ודווקא בה, תתקיים הבטחת ה' לאבות (וליעקב עצמו) להפוך את זרעם לגוי גדול: "אם קרבו ימי שעבוד ועינוי, גם קרבה הברכה שברכתי את זקנך 'ואעשך לגוי גדול'".
שנית, ה' מצרף הבטחות אישיות ליעקב:
ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה
וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
הבטחה ראשונה שניתנה ליעקב – "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" – מזכירה הבטחה דומה שניתנה לו בבית אל בצאתו לגלות הראשונה בחייו:
כ"ח, טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ
אף ההבטחה השנייה – "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" – מזכירה את דבר ה' ליעקב בבית אל, בהמשכו:
וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…
אלא שבסיפורנו מלמד ההקשר כי העלאתו של יעקב תהא כבר לאחר מותו, וכוונת דבר ה' היא שיעקב יזכה להיקבר בארץ, בקבר אבותיו.[27] ואם כן, מזכירה הבטחת ה' הזו ליעקב את מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים:
ט"ו, יג יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם…
טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.[28]
ההבטחה האישית השלישית ליעקב חותמת את דבר ה' ואת המחצית הראשונה של הסיפור הקצר הזה:
וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
מעגל חייו של יעקב, שביקש כל חייו לישב בשלווה ולא עלה בידו, יסתיים סוף סוף בשלווה המיוחלת, כאשר יוסף, שלמען הפגישה עמו יורד יעקב למצרים, הוא שיעצים את עיני אביו במותו וידאג לקבורתו בארץ כנען.
המחצית הראשונה של סיפורנו פותחת בהזכרת שמו של יוסף – "עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי", וגם חותמת בהזכרת שמו – "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". במהלך המחצית הזאת עובר יעקב תהליך נפשי מורכב וקשה, והופעת שמו של יוסף בשני קצות המחצית מסמלת את השינוי הכרוך בתהליך הזה.
בראש סיפורנו יוזם יעקב את המסע לבאר שבע, מתוך קריאה של שמחה "רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי!". שמה של מצרים אינו נזכר בשני הפסוקים הראשונים של הסיפור, כאילו מנסה יעקב להדחיק את העובדה שכדי לראות את יוסף עליו ללכת מצרימה. על כל פנים יוסף הוא הזרָז של הליכת יעקב.
בבואו לבאר שבע, עיר קצה גבולה הדרומי של ארץ כנען, נעצר יעקב ממהלכו הנלהב, וזובח זבחים לא-לוהי אביו מתוך חשש ומצוקה: האם אין עזיבתו את הארץ עתה מהווה ראשיתה של גלות ארוכה, זו שנגזרה על זרעו של אברהם? ההתלהבות שבראשית המסע מתחלפת עתה בפקפוק וברתיעה.
בדבר ה' ליעקב בשלושת הפסוקים הבאים, מתחלפת סיבת מסעו של יעקב: הסיבה עתה אינה הסיבה האנושית הטבעית – אהבת אב זקן לבנו האבוד שנתגלה לו פתאום, אלא סיבה עמוקה וכואבת – יש הכרח בירידה למצרים כדי להתחיל את הגלות. כאן ניתנת ההודעה ליעקב על הסיבתיות הכפולה של האירועים, ומה שיעקב יכול היה רק לשער ולחשוש מפניו הופך לו לוודאות. פעמיים נזכר שמה של מצרים בדבר ה', כדי להדגיש שזהו יעד המסע, דבר שיעקב ניסה אולי להדחיק. ומה עם יוסף? יוסף הופך עתה מהיותו סיבת ההליכה (ועל כן הופיע שמו בראש הסיפור, כשיעקב יזם את היציאה למסע), לפיצוי הניתן ליעקב על ירידתו למצרים, ועל כן שמו מופיע בסיום דברי הנחמה שאומר ה' ליעקב.
כמה מתאים לתהליך המתואר במחצית זו המשל שהמשילו רבותינו בבראשית רבה פו, ב:
לפרה שהיו מושכין אותה למקולין, ולא היתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה.
האם הועילו דברי הנחמה והחיזוק שאמר ה' ליעקב?
הבשורה שנתבשר יעקב, שירידתו עתה למצרים היא ראשיתה של גלות ממושכת לו ולזרעו אחריו, על אף כל ריכוכיה, הממה את יעקב ונטלה ממנו כל שביב שמחה. דבר זה בא לידי ביטוי בכמה אופנים בסיפור.
1. מישראל ליעקב
שמו של אבינו מופיע בשבעה מקומות בסיפורנו (ובוודאי משמש בו כמילה מנחה) אלא ששם זה מתחלף במהלכו. בראש הסיפור מופיע שלוש פעמים השם 'ישראל' בשלושה פסוקים רצופים: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל…" (מ"ה, כח); "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל…" (מ"ו, א); "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל…" (שם, ב).
במחצית השנייה, לעומת זאת, מופיע השם 'יעקב' שלוש פעמים בשני פסוקים: "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל[29] אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם, ה); "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ" (שם, ו).
החילוף בין שני השמות נעשה עוד במחצית הראשונה של הסיפור, בפנייתו של ה' ליעקב:
מ"ו, ב וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב![30] וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!
עמד על חילופין אלו רמב"ן בביאורו לפסוק ב:
"ויאמר יעקב יעקב" – אחר שאמר לו השם (ל"ה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא, וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלושה פעמים!
אבל קראו 'יעקב' לרמוז, כי עתה לא ישור עם א-לוהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלֹה, כי מעתה הגלות תתחיל בו… 'יעקב' הוא עתה ברדתו שם.
2. מנוסע לנישא
בראש סיפורנו יעקב הוא שיזם את ההליכה – "אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ", והוא שהולך בראש משפחתו – "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ".
אולם לאחר שנתגלתה לו בדבר ה' משמעות הירידה למצרים – תש כוחו: בקושי הוא קם לאחר אותו לילה בבאר שבע – "ויקם יעקב מבאר שבע". עתה אין הוא המוביל את משפחתו, אלא הוא מובל על ידי בניו:
ה וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת…
כשם שהם נושאים את טפם ואת נשיהם בעגלות, כך הם נושאים את יעקב אביהם.[31]
3. מיחיד לרבים
לא רק חולשה תקפה את יעקב במחצית השנייה של הסיפור, אלא שהיחס בין משקלו בסיפור לבין משקל בני משפחתו התהפך: במחצית הראשונה מובלטת דמותו של יעקב לכל אורכה ואילו משפחתו נזכרת אך ברמז בפסוק כח "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ". אולם במחצית השנייה מושם דגש דווקא על המשפחה, ודמותו של יעקב הופכת משנית. בני ישראל הם הפעילים במחצית זו, ומלבדם נזכרים טפם נשיהם מקניהם ורכושם. ושוב נזכרים "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו… בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ" של יעקב, כאלו שהביא אִתו מצרימה. בירידה לגלות אין חשיבות ליעקב האיש אלא דווקא לזרעו.
4. מן "העגלות אשר שלח יוסף" אל אלו "אשר שלח פרעה"
בפסוק שקדם לתחילת סיפורנו נאמר:
מ"ה, כז וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
אולם בתיאור הירידה בפועל, לאחר שנתגלתה האמת המרה ליעקב, נאמר:
מ"ו, ה וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם…
בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.
אמנם אין סתירה בין שני תיאורי העגלות הללו, שהרי קראנו ביחידה הסיפורית הקודמת: "וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם" (מ"ה, יט). ויוסף עשה כמצוות פרעה: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה" (שם, כא). אולם מדוע מתוארות העגלות הללו בשני תיאורים שונים? נראה כי שני התיאורים הללו מציינים שתי נקודות תצפית שונות של יעקב על אותן העגלות.
מאמרו של ר' יוחנן שהבאנו בסוף סעיף א של עיוננו – "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: 'בחבלי אדם אמשכם בעבֹתות אהבה'" – מתאים מאוד לראשיתו של סיפורנו. אולם לאחר שגילה ה' ליעקב את האמת על ירידתו לגלות מצרים, הפכו 'חבלי האדם (- זה יוסף) ועבותות האהבה' – "הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף", אם לא לשלשלאות של ברזל, הרי לכלובים של זהב – "בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ".
הערות:
[1] נראה שאת המונח 'סיבתיות כפולה' טבע יחזקאל קויפמן בדברים שבעל פה. ראה י"א זליגמן, 'מחקרים בספרות המקרא' (ירושלים תשנ"ב), במאמרו "גבורת האדם וישועת הא-ל", עמ' 62 הערה 1.
[2] במקרים רבים הכוונה הא-לוהית היא לגמול עם הצדיק כצדקתו או עם הרשע כרשעתו, אך יש שהתכננית הא-לוהית אינה קשורה דווקא בגמול.
העיקרון של סיבתיות כפולה קרוב למה שרמב"ן מכנה 'נס נסתר'. רמב"ן מבאר את משנתו בעניין הנס הנסתר בכמה מקומות בכתביו. הנה דבריו בויקרא כ"ו, יא: "הברכות (- בפרשת בחוקותי) אף על פי שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם, כאשר פירשתי, והם אפילו ליחיד העובד… וכבר ביארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה שלום לנו מן האויבים… בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה היפך מפני זרעֵנו השנה השביעית". רמב"ן מדבר אמנם על התממשות הכוונה הא-לוהית במסגרת הטבע הפועל כדרכו, ואילו אנו – במסגרת המעשה שעושים בני אדם כדרכם.
[3] בעיוננו לפרשת מקץ בסדרה השנייה בסעיף ג דנו בשאלה האם זהו נושא הסיפור על יוסף ואחיו, והערנו על כך שדבר זה לא נאמר במפורש בסיפור הגדול הזה. בשאלה זו נעסוק גם בהמשך עיוננו הנוכחי.
[4] 'אדם' הוא כינוי ליוסף בכמה מקומות במקרא ובדברי חז"ל. ראה מ' זיידל, 'חקרי מקרא', בפרק "אדם – זה יוסף", ירושלים תשל"ח, עמ' קנז-קס.
[5] לדוגמה, המלכת דוד על ידי כל שבטי ישראל בחברון, המתוארת בראש פרק ה' בשמואל ב. ההשתלשלות ההיסטורית הטבעית שהביאה לידי כך מתוארת לאורך פרקים רבים בספר שמואל, אך מאחרי כל זאת נמצאת הבחירה הא-לוהית בדוד, שקדמה לכל אותה השתלשלות, ובאה לידי ביטוי במשיחתו החשאית על ידי שמואל בבית אביו (שמ"א ט"ז). שבטי ישראל מודעים לכך, והם מנמקים את פנייתם לדוד בנימוק כפול: א. "גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל"; "וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל". (פסוק ב שם).
[6] נראה שכזה הוא הסיפור על מעשי יאשיהו בבית אל במל"ב כ"ג, טו-כ. יאשיהו אינו מודע לכך שבמעשיו אלו הוא פועל "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" כשלוש מאות שנה לפניו, כמסופר במל"א י"ג. אך בראותו את ציון קברו של איש הא-להים, הוא שואל (שם יז): "מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה?", ונענה: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר: הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל" – רק עתה מתברר ליאשיהו כי במעשיו הגשים נבואה קדומה.
[7] כששלמה מגרש את אביתר מהיות כהן לה' אך אינו הורגו (מל"א ב', כו-כז) הוא עושה זאת ממניעים מקומיים הקשורים למעשיו של אביתר שנעשו באותה שעה, ולמעשים אחרים שעשאם בימי דוד ושלמה מכיר אותם. אך הכתוב מגלה לנו (מה ששלמה כנראה לא ידע) כי מעשה זה של שלמה היה "לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה" – דבר ה' זה מופיע בשמ"א ב'.
בסיפור פילוג המלוכה במל"א י"ב אנו מוצאים דוגמאות לכל שלוש האפשרויות שנידונו למעלה ובהערות 5, 6, 7: הסיבה הטבעית לפילוג מתוארת בפרק זה בפירוט – התנהגותו השחצנית של רחבעם שדחה את תביעת העם להקל את עול המס מעליהם. אולם בפרק הקודם מופיע הטעם הא-לוהי לפילוג – עונש על חטאי שלמה. רחבעם לא היה מודע לכך, והכתוב מגלה לנו, הקוראים, כי מאחרי דחיית תביעת העם יש נימוק נוסף (שם טו): "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה', לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" – דבר ה' זה הוא נבואת אחיה לירבעם בפרק הקודם (פסוקים כט-לט). ירבעם, העומד בראש העם בניהול המשא ומתן עם רחבעם, דווקא מודע לסיבתיות הכפולה, אך נראה שאין היא משפיעה על מהלכיו: הוא אינו תופס את המלוכה, אלא נקרא על ידי העדה למלוך על ישראל (י"ב, כ).
רחבעם חוזר משכם לירושלים ומכנס את עמו למלחמה כדי להשיב לעצמו את המלוכה, ואז עומד שמעיה איש הא-להים ואומר לרחבעם בשם ה' (פסוק כד): "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה". כאן מתגלה אפוא גם לרחבעם הסיבתיות הכפולה (אם כי באופן כללי ביותר), וידיעה זו עצמה משפיעה על האירוע: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'".
[8] אף אם יעקב ובניו היו מודעים לדבר ה' לאברם בברית בין הבתרים, דבר שאין להוכיחו אך גם אין סיבה לשלול אותו, הם לא היו מודעים לכך שבירידתם למצרים הם מתחילים גלות ממושכת. בתודעתם הם ירדו לשם רק כדי להינצל מן הרעב שיימשך עוד חמש שנים (ראה דברי יוסף לאחיו בְ-מ"ה, ט-יא ודברי האחים לפרעה בְ-מ"ז, ד).
[9] בכך אין סיפורנו יוצא דופן. ישנם סיפורים נוספים במקרא שגם בהם רק מחמת ההקשר מבין הקורא כי לאירוע המתואר ישנה סיבתיות כפולה. לדוגמה, כאשר מייעץ אחיתופל לאבשלום לבוא אל פילגשי אביו ואבשלום מקיים עצה זו (שמ"ב ט"ז, כ-כג), מסתבר שלא היועץ ולא מקבל העצה היו מודעים לנבואת נתן לדוד על מעשה בת שבע (שמ"ב י"ב, יב), וגם הכתוב אינו מזכיר שבמעשה אבשלום התקיימה נבואת נתן (אף כי אולי הוא רומז אליה במילים "לעיני כל ישראל" בפסוק כב).
[10] חסרון זה במקרא מילאו חז"ל בדרשותיהם, הן בכאלו המתבוננות בסיפור בכללותו ומציינות את הסיבתיות הכפולה שבו, כגון אלו שהובאו בסוף סעיף א, והן בכאלו המוצאות רמזים בפרטי הסיפור עצמו על דרך הדרש, כגון: "וישלחהו מעמק חברון" (ל"ז, יד) – "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים 'כי גר יהיה זרעך'" (רש"י על פי מדרשים שונים).
פרשנות של סיפורנו ברוח המדרשים הראשונים שהזכרנו מצויה כבר במקרא, במזמור ק"ה בתהילים – ראה בנספח לעיוננו לפרשת מקץ בסדרה השנייה.
[11] על מבנה הסיפור הגדול וחלוקתו לארבע חטיבות שבהן יותר מעשר יחידות סיפוריות עמדנו בראש עיוננו לפרשת מקץ בסדרה השנייה. על נושאה של החטיבה השלישית עמדנו שם, ובהערה 4 פירטנו את שלוש היחידות הסיפוריות הכלולות בה. הדברים בעיון הנוכחי שונים בפרט אחד – בהכללתו של פסוק נוסף בחטיבה זו, ראה בהמשך דברינו.
[12] א. אמנם דבר זה נרמז בפסוק כז: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף" (כלומר, דברי יוסף בפסוקים ט-יא, שעיקרם "רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"); "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו". אולם דברים אלו נועדו לשכנע את יעקב כי "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם… כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם".
ב. חתימת היחידה הסיפורית השנייה במילים "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" עומדת כניגוד לחתימת היחידה הסיפורית הראשונה (מ"ב, לח) "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה".
ג. ההבחנה בין סיום היחידה השנייה לפתיחת השלישית עולה גם מן המעבר בין השם יעקב בפסוקים החותמים … "וַיָּבֹאוּ… אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם", לשם ישראל בפסוקים הפותחים את היחידה הבאה: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל… וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל".
ד. החלוקה לפרקים החמיצה את ההבחנה בין היחידה השנייה לשלישית בפסוק אחד – מ"ה, כח.
[13] היותה של הרשימה מעין מאמר מוסגר בא לידי ביטוי בכך שהיא מהווה פרשת מסורה בפני עצמה. על 'איים' נוספים בסיפור הגדול ראה בעיוננו לפרשת מקץ בסדרה השנייה, הערה 1.
[14] א. ההבהרה שזהו המקום שאליו תכנן יעקב להגיע באה באמצעות השימוש בעבר מוקדם – "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" – 'שלח' עוד קודם למסופר בפסוקים הקודמים על בואו מצרימה.
ב. לולי נראה את פסוק כח כחותם הסיפור הקודם, יהא עלינו לראותו כפותח את הסיפור הבא. דבר זה קשה הן מבחינת תוכנו של הפסוק, העוסק בעניין סדרי ירידת המשפחה למצרים – נושא הסיפור הקודם – והן מבחינת סגנונו: בדרך כלל אין סיפור מתחיל בכינוי רומז לדמות ששמה לא נתפרש עדיין, והיה צריך לומר 'ואת יהודה שלח יעקב לפניו…'. אף השימוש שעושה פסוקנו בעבר מוקדם מייחס את האמור בפסוק זה לאירועים הקודמים.
ג. בהכלילנו את פסוק כח בסיפור ירידת יעקב וביתו למצרים אנו חוזרים ממה שכתבנו בעיון לפרשת וירא בסדרה השנייה הערה 7, ובעיון לפרשת מקץ באותה סדרה הערה 4.
[15] השווה לדברינו על סיפור מסעו של אברהם מחרן לארץ כנען בעיון לפרשת לך לך משנה זו סעיף ה.
[16] העיר באר שבע מציינת במקרא את גבולה המיושב הדרומי של ארץ כנען, ועל כן המחצית הראשונה מתארת אירועים שאירעו עדיין בארץ, לקראת המשך המסע והיציאה מן הארץ למצרים.
[17] אף ביציאתו הקודמת של יעקב לחוצה לארץ, בראש פרשת ויצא, הוא זכה בהתגלות לילית במקום חנייתו לאחר היציאה לדרך. אלא שאז דווקא יצא מבאר שבע ופנה צפונה, ומקום חנייתו היה בית אל.
[18] א. הפתגם בניסוחו זה לקוח מן הפיוט של ר' שלמה אלקבץ 'לכה דודי', אולם בניסוחים שונים במקצת הוא מופיע כבר בספר הכוזרי (מאמר ג, עג) ובמקורות נוספים בני התקופה. ראה 'אוצר המשלים והפתגמים' של דוידזון, ערכים 2039-2038.
ב. את העיקרון הפרשני שעמדנו עליו למעלה הבאנו גם ביחס למקרה דומה לזה שלנו – לקרבנו של נח שהקריב לאחר יציאתו מן התיבה. ראה עיוננו לפרשת נח בסדרה השנייה סעיף ד2 והערות 36-35 שם.
סיפור יוסף ואחיו מציג לפנינו קשת שלמה של מעשים שעשה יוסף בשעה שהתנכר לאחיו, שהמניעים להם אינם מפורשים בכתוב. הן עצם התנכרותו לאחיו והן פרטים רבים ושונים במהלך התנכרותו, אינם מוסברים לקורא. השימוש בכלל שהצענו למעלה עשוי להועיל מאוד במילוי פערים אלו שבכתוב, אלא שנושא זה רחב מכדי שנדון בו בהערת שוליים.
[19] כך יש לפרש את בקשת ההתגלות של נח ושל שלמה שהתבטאה אף היא בקרבנות שהקריבו. מצוקתו של נח בצאתו מן התיבה – טעמיה ברורים, וראה ההפניה שבהערה הקודמת לעיוננו לפרשת נח. מצוקתו של שלמה מובעת בדבריו אל ה' לאחר שהתגלה אליו בגבעון (מל"א ג', ז): "וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא". ביטוי שירי עילאי לבקשת התגלות מתוך מצוקה מצוי במזמור ק"ל בתהילים.
[20] המהדיר של פירוש רד"ק בחומש 'תורת חיים' פירש שנושא המשפט הוא יצחק, ועל כן הִפנה כאן לְ-כ"ו, כה "וַיִּבֶן (- יצחק) שָׁם (- בבאר שבע) מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". אולם ברור שרד"ק מתכוון במשפט זה ליעקב: ראשית, לא נאמר על יצחק שזבח זבחים בבאר שבע, ושנית, ציון מקומה של באר שבע "בקצה ארץ כנען" אינו עניין ליצחק, אולם הוא חשוב ביחס ליעקב.
[21] ואברהם אביו הקפיד מאוד על דבר זה, ראה דבריו לעבדו בְ-כ"ד, ו-ח. וראה עוד דברי רש"י (על פי בראשית רבה סד, ג) לְ-כ"ו, ב: "'אל תרד מצרימה' – שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך".
[22] מקורו של רמב"ן בשני מקומות בזוהר לספר בראשית, כפי שציין הרב שעוועל ז"ל במהדורתו. מקום אחד הוא בזוהר ויחי, רכב ע"א (בתרגום הסולם): "בשעה שיעקב היה יורד למצרים היה מתיירא: אמר, אולי חס ושלום יִכְלוּ בני בין העמים ואולי יסלק הקב"ה שכינתו ממני…". המקום האחר הוא בזוהר בשלח, נג ע"א (בתרגום הסולם): "בשעה שנסעו ישראל לרדת בגלות מצרים, יראה ואימה חזקה נפלה עליו (- על יעקב), אמר לו הקב"ה ליעקב, למה אתה מתיירא, 'אל תירא מרדה מצרימה'. ממה שכתוב 'אל תירא' משמע שהיה מתיירא".
[23] "וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק" (ל"א, נג), ובתרגום אונקלוס: "בדדחיל ליה אבוהי יצחק" – "במי שהיה אביו מפחד ממנו" (ראב"ע).
[24] בהמשך דבריו מבאר רמב"ן מדוע זבח יעקב דווקא בבאר שבע: "ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפילה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן" (- כ"ח, י "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"). אולם כאן טעמו של רד"ק מתאים יותר: באר שבע היא קצה ארץ כנען וממנה ואילך הוא כבר בגדר מי שיצא מן הארץ אל הגלות.
[25] מקורו בפירוש ר' יוסף בכור שור.
[26] מבחינת הסבר אופיו של המעשה שעשה יעקב, שזבח זבחים לא-לוהי אביו, קרוב חזקוני לרד"ק: יעקב מתלבט בין שתי אפשרויות במה שנוגע לירידה למצרים, ומבקש מה' להתגלות אליו בנבואה ולהתיר את ספקותיו. אולם במה שנוגע לתוכן חששו של יעקב, קרוב פירוש חזקוני לדברי רמב"ן.
[27] כך פירשו את כוונתה של הבטחת ה' הזו ליעקב רש"י (בעקבות התלמוד הירושלמי סוטה פרק א הלכה י), רשב"ם, ראב"ע, חזקוני ומפרשים נוספים.
אמנם ישנם מדרשים (והם הובאו בעיונה של נחמה ליבוביץ לפרשתנו, עמ' 363) שפירשו את הבטחת ה' הזו על עם ישראל ועל יציאת מצרים, וכך פירש רד"ק בפירושו הראשון וכך גם נראה מדברי רמב"ן. אולם לשון ההבטחה וההקשר שבו היא נתונה מלמדים כי פשוטה כדברי המפרשים הראשונים שהזכרנו. הלשון היא בפנייה ישירה ליעקב האיש, וכשם שהמילים "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" כוונתן הברורה היא ליעקב האב, כך גם המילים שלפניה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ… וְאָנֹכִי אַעַלְךָ…" מכוונות ליעקב עצמו כהבטחה אישית. ההקשר מלמד גם על כך שהבטחת העלאתו של יעקב תתקיים לאחר מותו: ראשית, נובע דבר זה מכך שבחלק הראשון של דברי ה' (בפסוק ג) מובהר ליעקב שירידתו מתחילה גלות שלו ושל זרעו. לוּ יעלה יעקב החי חזרה לארץ כנען, מסתבר שיעלה אתו כל זרעו, ונמצא שהגלות לא תתחיל. שנית, ממה שסיים ואמר "ויוסף ישית ידו על עיניך", שפשוטו 'יעצים עיניך במותך' (רס"ג, ראב"ע ומפרשים נוספים), יש ללמוד שיעקב ימות במצרים, ואם כן העלאתו ממנה תהיה רק לאחר מותו, לאחר שיוסף ישית ידו על עיניו.
[28] ההבדל בין ההבטחה האישית לאברהם שהוא לא ייפגע מן הגלות של זרעו לבין ההבטחה הדומה ליעקב הוא בכך שההבטחה ליעקב כרוכה בהעלאתו לארץ, מה שלא היה נחוץ להבטיח לאברהם שמת בארץ.
[29] "בני ישראל" הוא השם הרשמי של המשפחה, ואין הכוונה כאן ליעקב באופן אישי. כיוצא בדבר: "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (ל"ד, ז); "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (מ"ב, ה); " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה – יַעֲקֹב וּבָנָיו" (מ"ו, ח). על הפסוק האחרון ראה מה שכתבנו בעיון לפרשתנו בסדרה השנייה סעיף ד.
[30] זוהי ההופעה הרביעית, המרכזית, של הופעת שמו של אבינו בסיפור קצר זה, ובה נעשה חילוף השמות בסיפור. מרכזיותה של הופעה זו מתבטאת גם בכך שה' הוא הנוקב בשמו של אבינו, ועוד שהוא נוקב בשמו פעמיים (אך לעניין מניית הופעות השם בסיפורנו הן נמנות כאחת).
[31] במדרש בראשית רבה (בפרשה צ"ו המקורית – מכתב יד ותיקן המובא במהדורת תיאודור-אלבק) נמצאת דרשה של פסוק זה, שיש בה תשומת לב לחולשת יעקב הבאה לידי ביטוי בפסוק:
"כי לא לקלים המרוץ" (קהלת ט', יא) – זה יעקב. אתמול – "ויצא יעקב מבאר שבע" (כ"ח, י), וכד מטת שעתה (- וכאשר הגיעה שעתו) מהו אומר: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" – בגוּפן, אפילו בלכטיקה (- באפיריון לנשיאת בני אדם) לא יכול להִטָּען.
הדרשן מנגיד את יציאתו של יעקב לחרן בצעירותו לירידתו למצרים בזקנתו. אולם אנו נדרוש את האמור בסיפורנו עצמו: אתמול – "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע", ואילו למחרת בבקר הוא אומר: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם… בָּעֲגָלוֹת".