קובץ word להורדה: 19teruma_18
בסיומה של פרשת משפטים זומן משה לעלות ההרה אל ה':
כ"ד, יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם
וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.
משה עולה אל הר הא-לוהים וממתין ששה ימים שבהם מכסה הענן את ההר. ביום השביעי קורא ה' אל משה מתוך הענן (פסוק טז), ואז מודיענו הכתוב:
יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר
וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
בדבר ה' למשה מצוינות שתי מטרות לעלייתו של משה ההרה: (א) "וֶהְיֵה שָׁם"; (ב) "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן…". בפסוק יח מתוארת הגשמת המטרה הראשונה: "וֶהְיֵה שָׁם" – "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". רק עם תום ארבעים היום הללו קיים ה' את דברו – את המטרה השנייה לעלייתו של משה, ודבר זה מתואר במקום רחוק ממקומנו:
ל"א, יח וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי
שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים.
מפסוק זה אנו למדים כי באותם ארבעים יום וארבעים לילה שבהם 'היה' משה בהר דיבר עמו ה' באריכות רבה, ורק "כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" נתן לו את שני הלוחות.
דיבור ארוך זה של ה' אל משה הוא הציווי הגדול על עשיית המשכן, שראשיתו בראש פרשת תרומה – כ"ה, א – מייד לאחר מה שנאמר בחתימת פרשת משפטים: "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", וסיומו במצוַת שבת בסוף פרק ל"א – לפני הפסוק "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ…"[1].
הציווי על עשיית המשכן משתרע אפוא על פני פרשות תרומה ותצוה וראשיתה של פרשת כי תשא, פרקים כ"ה-ל"א, והוא מכיל 242 פסוקים. מן הנאמר בפרשת תרומה אנו למדים כי לא רק בדיבור נצטווה משה על עשיית המשכן, אלא גם במראה:
כ"ה,ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן
וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ.[2]
הציווי על עשיית המשכן נחלק לשני חלקים, השונים זה מזה מבחינת אופי הדיבור הא-לוהי אל משה בכל אחד מהם:
א. דיבור רצוף אחד של ה' אל משה, המכיל ציוויים רבים מאוד. דיבור זה מתחיל בראש פרשת תרומה (כ"ה, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…", והוא מסתיים בפסוק האחרון של פרשת תצוה, בסיום מצוות מזבח הקטורת במילים (ל', י): "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'". דיבור זה מכיל 197 פסוקים.
ב. לאחר הדיבור הארוך והרצוף הזה באה סדרה של שישה ציוויים קצרים, שכל אחד מהם פותח במלים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" או "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה". סדרת ציוויים זו מכילה 45 פסוקים, הבאים בראשה של פרשת כי תשא.[3]
בחינת התוכן של כל אחד משני החלקים הללו מלמדת, כי הדיבור הגדול והרצוף מכיל את עיקרו של הציווי על עשיית המשכן, ואילו סדרת הציוויים הקצרים מכילה נספחים שונים, שכל אחד מהם, אף שהוא קשור לעשיית המשכן בדרך זו או אחרת, אין מקומו בציווי העיקרי והגדול מסיבה כלשהי הניכרת לעין.[4]
הדיבור הא-לוהי הרצוף אל משה, המכיל את עיקר הציווי על עשיית המשכן, הוא הדיבור הארוך ביותר של ה' המופיע בתורה. אורכו הרב גרם לכך שמחלקי התורה לפרשות שבועיות חילקו אותו בין שתי הפרשות – תרומה ותצוה.[5] ומכאן ההסבר לתופעה שציין ר' יעקב בעל הטורים ברמזיו לראש פרשת תצוה:
לא הזכיר 'משה' בזה הסדר (- הפרשה), מה שאין כן בכל החומש (- התורה), שמשעה שנולד משה, אין סדר שלא הוזכר בו (חוץ מבמשנה תורה).
שמו של משה לא יכול להיזכר בפרשת תצוה, שכן היא כולה אינה אלא המשך הציטוט של דבר ה' לו, שהחל עוד בראש הפרשה הקודמת.[6]
מהו המבנה של הציווי הגדול הזה על עשיית המשכן? והאם החלוקה בין פרשת תרומה לפרשת תצוה מבוססת על הבחנה ספרותית בין חלקיו העיקריים של הציווי הזה, או שנעשתה מסיבות אחרות?[7]
ההבחנה בין פרשת תרומה לפרשת תצוה ניכרת לעין: בפרשת תרומה באים הציוויים על עשיית כלי המשכן ועל עשיית המשכן עצמו (האוהל) והחצר,[8] ואילו בפרשת תצוה באים הציוויים הנוגעים לכהנים בשתי חטיבות גדולות: בפרק כ"ח בא הציווי על עשיית בגדי הכהונה ואילו בפרק כ"ט בא הציווי על הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים.[9]
הבחנה זו בתוכן השונה של כל אחת מן הפרשות היא הבחנה עקרונית ביניהן. כדי להגדיר הבחנה זו נשתמש בצמד המונחים המופיעים בתלמוד 'חפצא' ו'גברא', שבתרגום לעברית הם 'חפץ' ו'אישיות'.[10]
ישנן מצוות המוטלות על האדם – על ה'גברא' – ואינן תלויות בשום חפץ שהוא. כאלו הן מצוות הלב והדיבור, אך גם מצוות שיש בהן עשייה אינן תלויות בהכרח בחפץ.[11]
לעומתן, ישנן מצוות עשייה רבות, שבהן נדרש האדם לקיים פעולה בחפץ מסוים, ובלעדי האובייקט שביחס אליו מצווה האדם לפעול לא ייתכן קיום המִצוה. יש שהחפץ שבו נעשית המצוה קיים ועומד ביד האדם, או שנקל להשיגו[12], אך יש שעל האדם ליצור את אותו חפץ של מצוה על פי הנחיית התורה, ורק לאחר עשייתו של אותו חפץ ניתן לקיים בו את הפעולה הנדרשת.[13]
פרשת תרומה מגדירה את המשכן כחפץ של מצוה ומורה על עשייתו, ואילו פרשת תצוה עוסקת ב'גברא' – באישים שיפעלו בתוך המשכן ויקיימו את המצוות הקשורות בו – בכהנים. היא מורה מי הם האישים שיפעלו במשכן – אהרן ובניו – ומה הדבר שיהפוך אותם לאישים הראויים לפעולה זו – לבישת בגדים מיוחדים[14] ותהליך של 'מילוי יד' – של הקדשת הכהנים לתפקידם בסדרת פעולות שתימשכנה שבעה ימים.[15]
ברם, מה הן הפעולות שעל הכהנים לעשות במשכן, על כך ניתנת תשובה חלקית ביותר בספר שמות, ואת הציווי המלא על הפעולות הללו תיתן התורה רק בספר ויקרא (ובמידת מה גם בספר במדבר).
בסעיף הבא נעסוק במשכן כפי שהוא מצטייר בפרשת תרומה, עוד בטרם הוזכרו הכהנים ותפקידם במשכן.
מהי תכליתו של המשכן שעל עשייתו מְצַוָּה פרשת תרומה?
עמד על כך רמב"ן בהקדמה שהקדים לפירושו לפרשות המשכן. הנה עיקר דבריו:
כאשר דיבר ה' עם ישראל פנים בפנים עשרת הדיברות, וציווה אותם על ידי משה קצת מצוות, שהם כמו אבות למצוותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגֵרים שבאים להתייהד, וישראל קיבלו עליהם לעשות כל מה שיצוום על ידו של משה וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-לוהים כאשר התנה עמהם מתחילה… והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציווה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (כ"ה, כב): "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת [מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל"]. על כן הקדים הארון והכפורת בכאן, כי הוא המוקדם במעלה… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר… והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני.
כבר נוכחנו בסעיף א של עיוננו כי הציווי על עשיית המשכן ניתן למשה מתוך התגלות ה' למשה בהר סיני, וכהמשך לאותה התגלות. בראש הר סיני נצטווה משה על בניית המשכן, ושם 'הָראה משה' את תבנית המשכן וכליו; למרגלות הר סיני נבנה המשכן, ושם נחנך; ובבוא עת ההליכה מהר סיני, נטלו עמם בני ישראל את המשכן המפורק, והקימו אותו מחדש בעת חנייתם, כדי שבו ישכון בסתר הכבוד אשר שכן בהר סיני בגלוי, וכדי שבבוא משה אל המשכן, יהיה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני, ויצוונו את מצוות התורה לישראל.
תכלית כפולה זו של המשכן – המשך שכינת כבוד ה' בקרב ישראל והמשך הדיבור עם משה – מצוינת הן בראש פרשת תרומה והן בחתימת הציווי הגדול בסופה של פרשת תצוה. בראש פרשת תרומה נאמר:
כ"ה, ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
ובהמשך:
כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת…
אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בחתימת הציווי הגדול בסופה של פרשת תצוה נאמר:
כ"ט, מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.
מה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…
באמת, אין אלו שתי מטרות שונות, אלא שני היבטים של דבר אחד: כשם שבהר סיני נועדה התגלות כבוד ה' בראש ההר ללמד את ישראל תורה ומצוות, כך גם במשכן: ה' ישרה שכינתו בתוכם כדי להיוועד עם משה ולהמשיך לצוותו אל בני ישראל.[16]
תכלית זו של המשכן הופכת את הארון ואת כפורת הכרובים לעיקרו של המשכן, וכדברי רמב"ן שהבאנו: "והנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (כ"ה, כב): 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת'…". מהו אפוא תפקידם של כלי המשכן האחרים, המנורה, השולחן ושני המזבחות בהקשר לתפקידו זה של המשכן כמקום ההיוועדות של ה' עם משה?
אף כלי המשכן האחרים קשורים לאותה היוועדות אפשרית של ה' עם משה, שהיא תכלית המשכן: המשכן, שבו ערוכים ארבעת כליו בתמידות, מהווה מסגרת סמלית המבטאת מוכנות תמידית להופעת אורח רם מעלה. בכל פעם שיבוא ה' להיוועד עם משה (ובאמצעותו עם ישראל) הוא ימצא אוהל מוכן להיוועדות זו, ובו כסא סמלי לישיבה (- הארון), שולחן ערוך, נר דולק ו'סעודה' מוכנה. וכך כותב ר' עובדיה ספורנו בפירושו לְ-כ"ה, כג-כה:
אחר מעשה הארון שהיה כדמות כיסא לשכינה, כמאמרו "ונועדתי לך שם", ציווה על שולחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כעניין השונמית באמרה (מל"ב ד', י) "ונשים לו שם (- בעלייה שנבנתה לשמש מקום אירוח לאלישע בכל עת שיזדמן לשונם) מטה ושלחן וכסא ומנורה".[17]
ובכן, שלא כמו בעלייתו של אלישע, אין די בכך שהכלים הללו יהיו נוכחים במשכן: הם צריכים לתפקד בתפקיד המיועד לכל אחד מהם בתמידות, מתוך כוננות לכך שה'אורח' שלשמו נבנה המשכן יוכל לבוא להיוועד עם משה בכל שעה. ומכאן ההוראה על ארבעת 'התמידים' במשכן:
כ"ה, ל וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.
כ"ז, כ … שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
כ"ט, לח-מב וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ… עֹלַת תָּמִיד…
ל', א-ח וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת… וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן… קְטֹרֶת תָּמִיד…
מי ה'אישיות' הפועלת במשכן על פי תיאורו זה? התשובה על כך היא שמשה הוא האישיות – ה'גברא' – שהמשכן מהווה כר לפעילותו. הוא הנכנס למשכן כדי להיוועד עם ה' הבא לפקוד את אוהל מועד, והוא המכין את המשכן ואת ארבעת התמידים הפועלים בו כסדרם. ואכן, משה הוא שמצטווה על עשיית המשכן ועל הבאת כליו אל תכליתם בעבודה המיועדת לכל כלי וכלי. ואף שאת העבודה ה'טכנית' עשו בצלאל ואנשיו, משה הוא המביא את המשכן אל תכליתו בהקמתו ובהעמדת כליו במקומם, ובהבאת כל כלי אל גמר מלאכתו: הוא העורך על השולחן את לחם הפנים ועל המנורה הוא מעלה נרות, הוא המקטיר קטורת על מזבח הקטורת ומעלה עולה על מזבח העולה. (מ', יז-לג).[18]
מאותה שעה שנסתיימה העמדתו של המשכן שעליו נצטווה משה בפרשת תרומה, מוכן משכן זה לייעודו – לכך שה' ישכין בו את כבודו ויתוועד עם משה וידבר עמו. ואכן, מייד עם סיום העמדת המשכן כיסה הענן את המשכן "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ', לד), ובסמוך לכך קרא ה' למשה ודיבר אליו לראשונה מאוהל מועד (ויקרא א', א) וציווה עליו מצוות שונות אל בני ישראל.
הקורא בפרשת תרומה מראשיתה ועד לסיומה, אינו יכול להעלות על דעתו שבמשכן הזה נצרכים כהנים. אהרן ובניו לא נזכרו כלל בפרשתנו, וכדי להעמיד את המשכן ולייסד בו את ארבעת התמידים, די במשה לבדו.[19]
לפיכך, מפתיע הדבר שבבואנו אל חלקו השני של הציווי הגדול על עשיית המשכן – אל פרשת תצוה, מתגלה לנו שאהרן ובניו, הם האישים האמורים לפעול במשכן. על תחום פעולתם במשכן נדון בעזר ה' בעיון לפרשת תצוה.
דבר נוסף הקורא בפרשת תרומה אינו יכול להעלות על דעתו: כי למשכן שעליו נצטווה משה ישנו תפקיד גדול ומכריע נוסף על זה שתיארנו עד כה: להיות "בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות"[20] – מוקד תמידי ובלעדי לעבודתם של ישראל את ה' בהבאת קרבנות יחיד וקרבנות ציבור. אף בהמשיכו לקרוא בפרשות המשכן הבאות בספר שמות יִקשה על הקורא לעמוד על כך.[21]
אמנם נזכרו עבודות אחדות שיש לעשותן במשכן – אלו עבודות ארבעת 'התמידים' שהזכרנו לעיל, אולם כפי שהסברנו, עבודות אלו קשורות לתפקידו של המשכן כמקום היוועדותו של ה' עם משה, ואינן נראות חלק ממערך של קרבנות ציבור שעם ישראל מקריב לה'.[22]
תפקיד זה של המשכן, לשמש את עם ישראל כבית לה' להקריב בו את כל קרבנותיהם, הוא אחד הנושאים המובהקים של ספר ויקרא מראשיתו, והוא נשלם בספר במדבר.
מפליא הדבר עד כמה מחולקים ענייניו של המשכן בין ספר שמות לספר ויקרא, בין 'משכן ההיוועדות', שבו עיקר הפעילות היא בהופעת כבוד ה' בסתר המשכן – 'מלמעלה למטה' – כדי לצוות את משה אל בני ישראל, לבין 'משכן העבודה', שבו עיקר הפעילות היא במעשיהם של ישראל המקריבים את קרבנותיהם על המזבח החיצוני – 'מלמטה למעלה'.
'משכן ההיוועדות' קשור לספר שמות ולתוכנו המיוחד, כפי שהגדיר אותו רמב"ן בהקדמתו לספר כ'ספר הגלות והגאולה'. גאולתם של ישראל ממצרים נשלמה בכריתת הברית עמם על הר סיני. ברית זו נשלמת בהקמת המשכן, שבו תימשך התגלות ה' לישראל, ובו תימשך נתינת התורה להם, "ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" (רמב"ן שם). סיומו של ספר שמות בפרשות המשכן, ובייחוד בתיאור השראת השכינה במשכן בפסוקים האחרונים של הספר, זהו גם שיאו של הספר והגעתו עד תכליתו.
אלא ש'משכן ההיוועדות' הזה אינו לדורות. תכליתו קשורה לדור יוצאי מצרים והוא קשור במשה מקבל התורה. לכשיסיים משה את תפקידו ההיסטורי, ונתינת התורה לישראל תושלם, יסיים גם 'משכן ההיוועדות' של ספר שמות את תפקידו.
אולם 'משכן העבודה', שיחל את תפקידו כבר במדבר, במקביל לפעילותו כ'משכן ההיוועדות', ימשיך לפעול בדורות הבאים גם לאחר הסתלקותו של משה, ובהמשך הדורות הוא יתגלגל בבית מקדש של קבע – "בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות". אף תפקידיו של 'משכן ההיוועדות' יהיו כלולים בו במשמעות שונה במקצת.
בכך נדון בעיוננו לפרשת תצוה אשר ישלים את העיון הנוכחי.
הערות:
* לפרשות המשכן הקדשנו בעבר שמונה עיונים בשתי הסדרות. העיון הנוכחי וזה שיבוא אחריו נועדו לגבש בקיצור את התפיסה שבאה לידי ביטוי בכמה מן העיונים ההם, ובייחוד בעיון לפרשות ויקהל-פקודי בסדרה השנייה. לפיכך יהיו בעיון הנוכחי ובזה שיבוא אחריו חזרות על דברים שנכתבו בעיונינו בסדרות הקודמות והפניות רבות לאותם לעיונים.
[1] פסוק זה עצמו (ל"א, יח) משמש מצד אחד כחתימת הציווי על מלאכת המשכן, ומצד שני הוא מהווה פתיחה לסיפור העגל הבא בפרק ל"ב, והוא אף כלול ביחד עם סיפור זה בפרשת מסורה אחת. ראה על כך בעיוננו לפרשת כי תשא, סדרה שנייה, סעיף ב1 וסעיף ב2.
[2] 'ראייתו' זו של משה נזכרה בעוד שלושה מקומות בפרשת תרומה: כ"ה, מ; כ"ו, ל; כ"ז, ח. על התפקיד של הזכרת ראייתו של משה בציווי עמדנו בעיוננו לפרשת תרומה בסדרה השנייה.
[3] אף פרשת מזבח הקטורת הבאה בסוף פרשת תצוה – ל' א-י – מהווה נספח לציווי הגדול, שכן היא באה לאחר חתימתו הפורמלית בְ-כ"ט, מד-מו. אולם הן מבחינת תוכנה – היא עוסקת באחד מכלי העבודה המונחים באוהל – והן מבחינת היותה כלולה בדיבור הא-לוהי הרצוף שהחל בראש פרשת תרומה, היא שייכת לציווי העיקרי הרבה יותר מן הנספחים הבאים לאחריה. ראה על כך בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה.
[4] על הטעם לקביעתו של כל ציווי כזה בחלק הנספחים ועל הסדר ההגיוני של הציוויים הללו עמדנו בעיוננו לפרשת כי תשא בסדרה הראשונה, סעיף א2.
[5] בחלוקה הארצישראלית לסדרים נחלק הדיבור הארוך הזה בין שישה סדרים, שלושה בפרשת תרומה, שניים בפרשת תצוה, ואילו פרשת מזבח הקטורת ל', א-י פותחת סדר ששי שהולך ונמשך עד סוף פרק ל.
[6] הטעם שנתן בעל הטורים הוא דרשני: "הטעם, משום שאמר (- משה): 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (ל"ב, לב), וקללת חכם, אפילו על תנאי באה (על פי ברכות נו ע"א), ונתקיים בזה (- שבפרשה אחת בתורה 'נמחה' שמו של משה)".
[7] ניכר לעין כי חלוקת הציווי הגדול הזה בין פרשת תרומה לפרשת תצוה יוצרת שני חלקים כמעט שווים באורכם: 96 פסוקים בפרשת תרומה ו-101 פסוקים בפרשת תצוה. השאלה היא אם יש בסיס ספרותי או ענייני להבחנה בין שתי מחציותיו אלו של הציווי.
[8] ואכן, בעיוננו לפרשת תרומה בסדרה השנייה הראינו כי לפרשת תרומה יש מבנה ספרותי משוכלל, ומבנה זה יש בו כדי להאיר את מבנה המשכן עצמו.
[9] אמנם מלבד שתי החטיבות הגדולות הללו מצויים בפרשת תצוה קטעים קצרים אחדים שאינם נראים שייכים לנושאן של שתי החטיבות הללו:
א. הציווי על לקיחת תרומת שמן זית ועריכת נרות המנורה (כ"ז, כ-כא).
ב. הציווי על עולת התמיד (כ"ט, לח-מג) – ציווי זה שייך לפרשת מזבח העולה בפרשת תרומה (כ"ז, א-ח), ועל הראיות לכך ועל הסיבות לניתוקו ממקומו וכתיבתו במקום זה עמדנו בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה השנייה.
ג. חתימת הציווי הגדול כולו (כ"ט, מד-מו) – חתימה זו משותפת הן לפרשת תרומה והן לפרשת תצוה, כשם שהמבוא לציווי עשיית המשכן – כ"ה, א-ט – משותף לשתי הפרשות.
ד. פרשת מזבח הקטורת (ל', א-י) – ראה הערה 3.
בעיוננו לפרשת תצוה נעמוד על הקשר של קטע א ושל קטע ד לנושאה של פרשת תצוה.
[10] הבחנה זו מופיעה במסכת נדרים ב ע"ב בהסבר ההבדל בין נדר לשבועה: בנדר אוסר האדם את ה'חפצא' עליו, לעומת זאת בשבועה הוא אוסר את נפשו בדבר. הראשונים והאחרונים הרחיבו מאוד את ההבחנה בין איסורי 'גברא' לאיסורי 'חפצא'. ההבחנה שאנו עושים למעלה אינה זהה כמובן להבחנת התלמוד בין איסור גברא לאיסור חפצא.
[11] לדוגמה: מצוַת עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, מצוַת כיבוד אב ואם ועוד.
[12] דוגמה לכך: מצוַת נטילת ארבעת המינים (במקום שהם גדלים בו).
[13] דוגמה לכך: מצוַת תפילין או מצוַת סוכה.
[14] שים לב: פרק כ"ח אינו מתחיל בפסוק ב "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ…" (כשם שפרשת תרומה מתחילה ב"ועשו לי מקדש") אלא בפסוק א "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". סדרת הצווים הבאה בהמשך, על עשיית בגדי הכהונה, אינה אלא הכנה למה שנאמר לקראת סוף הפרק הזה בפסוק מא: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי". פסוק זה משלים את הפסוק הפותח את הפרק: שם נאמר "הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו… לְכַהֲנוֹ לִי", ובכן כיצד יהפכו לכהנים לה'? התשובה באה בפסוק מא: על ידי הלבשתם בבגדי הכהונה (ובנוסף לכך משיחתם ומילוי ידם), או אז "וְכִהֲנוּ לִי". נמצא שכל ההוראות על עשיית בגדי הכהונה מצויות בין שני הפסוקים הללו ונועדו להבהיר כיצד יהפכו האישים הראויים לכך לכהנים במשכן. וכדברי הגמרא בזבחים יז ע"ב הלומדת מן הפסוק (כ"ט, ט): "בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם", והרי הם כזרים ועבודתם פסולה.
נציין, כי הרמב"ם ב'ספר המצוות', עשה לג, כולל את כל הציוויים על עשיית בגדי הכהונה במצות עשה אחת "שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ותפארת", וכן הוא בהגדרת המצוה בראש הלכות כלי המקדש "ללבוש בגדי כהונה לעבודה". אמנם בפרק י הלכה ד שם כתב הרמב"ם: "מצות עשה לעשות בגדים אלו להיות הכהן עובד בהם, שנאמר 'ועשית בגדי קדש' וכו' (כ"ח, ב), 'ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות' (כ"ט, ח)".
[15] הנה דוגמה להבחנה מעין זו בין 'חפצא ל'גברא' במשנה, בנושא שיש לו דמיון רב לפרשות המשכן: במסכת סוכה מוקדשים שני הפרקים הראשונים למצוַת סוכה (הפרקים הבאים עוסקים במצוות החג האחרות). והנה, הפרק הראשון במסכת עוסק בסוכה כחפץ ודן בשאלות: מה הן המידות שצריכות להיות לה, כמה דפנות, מהו המקום הראוי לעשייתה ומהו הסכך הכשר לה. הפרק השני עוסק בעיקרו בקיום מצוַת סוכה על ידי האדם: מי הם החייבים בה ומי פטורים ממנה, מהי הדרך לקיום המצווה, ומהו היקף החיוב של המצווה ביחס לפעולותיו השונות של האדם. המעיין בסוגיות התלמוד יגלה קשרים מעניינים בין דיני סוכה אחדים לבין דיני המשכן המשמשים להם מקור.
[16] הקשר הזה בין השראת השכינה במשכן לבין הדיבור עם משה ברור בדברי הרמב"ן שהבאנו למעלה, אך מה שלא ברור בדבריו הוא, האם לדעתו השראת השכינה במשכן היא תמידית או שהיא מזדמנת רק בעת הדיבור עם משה. מדבריו בסוף הציטוט המובא למעלה נראה לכאורה כאפשרות הראשונה: "והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני". ברם, נראה שכוונתו היא רק לכך, שבניגוד להתגלות בהר סיני, שהייתה חד-פעמית – "קול גדול ולא יסף" (דברים ה', יח) ו"במשֹׁך היבל, המה יעלו בהר" (שמות י"ט, יג), הייתה ההתגלות במשכן התגלות מתמשכת, שאין לה הפסק גמור כמו זו שהייתה בהר סיני. ועל כרחך אתה אומר כן, שהרי בשעת המסעות היה המשכן מפורק. אף השם "אהל מועד" משמעו 'אהל ההתוועדות'. אמור מעתה: אין המשכן מבטא השראת שכינה קבועה בישראל, אלא את האפשרות המתמדת לדבר זה, שמימושה הוא בהתאמה לצרכי אותו דור.
[17] למיטה בעלייתו של אלישע אין מקבילה במשכן, שכן ביחס למי שלא ינום ולא יישן אין צורך להכין אף לא מיטה סמלית. מאידך, המשכן כלל אף מזבח עולה אשר עמד בחצר, ועליו הוקרבה עולת תמיד בכל בוקר ובכל בין הערביים, ולכך אין מקבילה בעלייתו של אלישע, שכן הוא אכל על שולחנה של השונמית (מל"ב ד', ח), ומטבחה של זו היה בוודאי בחצר ביתה.
[18] על משמעות הדברים הללו ראה עיוננו לפרשת פקודי סדרה ראשונה סעיף ד ועיוננו לפרשות ויקהל פקודי סדרה שנייה סעיף ב1 והערה 7.
[19] כפי שאכן אירע בפועל בעת הקמת המשכן, שמשה עשה כן לבדו. אולם מי ידאג בהמשך להתמדתם של ארבעת התמידים במשכן? הקורא בפרשת תרומה עשוי לסבור שאכן משה הוא שימשיך לעשות כן. אמנם בפרשת המנורה יש מעבר מגוף שני לגוף שלישי (כ"ה, לז): "וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה, וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ", וניתן להבין מכך כי משה לא יהיה חייב להעלות בקביעות את הנרות במנורה בעצמו, אלא יוכל להיעזר באחרים כפי הצורך. אולם על קיומם של כהנים במשכן קשה להסיק מפסוק זה.
[20] זוהי לשון הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה, בהגדרת מצות העשה הראשונה הנידונה בהלכות אלו "לבנות בית המקדש".
[21] על הרמזים לכך בפרשת תצוה נעמוד בעיוננו לפרשה זו.
[22] עבודות אלו, אף אם לא משה הוא שיעשה אותן (ראה הערה 19), הן בוודאי בתחום אחריותו והן תיעשנה בשמו. בעיוננו לפרשת תצוה נדון דיון נוסף בעבודות אלו ובהופעתן בחומשים ויקרא-במדבר בהקשר שונה.