עבד כנעני

עבד כנעני

מה מעמדו של עבד כנעני לנוכח דין שור הנוגח עבד או אמה?

קובץ word להורדה: 18mishpatim_9

 

 

כ"א, כח        וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

כט              וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם

וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ

וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה

הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

ל                 אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו

וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

לא              אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח

כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ.

לב               אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה

כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו

וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

 

 

א. מבוא ראשון: פרשת 'שור שהמית אדם'

בין דיני הנזיקין הכלולים בפרשת נזיקין (כ"א, א – כ"ב, ה) מצויים דיני שור שהרג אדם. הדינים הללו כלולים בפרשת מסורה בת חמישה פסוקים. מבחינת תוכנה המשפטי, עוסקת הפרשה בארבעה מקרים שבהם שור המית אדם: שור תם שהמית איש או אישה – פסוק כח; שור מועד שהמית איש או אישה – פסוקים כט-ל; שור מועד שהמית בן או בת – פסוק לא; שור מועד שהמית עבד או אמה – פסוק לב.

אף פרשה הלכתית כמו זו, הכתובה בלשון החוק שהיא מטִבעהּ לשון תכליתית, מבליטה את עיקר חידושה באמצעים ספרותיים שכמותם אנו רגילים למצוא בסיפור ובשירה.

ראשית, נושא הפרשה – 'שור' הנוגח אדם וממית אותו – חוזר בה לכל אורכה שבע פעמים כמילה מנחה (השורש נג"ח חוזר לאורך הפרשה חמש פעמים).

שנית, מכל הדינים הנזכרים בה מבליטה הפרשה דווקא את דינו של השור: בראש הפרשה, בפסוק כח, מופיעות המילים "סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ"; המילים החותמות את הפרשה, בסוף פסוק לב, הן: "וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל"; ואילו במרכז הפרשה ניצב המשפט "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" – 33 מילים לפניו, ו-35 מילים לאחריו. נמצא, כי שלושת עמודי התווך שעליהם ניצבת הפרשה כולה הם שלוש ההופעות של דין סקילת השור.

 

חוקים העוסקים בשור שנגח אדם והמיתוֹ מוכרים לנו גם בחוקי המזרח הקדמון[1]. אף חוקי חמורבי מבדילים בין שור תם, שאם הוא המית אדם אין באים בתביעה אל בעליו, לבין שור מועד, שאם המית אדם, מחייבים את בעליו בתשלום כספי[2]. ואף בחוקים אלו ובחוקי אשנונה באה ההבחנה בנוגע לשור מועד בין אם המית בן חורין לבין אם המית עבד. ובכן, מהו החידוש העקרוני בדיני התורה ביחס לדיני העמים במזרח הקדום? חידוש עקרוני זה מתבטא בכך שדיני התורה עוסקים גם, ואולי בעיקר, בשור עצמו, הנידון בסקילה על שהרג אדם, בכל ארבעת המקרים הנידונים בפרשה. בחוקי העמים האחרים העוסקים בנושא הפרשה שלנו (חוקי אשנונה וחוקי חמורבי) לא נידון כלל גורלו של השור הנוגח, ומשתיקתם אתה למד שהשור המשיך להיות ברשות בעליו (שוודאי הזדרז עתה לדאוג לשמירתו, לאחר שנתחייב בתשלום על מעשי שורו).

פרשנינו התלבטו בהבנת דין השור בסקילה – האם זהו עונש לשור או שזהו עונש לבעלים, ומכיוון שאין זה נושא עיוננו, לא נעסוק בכך בהרחבה הראויה[3]. אולם ברור שכוונת התורה להבליט את מרכזיותה ואת חשיבותה העקרונית של סקילת השור שנגח אדם והמיתוֹ, וחז"ל הוסיפו שדבר זה – סקילת השור – ייעשה על פי החלטת בית דין של עשרים ושלושה, שרק הוא רשאי לפסוק בדיני מיתה (- של אדם).[4]

נדמה, כי דבר זה אינו שינוי ששינתה תורה מחוקי העמים רק בפרט אחד מפרטי דיני שור שהמית אדם, אלא הוא שופך אור על תפיסה שונה מהותית של דינים אלו בכללותם: בעוד דיני העמים הקדמונים מתייחסים אל האירוע של שור שהמית אדם כאל בעיית נזיקין ממונית בלבד בתחום המשפט האזרחי, מתייחסת התורה אל אירוע זה כאל רצח, אם כי זוהי רציחה בידי שורו. כיוון שזהו אירוע שבו מעשה מכוון של השור קיפח חייו של אדם, אין להתייחס אליו במונחים של נזק ממוני אלא במונחים המתאימים לעבֵרה פלילית של רציחה.[5]

תפיסה זו מתבטאת לא רק בכך שהשור נידון בחמורה שבמיתות בית דין – בסקילה, אלא גם בכך שכאשר מתוספת למעשה השור אחריות הבעלים – שהוזהר לשמור את שורו ולא עשה כן – "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת". ואף התשלום הכספי שנזכר בהמשך הפרשה – אינו 'ממון' – פיצוי כספי על הנזק שגרם השור, אלא הוא 'כפרה' – כופר נפשו של בעל השור – תחליף למיתה הראויה לו.[6]

דברים אלו מהווים מבוא מתאים לְמה שנדון בו בהמשך עיון זה, בדינו של שור מועד שנגח עבד או אמה ובמידת שייכותו של דין זה לדינים האחרים שבפרשת 'שור שהמית אדם'.

 

 

ב. מבוא שני: דיני עבד כנעני בפרשתנו[7]

בשלושה מקומות בפרשתנו נידונו דיניו של 'עבד כנעני', ושלושתם כלולים בדיני הנזיקין שבפרק כ"א.

    1. כ"א, כ   וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט

   וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם.

כא        אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד – לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא.

 

    1. כו          וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ

    לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.

כז         וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל

   לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.

 

    1. לב        אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר (- המועד) אוֹ אָמָה

   כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

חז"ל והמפרשים הוכיחו בדרכים שונות כי 'העבד והאמה' שבהם מדובר בדינים אלו הם עבד ואמה כנעניים[8] ולא עבריים. עבד עברי, דינו בכל דיני הנזיקין כבן חורין: אם אדוניו הרגו, אין בו דין 'יום או יומיים', אלא הוא חייב מיתה כהורג בן חורין; אם אדוניו שיחת את עין עבדו העברי או את שינו – אין העבד יוצא לחופשי, אך אדוניו חייב לשלם לו "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן"; ואם שור מועד נגח עבד עברי והרגו, חייב בעל השור לשלם "כֹּפֶר… פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" ליורשיו של העבד העברי שנהרג, ולא "שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים… לַאדֹנָיו".

מדוע אין דיניו של העבד הכנעני מרוכזים במקום אחד, אלא הם מפוצלים לפרשיות שונות? התשובה על כך היא שדינים אלו סודרו על פי סוג הנזק הנידון בכל אחד מהם, בהקבלה ובצמידות לנזק דומה הנידון לגבי בן חורין. כתוצאה מכך מופרדים דיני העבד זה מזה על ידי דיני בן החורין המקדימים כל אחד מדיני העבד, והם באים בסדר הבא: דין הורג בן חורין / דין הורג את עבדו; דין עושה מום לבין חורין / דין מכה עין עבדו; דין שור מועד שהרג בן חורין / דין שור מועד שהרג עבד. הטבלה הבאה תבהיר את סדר הפרשה:

 

א. הכאה שעלולה לגרום למיתה
נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד:
יח   וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף… כ     וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט
        וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם.

יט   אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ

וְנִקָּה הַמַּכֶּה, רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

כא  אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד

לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא.

ב. הכאה הנוטלת אבר
נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד:
כב   וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים… כו    וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ…וְשִׁחֲתָהּ
כד   עַיִן תַּחַת עַיִן         לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.

שֵׁן תַּחַת שֵׁן

כז    וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ… יַפִּיל

לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.

ג. מיתה על ידי שור מועד
נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד:

כט  וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא… וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה

הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

ל     אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

לב   אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה

כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו

וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

 

אלא שהצמדה זו של דיני העבד הכנעני לדיני בן החורין מעוררת שאלה אחרת:

בעיוננו לפרשת משפטים בסדרה הראשונה ("דיני נזיקין – מגילת זכויות האדם") עמדנו על המבנה הכללי של פרשת הנזיקין, והראינו שהדינים השונים מסודרים בה על פי מיון הניזוקים וחשיבותם.

המחצית הראשונה של פרשת הנזיקין (כ"א, יב-כז) עוסקת באדם שהזיק אדם, ונידונים בה ארבעה סוגי נזק:

א. הכאה הגורמת למוות ועבֵרות קרובות לכך ב. הכאה הגורמת לנפילה למשכב; הפלת עוברים של אישה הרה;   ד. הטלת מום באחד האברים.

המחצית השנייה של פרשת הנזיקין (כ"א, כח – כ"ב, ו) מתחילה אף היא בנזק לאדם – בגרימת מותו – אולם לא מחמת פגיעת חברו, אלא על ידי נגיחת שורו של חברו. אחר כך נידונים נזקים לבהמתו של האדם (בור ושור; אדם שגנב בהמת חברו); נזק ליבול שדהו (המשלח בעירו בשדה חברו; המדליק אש ששרפה את שדה חברו); ולבסוף למיטלטליו (הגונב מחברו כסף או כלים).

סידור זה, על פי חשיבותם של הניזוקים השונים, הוא סידור ערכי: הוא נועד ללמד כי חייו של האדם, שלמות גופו ושלמות קנייניו – מן החשוב שבהם ועד הפחות שבהם – ראויים להגנה מפני מעשיו ומחדליו של חברו.

העבד הכנעני, הרי הוא רכוש אדוניו – "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" (כ"א, כא). ואם כך, ראויים נזקיו לכאורה להיאמר יחדיו במקום משל עצמו בתוך שרשרת הניזוקים על פי חשיבותו היחסית של העבד בשרשרת הזאת – דהיינו לפני נזקי הבהמה.

הפתרון לשאלה זו ברור: בפרשת הנזיקין נמדד העבד כאדם, כאישיות משפטית עצמאית. דיניו אמנם מיוחדים ושונים משל בן חורין, אולם נזקיו אינם נמדדים מזווית הראייה של בעליו, שלגביו הוא מהווה רכוש, כי אם מנקודת ראותו הוא. דבר זה אינו צריך לפָנים: הרי מבין שלושת דיני הנזיקין של עבד, השניים הראשונים עוסקים בנזקים שעשה האדון לעבדו, והללו מקבילים (ראה בטבלה שלמעלה) לנזק שעושה אדם בחברו ("וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" – "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ")!

נזקים לעבד אינם נידונים אפוא בפרשתנו כנזקי רכוש, אלא כנזקי אדם, ועל כן הם באים תמיד בצמוד לנזקיו של בן חורין, כפי שראינו בטבלה. בדין השלישי של העבד, נידונה מיתת העבד לכאורה ביחס להיותו רכוש בעליו –  "שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו". בכל זאת מסיימת הפרשה במילים "וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל" – על שהרג אדם – ובכך אין כל הבדל בין שור שהרג בן חורין לשור שהרג עבד. וכך ביאר ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק לא את סקילת השור שהרג עבד: "השֵׁם שָׂם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם א-להים, על כן נסקל השור".

בעיוננו לפרשת משפטים בסדרה השנייה – 'עבדות' – דנו בכל אחד משני הדינים הראשונים של העבד הכנעני בפרשתנו: בסעיף ו – במכה עבדו בשבט, ובסעיף ז – ביציאת עבד לחירות בשן ועין. באמצעות הדיון בדינים אלו ניסינו לברר כיצד מתבטא בהם יחס התורה אל מוסד העבדות. ניתוח דינים אלו על רקע משפטי העבדים שנהגו בין העמים בעת העתיקה הביאנו למסקנה, כי שני דיני הנזיקין הללו שבהם נידון האדון שהזיק לעבדו, הם מחאה שמוחה התורה כנגד מוסד העבדות האוניברסלי. הדין הראשון מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על חייו של העבד, והוא בא ללמד כי יש תובע לדמו השפוך של העבד, גם כשהאדון הוא זה שהרג את עבדו. הדין השני מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על גופו של העבד, וכנגד השיטה האכזרית שנהגה בעולם העתיק להעניש עבדים או לסמנם על ידי הטלת מומים גלויים באבריהם.

הדין השלישי – חיוב בעל שור מועד שהרג עבד לשלם שלושים שקלים לאדוניו – שונה משני קודמיו: כאן אין דנים בחיוב האדון שהזיק את עבדו, אלא בחיובו של אדם זר שהזיק את העבד בתשלום לאדוניו.

דין זה לא נידון בעיון ההוא, והוא יעמוד במרכז עיוננו הנוכחי. האם גם בו ניכרת מגמת התורה לדון בנזקי העבד כנזקי אדם, שהוא אישיות משפטית עצמאית, או שמא כאן נידון העבד רק כרכוש אדוניו? בשאלה זו יעסוק עיוננו.

 

 

ג. שור מועד שהמית בן חורין

דיני שור מועד שנגח אדם והמיתו נחלקים בין נגח בן חורין (ובכך כלולים גם 'בן או בת' קטנים) לבין נגח עבד או אמה כנעניים. על הנוגח בן חורין נאמר:

כט           … הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

ל              אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

סקילת השור היא דין קבוע בשור שהרג אדם, גם בשור תם (פסוק כח)[9], ואילו על מיתת בעליו נאמר במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דנזיקין פרשה י):

"וגם בעליו יומת" – יומת בידי שמים.

חז"ל והמפרשים הביאו ראיות שונות לדבר זה, והפשוטה שבהן היא מדין כופר הבא להלן "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו". והרי על מי שחייב מיתה מפני שרצח נאמר (במדבר ל"ה, לא): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת".[10]

 

את התיבה "אם" פירש רש"י:

"אם" זה אינו תלוי, והרי הוא כמו "אם כסף תלוה" (שמות כ"ב, כד) לשון 'אשר', זה משפטו – שישיתו עליו בית דין כופר.

ייתכן שלדברי רש"י הללו יש מקור במדרש חז"ל שאבד מאתנו, שכן במדרש הגדול נאמר כאן:

"אם כפר" – יכול רשות, תלמוד לומר: 'ונתן פדיֹן נפשו', חובה ולא רשות.[11]

בין המפרשים היו שפירשו "אם" זה כ'תלוי'. הרשב"ם כתב:

"וגם בעליו יומת" – בידי שמים, ואם יתן כופר, פטור ממיתה בידי שמים.

נראה שפירש את פסוק ל כמשפט חסר: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו" – אז ייפטר מעונש המיתה בידי שמים, וכיצד, "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ…". ולפי זה ניתן לומר שהכופר הוא חובה גמורה.[12]

אולם רמב"ן כתב:

בעבור היות הכופר כפרה כעניין הקרבנות, ואם אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו, אין ממשכנין אותו,[13] בעבור זה אמר "אם".

כלומר, האדם חייב בכופר, אך מימוש החיוב הזה תלוי ברצונו, ועל כן אומרת התורה "אם".

 

הגדרת הכופר "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" עמומה. התַנאים נחלקו בפירושה בברייתא במסכת בבא קמא מ ע"א:

תניא: "ונתן פדיון נפשו" – דמי ניזק. ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: דמי מזיק.

"דמיו" של אדם הם המחיר המשוער שלו בשוק, לוּ היה נמכר כעבד כנעני. הגמרא מסבירה כי לדעתו של ר' ישמעאל, כיוון שנאמר "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ", על בעל השור לתת פדיון כספי של נפשו שלו – "דמי מזיק". ואילו רבנן (- תנא קמא) אומרים, שאמנם התשלום הוא פדיון נפשו של בעל השור, אולם השומה של תשלום זה היא ב"דמי ניזק", שאותו צריכים בית הדין לשום, מה היה מחירו כעבד לוּ היה חי.

ההלכה היא כדברי חכמים (- תנא קמא)[14], וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות נזקי ממון, פרק יא הלכה א:

כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין[15] שהוא דמי הנהרג, הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר: "ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו".

 

 

ד. "שור המועד שהמית את העבד – להקל ולהחמיר"

דיני שור מועד שהמית עבד או אמה כנעניים חותמים את הפרשה ההלכתית הקצרה הזו, העוסקת בשור שהמית אדם:

            לב           אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה

כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו,

וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

תשלום כספי קבוע כזה, שאינו תלוי בגובה הנזק, אלא יכול להיות גבוה ממנו או נמוך ממנו, נקרא בלשון ההלכה 'קנס', ובהקשר שלנו 'קנס העבדים'.

היחס בין דין זה לדין שור מועד שהמית בן חורין כפי שפירשה אותו ההלכה, מעורר תמיהה: הכופר על הריגת בן חורין הוא 'דמי ניזק' – היינו שוויו של ההרוג לוּ היה חי להימכר כעבד כנעני. והנה כשההרוג הוא בעצמו עבד כנעני, אין התורה מחייבת את בעל השור לשלם את שוויו (הידוע) לבעל העבד, אלא מחייבת אותו בקנס של שלושים שקלים "בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד" (משנה בבא קמא פ"ד מ"ה). ובכן, מדוע?

המשנה במסכת ערכין פרק שלישי מונה חמישה דינים, שבהם קבעה התורה תשלום כספי קבוע על דבר שערכו האמיתי עשוי להיות גבוה מאותו תשלום או נמוך ממנו, ועל כן יש באותו תשלום "להקל ולהחמיר"[16]. בסמוך לכל אחד מן הדינים הללו מביאה המשנה דין קרוב לו, שבו התשלום הוא דווקא כפי שוויו של הדבר שעליו משלמים. במשנה ג מובא צמד הדינים שאנו תמהים על היחס ביניהם:

[יש] בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר. כיצד? אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים – נותן שלושים סלע. המית בן חורין – נותן את שוויו![17]

היחס בין שני הדינים הללו יכול ליצור מצב שבו דינו של עבד יהא חמור יותר מדינו של בן חורין, ובדבר זה התקשה רבי יוסף בכור שור בפירושו לפסוק לב:

תימא לי: שנותן בשביל עבד יותר מבן חורין (= כלומר: תיתכן אפשרות כזאת)! דבן חורין – דמי ניזק או דמי מזיק, ופעמים שהוא זקן, ואין דמיו רק דבר מועט. ועבד, אפילו זקן, שלושים שקלים![18]

לר"י בכור שור יש פתרון לתמיהתו:

יש לומר: פעמים גם כן שהוא מחמיר בבן חורין יותר מעבד, כשהוא (- העבד) שווה יותר. דעבד, אפילו שווה מאה מנה, אין לו אלא שלושים.

כלומר, האפשרויות מאזנות זו את זו, ונמצא שעבד, יש בדינו "להקל ולהחמיר" גם ביחס לבן חורין (ולא רק ביחס לשוויו העצמי, שלכך כיוונה המשנה בערכין).

ובכן השאלה היא, מה טעמה של הבחנה זו בין שני הדינים? לכאורה איפכא מסתברא: בבן חורין היה מקום לקבוע תשלום קנס קבוע, שהרי שוויו של ההרוג אינו זהה באמת לדמי מכירתו כעבד כנעני, שהרי הוא לא היה עבד באמת; ומי יכול לקבוע את שוויו בעבור בני משפחתו ויורשיו? עבד כנעני, לעומת זאת, הוא רכושו של אדונו – "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" (כ"א, כא), וראוי היה אפוא שהתשלום על הריגתו יפצה את אדוניו על מה שהחסיר בעל השור המועד מרכושו – לא פחות ולא יותר.

שאלה נוספת שיש לשאול היא, מדוע העמידה התורה את התשלום על הריגת העבד על שלושים שקלים דווקא?

מסתבר שיש קשר בין שתי השאלות הללו, והתשובה על אחת מהן תסייע לענות גם על האחרת.

 

 

ה. "שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן"

רש"י בד"ה "שלשים שקלים יתן" כתב:

גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שווה אלף זוז, בין שאינו שווה אלא דינר.

אף על פי כן, היו מפרשים שניסו את כוחם בהבנת טעמה של גזרת הכתוב הזו.

ראב"ע בביאורו הקצר כותב:

ו"כסף שלושים שקלים" – דמי העבד האמצעי (- הממוצע) בימים ההם.

ראב"ע לא ידע בוודאי את טבלת מחירי העבדים בימים ההם, אלא הוא שיער שזו כוונת התורה בסכום שקצבה. והנה להשערתו נמצא בימינו חיזוק מגילויָם של חוקי חמורבי. בסעיף 252 שם נאמר: "אם עבד-איש היה הוא [זה שנגחו והמיתו השור הנגח] – שלישית המנה כסף יתן".[19] והדמיון הרב בין גובה התשלום בדין התורה ובחוק חמורבי הזה הביא את קאסוטו לומר כדברי ראב"ע:

"כסף שלושים שקלים" – כלומר, המחיר הרגיל של עבד – "יתן" – בעל השור – "לאדניו" – של העבד או לאדוניה של האמה לשם פיצויים, וזה מתאים לסעיף 252 של חוקי חמורבי, הקובע במקרה זה תשלום של שליש מנה כסף לאדוני העבד.

ברם, שאלתנו הראשונה במקומה עומדת: מדוע לא עמדה התורה על תשלום שוויו המדויק של העבד? ההשוואה לחוקי חמורבי דווקא מחדדת את השאלה: בסעיף 251, שבו מדובר בשור נגח שהמית בן חורין, קוצב החוק גם כן סכום קבוע: "מחצית המנה כסף יתן", ואם כן החוק הוא שיטתי. אולם התורה מחייבת את בעל השור המועד בתשלום כופר פדיון נפשו, וההלכה פירשה זאת כ"דמי ניזק", ולא נקבע לכך סכום קבוע! ובכלל, בחוקי חמורבי רבים הם דיני הנזיקין שהתשלום עליהם קצוב[20], אולם בדיני התורה אין זה כך: בכל פרשת הנזיקין שאנו עומדים בה בפרשת משפטים קצבה התורה רק את נזק העבד שהומת על ידי שור![21]

רבי יוסף בכור שור ענה על שאלה זו:

ונראה דלכך נתן הקב"ה קצבה בעבד, שהוא רגיל בין הבהמות לשמרן וליתן להם מספוא, וממיתות אותם, ואתו לאינצויי (- ויבואו לריב), שזה יאמר: עבדי שווה כך וכך, וזה יאמר: אינו שווה כי אם כך. ונתן הקב"ה קצבה, דלא אתו לאינצויי (- שלא יבואו לריב). אבל בן חורין – מילתא דלא שכיחא הוא (- דבר שאינו מצוי שייהרג על ידי שור מועד).

טענה מעין זו של ר"י בכור שור הרי ניתן לטעון בכל מקום שקבעה התורה פיצוי שווה ערך לדבר שניזוק. הנה לדוגמה הדין הבא בפרשתנו: על כורה בור שנפל שמה שור או חמור נאמר (כ"א, לד): "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו", ופשיטא שבעלי הדין לא יסכימו ביניהם על הערכת מחירו של השור המת בשעה שהיה חי. ובכן מה הפתרון? הפתרון מופיע בפרשת שור המועד שהמית אדם, בפסוק ל: "כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", והכוונה, על ידי בית הדין. פתרון זה אמור להיות נכון כמובן גם ביחס לעבד ששור המיתו, ועל כן קשה לקבל את דברי ר"י בכור שור. הדין במקרה של שור שהרג עבד בולט אפוא בחריגותו.

 

 

ו. "וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל"

הבה נשוב אל בירור משמעותו של הסכום שקצבה התורה – שלושים שקלים. במקום לפנות אל חוקי חמורבי, כדאי לחפש בתורה עצמה, היכן מופיע סכום כזה. נראה שהפרשן הראשון שביאר את משמעות הסכום הזה בהשוואה למקום אחר בתורה הוא רבי יוסף בכור שור:

ונתן להם לעבדים הכתוב כפי ערך נקבה מ[בת] עשרים ועד [בת] ששים, דאישה ועבד כי הדדי נינהו (- דומים זה לזה).[22]

ר"י בכור שור מפנה אותנו אפוא לפרשת ערכין לקראת סוף ספר ויקרא:

כ"ז, א    וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

ב       … אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'.

ג       וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה

וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

ד       וְאִם נְקֵבָה הִוא, וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.

כיוון שמעמדו ההלכתי של עבד דומה בכמה עניינים לזה של אישה (ראה הערה 22), לפיכך חייבה התורה את מי ששורו הרג עבד בתשלום שהוא שווה ערך למי שנדר 'ערך אישה פלונית (שהיא בת עשרים ועד בת ששים) עלי'.[23]

 

קישור זה בין שתי הפרשות עשוי אולי לפתוח פתח למציאת תשובה על שאלתנו, מדוע קצבה התורה קנס לבעליו של השור שנגח והרג עבד.

הבה נשאל שאלה דומה על פרשת ערכין: מדוע קצבה התורה ערכים קבועים (על פי מין האדם וגילו) למי שנדר לתת לה' את ערך נפשו או את ערך נפש זולתו, ולא תלתה זאת בהערכה אישית של כל אדם על ידי הכהן? והרי כך עשתה התורה ביחס למי שנודר ערך בהמה טמאה או ביחס למקדיש את ביתו:

ויקרא כ"ז, יא          וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה… (- ינדור אדם את ערכה)

 וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן.

יב                         וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה.

יד                         וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה'

וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.

התשובה ברורה: ערך נפשו של אדם אינו ניתן למדידה ולקביעה, והכהן לא יוכל להעריכו, שכן ערך זה אינו זהה לשוויו של האדם בשוק העבדים. לפיכך אין מנוס מקביעה כללית שקובעת התורה ערכים קבועים לכל קבוצת מין וגיל של בני אדם, בלא להבדיל בין אדם פלוני לאדם אלמוני.

אמנם ניתן לנדור נדר ש'עוקף' את הבעיה הזאת: אם נדר האדם 'דמיו של פלוני עליי', עליו לתת להקדש את שוויו של אדם זה כעבד כנעני לוּ היה נמכר בשוק, שכן בנדר כזה פירש הנודר שהוא מתכוון לערכו הכספי של האדם, וערך זה נמדד בשוק העבדים.

שני הדינים הללו הם הפותחים את הפרק השלישי במסכת ערכין, המכיל סדרה של דינים דומים (ראה הערה 16):

יש בערכין להקל ולהחמיר. כיצד?

אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל – נותן חמשים סלע.

ואם אמר: הרי דמיו עליי – נותן את שוויו.[24]

 

עתה הבה נשוב אל שאלתנו בנוגע לתשלום שקבעה התורה לבעל השור שהמית שורו עבד. השאלה אם עליו לשלם את שוויו של העבד או שעליו לשלם שלושים שקלים, שהם הערך הקבוע של קבוצת בני האדם המקבילה לעבדים בפרשת הערכין (- נשים בוגרות), היא בעצם השאלה האם התשלום הזה מהווה פיצוי כספי לאדון על אבדן רכושו, או שזהו ביטוי לכך שבעל השור אחראי על איבוד נפש אנושית שאין ניתן למדוד את ערכה הכספי אלא אך לקצוב אותו על פי טבלת הערכין בספר ויקרא.

במילים אחרות: לוּ הייתה התורה קובעת שהתשלום על העבד יהיה 'דמיו של העבד' – ערכו הכספי של העבד בשוק העבדים, הייתה משמעות הדבר שההתייחסות אל הריגת העבד היא כמו אל נזק כספי לאדוניו, כאילו נפגע שורו וחמורו. וכמו שנאמר על בעל הבור שלתוכו נפל שורו של אחר "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (שמות כ"א, לד) כך גם 'בעל השור ישלם (- ישלים את חסרון רכושו של חברו), כסף ישיב לבעליו של העבד'.

אולם התורה רואה בהריגת העבד מעשה רציחה.[25] אמנם מעשה רציחה של השור המועד, אך לבעלים גם כן ישנה אחריות על כך, ואת העונש הראוי לו על כך ששורו רצח המירה התורה בתשלום כספי. כיצד אפוא יובהר שתשלום זה הוא על איבוד נפש, ולא על פגיעה ברכוש הזולת? התשובה היא: על ידי כך שהתשלום ייקצב על פי טבלת ערכי הנפשות בספר ויקרא. ומעתה, כשם ש"אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל – נותן חמשים סלע", ואם זאת אישה – נותן שלושים סלע, כך "אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים – נותן שלושים סלע" גם כן, בין אם יפה העבד מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד.

בכך קבעה התורה שהעבד הוא אישיות משפטית עצמאית ביחס לבעל השור שהמיתוֹ, ואינו נמדד רק כרכוש אדוניו. נזקי שור שהרג עבד הם אפוא נזקים לאדם, ולא לרכוש.

ר"י בכור שור, שאנו הולכים בעקבותיו בנוגע להסבר קצבת שלושים השקלים, אכן מסביר את הקִצבה שנתנה תורה ביחס לעבד בדרך זו:

זהו מידה בתורה, שלעניין מיתה אין חילוק בין קטן לגדול, כמו שכתוב "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (ויקרא כ"ד, יז) – כל דהוא נפש[26]. לא שנא מוכה שחין שהרג נשיא ישראל, ולא שנא נשיא ישראל שהרג מוכה שחין – שדינם שווה, ונתן להם לעבדים הכתוב כפי ערך נקבה….

 

הדברים הללו מעוררים שתי שאלות שיש לענות עליהן:

 

א.  אם התשלום של שלושים שקלים אינו דמי הנזק הממוני שנגרם לאדון, מדוע אומרת התורה "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו"? התשובה על כך היא שאין שום אדם אחר שראוי שיקבל תשלום זה. והרי גם תשלום הכופר על הריגת בן חורין ניתן ליורשיו של ההרוג, והאדון ביחס לעבדו – הוא הראוי 'לרשת' תשלום זה.

 

ב.   מדוע אפוא בעל שור שנגח והמית בין חורין משלם את דמי הנהרג כפי שוויו כעבד, ואין התורה קובעת גם ביחס אליו תשלום של הערך הקבוע בפרשת ערכין? ובכן, ראשית יש לומר שכאן אין כל מקום לטעוֹת כמו בעבד, ולראות בתשלום זה תשלום ממוני רגיל על נזק שנגרם למשפחת ההרוג. שהרי הכול יודעים שאין בחישוב זה פיצוי כספי ליורשים – הרי הנהרג לא היה כלל עבד, ולא היה רכושה של משפחתו. כאן, דווקא ההערכה הכספית האישית, השונה מאדם לאדם, מועילה לשמש ככופר נפשו של בעל השור, הנתבע להתבונן על ידי כך במה שגרם מחדל שמירתו על שורו.

 

 

ז. הגדרת הרמב"ם את תשלום שלושים השקלים

הבה ננסח את מה שרק נרמז בסעיף הקודם ונאמר בלשון ברורה: תשלום שלושים השקלים שקבעה התורה לבעל השור הרי הוא 'כופר' – פדיון נפשו של בעל השור, תחליף לעונש המיתה שהוא ראוי לו על כך ששורו המועד הרג אדם! ההבדל בין כופר בן החורין לכופר העבד הוא בשיטת חישובו, שכופר בן החורין הוא 'דמי הניזק' שאותם משלם בעל השור ליורשי ההרוג, ואילו כופר העבד הם שלושים שקלים שקצבה התורה, שאותם משלם בעל השור לאדוניו של העבד ההרוג. ואת הטעם לחילוק זה הסברנו באריכות בסעיף הקודם. אולם מהותם של שני התשלומים הללו – אחת היא.

תפיסה זו מנוסחת בלשון ברורה בדברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון בראש פרק יא:

כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג…

וכופר העבדים, בין גדולים בין קטנים, זכרים או נקבות

הוא הקנס הקצוב בתורה שלושים סלע כסף[27]

ושוב חוזר על כך הרמב"ם בהלכה ה שם:

ואם המית (- השור המועד) את השפחה משלם את הכופר הקצוב בתורה

את דברי הרמב"ם הללו הסביר ר' חיים סולוביצ'יק בחידושיו וביאוריו על הרמב"ם, הלכות מכירה פרק כג הלכה ג:

החיוב של שלושים של עבד הוא כפרה, דוגמת חיוב הכופר בבן חורין, וכמבואר ברמב"ם פרק יא מנזקי ממון… שהשווה אותם זה לזה. ועיקר החיוב הוא על הריגת העבד עצמו, ולא מחמת זכות הבעלים שבעבד, וזכות הבעלים שבעבד אינו מוסיף כלל לעצם החיוב של שלושים שקלים, ורק שזה הוא דין בפני עצמו, שחובת הכפרה של שלושים שקלים שיש על המזיק – היא שייכת לבעלים.[28]

מהו מקור דברי הרמב"ם הללו?[29]

נראה שמקור דבריו הוא בתפיסת פרשת שור שהמית אדם מראשיתה:

ביחס לשור תם נאמר:

כח           וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת

     סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

מה פירוש "איש או אשה" בפסוק זה? אין פירושו אלא 'אדם', הכולל הן בן חורין והן עבד. ממילא אף הפסוק הבא –

כט           וְאִם שׁוֹר נַגָּח… וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל

מתייחס הן לבן חורין הן לעבד, וכדברי המשנה בבא קמא פ"ד מ"ה:

שור שנגח את האדם ומת, מועד משלם את הכופר, ותם פטור מן הכופר, וזה וזה חייבים מיתה.

והרמב"ם בהלכות נזקי ממון בראש פרק י כתב:

שור שהמית את האדם בכל מקום, בין גדול בין קטן, בין עבד בין בן חורין, אחד תם ואחד מועד, הרי זה נסקל.

ואם כך הדבר אף האמור בהמשך פסוק כט –

וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

נאמר על כולם, אף על עבד ואמה. אף הרישא של הפסוק הבא –

ל              אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ

עדיין אמורה בכול, וכך הייתי מפרש אף את המשך הפסוק –

כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

לולי חילקה התורה בהמשך, בפסוק לב, ש"אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה", אז אין משפטו "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", אלא אז עליו לשלם סכום קבוע של "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו" ככופר פדיון נפשו. ורק בזה נבדל העבד מבן החורין, שזה כופרו "כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו", וזה "שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים".

קריאה זו של פרשתנו מפורשת במכילתא[30]:

"אם עבד יגח השור או אמה" – אף עבד ואמה היו בכלל "והמית איש או אשה" (- פסוק כט), והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו – שאם היה (- העבד) יפה מאה מנה, נותן שלושים סלעים; להחמיר עליו – שאם לא שווה אלא דינר, נותן שלושים סלעים.

ובכן, הוצאת עבד ואמה מכלל "איש או אשה" אינה אלא לשם קצבת התשלום שעל בעל השור לשלם, אך חיוב המיתה על בעל השור, והגדרת התשלום שעליו לשלם כ'פדיון נפשו' – בכך אין כל הבדל בין שור שנגח בן חורין לבין שור שנגח עבד.[31]

 

 

ח. סיכום

בדרכים שונות הוביל עיוננו למסקנה, שתשלום שלושים שקלים שקצבה תורה על בעל שור מועד ששורו הרג עבד כנעני אינו פיצוי לבעל העבד על איבוד רכושו, אלא הוא 'כופר פדיון נפשו' של בעל השור המועד, תחליף לחיוב מיתה הראוי לו על ששורו המועד הרג אדם.

הבה נסכם את הראיות לתפיסה זו, שכפי שראינו בסעיף הקודם היא תפיסת הרמב"ם, והיא נובעת מן הקריאה של פרשת שור שהמית אדם הבאה לידי ביטוי במכילתא.

בסעיף ה עמדנו על חריגותו של קנס שלושים השקלים בין דיני הנזיקין שבתורה, ובסעיף ו הסברנו זאת בעקבות ר"י בכור שור ומפרשים נוספים, המבארים את טעמו של גובה הסכום – שלושים שקלים – בדיני פרשת ערכין. ההזדקקות לפרשת ערכין, כך טענו, נועדה להפקיע את תפיסתו של תשלום זה כתשלום ממוני שמשלם המזיק כדי לפצות את הניזק על מה שהחסירו, ולהופכו לתשלום ערך נפש האדם שנהרג, על פי קנה המידה האחיד של פרשת ערכין. קצבת הערכין שקצבה תורה, הן בנדרי ערכין והן בפרשת עבד כנעני, נובעת מסיבה דומה: נפש האדם האינדיבידואלי אינה ניתנת להערכה כספית, אף לא נפשו של עבד כנעני.

מלבד ראיה זו, מלמד גם ההקשר שבו מצוי דין שלושים של עבד על היותו של תשלום זה כופר נפשו של בעל השור, ולא תשלום נזקיו של בעל העבד. שני מעגלי הקשר קובעים דבר זה:

  1. ההקשר האחד הוא שייכותו של דין שור שנגח עבד לפרשה ההלכתית השלמה שבה הוא מופיע – פרשת שור שנגח אדם והמיתו. ניתוח מבנה הפרשה, כפי שנעשה בסעיף המבוא הראשון (א), מלמד על אחדותה העניינית, כפרשה שחידושה המרכזי הוא בכך שהיא עוסקת בעבֵרה פלילית של רציחה, ולא בדין אזרחי של תביעת נזיקין. אופייה זה של הפרשה נקבע במידה רבה על סמך שלושת עמודי התווך שעליהם היא נשענת – על הזכרת דין סקילת השור בפתיחתה, בחתימתה ובציר המרכזי שלה.

חתימת הפרשה – "והשור יסקל" – הרי היא בסיומו של דין שור שנגח עבד, ובכך היא משייכת אף דין זה לקודמיו, כדין פלילי העוסק בעבֵרת רציחתו של העבד. וכשם שבראש הפרשה קשורה סקילת השור במיתת הבעלים – "וגם בעליו יומת", ואילו התשלום אשר יושת עליו הוא תחליף לעונש המיתה, כך גם בשור שהמית עבד – סקילת השור מלמדת שלפנינו דיון ברציחה, ואם כן, גם כאן התשלום של שלושים שקלים הוא תחליף למיתת הבעלים של השור.

על הקשר בין מיתת השור לחיוב התשלומין, הן בעבד והן בבן חורין, מלמדים אותנו שני אמוראים במסכת בבא קמא מג ע"א:

אמר רבי שמעון בן לקיש: …"כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל" – כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלושים שקלים; אין השור בסקילה – אין הבעלים משלמין שלושים שקלים.

אמר רבה: …"השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו" – כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר; אין השור בסקילה – אין הבעלים משלמין כופר.[32]

  1. הֶקשר רחב עוד יותר שאליו שייך דין תשלום שלושים שקלים על הריגת עבד בידי שור מועד הוא דיני העבד הכנעני בתוך פרשת הנזיקין כולה, דינים שבהם עסקנו בסעיף המבוא השני (ב). משני הדינים הראשונים – מכה עבדו בשבט ומת תחת ידו, ומכה עין עבדו ושיחתה, למדנו כי העבד אינו רכוש גמור של בעליו – לא חייו ולא גופו הם ברשות האדון לעשות בם ככל אשר יחפוץ. מתברר מדינים אלו שהעבד נחשב לאישיות משפטית עצמאית כלפי אדוניו, ומסתבר אפוא שכך הוא נחשב גם כלפי צד שלישי, על כל פנים כאשר מדובר באחריות לקיפוח חייו של העבד. והרי אדם שלישי שהִכה את העבד והמיתוֹ, חייב מיתה ככל רוצח, ואינו בדין 'יום או יומיים', וגם אינו משלם שום תשלום לבעליו של העבד.[33]

מסתבר אפוא שגם דין העבד שומת על ידי שור נגח שייך לקודמיו. אין זה סביר שבדין זה תחול נסיגה מתפיסתו של העבד כאישיות משפטית עצמאית אל תפיסה שהוא אך רכוש של בעליו. ראיית התשלום של שלושים שקלים ככופר נפשו של בעל השור, מצרפת דין זה אל קודמיו.

נמצא אפוא כי דיני העבד הכנעני בפרשתנו מציגים תפיסה אחידה של העבדות, ומגמה אחת לשלושתם: להפקיע את תפיסת העבד כרכוש גמור של אדוניו ולהעלותו לדרגת אדם בעל ערך עצמאי.

 

הערות:

[1] חוקי אֶשְׁנוּנָה ('קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון', בתרגום ובעריכת אברהם לבנון, עמ' 66):

סעיף 54:      "אם כשור נגח נודע הוא, והשלטונות הביאו את הדבר לידיעת הבעלים, והם את קרניו לא גדעו, ונגח איש והמיתו – בעל השור, שני שלישי המנה ישלם".

סעיף 55:      "אם עבד יגח שור והמיתו – חמישה עשר שקל כסף ישלם".

אשנונה הייתה עיר מדינה שהתקיימה במסופוטמיה בסביבות 2000 לפה"ס.

חוקי חמורבי (שם, עמ' 100):

סעיף 250:    "אם שור, בהיותו הולך בדרך, נגח איש והמיתו, המקרה הזה אינו עניין לטענה בדין".

סעיף 251:    "כי יהיה לאיש שור נגח, וזקני עירו העידו בבעליו מומו כי נגח הוא, והוא לא גדע את קרניו (או) את השור לא אסר, והשור הזה נגח מבני עם הארץ והמיתו, מחצית המנה כסף יתן".

סעיף 252:    "אם עבד-איש היה הוא – שלישית המנה כסף יתן".

חמורבי מלך בבל העתיקה שלט בסביבות 1700 לפה"ס (תקופת שלטונו הממושכת קדמה ואחרה תאריך זה שנים רבות)

[2] חוקי אשנונה (ראה הערה 1) דנים רק בשור מועד שהמית אדם. סעיף 53 עוסק אמנם בשור תם, אך בכזה שנגח שור אחר: "שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי, וגם את כסף השור המת יחצו". על שור תם שהרג אדם אין חוקים אלו דנים, כנראה מהטעם האמור בחוקי חמורבי: "המקרה הזה אינו עניין לטענה בדין" – אם כן אין צורך לכלול אותו בספר החוקים.

[3] הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק מ כותב (תרגום ר"י קאפח): "ומה שהבהמה נהרגת אם הרגה אדם, אין זה עונש לה כפי שטוענים לנו המינים, אלא זה עונש לבעליה, ולפיכך נאסר ליהנות מבשרה, כדי שיקפיד בעל הבהמה בשמירתה, ויידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד, הפסיד דמיה על כל פנים, ואם הייתה מועדת, נתחייב כופר, נוסף על אבדן דמיה".

אולם רמב"ן בפירושו לפסוק בבראשית ט', ה "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ" כותב: "תמה אני אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או תקבל שכר. ואולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תיטרף, כי גזרת מלך היא. וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו'. ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר (- שור הפקר) חייב מיתה (- בבא קמא מד ע"ב)".

כעין דעה אמצעית נמצאת בדברי רלב"ג ובדברי מפרשים נוספים, כי טעם סקילת השור היא "לסלק ההיזקים… הממיתים האנשים… לשמירה שלא ימית אחרים", ובכך הסבר גם מדוע שור המדבר נסקל אף הוא.

ברם העובדה שהשור מומת בסקילה – שהיא החמורה בארבע מיתות בית דין, ועל ידי בית דין של עשרים ושלושה, מורה כדברי רמב"ן וכפשט הפסוק בבראשית.

[4] סנהדרין פ"א מ"ד: "דיני נפשות בעשרים ושלושה… שור הנסקל בעשרים ושלושה, שנאמר: 'השור יסקל וגם בעליו יומת', כמיתת בעלים כך מיתת השור".

[5] הבדל זה בין דיני התורה לחוקי אשנונה וחמורבי בולט דווקא בשור תם שהרג אדם. "מקרה זה אינו עניין לטענה בדין" אומרים חוקי חמורבי, וכוונתם לדין האזרחי. וחוקי אשנונה אינם מזכירים כלל את המקרה הזה. גם התורה אומרת על מקרה זה "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי", אולם עניינה של התורה במקרה זה הוא דווקא בדינו של השור הנסקל, שפירוטו כאן (בפסוק כח) מהווה בסיס גם לדין השור המועד במקרים הבאים.

[6] במסכת בבא קמא מ ע"א חשבה הגמרא בהוה אמינא לבאר מחלוקת תנאים בשאלה אם הכופר שמשלם בעל השור הוא 'דמי ניזק' או 'דמי מזיק', כמחלוקת אם כופר הוא 'ממון' או 'כפרה', אך חזרה בה מייד ואמרה שכופר הוא כפרה לכולי עלמא. ובאמת, קשה לבאר את האמור בתורה "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ" כמתייחס לתשלום ממוני רגיל.

[7] העיון הנוכחי משלים את הדיון בדיני עבד כנעני בעיון לפרשת משפטים בסדרה השנייה 'עבדות', אך הוא עומד בפני עצמו. סעיף זה לקוח מאותו עיון (סעיפים ד-ה) לאחר קיצור והתאמה למסגרת העיון הנוכחי.

[8] 'עבד כנעני' הוא הכינוי בלשון חכמים לעבד שאינו עבד עברי. אין כוונתו לעבד מן העם הכנעני (שלא היה קיים עוד בתקופה שבה נוצר הביטוי הזה) אלא כוונתו לרמוז לקללה שקילל נח את כנען "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כה). כוונת הביטוי הזה היא אפוא לעֶבד שהעבדות מהותית לו, בניגוד לעבד העברי שלעולם עבדותו היא זמנית.

[9] במסכת בבא קמא מא ע"א נידונה השאלה המתבקשת: וכי מאחר ששור תם שהרג אדם דינו להיהרג, כיצד ייתכן ששור יגיע להיות שור מועד להריגת אנשים? ונאמרו שם כמה אפשרויות לכך.

[10] זו אחת מן הראיות המובאות במסכת סנהדרין טו ע"א וע"ב לכך שאין כוונת הכתוב לחייב את בעל השור במיתה ממש. אולם שם נדחית ראיה זו מפני שאולי האיסור לקחת כופר לנפש רוצח הוא רק כשהאדם עצמו רצח, אבל כששורו הרג, בא הכתוב במקומנו ללמד שניתן להמיר את עונש המיתה (בפועל) בתשלום כופר. אף על פי כן, ראיה זו מובאת במכילתא דר' ישמעאל (אלא שהנוסח צריך תיקון). ובאמת, ניתן לענות על דחיית התלמוד: והרי איסור לקיחת כופר לרוצח נאמר גם ביחס לעונש גלות של רוצח בשוגג (במדבר ל"ה, לב) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ", ואם כן, על עונש מיתה ממש, ודאי שיהא איסור לקיחת כופר, אפילו אם עונש זה בא על מעשה שורו. ובאמת לא מצאנו שום עונש מיתה בידי אדם שניתן להמירו בכופר, וראה בברייתא בכתובות לז ע"ב: "לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן… יכול אף בידי אדם כן, תלמוד לומר 'חרם… מן האדם לא יפדה' (ויקרא כ"ז, כט)".

[11] דרשה זו אינה במכילתא דרשב"י במהדורת אפשטיין-מלמד, ואם אינה יצירתו של בעל מדרש הגדול עצמו על בסיס פירושו של רש"י, אפשר שמקורה במדרש אבוד.

[12] נראה שכך בדיוק למד הרמב"ם את הפסוק (הלכות נזקי ממון, פרק י הלכה ד):

זה שנאמר בתורה "וגם בעליו יומת" – מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג – נתכפר לו. ואע"פ שהכופר כפרה הוא – ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו.

[13] "אין ממשכנין אותו", פירושו שאין נוטלין ממנו משכון להבטיח שישלם את הכופר שהוא חייב בו. במסכת בבא קמא מ ע"א הגמרא הסתפקה בדבר זה ולא הכריעה, ואילו הרמב"ם (ראה בהערה הקודמת) וראשונים נוספים פסקו שממשכנין אותו. יש לציין שההסבר שנותנת הגמרא לאפשרות שאין ממשכנין אותו הוא "כיוון דכפרה הוא – כחטאת ואשם דמי", שגם בהם אין ממשכנין את החייב בהם, משום שהאדם מעוניין לכפר על חטאו ואין צורך למשכן אותו כדי לחייבו בכך. זהו מקור דברי רמב"ן ש"הכופר כפרה כעניין הקרבנות".

[14] לא זו בלבד שהכלל במחלוקות רבים ויחיד הוא שיש לפסוק כדעת הרבים, אלא שנראה שסתם משנה במסכת ערכין פ"ג מ"ג נשנתה כדעת חכמים. נאמר שם "המית (- שור המועד) בן חורין – נותן את שוויו", ומתוך ההקשר שבו אמור משפט זה ברור שהכוונה כפי שפירש רש"י את המשנה (ערכין יד ע"ב) "דמי ניזק" (ולא כפירוש המיוחס לרבנו גרשום שם "נותן את שוויו – של בעל השור").

[15] הרמב"ם מדגיש "כמו שיראו הדיינין" בהתאמה ללשון הכתוב "כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". הדגשה זו נחוצה דווקא לדעת חכמים שהכופר הוא 'דמי ניזק', שהרי הניזק מת, והערכת שוויו כעבד לו היה חי, מצריכה שומה מיוחדת של הדיינים.

[16] בראש הפרק, במשנה א, מונה המשנה את החמישה: "יש בערכין להקל ולהחמיר; בשדה אחוזה להקל ולהחמיר; בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר; באונס ומפתה; ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר". המשך הפרק משניות א-ה הוא פירוט חמשת הדינים הללו.

[17] ראה מה שכתבנו בסוף הערה 14.

[18] א. תמיהה זו מנוסחת כקביעה בדברי רבא במסכת בבא קמא מב ע"ב: "הואיל ומחמירני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין – יפה סלע, נותן סלע, שלושים – נותן שלושים. ועבד, יפה סלע – נותן שלושים…".

ב. תמיהה חריפה יותר נמצאת בדין מכה עין עבדו לעומת מכה עין רעהו בן החורין, שבבן חורין – עין תחת עין, ופירשה ההלכה – דמי עין, ואילו בעבד – העבד יוצא לחירות, והתשלום בעבור עבד כולו, לשחררו, הוא הרבה מעבר לדמי העין. וראה בעיוננו לפרשת משפטים בסדרה השנייה "עבדות", סעיף ז.

[19] ראה סעיף זה בהקשרו בהערה 1.

[20] ראה לדוגמה סעיפים 207 (הורג רעהו בשוגג – "מחצית המנה כסף ישלם"), 208, 209, 211, 212, 213, 214, 259, 260 ועוד. חלק מסעיפים אלו יש להם מקבילה בדיני תורה, אלא שהתורה לא קצבה בהם סכום קבוע לתשלום.

[21] מחוץ לפרשת הנזיקין שבמקומנו קצבה התורה את תשלום הנזק של אונס ושל מפתה – "חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כ"ב, כט – דינו של האונס; בדינו של המפתה לא נזכר הסכום אלא "כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" – שמות כ"ב, טז, וחז"ל למדו שהוא חמישים שקל גם כן). אלא שסכום זה אינו כולל את הבושת, הניתנת בכל מקרה "לפי המבייש והמתבייש" ולא את הפגם (משנה ערכין פ"ג מ"ד, וראיית הגמרא לכך – ערכין טו ע"א). מקרה נוסף שבו קצבה התורה את סכום הנזק הוא במוציא שם רע – "וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" (דברים כ"ב, יט), שהוא כפל הסכום של מוהר הבתולות, שאותו רצה מוציא השם הרע להרוויח.

ניכר שבכל שלושת המקרים הללו (הנזכרים במשנה "להקל ולהחמיר" בערכין פרק ג – ראה הערה 16) קשור הסכום במושג "מוהר הבתולות".

[22] כאן מביא ר"י בכור שור את הדרשה המופיעה בכמה מקומות בתלמוד, המַשווה בין עבד לאישה: "גמר 'לה' 'לה' מאישה". וביאר רש"י (חגיגה ד ע"א): "כתיב הכא (- באישה) 'וכתב לה ספר כריתת' (דברים כ"ד, א) וכתיב התם (- בשפחה חרופה) 'או חֻפשה לא נִתן לה' (ויקרא י"ט, כ)". מגזרה שווה זו למדו חז"ל כמה דינים שבהם שווים עבד ואישה, ואחד מהם (במסכת חגיגה שם): "כל מצוה שהאישה חייבת בה, עבד חייב בה; וכל מצוה שאין האישה חייבת בה, אין העבד חייב בה".

[23] על דברי ר"י בכור שור הללו חוזר חזקוני במקומנו, ובאופן בלתי תלוי באלו מפרש כך גם ספורנו: "'כסף שלשים שקלים' – כערך הנקבה, כי כמוה עניין העבד בקיום המצוות, כדאיתא בחגיגה פרק קמא (ד ע"א)".

אף הרמב"ם, בן דורו של ר"י בכור שור, מקשר במורה הנבוכים (חלק ג פרק מ) בין דין העבד לפרשת ערכין, אך דבריו תמוהים: "ונעשה דמי העבד באופן כללי חצי דמי בן חורין בדרך כלל לפי שאתה מוצא ערכי אדם – המרובה שבהן ששים שקלים" (תרגום ר"י קאפח), ובאמת המרובה שבהן הוא חמישים שקלים.

[24] הסבר דומה נכון גם ביחס לצמד הדינים הבא במשנת 'להקל ולהחמיר', במשנה ב שם: "[יש] בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד? אחד המקדיש בחולת המחוז (- מקום שבו מחיר הקרקעות זול ביותר) ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי (- מקום שבו מחיר הקרקעות יקר ביותר) – נותן בזרע חומר שעורים (- בעבור שטח הראוי לזריעת 30 סאה שעורים) חמישים שקל כסף (כאמור בויקרא כ"ז, טז). ובשדה מקנה – נותן את שוויו (כאמור שם, כב-כד)".

ערכו של שדה אחוזה לבעליו אינו נמדד באפשרות מכירתו בשוק הקרקעות, שהרי שדה זה הוא נחלת אבותיו של האדם, ואת הקשר של האדם אל נחלת אבותיו שאותה יוריש לבניו אין ניתן למדוד בשום ערך כספי. וראה כיצד סירב נבות לתת לאחאב את כרמו – נחלת אבותיו – תמורת "כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ", ונשבע על כך "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (מל"א כ"א, ב-ג). לפיכך אין מנוס מקביעה כללית של ערך זה לפי גודל השטח כשלעצמו ולפי הקִרבה אל שנת היובל.

בשדה מקנה, לעומת זאת, הערך הכספי ביחס למקדיש אותו (שאינו בעליו המקורי, אלא זה שקנה אותו עד היובל "במספר שני תבואות") ניתן לשומה מדויקת על פי שווי הקרקעות באזור זה שבו מצוי השדה.

[25] ראה מסקנת סעיף א, ביחס להבדל בין דיני שור שנגח אדם והמיתו בתורה לבין הדינים המקבילים בחוקי עמי המזרח הקדום.

[26] במשנה במסכת נדה (פ"ה מ"ג) נאמר: "תינוק בן יום אחד… ההורגו חייב", ופירשה הגמרא (מד ע"ב): "דכתיב 'איש כי יכה כל נפש אדם' – מכל מקום".

[27] א. אף ר' משה מקוצי ב'ספר מצוות גדול' סוף מצוַת עשה סז חוזר על דברי הרמב"ם הללו, תוך שהוא משתמש במונח 'כופר העבדים'.

ב. תפיסה זו, ששלושים שקלים של עבד הם כופר נפשו של בעל השור, יש בה כדי לחזק את דעת חכמים, שהכופר של בן חורין הוא 'דמי ניזק' ולא 'דמי מזיק'. שהרי שלושים השקלים הם ודאי דמי העבד, שאותם קצבה התורה (ובסעיף ו הבאנו את טעמו של ר"י בכור שור שזהו הערך של אישה הדומה לעבד). אם כן כמו שבעבד הוא נותן כופר נפשו – דמי ניזק (בהתאמה לפרשת ערכין), כך גם בבן חורין – דמי ניזק.

[28] בהמשך דבריו, משנה ר' חיים את ההגדרה של קנס העבד, מחמת ראיות שהוא מביא מן התלמוד. אולם דבריו שהבאנו למעלה הם המתחייבים מהגדרת הרמב"ם את קנס העבד כ'כופר העבדים'.

[29] במסכת בבא קמא מג ע"ב מובאת ברייתא, שפשוטה מהווה מקור לדבריו: "כל שחייב בבן חורין חייב בעבד, בין בכופר בין במיתה". אולם הגמרא תמהה: כופר בעבד מי איכא (- האם ישנו)? והיא מבארת את הברייתא בדרך אחרת. ממילא מהווה סוגיה זו קושי על דברי הרמב"ם.

[30] מסכתא דנזיקין פרשה יא, מהדורת הורביץ-רבין, עמ' 287.

[31] דרשה דומה נמצאת במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דנזיקין פרשה ז) על הפסוק (כ"א, כ) "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט…": "אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר 'מכה איש ומת [מות יומת]' (כ"א, יב), והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו, שיהא נדון 'ביום או יומיים', לכך נאמרה פרשה זו".

[32] הרמב"ם פסק כדברי האמוראים הללו בהלכות נזקי ממון, פרק י הלכה ג: "אין הבעלים חייבין בכופר עד שייסקל השור".

[33] ראה בעיוננו לפרשתנו בסדרה השנייה "עבדות", סעיף ו.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

פרשת בהר – לא שמעתי

לשיעור וידאו

איכה – פרק ד – התיאור הכרונולוגי של החורבן

לשיעור שמע

איכה – פרק ב – המשבר בין בת ציון לה'

לשיעור שמע

ברוכים הבאים לאתר החדש של הרב אלחנן סמט

בשעה טובה יצאו לאור שלושה ספרים חדשים הניתנים לרכישה בחנות האתר

דילוג לתוכן