פרשת עולת התמיד

פרשת עולת התמיד

מעמדו של מזבח העולה על רקע פרשת עולת התמיד, שנראית כמצויה לא במקומה

קובץ word להורדה: 20tetzave

 

 

א. שני דברים החסרים בפרשת מזבח העולה

נפתח את עיוננו לפרשת תצוה בהתבוננות נוספת אל פרשת מזבח העולה, שבו עסקנו בעיוננו הקודם. מי שיעיין היטב בציווי עשיית המזבח בפרשת תרומה (כ"ז, א-ח) וישווה את הנאמר בו אל מה שנאמר ביחס לכלי המשכן האחרים, יחוש בשני חסרונות בפרשת המזבח:

 

1. בכל כלי המשכן האחרים (כולל מזבח הקטורת והכיור, שהציווי על עשייתם בא בין הנספחים לציווי עשיית המשכן) כולל הציווי על עשיית הכלי אף את הציווי על השימוש בו על פי ייעודו. דבר זה נכון אף ביחס לשני הכלים שאינם כלי עבודה – הארון והכיור: בארון נאמר (כ"ה, טז) "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", ובכיור נאמר (ל', יז) "ועשית כיור נחשת… ונתת שמה מים".

ביחס לכלי העבודה שבמשכן בא ציווי על העבודה שיש לעשותה בכל אחד מהם:

בשולחן               נאמר (כ"ה, ל):  וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד..

במנורה               נאמר (שם לז):   וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.

במזבח הקטורת נאמר (ל', ז-ח):  וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים…  קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם.

בעיוננו לפרשת פקודי (תש"ס), בסעיף ד, ביארנו כי הוראות אלו הן חלק מן ההוראות על עצם עשיית הכלים, שכן רק בהבאת כל כלי אל ייעודו נשלמה מלאכתו: ארון שהעדות אינה בתוכו – אינו ארון; שולחן שאין עליו לחם הפנים – אינו שולחן; וכדומה.

מסיבה זו לא נאמר בתיאור עשיית כלי המשכן על ידי בצלאל ואנשיו ולו פעם אחת שעשייה זו הייתה "כאשר צוה ה' את משה", שכן בצלאל לא העמיד את הכלים הללו במקומם הראוי במשכן ולא עשה את העבודה הראויה לכל כלי. מילים אלו נאמרו רק על משה בבואו להקים את המשכן (כמתואר בפרק מ', יז-לג), מפני שמשה הוא שהביא כל כלי אל גמר מלאכתו בהעמידו אותו במקום הראוי לו ובעשותו את העבודה המיוחדת לכלי והמשלימה את מלאכתו.

והנה, הציווי על עשיית מזבח הנחושת איננו כולל הוראה להעלות עליו 'עולת תמיד',[1] כאותן הוראות שניתנו בכלי העבודה האחרים, לתת עליהם 'לחם תמיד', 'נר תמיד'[2] ו'קטורת תמיד'.

האם דבר זה מלמד על שוני בין מזבח הנחושת לבין שאר הכלים? מסתבר שלא כך הדבר, שכן בתיאור הקמת המשכן על ידי משה נאמר:

מ', כט       וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה.

              כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

תיאור זה דומה לתיאור עשיותיו של משה שם ביחס לשאר הכלים. ברור אפוא שרק בהעלאת העולה על גביו נגמרה מלאכת המזבח הזה, ואין בינו לבין שאר הכלים כל שוני.

מהו אפוא פשרו של חסרון הציווי על העלאת עולה על המזבח בפרשת הציווי על עשייתו?

 

2. בפרשה שקדמה לפרשת עשיית המזבח – בציווי על עשיית הפרוכת ועל סידורו הפנימי של המשכן (כ"ו, לא-לז) – נאמר מהו מקומם של כלי המשכן השונים: הארון, השולחן והמנורה. בסעיף ד של עיוננו לפרשת תרומה עמדנו על כך שצירוף פרשת המזבח אל הפרשה ההיא כשני חלקים של יחידה ספרותית אחת נועד לכלול את מזבח העולה בכלל כלי המשכן ובסידורו הפנימי של המשכן.

אולם דווקא צירוף זה מבליט חיסרון בפרשת עשיית המזבח: ברור אמנם שמקומו של המזבח הוא מחוץ למסך פתח האוהל, בחצר[3] – אך היכן מקומו המדויק? נבהיר את השאלה: ברור שמקומו של המזבח חייב להיות בזיקה ברורה אל המשכן עצמו, שהרי הכוונה היא, כפי שאמרנו, להחשיבו כאחד מכלי המשכן; לאור כוונה זו בולטת אפוא העובדה שהפרשה אינה מתארת את המיקום שלו בזיקה אל המשכן.

מתיאור מעשיו של משה ביחס למזבח העולה בפרשת הקמת המשכן (מ', כט שהובא לעיל) אנו יודעים לא רק שמשה העלה על המזבח את העולה אלא גם ששם אותו לפני כן "פתח אהל מועד". דבר זה מתאים מאוד למה שציפינו לו: שהמזבח יעמוד בזיקה ההדוקה ביותר אל המשכן – אל מול פתחו. אולם ההוראה להעמידו שם חסרה בפרשת הציווי על עשייתו.[4]

 

 

ב. מה לפרשת עולת התמיד ולציווי עשיית המשכן

הבה נעבור עתה לפרשת תצוה, ונעמוד על קושי המתגלה לקראת סיומה. דענייניו של המשכן ועבודתו נפרשים על פני שלושת החומשים שמות, ויקרא ובמדבר. ספר שמות עוסק בהקמת המשכן כמתחם המשמש כאוהל לארון העדות וכמקומם של כלי הקודש – השולחן, המנורה והמזבחות – וכן כמקום שירותם של הכוהנים. אך אין הוא עוסק בעבודת הקרבנות – לא בזו המיועדת לכוהנים ולא בזו הקשורה לבני ישראל: אין הוא נכנס לתוכן המעשי שעתידה עבודת האדם לצקת אל המשכן. דבר זה ייעשה בספר ויקרא, ובמידת מה גם בספר במדבר.

מפליאה אפוא הופעתה של פרשת התמיד (כ"ט, לח-מב) כבר בסיום הציווי הגדול על עשיית המשכן, ציווי הנפרש על פני פרשות תרומה ותצוה – ולפני החתימה החגיגית שלו בסוף פרק כ"ט.[5]  פרשה זו חוזרת כמעט מילה במילה בראש פרשת המוספין שבפרשת פינחס, בפרק כ"ח שבספר במדבר.

עולת התמיד – פרשת תצוה (כ"ט, לח-מב) עולת התמיד – פרשת פינחס (כ"ח, ג-ח)
(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ

כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד.

(ג) זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'

כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.

(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

(מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין (ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.
(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'.
וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. (ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ

הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'.

(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם
כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה' כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'
(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.

 

המפרשים התקשו בחזרה זו דווקא בפירושיהם לפרשת פינחס, כיוון ששם באה הפרשה בשנית, והציעו הצעות שונות בדבר הצורך בחזרה זו. אולם באמת נראה שמקומה הטבעי של הפרשה הוא דווקא בראש פרשת המוספין שבפרשת פינחס – "שתהיה מערכת הקרבנות סדורה" (לשון ראב"ע לבמדבר כ"ח, א). הקושי הוא דווקא בהופעתה בפרשת תצוה: ספר שמות אינו עוסק בדיני הקרבנות השונים אלא בהקמת המשכן גופו. דיני הקרבנות כלולים ברובם בספר ויקרא, ובמקרה זה שייכת פרשת עולת התמיד לפרשת המוספין שבספר במדבר. מהו אפוא טיבה של פרשה זו אצל פרשות ציווי עשיית המשכן – ודווקא בסמוך לחתימת הציווי הזה?

מדברי ראב"ע בספר שמות ומדברי רש"י בספר במדבר עולה התשובה כי פרשת עולת התמיד שבספר שמות מהווה סיום הציווי על קרבנות שבעת ימי המילואים הבא בפרק כ"ט מראשיתו. כך כותב ראב"ע בביאורו הארוך לכ"ט, לח (ועל דבריו חזר שם חזקוני):

וזה אשר תעשה – …משה יעשה ככה שבעת ימי המילואים, ואחר כך אהרן ובניו.

ורש"י לבמדבר כ"ח, ד כתב:

את הכבש אחד – אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה… היא הייתה אזהרה לימי המילואים, וכאן [בספר במדבר] ציווה לדורות.[6]

המפרשים הללו פירשו כך משום שפרשת עולת התמיד מצויה בסוף פרק כ"ט, לאחר הציווי הארוך והמפורט על קרבנות ימי המילואים. אולם באמת אין כל קשר בין קרבנות ימי המילואים לבין עולת התמיד: קרבנות שבעת ימי המילואים הם קרבנות מיוחדים (שחלק מדיניהם הם חד-פעמיים), שהוקרבו בהוראת שעה כדי למלא בהם את ידי הכוהנים; ואילו עולת התמיד היא קרבן 'שגרתי', שנצטוו בו משעת הקמת המשכן והלאה 'לדורותיכם' (פסוק מב). ועוד: בפרשת עולת התמיד לא נזכרו כלל אהרן ובניו הכוהנים ולא הצירוף 'שבעת ימים'. אף חלוקת הפרשות של המסורה רומזת לעצמאותה של פרשת עולת התמיד: כל דיני ימי המילואים כלולים בפרשת מסורה אחת (כ"ט, א-לז), ואילו פרשת עולת התמיד מצויה בפרשת מסורה אחרת, ביחד עם החתימה החגיגית של ציווי מלאכת המשכן (לח-מו).

נראה כי התשובה לשאלת מקומה של עולת התמיד בספר שמות אחרת היא: פרשה זו אינה אלא המשכה וסיומה של פרשת עשיית המזבח שבפרק כ"ז! לכשנקרא אותה כהמשך רצוף של פרשת המזבח (ולא כהמשך רצוף של פרשת המילואים שאינה שייכת אליה), לא רק שתיפתר בעיית מקומה בספר שמות – שהרי עתה היא עוסקת בהשלמת בניינו של כלי מכלי המשכן – אלא שתיפתרנה גם שתי השאלות ששאלנו בסעיף א של עיוננו, והחסרונות המורגשים בפרשת המזבח יתמלאו באמצעותה:

  1. מעתה כולל גם ציווי עשיית המזבח את ההוראה להביא את המזבח אל תכליתו – להעלות עליו 'עולת תמיד' – כמו הציוויים על עשיית שאר כלי המשכן.[7]
  2. אגב הציווי על השימוש שיש לעשות במזבח כדי להביאו אל השלמתו מלמדת פרשה זו גם על מקומו של המזבח (מב) "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה'…".

והנה סימן מובהק לשייכותה של פרשת עולת התמיד לפרשת עשיית המזבח. שש פעמים נזכר השם 'מזבח' כשהוא מיודע בציווי על עשייתו,[8] ומסתבר שזו אמורה להיות 'המילה המנחה'. מדוע אפוא אינה חוזרת שבע פעמים, כדין מילה מנחה במקרא?[9] הנה לפנינו הופעתה השביעית:

כ"ט, לח    וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה…

 

 

ג. פרשת עולת התמיד בספר שמות ובספר במדבר

מעתה מתבארים הצורך בהופעתה הכפולה של פרשת עולת התמיד  ואף חלק מן ההבדלים שבין שני מקומות הופעתה. בספר שמות באה פרשה זו כחלק ממצוות עשיית המזבח – כהשלמתו של המזבח והבאתו אל תכליתו; בספר במדבר באה פרשה זו כחלק מהמערכת של קרבנות הציבור הקשורים בזמנים קבועים תחת הכותרת (כ"ח, א) "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו, להקריב לי במועדו". מכאן נובע הבדל בין פתיחותיהן של שתי הפרשות:

שמות: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ…                   במדבר: זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'…

בספר שמות חשובה 'העשייה' על המזבח, שכן עשייה זו שעל גביו היא השלמת הציווי (כ"ז, א) "ועשית את המזבח". בספר במדבר, לעומת זאת, לא נזכר המזבח כלל בפרשה זו, ובמקום זאת מודגש בפתיחתה של הפרשה – ועוד שלוש פעמים במהלכה – שעולת התמיד הזאת, על מנחתה ונסכה, היא קרבן לה' העשוי לריח ניחוח (בספר שמות נזכר דבר זה רק פעם אחת, בפסוק מא).

ההבדל בין המטרות השונות הללו של הופעתה של פרשת עולת התמיד בכל אחד משני החומשים מתבלט גם בפסוקים הבאים:

     שמות: עֹלַת תָּמִיד… פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'         במדבר: עֹלַת תָּמִיד… לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'.

בספר שמות חשוב לציין את מיקומה של עולת התמיד – על המזבח העומד בפתח אוהל מועד לפני ה' – "אשר אועד לכם שמה". בכך מתקשרים הקרבן והמזבח אל כלל המשכן ואל תכליתו כמקום ההיוועדות של ה' עם משה. בספר במדבר, לעומת זאת, אין זכר למקום ההקרבה ולא לתכליתה, הקשורה בתכלית הקמת המשכן, ובמקום אלה באה ההדגשה (בשנית) כי עולת התמיד היא בכלל "קרבני לחמי לאשי, ריח ניחחי".

למרות המטרות השונות של הבאת פרשת עולת התמיד בכל חומש, סוף סוף זהו אותו קרבן עצמו, אלא שבכל חומש הוא ממלא תכלית אחרת, בהתאמה להקשר הנידון באותו חומש. לפיכך רומז כל חומש גם למטרה המודגשת בחברו:

שמות: עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם …                במדבר:  עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי

אף שבספר שמות מוקרבת עולת התמיד כנגד מקום ההיוועדות של ה' עם משה, ותפקיד זה נועד לה אפוא רק בדור זה, שבו יהא המשך נתינתה של התורה למשה באוהל מועד, מדגישה הפרשה כי עולת התמיד היא 'לדורותיכם' – שהרי יש לה תפקיד נוסף, כחלק ממערכת הקרבנות לה' שזמנם קבוע – 'תמידים ומוספים'. ומאידך מזכירה פרשת התמיד בספר במדבר כי עולת התמיד, המשמשת תשתית לכל שאר הקרבנות שיש להם מועד קבוע – קרבנות המוסף – היא העולה 'העשויה בהר סיני' כחלק מעשיית המזבח וכחלק מן ההיוועדות של ה' אל משה שהייתה במשכן.

 

 

ד. עולת התמיד וקטורת הסמים – משני צדיה של חתימת הציווי על עשיית המשכן

הפירוש שהצענו עד עתה, כי פרשת עולת התמיד שבספר שמות אינה אלא סיום והשלמה של פרשת עשיית המזבח, מעוררת מאליה את השאלה מדוע 'נעקרה' פרשה זו ממקומה בפרק כ"ז ונאמרה במקומה הנוכחי – בסוף פרק כ"ט.

התשובה על כך ברורה: הציווי על עולת התמיד נועד להתקשר לחתימת הציווי הגדול על עשיית המשכן. המעבר בין פסוקי עולת התמיד לפסוקי החתימה הכללית הוא כה 'חלק' עד שקשה לסמן את הגבול המדויק בין השניים:

כ"ט,  מבעֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'

אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.

 מג.  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.

מד.  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי.

מה.  וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

מו.  וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

     לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

 

אולם מדוע נועדה דווקא עולת התמיד להתקשר לחתימת הציווי הגדול על עשיית המשכן? נדמה שגם על כך התשובה ברורה: הקרבת עולת התמיד יום יום בבוקר ובין הערביים היא עבודת האדם המובהקת והעיקרית שבמשכן, והיא עומדת בזיקה אל ההתרחשות שב'לב' המשכן – אל ההיוועדות של ה' עם משה, ודרכו עם ישראל כולם.

עריכת לחם הפנים על השולחן שבאוהל (פעם בשבוע) והעלאת הנרות במנורה בכל ערב הן עבודות 'צדדיות', כשם שהכלים שעליהם נעשות עבודות אלו הם כלים 'צדדיים': הם עומדים בצדי המשכן – השולחן בצפונו והמנורה בדרומו. מטרתן של עבודות אלו היא לכבד את נוכחות ה' הסמלית במשכנו בשולחן שיהא ערוך בתמידות ובנר תמיד שידלק במשכן.

לעומת זאת, שתי עבודות 'התמידים' האחרות הנעשות במשכן – העלאת עולת התמיד והקטרת קטורת התמיד – הן עבודות 'מרכזיות' הנוגעות למהות העיקרית של המשכן: להיוועדות ה' עם משה ועם ישראל בקודש הקודשים "מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (כ"ה, כד). דבר זה בא לידי ביטוי במרכזיותם של שני המזבחות – בעמידתם אל מול מקום ההיוועדות, אל מול הארון והכפורת – זה מבפנים וזה מבחוץ.

הקשר הזה בין שני המזבחות והעבודות הנעשות עליהם לבין מקום ההיוועדות בא לידי ביטוי סגנוני גלוי בהשוואת שתי הפרשות הניצבות משני צדי החתימה החגיגית של ציווי עשיית המשכן – פרשת עולת התמיד שלפניה ופרשת מזבח הקטורת שאחריה:

מקום מזבח העולה:         (כ"ט, מב)  פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'            אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה

מקום מזבח הקטורת:     (ל', ו)         לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת                           אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת

      לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת                            אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה.

מקום עבודת הקטורת:[10] (ל', לו) לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד                אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה

הציווי על העולה:             (כ"ט, מב)  עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם …             לִפְנֵי ה'

הציווי על הקטורת:         (ל', ח)      קְטֹרֶת תָּמִיד                               לִפְנֵי ה'  לְדֹרֹתֵיכֶם.

 

במה שונות אפוא שתי 'עבודות התמיד' הללו, הקשורות שתיהן להיוועדות שבין ה' לישראל? ומדוע זכתה עולת התמיד ל'מקום של כבוד' לפני החתימה של הציווי הגדול ובצירוף אל אותה חתימה, בעוד שעבודת הקטורת נדחתה לנספח הראשון הסמוך אל החתימה לאחריה?

הן קטורת התמיד והן עולת התמיד נועדו ללוות את היוועדותו של ה' עם משה ועם ישראל. אולם המשמעויות של שתי העבודות הללו בהקשר זה שונות מאוד זו מזו – כמעט הפוכות. בעיוננו לפרשת תצוה (תש"ס), שהוקדש למזבח הקטורת ולעבודתו, ביארנו כי תפקידה של הקטורת הוא ליצור ענן מעשה ידי אדם המֵסך בעד התגלות ה'. הדבר מפורש ביחס לקטורת שמקטיר הכהן הגדול בבואו אל מבית לפרוכת אחת בשנה (ויקרא ט"ז, יג): "וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". ההיוועדות בין ה' לבין משה אפשרית במשכן יום יום, ועל כן מלווה קטורת התמיד היוועדות זו, כדי שתיעשה התגלות ה' מתוך ענן, "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא ט"ז, ב).

נמצא שעבודת הקטורת אינה כעבודת הקרבנות (או כעבודות האחרות שבמשכן) – אין היא 'צורך גבוה' ואין האדם משרת באמצעותה את ה', אלא אדרבה, האדם פועל בהעלאת הקטורת כשליח ה': הוא מֵסך בענן בינו לבין מקום ההתגלות על מנת לאפשר את ההיוועדות עם ה'. בכך הסברנו באותו עיון את מקומה התמוה לכאורה של פרשת מזבח הקטורת – שאינה מופיעה בין כלי המשכן בראש פרשת תרומה, כראוי לכלי העומד אף הוא במשכן פנימה, אלא בנספח המצוי מחוץ לציווי העיקרי על עשיית המשכן וכליו.

עולת התמיד, לעומת זאת, אף שהיא מוקרבת (בהכרח) מחוץ למשכן, נעשית היא "פתח אהל מועד" המכוון "לפני ה' " – אל מול הפרוכת ואל מול הכפורת הנסתרים, מקום התוועדותו של ה' עם ישראל "לדבר אליך שמה", והיא הליווי האנושי של אותה התוועדות: היא התגובה, או שמא ההזמנה, מצד האדם לאותה התוועדות. כאן אין האדם פועל כשליח ה' להסך בעד ההתגלות אלא הוא פועל 'מלמטה למעלה' כשותף האנושי באותה ברית שהמשכן מעיד עליה, ומטרת פעולתו "לריח ניחח אשה לה' ".

נמצא שציווי עשיית המשכן נתון כולו בין פרשת הארון שבתחילתו לבין עולת התמיד שבסיומו: מכאן כפורת הכרובים הנמצאת בסתר המשכן – "ונועדתי לך שם ודברתי אתך…" (כ"ה, כב); ומכאן מזבח העולה הגלוי והחיצוני "עלת תמיד… פתח אהל מועד… אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" (כ"ט, מב). ורק מחמת הקשר הדו-צדדי הזה בין ה' לישראל תתממש הבטחת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח):

כ"ט, מה   ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים.

 

הערות:

[1] לולי האמור בפסוק ג בפרשת המזבח היינו עלולים לחשוב שמזבח זה לא נועד כלל לקרבנות, אלא הוא כאותו מזבח שבנו בני ראובן ובני גד וחצי המנשה "לא לעולה ולא לזבח" (יהושע כ"ב, כו). אולם בפסוק ג נזכרו כלי המזבח: "סירתיו לדשנו, ויעיו ומזרקתיו ומזלגתיו ומחתתיו". כל הכלים הללו נחוצים למלאכתו של מזבח שמקריבים עליו קרבנות. אולם אם כך – לאיזה קרבן מיועד המזבח הזה בייחוד? מהו הקרבן שיהפוך אותו לכלי – שבו נשלמה מלאכתו? דבר זה אינו מפורש.

[2] אמנם הצירוף 'נר תמיד' אינו מופיע בפרשת המנורה, אלא בציווי שבראש פרשתנו כ"ז, כ.

[3] שתיקת הכתוב ביחס לעמידתו במקום זה הוסברה באותו סעיף בעיון לפרשת  תרומה כביטוי לחשיבותו של המזבח, שבאמת איננו כלי חיצוני למשכן, אלא הוא שייך לכלֵי המשכן עצמו.

[4] אמנם גם פרשות הארון, השולחן והמנורה אינן מזכירות היכן צריכים הכלים הללו לעמוד. אולם זאת משום ששם עדיין לא נכתב ציווי עשיית המשכן, ועל כן לא ניתן היה לציין את מקומו של כל אחד מכלים אלו. רק לאחר ציווי עשיית המשכן ועשיית הפרוכת נכתב הציווי על מקומם של הכלים הללו. בעיה זו אינה קיימת ביחס למזבח העולה, שהציווי על עשייתו בא אחר הציווי על עשיית המשכן ועל עשיית המסך שבפתחו. כך, לדוגמה, בפרשת ציווי עשיית מזבח הקטורת, המופיעה אף היא במאוחר, נאמר (ל', ו) "ונתת אתו לפני הפרכת אשר על ארן העדת…".

[5] לאחר חתימה זו באה סדרה של שבעה נספחים לציווי מלאכת המשכן. עמדנו על כך בעיוננו לפרשת תצוה (תש"ס) סעיף ב.

[6] על דברי רש"י הללו מקשה שם רמב"ן: "ואינו נכון, כי שם אמר (כ"ט, מב) 'עלת תמיד לדרתיכם' ", והוא עונה על שאלת החזרה בעין תשובתו של ראב"ע: "ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה, החזירו להיות הכול  [התמיד והמוספין] סדור בפרשה אחת". אין לנו עניין עתה בשאלה זאת, אלא רק בכך שרש"י ראה את פרשת עולת התמיד בשמות כחלק מפרשת ימי המילואים (ואפשר שגם רמב"ן אינו חולק עליו בזאת).

[7] אין קושי בכך שההוראה הזו משתרעת על פני חמישה פסוקים (בעוד שבכלים הקודמים היא תופסת פסוק אחד בלבד), שכן אף בפרשת מזבח הקטורת מוקדשת כמחצית הפרשה (ארבעה פסוקים) לציווי על עבודתו.

[8] (כ"ז, א) ועשית את המזבח… רבוע יהיה המזבח; (ה) ונתת אתה תחת כרכב המזבח… והיתה הרשת עד חצי המזבח; (ו) ועשית בדים למזבח; (ז) והיו הבדים על שתי צלעת המזבח.

[9] בפרשת הארון (כ"ה, יז-כב) חוזרים השמות 'כפורת' ו'כרובים' שבע פעמים כל אחד; בפרשת המנורה (שם לא-לט) חוזר השם 'מנורה' שבע פעמים; ואף השם 'חצר' חוזר שבע פעמים בפרשת החצר (כ"ז, ט-יט).

[10] נחלקו המפרשים אם בפסוק זה מדובר בקטורת של כל יום או בזו שמקטיר הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

יום כיפור בתורה

לשיעור וידאו

ספר יונה

לשיעור וידאו

האמביוולנטיות של הימים הנוראים

לשיעור וידאו

דילוג לתוכן