קובץ word להורדה: שבעת ימי המילואים והיום השמיני
ספר ויקרא רובו ככולו מצוות, וכמעט שאין בו סיפור דברים שהתרחשו. לפיכך בולטים בייחודם פרקים ח'-י' שבהם מתוארים המעשים שנעשו במשך שבעת ימי המילואים (פרק ח') וביום השמיני (פרקים ט'-י'). אמנם תיאור רחב זה של ההתרחשויות שאירעו בימים שבהם נחנך המשכן נושא אף הוא אופי הלכתי מובהק, כמו ספר ויקרא בכללו, ובכל זאת יש בו תיאור של אירועים הקשורים בזמן מסוים, במקום מוגדר ובאישים שפעלו במסגרת אותו זמן ואותו מקום.[1]
האירועים השונים שהתורה מספרת עליהם מאז יציאת מצרים מתוארכים בה בדרך כלל, ואף כאשר אין התורה מוסרת תאריך מדויק, ניתן לחשב תאריך זה על פי זיקתו של האירוע המתואר לאירועים קודמים שתאריכם ניתן[2]. ובכן, מהו תאריכם של שבעת ימי המילואים ושל היום השמיני? בספרנו לא צוין תאריכם של ימים אלו, המהווים מסגרת זמן להתרחשות היחידה כמעט המתוארת בספר ויקרא. עלינו לחשב אפוא תאריך זה על פי זמנם של אירועים קודמים שהתורה סיפרה עליהם וציינה את תאריכם.
השאלה מהו 'לוח הזמנים' של האירועים המתוארים בספר ויקרא נוגעת לא רק לאלו המתוארים בפרשות צו-שמיני אלא גם למצוות הרבות המצויות בו, הנפתחות ברובן בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" או בפסוק דומה – מתי ניתנו מצוות אלו למשה?
נקודת המוצא הכרונולוגית של ספר ויקרא היא בפסוק הפותח אותו:
וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
פתיחה מעין זו לא מצינו בהמשך הספר (והשְׁווה לפסוק הפותח את ספר במדבר). פתיחה זו קושרת את ראשו של ספר ויקרא אל חתימתו של ספר שמות (מ', לד-לה):
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
את הקשר הזה ציין רשב"ם בראש ספר ויקרא:
לפי שכתוב למעלה בסוף הספר "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" וגו', לכך קראהו הקב"ה מתוך אהל מועד. וכן פירוש המקרא: ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו.[3]
נמצא אפוא, כי דיבור זה שבראש ספר ויקרא, אשר תוכנו הוא קרבנות הנדבה של היחיד (פרקים א'-ג'), חונך את אהל מועד כאהל ההתוועדות שבין ה' למשה.[4] בדיבור זה מתחיל להתקיים ייעודו של המשכן (שמות כ"ה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מכאן ואילך יינתנו כל המצוות למשה באהל מועד, ואין צורך לחזור על כך במקומות נוספים.
מהו אפוא זמנו של הדיבור החגיגי הזה הפותח את ספרנו?
נראה שזמן זה הוא המצוין פעמיים בסוף ספר שמות:
מ', א-ב וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
…
טז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
ביום זה עצמו כיסה הענן את אהל מועד, כנאמר בחתימת ספר שמות[5], וכמו שמפורש במקום אחר גם כן:
במדבר ט', טו וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת…
על אותו תאריך נאמר בעת היציאה ממצרים שנה לפני כן:
שמות י"ב, ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
והנה באותו יום בשנה האחרת הֵחֵל הדיבור האלוהי אל משה מאהל מועד והחלו מצוותיו הרבות של ספר ויקרא להינתן לישראל.[6]
לאחר שקבענו את זמנו המסתבר של הדיבור הפותח את ספר ויקרא – בראש חודש ניסן, אנו באים אל נושאו של עיוננו: מהו זמנה של ההתרחשות המרכזית המתוארת בהמשך ספר ויקרא – של שבעת ימי המילואים ושל היום השמיני (פרקים ח'-י').[7]
הן תוכנם של המעשים המתוארים בפרקים ח'-י' והן מיקומם בספר ויקרא מלמדים בפשטות על כך שמעשים אלו לא אירעו לפני ראש חודש ניסן.
מבחינת תוכנם – הרי בימים אלו נמשחו המשכן וכליו (ח', י-יא), ודבר זה לא יכול היה להיעשות בטרם הוקם המשכן בראש חודש ניסן!
מבחינת מיקומם בספר ויקרא, באים מעשים אלו לאחר הדיבור הראשון של ה' אל משה מאהל מועד, שכאמור היה בראש חודש ניסן, ומסתבר אפוא שלאחר אותו ציווי ארוך (פרקים א'-ה'), בא זמנו של הציווי על הנעת ההליך של שבעת ימי המילואים (ח', א-ג).[8]
מאידך, אין לְאַחֵר את זמנם של המעשים הללו לאחר ראש חודש ניסן: מסתבר כי בו ביום שהוקם המשכן החל תהליך משיחתו והכנסת הכהנים לתפקידם – 'מילוי ידם' לעבודתם במשכן. הרי הציווי על הקמת המשכן בראש חודש ניסן כלל גם ציווי על משיחת המשכן ועל משיחת הכהנים (שמות מ', ח-טו)!
נמצא, כי אף הציווי של ה' אל משה הבא בראש פרק ח' (פסוקים א-ג) ניתן לו בראש חודש ניסן, ואף המעשים המתוארים בהמשך אותו פרק – המעשים שנעשו ביום הראשון של שבעת ימי המילואים – נעשו באותו תאריך. ואם כך הדבר, הרי שהיום השמיני שבו החלה עבודת הכהנים במשכן, ובו נראה כבוד ה' אל העם באמצעות האש שיצאה מלפני ה' ואכלה את העולה על המזבח, היה היום השמיני לחודש ניסן.
מסתבר אפוא שזמן נתינתן של המצוות הבאות בהמשך ספר ויקרא, החל מפרק י"א בפרשתנו (דיני בעלי החיים השונים לעניין מאכל ולעניין טומאה) ועד לסוף פרשת אמור – סוף פרק כ"ד (פרשת המקלל)[9] הוא החל מן היום השמיני לחודש ניסן ובזמן הסמוך לאחריו. ואכן, רובן של מצוות אלו קשור בדרכים שונות להימצאותו של המשכן בקרב ישראל.[10]
ובכן, עד מתי ניתנו המצוות הכלולות בספר ויקרא? נראה שעד סוף החודש, שכן בראש ספר במדבר מופיע תאריך חדש:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.[11]
נמצא שזמן אמירתו של עיקר חומש ויקרא חופף את חודש ניסן, מראשו של חודש זה ועד לסיומו.
כמה מפליא אפוא שבבואנו אל אותה חטיבת פרקים המתארת את קיומם של שבעת ימי המילואים ושל היום השמיני – פרקים ח'-י' – אנו מוצאים בפירושו של רש"י בראש פרק ח' את הדברים הבאים:
"קח את אהרן" – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
המשכן הוקם בראש חודש ניסן, ואם כן על פי דברי רש"י הציווי על התחלת ימי המילואים וקיומו של ציווי זה התרחשו בְ-כ"ג באדר – שבעה ימים קודם לכן.
ושוב, חוזר רש"י על דברים אלו בראש פרשת שמיני (ט', א):
"ויהי ביום השמיני" – למילואים, הוא ראש חודש ניסן. שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השְׁנויות בסדר עולם.[12]
נמצא, שזמנה של חטיבת הפרקים ח'-י' קדם לדיבור ה' הפותח את ספר ויקרא, ובעצם פרק ח' קדם גם לאירועים המתוארים בסוף ספר שמות שזמנם הוא ראש חודש ניסן!
בדבריו בראש פרשת שמיני מַפנה אותנו רש"י לדברי חז"ל בסדר עולם רבה פרק ז'[13]. דעה זו רווחת במדרשי חז"ל נוספים שנאמרו בהקשרים שונים בכמה וכמה מקומות[14], ועל כן נקטו בה רבים מפרשנינו הראשונים[15].
דעה זו מעוררת תמיהות חמורות.
השאלה הראשונה שעל דעה זו להתמודד עִמהּ היא זו: הרי משה נצטווה להקים את המשכן "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (מ', ב) וכך עשה (שם, יז) – ואילו בשבעת ימי המילואים, שלפי דעה זו קדמו לראש חודש ניסן, מתואר המשכן כעומד על עמדו, ומשה מקריב בו קרבנות שונים על המזבח!
שאלה זו מופיעה בפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם לשמות מ', ב, שם היא מובאת בשמו של רב סעדיה גאון:
ואם היה מאמרו כאן "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן [אֹהֶל מוֹעֵד]" וגו' מאמר מבואר, מוכרח שביום ראשון של ניסן הוקם המשכן. ואם כן איך אומרים הראשונים ז"ל (- חז"ל), ששבעת ימי המילואים שתחילתם שלושה ועשרים באדר, שימש בהם משה עליו השלום במשכן? וכן יוצא עליהם (- על שבעת ימי המילואים) מכלל מאמר (ויקרא ח', לה) "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (- משמע אפוא שבימים אלו היה המשכן כבר מוקם).
וכבר הקשה ר' סעדיה ז"ל קושיה זו, כאשר השיב על בעלי שיקול הדעת[16], במאמרו כי ימי המילואים הם מתחילת ניסן עד שבעה ימים בו.[17]
על שאלה זו עונים חז"ל (ספרא, מכילתא דמילואים א, לו ובמקבילות רבות):
כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן כל בוקר ובוקר, מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו. בשמיני – העמידו ולא פירקו.
ואם כן, הצו "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ', ב) יתפרש על פי דעה זו כדברי רמב"ן שם:
על דעת רבותינו שהוא (- ראש חודש ניסן) יום שמיני למילואים, טעם הכתוב, שתקים את המשכן ויעמוד כן, לא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות – הלוויים יורידו אותו ויקימו אותו (- ולא משה).
כלומר, רק בראש חודש ניסן הוקם המשכן באופן 'סופי', ואילו בשבעת ימי המילואים נועדה הקמתו הזמנית בכל יום ויום לעבודת המילואים של אותו יום בלבד.[18]
על דעה זו יש לשאול שתי שאלות: ראשית, מניין ידע משה שעליו להקים את המשכן בְ-כ"ג באדר? בתורה לא ניתן על כך שום ציווי ואף לא רמז לציווי כזה.[19]
שנית, אף לו נניח שמשה למד על כך מעצם הצו על התחלת שבעת ימי המילואים (ויקרא ח', ב), שלדעת חז"ל ניתן לו בְ-כ"ג באדר, מניין ידע שעליו לפרק את המשכן יום יום באותם שבעת ימים? דבר זה אינו נרמז כלל בכתובים המפרטים את המעשים שנעשו באותם שבעת ימים – לא בציווי בשמות כ"ט ולא בתיאור עשייתו בויקרא ח'.
בפסוק בספר במדבר מצאו חז"ל רמז לכך שהקמת המשכן ביום השמיני הייתה שיאו של תהליך הקמתו בשבעת הימים שקדמו ליום זה. בראש פרשת קרבנות הנשיאים (במדבר ז', א) נאמר: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". והספרי במקום זה (נשא מד) אומר:
מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר משחו ומפרקו, ואותו היום (- השמיני), העמידו, משחו, ולא פרקו.
רש"י, בפירושו לפסוק זה מסביר כיצד "מגיד הכתוב" דבר זה:
"ביום כלות משה להקים" – ולא נאמר 'ביום הקים'. מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר "ביום כלות משה להקים" – אותו היום כלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה.[20]
אולם על פי פשוטו של מקרא, אין בפסוק זה כל ראיָה לשיטת חז"ל שהיו הקמות קודמות של המשכן, מלבד זו שבה עוסק הפסוק הזה. הקמת המשכן הצריכה סדרת פעולות, שבחלקן הצריכו מאמץ רב ועשייה מדויקת, ובוודאי נמשכו שעות רבות. דבר זה מתואר בהרחבה בפרק מ' בספר שמות (פסוקים יז-לג). פעולתו האחרונה של משה הייתה "וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר", ואז בא בכתוב ביטוי לסיום ההקמה: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה".
והמלאכה – "היא מלאכת ההקמה והעבודה בו"[21] (לשון ר"ע ספורנו).
ניכר אפוא לעין כי הפסוק בספר במדבר "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" מכוון לפסוק בספר שמות "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה", ואין כל קושיה מדוע לא נאמר 'ביום הקים'.[22]
שאלות נוספות שנשאלו על דעה זו של חז"ל תבואנה בסעיף הבא.
לוּ הייתה דעה זו שאותה הצגנו בסעיף הקודם הדעה היחידה בדברי חז"ל ובפרשנות הפשט של רבותינו הראשונים והאחרונים, היה עלינו להתאמץ להבין מדוע סברו הללו פה-אחד כי זהו פשוטו של מקרא, על אף הקושיות החמורות שמעוררת דעה זו (ושעוד לא סיימנו לפרטן). אולם הן בדברי חז"ל והן בפרשנות העברית לדורותיה מובאת גם הדעה המתאימה לפשוטו של מקרא, כי שבעת ימי המילואים הֵחֵלו בראש חודש ניסן, והיום השמיני חל בשמיני לחודש זה.
בהמשך סעיף זה נביא את הדעה האחרת הזאת, כפי שהיא מופיעה בדברי חז"ל ובדברי המפרשים, ואגב הדיון בכך, יעלו קשיים נוספים על הדעה המקובלת.
בַּספרי לפרשת בהעלותך סח (עמ' 63 במהדורת הורוביץ) מובאת דעתו של רבי עקיבא, העומדת מול כל שאר המקורות בדברי חז"ל הדנים בשאלת תאריכם של ימי המילואים והיום השמיני:
"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" (במדבר ט', ו) – מי היו?
נושאי ארונו של יוסף היו – דברי ר' ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו – שנטמאו לנדב ואביהוא… שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח…[23] שנאמר (במדבר ט', ו) "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" – לא היו יכולים לעשות בו ביום, אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו. נמצאנו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.
מישאל ואלצפן הרי נטמאו לנדב ואביהוא ביום השמיני למילואים, כמבואר בפרק י' פסוקים א-ה. כיוון ששבעת ימי טומאתם למת נמשכו עד ל-יד בניסן – יום הקרבת הפסח – ועל כן היו מנועים מלהקריבו בטהרה באותו יום (ואף שלמחרת כבר יהיו טהורים, אין בכך כדי לתקן את המעוות ביום יד), נמצא שהיום השמיני למילואים חל בשמיני לניסן!
שים לב שר' עקיבא אומר את דבריו כמֵשׂיח לפי תומו, ולא כמי שבא לחדש דבר שלא שמעתו אוזן. משמע שלדעתו זהו פשוטו של מקרא – שהיום השמיני למילואים הוא ח' בניסן ואין צורך להתאמץ להוכיח דבר זה.
מקבילה לברייתא זו מופיעה במסכת סוכה כה ע"א וע"ב בשינויים אחדים.[24] התוספות שם ד"ה שחל שביעי שלהן בערב פסח מעירים כי במסכת פסחים צ ע"ב הגרסה בחלק מן הספרים היא: "רב סבר לה כר' עקיבא, דאמר מישאל ואלצפן היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח". על פי גרסה זו, מצטרף לר' עקיבא האמורא רב, ובכך מקבלת דעה זו תוספת משקל.[25]
"ביום החדש הראשון" – מחלוקת הוא. ויש אומרים כי יום השמיני למילואים היה יום ראש חודש ניסן… והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למילואים הוא שמיני לחודש. ויש כדמות ראיה על זה:
(1) האחת, למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו?
(2) ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב (ויקרא ח', לה) "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה"…?
(3) … אם היה שעיר ראש חודש (- מוקרב ביום השמיני, על פי הדעה שהיום השמיני חל בראש חודש ניסן, והוא השעיר הנידון בדברי משה ואהרן בויקרא ט', טז ואילך), למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים (- זהו קרבן המוסף של ראש חודש – במדבר כ"ח, יא), וכאשר הזכיר (- בויקרא ט', יז שאהרן הקריב את עולת היום השמיני ואת המנחה) "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר", היה ראוי שיאמר 'מלבד עולת החדש'!
והנה על דרך הפשט 'ביום החודש הראשון' הייתה תחילת הקמת המשכן… וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו, ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו (שמות מ', ט-יא), ונקהלה העדה אל פתח אוהל מועד (ויקרא ח', ג), ורחצו אהרן ובניו במים, והלבישו את אהרן בגדי הקודש, וגם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקודש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים (- הכול כמתואר בויקרא ח') ככה עשה שבעת ימי המילואים.
ראב"ע מודע לכך שהוא מציע פירוש על דרך הפשט, הסותר את המקובל בספריהם של חז"ל ובדברי המפרשים שקדמוהו, ועל כן הוא פותח את דבריו בכך שהתאריך של ימי המילואים "מחלוקת הוא" בדברי חז"ל, וממילא רשאי המפרש לאמץ את דעת הסִפרי שיום שמיני למילואים הוא שמיני לחודש (וחבל שלא הזכיר את שמו של ר' עקיבא כבעל דעה זו). ראב"ע מונה שלוש ראיות לכך שדעה זו מכוונת לפשוטו של מקרא. את הראיה הראשונה הזכרנו כבר בסעיף הקודם, ועתה נבאר את שתי הראיות האחרות.
לא זו בלבד שאין בכתוב רמז להקמת המשכן ולפירוקו בשבעת ימי המילואים (כטענתו הראשונה של ראב"ע), אלא שפסוקים מפורשים בויקרא ח' נראים כמתנגדים לאפשרות זו. כך אומר משה לאהרן ולבניו ביום הראשון למילואים:
ויקרא ח', לג וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם…
לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים.
כיצד ניתן למלא צו זה כאשר אוהל מועד מפורק – ואפילו פורק רק לזמן קצר בכל יום? והרי ישיבה "יומם ולילה" במשך "שבעת ימים" משמעה ישיבה ברציפות שאין לה הפסק בפתח אוהל מועד!
רמב"ן בביאורו לשמות מ', ב חש בחומרת הבעיה וניסה לענות עליה:
ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבוקר בבוקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מייד, כי הכתוב אומר "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה", ואין פתח לאוהל, רק בעת הקמתו… וייתכן שכל זה רגילות, להודיע עניין הקמתו… ולא יעמידהו (- יניחנו) מפורק כלל.
רמב"ן ניסה למצוא זמן אשר הוא לא יום ולא לילה, שבו יפורק המשכן לזמן קצר ויוקם מייד לאחר מכן, ודבריו מעידים על הדוחק הגדול שיש בשיטת חז"ל.[26]
הטענה הנוספת שמעלה ראב"ע היא, שלוּ היה היום השמיני חל בראש חודש והשעיר שעל אכילתו דן משה עם אהרן (י', טז-כ) הוא השעיר של קרבן מוסף של ראש חודש (במדבר כ"ח, טו), היה הכתוב שהזכיר שאהרן הקריב את קרבנות היום השמיני בנוסף לעולת התמיד[27] צריך להזכיר גם את עולת החודש.[28] אולם אם היום השמיני למילואים חל בְ-ח' בניסן – ניחא.[29]
פירושיו של רמב"ן בענייננו מפוזרים על פני החומשים שמות (מ', ב; מ', יז-יח;
מ', לד-לה), ויקרא (א', א החל מן "אמר הכתוב בכאן"; ח', ב) ובמדבר (ז', א), ולעתים דבריו במקום אחד מאירים את דבריו במקום אחר. דברינו להלן נועדו לסכם את שיטתו כפי שהיא מופיעה בכל המקומות הללו.
רמב"ן מתאמץ לפרש את כל הפרשות הקשורות בחנוכת המשכן בשלושת החומשים הללו בהתאמה ל"דברי רבותינו", שימי המילואים החלו בְ-כ"ג באדר והיום השמיני חל בראש חודש ניסן. את דעת ר' עקיבא בספרי ובברייתא שבתלמוד – לא הזכיר, וגם לא את פירושו של ראב"ע בשמות מ', ב.[30]
במקומות רבים בפירושו לתורה מסתייג רמב"ן מפירושיהם של רש"י ושל ראב"ע, המשתמשים בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ללא הכרח גמור כדי להקדים זמנן של פרשות שנכתבו בכתוב מאוחר[31]. והנה במקומנו, דווקא ראב"ע הוא המפרש את הפרשות הקשורות בחנוכת המשכן כסדרן בכתוב, ללא שימוש בכלל "אין מוקדם ומאוחר", ואילו רמב"ן מאמץ כאן את פירושם של חז"ל, המביא להקדמת פרשות ימי המילואים והיום השמיני (ויקרא ח'-י')!
רמב"ן חש בכך, וניסה ליישב את שיטתו הכללית, שסדר הכתובים הוא כרונולוגי, עם דעת רבותינו בעניין ימי המילואים שאותה קיבל. לשם כך הוא טוען שתי טענות: ראשית, הדיבור של ה' עם משה בראש ספר ויקרא (לדעתו, דיבור הכולל את פרקים א'-ז') נאמר למשה ביום הראשון של המילואים – בְ-כ"ג באדר. לפי זה, באים הפרקים ח'-י' שבספר ויקרא במקום הראוי להם מבחינה כרונולוגית: אחר סיום דיני הקרבנות שנאמרו בְ-כ"ג באדר, בא הציווי על התחלת ימי המילואים, שנאמר באותו יום עצמו, לאחר שנסתיימו דיני הקרבנות להיאמר. אולם לפי זאת, אין הפסוק הפותח את ספר ויקרא מהווה המשך ישיר של חתימת ספר שמות, וזאת בניגוד לפירושם של רשב"ם ושל פרשנים נוספים, שכן כיסוי הענן את אוהל מועד המתואר בסוף ספר שמות היה (גם לדעת רמב"ן) בראש חודש ניסן[32]. הקושי עתה הוא בכך שהכתוב הקדים את האירועים המתוארים בסוף ספר שמות – שהתרחשותם הייתה בראש חודש ניסן, לאירועים המתוארים בתחילת ספר ויקרא – שהתרחשותם הייתה בְ-כ"ג באדר, וקושי זה מתחייב דווקא משיטת רמב"ן בנוגע לזמנם של הפרקים הראשונים בספר ויקרא!
קושי זה פותר רמב"ן באמצעות עקרון 'ההשלמה', המצדיק גם לשיטתו חריגה כרונולוגית בסדר הכתובים – "כי כן דרך הכתובים בכל מקום, להשלים עניין אשר התחיל בו" (לשונו בפירושו לויקרא ח', ב). בשמות מ' בא הציווי על משה להקים את המשכן בראש חודש ניסן. ציווי זה לא נאמר בראש חודש כמובן, אלא זמן מה לפני כן, והוא מופיע במקום הראוי לו מבחינה כרונולוגית. עתה 'משלימה' התורה את עניין הציווי הזה, ומספרת בהמשך פרק מ' כי משה אכן הקים את המשכן בראש חודש ניסן, ואז כיסה הענן את האוהל. אמנם מבחינה כרונולוגית אין זה המקום לתאר את שאירע בראש חודש ניסן, שהרי בראש ספר ויקרא אנו מצויים עדיין ביום הראשון למילואים – כ"ג באדר, ורק בפרק ט' אנו מגיעים לראש חודש ניסן. ובכל זאת, גרר הציווי על ההקמה בראש חודש ניסן את 'ההשלמה', שבה מתואר קיום הציווי הזה ותוצאותיו – שכינת הענן. חריגות כרונולוגיות על דרך 'ההשלמה' מקבל רמב"ן בפירושו במקומות רבים[33].
למרות מאמציו של רמב"ן ליישב את שיטת רבותינו בפשוטו של מקרא,[34] קשה לומר ששיטתם מובנת יותר על פי פירושו, ושהוא הצליח להסיר מעליה את הקושיות החמורות שהיא מעוררת.
נראה שרמב"ן היה מודע לכך שדעת רבותינו אינה זהה בהכרח עם פשוטו של מקרא, ולפיכך במקומות אחדים הוא פותח את פירושו במילים "על דעת רבותינו…"[35], כרוצה לומר: לולי דעתם, ניתן היה לפרש את הכתובים בפשטות.
ואכן, במקום אחד מתברר שרמב"ן מפרש ממש כראב"ע, שימי המילואים החלו בְ-א' בניסן והיום השמיני חל בשמונה בו!
בפירושו לבמדבר ז', א מבאר רמב"ן כי הנשיאים החלו להביא את קרבנם ביום השמיני למילואים. ובכן מתי חלו ימי קרבנות הנשיאים? הנה דבריו:
חזר… בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם, שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש, או עד שנים עשר יום לחודש – כדברי רבותינו.
ובכן לפי פירושו הראשון, מסכים רמב"ן שהיום השמיני היה גם השמיני לחודש ניסן, והנשיאים הביאו את קרבנם בשנים עשר הימים שעד ליום י"ט בחודש ניסן![36] ורק אחר כך הוא משלים ואומר כי 'כדברי רבותינו', שהיום השמיני למילואים היה ראש חודש ניסן, נמשכה הקרבת הנשיאים עד י"ב בו.
מכאן מוכח, מה שחשנו בו גם בפירושיו בחומשים הקודמים, כי רמב"ן מודע לכך ש'דברי רבותינו' אינם פשט המקרא, ובכל זאת הוא מוסר נפשו ליישב את דבריהם, כדרכו.
אף בין הפרשנים הקרובים לדורנו היו שנטו לדעת ר' עקיבא וראב"ע.
מלבי"ם, בפירושו לספרא 'התורה והמצוה' (בראש פרשת שמיני), מביא את שתי הדעות וכותב: "באמת מן הפשט אין להכריע… וחז"ל, שדעתם שיום השמיני למילואים היה בראש חודש, לא הכריעו כן מן הפשט, רק על ידי דרוש שדרשו 'ויהי ביום כלות משה' (במדבר ט') – שכלו הקמותיו… לא מן הפשט"[37].
הרב ד"צ הופמן, בפירושו לספר ויקרא עמ' קצא, מסכם בקיצור את שתי הדעות, וקובע שדעת ר' עקיבא בספרי וראב"ע בביאורו לשמות מ', ב היא היוצאת מתוך פשוטם של המקראות בספר שמות ובספר ויקרא.
לסיום סעיף זה נציין פרשן עברי קדום אשר פירש את המקראות הנוגעים לענייננו כפשוטם, הוא יוסף בן מתתיהו ב'קדמוניות היהודים' (ספר שלישי ח, ד-ו, עמ' 94 במהדורת שליט). מי שמצוי בספרו זה של יוסף, בחלקיו המקבילים למקרא, נפגש לעתים בפירושים שלו שיש להם מקבילות במדרשי חז"ל, אשר נוסחו ונערכו מאות שנים אחר שיוסף כתב את ספרו. אין זאת, אלא שגרסת ינקותו עמדה לו, והוא שיקע בספרו פירושים מתורה שבעל פה שלמד בימי נעוריו. לא כן במה שנוגע לענייננו. כאן סדר הדברים הוא כפשוטו של מקרא:
בראש השנה השנייה, בחודש… ניסן לפי העברים, בראש חודש, קידש את המשכן וכל הכלים בו, שתיארתי.
ואלוהים… התארח ושכן במקדש הזה. וכך היה דרך בואו: השמים היו טהורים, ורק מעל למשכן ירדה קדרות ועטפה אותו בענן…
ולאחר שכיבד משה את האדריכלים… הקריב בחצר המשכן במצוות אלוהים שור ואיל ושעיר לשם כפרת העוונות… במשך שבעה ימים טיהר אפוא משה באופן זה אותם ואת הבגדים ואת המשכן ואת הכלים בו… וביום השמיני הכריז על חג לעם… וכשהיו הקרבנות מונחים על המזבח, עלתה ממנו פתאום אש מאליה, שדמתה לאור של ברק, ואכלה בשלהבת לעיניהם כל מה שהיה עליו.
שאלה נכבדה עומדת עתה על הפרק: מהי הסיבה שהביאה את רבותינו ליצור סדר זמנים וסדר מעשים שהם כה רחוקים מפשוטו של מקרא? ריחוק זה מן הפשט ניתן להמחשה פשוטה: האם יש סיכוי שקורא שאינו מודע לדברי רבותינו, יגיע מתוך עיון נמרץ במקראות שבספר שמות ובספר ויקרא לפירוש מעין זה שפירשו רבותינו? נראה כי אין לכך כל סיכוי. לעומת זאת, פירושו של ראב"ע הוא פירוש טבעי במקראות אלו, הולך למישרין, ואליו יגיע כל המעיין במקרא, גם אם לא הכיר את דברי ראב"ע.
ובכן איזו סיבה כבדת משקל יכולה הייתה להביא את חז"ל ליצור פרשנות כה סבוכה וכה בעייתית לפרשות חנוכת המשכן בסוף ספר שמות ובתחילת ספר ויקרא?
המדרשים השונים שבהם מופיעה שיטת רבותינו, בדרך כלל אינם עונים על שאלה זו, ודבר זה מוסיף מבוכה וקושי על כל הקשיים הקודמים. ובכל זאת אנו מוצאים רמז לתשובה אפשרית בספרא לפרשתנו (שמיני א, יד):
"ויהי ביום השמיני" – הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו (- כלומר יום שמיני למילואים). או יכול שמיני בחודש? כשהוא אומר (שמות מ', יז) "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית [בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ] הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" – מלמד שבראש חודש הוקם המשכן. יכול הוקם בראש חודש ושרתה שכינה בשמיני בחודש? תלמוד לומר (במדבר ט', טו) "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן [אֶת הַמִּשְׁכָּן]" – מלמד שביום הוקם המשכן, בו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן. שכל מעשה שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו. עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידיו, שנאמר (ויקרא ט', ד): "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".
הספרא מעלה כאן את האפשרות שהמשכן הוקם בראש חודש (כמבואר בשמות מ') ואילו השראת השכינה הייתה רק ביום השמיני למילואים, שהוא גם השמיני לחודש ניסן. אך הוא דוחה זאת, משום שבפסוק בספר במדבר מבואר, שהשראת השכינה במשכן באמצעות כיסוי הענן אירעה בו ביום שהוקם המשכן, ואם כן יום זה הוא היום השמיני למילואים שעליו נאמר בויקרא ט', ד: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".
רמב"ן (שמות מ', ב) חוזר על ראיה זו:
וכדמות ראיה להם (- לחז"ל)… שאמר שם: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ [וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה']" (ויקרא ט', ו)… "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (שם, כג), ומשמעות זה, שעדיין לא כיסה הענן את אוהל מועד ולא מלא כבוד ה' את המשכן (- עד היום השמיני).
אולם באמת כל המְעיין בפרק ט' בספר ויקרא יראה שאין מדובר בו כלל על הֵראות ה' בענן על המשכן, אלא על דבר אחר. כך פירש רשב"ם את פסוק ד שם:
"כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" – ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.[38]
זוהי גם כוונת פסוק ו "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם", ודבר זה כמעט מפורש בפסוקים כג-כד:
כג וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד… וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.
כד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה…
וכך פירש רשב"ם את הקשר בין שני פסוקים אלו:
"וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" – להתפלל שתרד האש; "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם". – כיצד? "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'…".[39]
נמצא, שאין לזהות את כיסוי הענן את המשכן ביום הקמתו בראש חודש ניסן עם ירידת האש מן השמים ביום השמיני למילואים. אלו שתי התגלויות שונות של ה' במשכן, אשר נועדו לחנוך תפקידים שונים שמילא המשכן, בימים שונים זה מזה. ואדרבה, יש טעם לשבח בהפרדה בין שתי ההתגלויות הללו במשכן:
בעיונינו לפרשות תרומה ותצוה עמדנו על כפל התפקידים של המשכן – על היותו 'משכן ההיוועדות' בין ה' למשה לצורך המשך נתינת התורה לישראל, ועל היותו 'משכן העבודה', שבו מקריבים הכהנים את קרבנותיהם של ישראל. תפקידו הראשון של המשכן נידון בספר שמות ואילו תפקידו השני הוא נושאו של ספר ויקרא – 'תורת כהנים'.
בראש חודש ניסן הוקם המשכן, ומייד כיסה הענן את המשכן. באותו יום היה הדיבור הראשון של ה' עם משה באהל מועד (ויקרא א', א) ובאותו היום החלו שבעת ימי המילואים, ואילו ביום השמיני – ח' בניסן – נראה כבוד ה' אל ישראל בירידת האש שאכלה את העולה על המזבח.
ובכן, מה בין א' בניסן לבין ח' בו? בְ-א' בניסן נתקדש המשכן בכיסוי הענן ובכבוד ה' שמילאוֹ, ומאותו היום היה הדיבור אל משה מאוהל מועד מבין שני הכרובים. ביום זה הפך המשכן למשכן ההיוועדות – שבו יקבל משה את דבר ה' 'מלמעלה למטה', אך המשכן עדיין לא שימש לעבודתם של הכהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל. רק בְ-ח' בניסן הפך המשכן גם למשכן העבודה, הקשור באהרן הכהן, מייצגם של ישראל המביאים אליו את קרבנותיהם 'מלמטה למעלה'.
בשני התאריכים הללו היה גילוי שכינה הקשור במשכן, אולם שני הגילויים הללו נבדלים מאוד זה מזה לא רק בתאריכם אלא גם בכמה פרטים עקרוניים:
הבדלים אלו נובעים מכך ששני גילויי השכינה הללו באו לחנוך שתי פעילויות שונות במשכן: לחנוך תחילה את משכן ההיוועדות, ורק אחר כך את משכן העבודה.
הסֵדֶר הזה – קדימת חנוכת משכן ההיוועדות לחנוכת משכן העבודה, כשביניהן מגשרים שבעת ימי המילואים – הוא מכוון ומשמעותי מאוד:
כאמור, הדיבור הראשון אל משה מאוהל מועד הוא הציווי על דיני קרבנות היחיד. דינים אלו מופנים אל בני ישראל, מביאי הקרבנות למשכן, ובכך מובהר חלקם בעבודת המשכן. דיבור זה נאמר למשה עוד בראש חודש ניסן עם תחילת שבעת ימי המילואים. מסתבר שיש כוונה מיוחדת בכך שהציווי הראשון שנאמר למשה מאוהל מועד הוא דווקא פירוט דיני הקרבנות המיועדים לבני ישראל. נמצא, כי עבודתם של ישראל את ה' במשכן באה לאחר התגלות ה' למשה במשכן ומחמתה. הן עצם התגלות ה' למשה במשכן והן תוכנה המפורט קודמים בזמן ובמהות לעבודתם של ישראל את ה' בהבאת קרבנותיהם למשכן. המשכן, כמייצג הברית שנכרתה בסיני וכממשיכהּ, משקף סדר זהה של שלבי הברית: יזמה אלוהית, הבאה לידי ביטוי בפניית ה' לישראל ובהתגלותו אליהם, והיענות העם ליזמה זו בנכונותם לבוא בברית ולעשות את אשר יצַוה אותם ה'.
ניתן לנסח זאת גם כך: כהונתו של אהרן – נציגם של ישראל במשכן, נובעת מנבואתו של משה – שליח ה' המקבל את דברו במשכן. ועל כן באותם שבעת ימי המילואים שבהם נתקדשו אהרן ובניו להיות כהנים לה' שימש משה בכהונה, ורק מכוחו עברה הכהונה לאהרן ולבניו ביום השמיני. מובן שאין לראות בשבעת ימי המילואים רק ימי אימון ולימוד לאהרן ולבניו, אלא יש לראות בהם גשר מהותי בין חנוכת משכן ההתגלות, שבו משה הוא הכהן היחיד – הוא המקים אותו והוא המשלימו בקיום ארבעת 'התמידים' – לבין חנוכת משכן העבודה, שבו משמשים בכהונה אהרן ובניו. בסיומם של שבעת הימים הללו, ביום השמיני, עוברת הכהונה ממשה לאהרן – משליח ה' לשלוחם של ישראל.
לא מצאנו אפוא בסעיף זה סיבה לחריגה החריפה של רבותינו מפשוטו של מקרא ביחס לתאריכיהם של שבעת ימי המילואים ושל היום השמיני. אדרבה, נוכחנו כי פשוטו של מקרא בעניין זה מתאים לתפקידו הכפול של המשכן, כפי שנתברר לנו מן המקראות שבספר שמות ובספר ויקרא.
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא…" – זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש: נאמר כאן "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"… אין אנו יודעים אם שמיני למניין (- ימי המילואים) אם שמיני לחודש. כשהוא אומר (ח', לג) "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" – הווי אומר שמיני למניין ולא שמיני לחודש.
(ספרא, ראש פרשת שמיני)
ראָיַת הספרא כי כוונת הכתוב "ביום השמיני" היא ליום השמיני למילואים, ראיה צודקת היא. אולם כיצד מוכח מכאן שלא היה זה גם שמיני לחודש?
הדבר שצד את העין בפסקה זו הוא משפט הפתיחה שלה: "זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש". מדוע צריך לדרוש? ומדוע צורך זה קיים גם כאשר הדרשה כה רחוקה מן הפשט ואף מתנגדת לו?
נדמה שבמקום שאנו מוצאים חזית (כמעט) אחידה של התגייסות לדרשה כזו, בעניין שאין בו תוצאה להלכה ולמעשה, עלינו לבחון את האפשרות שדרשה זו מקורה בצרכים פולמוסיים. דא עקא, חז"ל לא גילו כנגד מי מכוון פולמוסם, ולא נתנו בדרך כלל במה לדעה של מתנגדיהם שאותה באו לנגח. גם המקורות החיצוניים, ככל שהם מצויים בידינו, אינם מספקים לנו תמונה שלמה של עולם האמונות והדעות שהיו להם מהלכים בעולם היהודי בסוף ימי בית שני, ואשר שימש מצע לתגובתם של חז"ל במדרשיהם.
גילוי המגילות של כת ים המלח, המזוהה לדעת חוקרים רבים עם כת האיסיים (ולדעת אחדים מזוהות שתיהן עם הבייתוסין שבספרות חז"ל[41]), פתח פתח רחב להכיר את עולמן של הכתות שפעלו בשליש האחרון של ימי בית שני, וממילא את הרקע להתמודדותם של חכמי הפרושים כנגדן, התמודדות שהותירה משקעים בספרות חז"ל, הן ברובד הגלוי שלה והן ברבדים סמויים.
החיבור הכיתתי אשר עשוי להועיל לענייננו הוא מגילת המקדש, אחת החשובות שבמגילות כת זו, אם לא החשובה ביותר, לעניין הכרת ההלכה של הכת והכרת עולמה הרוחני-דתי. תודתי לידידי פרופ' חיים בן-דוד אשר הפנה את תשומת לבי לקשר של נושא עיון זה אל מגילת המקדש.
בשנת תשכ"ז, תוך כדי מלחמת ששת הימים, הוחרמה מידי סוחר עתיקות בבית לחם, שאך שוחררה, מגילה ממגילות מדבר יהודה שהלה הסתיר בביתו. שנים אחדות לפני כן ניהל פרופ' י' ידין משא ומתן סודי על רכישתה, אך המשא ומתן לא עלה יפה. מגילה זו, הארוכה מכל מגילות מדבר יהודה, נקראה לימים 'מגילת המקדש', והיא יצאה במהדורת י' ידין בשנת תשל"ז בשלושה כרכים: כרך מבוא, כרך הנוסח המשוחזר וכרך המכיל את הלוחות המצולמים.[42]
מגילת המקדש מהווה שכתוב-פירוש של חלקים שונים בתורה, ויש בה גם תוספות רבות על הכתוב בתורה. בין הנושאים הנידונים בה מצויים לוח השנה ודיני המועדים, המקדש והקרבנות, דיני טומאה וטהרה, דיני המלך ועוד עניינים משפטיים שונים. נראה כי מגילה זו שימשה את אנשי הכת כתורה חלופית לתורת משה, שכן היא כתובה כדבר ה' הנאמר בגוף ראשון.
אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקת מגילת המקדש היא תורת המועדים וקרבנותיהם. לנושא זה מוקדשים 17 עמודים מתוך 67 עמודי המגילה.
לאחר פירוט עולת התמיד ועולת השבת (בעמ' יג-יד) מתחילה תורת המועדים במועד הראשון – ראש חודש ניסן. קרבנו של מועד זה הוא פר בן בקר אחד, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה, כלומר בעל המגילה העביר ליום זה את קרבנו של האחד לחודש השביעי – יום תרועה (במדבר כ"ט, ב), וכך הפך גם את ראש חודש ניסן לראש השנה, כמו שמקובל להתייחס לראש חודש תשרי.
המועד הבא במגילה הוא… שבעת ימי המילואים והיום השמיני הבא אחריהם. למועד זה ולקרבנותיו מוקדשים עמ' טו-יז במגילה, ומייד נחזור לדון בתכנם.
המועד הבא הנידון במגילה בעמ' יז, לאחר רווח של פרשה פתוחה, הוא הפסח – קרבן הפסח בְ-י"ד בניסן וחג המצות שבעת ימים לאחר מכן.
אין ספק אפוא, כפי שעולה גם מתוכנו של הצו על ימי המילואים המופיע במגילה, שעל פי מגילת המקדש יש להקריב קרבנות מילואים מידי שנה בשנה! ועוד דבר שאין בו ספק הוא, שזמנם של ימי המילואים במגילת המקדש הוא בראשיתו של חודש ניסן, כנראה החֵל בראש חודש ועד לשמיני בו.
הדיון בקרבנות המילואים במגילה מתחלק לשניים:[43] בחלק הראשון (עמ' טו עד שורה 14) מדובר על הקרבת איל המילואים ומיני המאפה המלווים אותו מן הסל בכל אחד משבעת הימים:
ולמלואים – איל איל לכול יום ויום, וסלי לחם לכול אילי המלואים סל אחד לאיל האחד. וחצו (- וחילקו) את כול האילים והסלים לשבעת ימי המלואים לכול יום ויום.
בחלק זה אין מוזכרים הקרבנות האחרים של ימי המילואים.
החלק השני (עמ' טו שורה 15) פותח במילים:
ואם הכוהן הגדול יהיה עומד לשרת לפני ה' אשר מלא ידו ללבוש את הבגדים תחת אביהו, ויקריב פר אחד על כל העם ואחד על הכוהנים…
כאן מתואר כנראה קרבן מילואים המיוחד למקרה שכהן גדול חדש נכנס לשרת במקדש, ובמקום פר אחד האמור בתורה בפרשת המילואים המקורית, מורה המגילה להביא שני פרים.
שינויים רבים קיימים בין דיני התורה הנוגעים לימי המילואים לבין הוראות מגילת המקדש ולא נוכל לפרטם. ידין עמד על שינויים אלו בדרך כלל, וגם טיפל בשאלה שלא נוכל לדון בה במסגרת זו, מניין שאב מחבר המגילה את תפיסותיו[44]. השינוי החשוב ביותר לענייננו הוא כמובן הפיכת המצוה על ימי המילואים, הבאה בתורה כמצוה חד-פעמית לשם חנוכת המשכן ומילוי ידי אהרן ובניו, למצוה לדורות הנוהגת בכל שנה.[45]
קשה לדעת אם לדברים אלו שבמגילת המקדש הייתה השפעה כל שהיא במציאות. אין זה סביר שבמקדש השני נהגו אי פעם על פי שיטת מגילת המקדש בעניין ימי המילואים (וזאת, בניגוד לדברי ידין בכרך המבוא עמ' 110); אולם הטענה של אנשי הכת שכך יש לנהוג במקדש ודאי זכתה לפרסום, וחלחלה במידה מועטה או רבה אל תודעת הציבור הרחב.
אפשר אפוא, שכדי להוציא מלבם של הנוהים אחר דעותיה של כת זו, אשר ראו בימים הראשונים של חודש ניסן את ימי המילואים שאותם ראוי לחוג במקדש בכל שנה, באו חז"ל ושמטו את הקרקע מתחת לבעלי טענה זו: ימי המילואים לא היו כלל בחודש ניסן, אלא בחודש אדר!
כמובן, אף בחודש אדר אין לחוג את ימי המילואים במקדש לדורות, ברם די היה בהתפשטותה של הדעה שימי המילואים נהגו בחודש אדר כדי לשבש את הדעה הכיתתית, שהרי איש מבעלי הדעה הכיתתית לא היה מעלה על דעתו לתבוע את חגיגת ימי המילואים בחודש אדר!
על פי השערתנו, הייתה בפרשנותם של חז"ל – לפחות בראשית התהוותה – סטייה מוּדעת מפשוטו של מקרא, וסטייה זו נועדה לשרת את מלחמת הדעות בסוף ימי בית שני, מלחמה שחכמי ישראל עמדו בחזיתה. העובדה שלפירושם של חז"ל לא היו כל השלכות על ההלכה והמעשה (על פי שיטתם שלהם כמובן, שהרי לשיטתה של כת המגילות הייתה לכך השפעה רבה על ההלכה שהם דגלו בה), ודאי הקלה על העלאתו של פירוש זה.
בין אם יש אמת בהשערתנו, בין אם לאו, גם במקומנו חל הכלל כי 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו'. ור' עקיבא בין חכמי ישראל שבתקופת חז"ל, ור' אברהם בן עזרא בין פרשנינו הראשונים, הם המורים לנו מהו פשוטו של מקרא בעניין זה.
'מגילת תענית' היא חיבור קטן מימי בית שני, הכולל רשימת ימי מועד, שבהם אסור להתענות או אף להספיד, מפני האירועים המשמחים שאירעו בהם. רשימת ימי המועד הללו, הבאה על פי סדר השנה מניסן ועד אדר, כתובה בארמית, והיא כוללת הנמקות קצרות לקביעתם של ימי המועד הללו. במקרים רבים הנמקות אלו הן סתומות למדי.
בתקופה מאוחרת יותר נוספו למגילה עתיקה זו ביאורים בשפה העברית, והללו מכונים בשפת המחקר 'סכוליון'.
מגילת תענית על שתי השכבות שלה, הקדומה הארמית, והמאוחרת העברית, זכתה לאחרונה למהדורה מדעית מאירת עיניים ומלווה בפירושים רחבים, מעשה ידיה של פרופ' ורד נעם (יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ד).
הנה פתיחתה של מגלת תענית (מהדורת נעם עמ' 4):
אלין יומיא דלא לאתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון:
מן רש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא – דלא למספד.
(- אלו הימים שלא להתענות בהם, ומקצתם שלא לספוד בהם:
מראש חודש ניסן עד שמונה בו הועמד התמיד – שלא לספוד.)
האם יש קשר בין תאריך זה במגילת תענית לבין שבעת ימי המילואים והיום השמיני, שחלו על פי פשוטו של מקרא בדיוק בימים אלו?
על פי פירוש ה'סכוליון' לתאריך זה (שנוסח אחד שלו מופיע גם בתלמוד, מנחות סה ע"א) אין כל קשר. הסכוליון מפרש את הנימוק הבא במגילה לקביעתם של ימים אלו כימים טובים – "איתוקם תמידא" – הועמד התמיד, כביטוי לניצחונם של חכמים על אנשי הכיתות בימי בית שני. הצדוקים או הבייתוסים טענו בוויכוח כי ניתן להביא לצורך קרבן התמיד בהמה שבאה מנדבתו של יחיד, ואילו החכמים טענו כי רק משל כל ישראל. "וכשגברו עליהם ונצחום, התקינו שיהו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה, והיו תמידים קרבים משל ציבור. וכל אותן הימים שדנום – עשאום ימים טובים" (מהדורת נעם עמ' 59-57).
במהדורתה, דנה נעם דיון ביקורתי בדעות שונות שהועלו במחקר בדבר טעמו המקורי של התאריך המצוין במגילת תענית. נביא בזאת את תמצית הדברים.
חוקרים רבים קיבלו את פירוש הסכוליון לתאריך שבמגילה ולטעמו.[46] כנגדם סבורים אחרים, שכוונתה המקורית של מגילת תענית היא, ששמונת הימים של חנוכת
המשכן, שבהם נוסד התמיד והחלה עבודת המשכן הקבועה, הם שנקבעו במגילה כימי שמחה לדורות.[47]
עם גילוי מגילת המקדש ופרסומה, הציע ידין ביאור חדש לטעמו של התאריך במגילת תענית: הוא שיער כי לשיטת כת ים-המלח, שימי המילואים נעשים במקדש בכל שנה ושנה, אין להקריב את קרבן התמיד בימים אלו. כאשר גברה ידם של הפרושים בוויכוח, ונתבטלה הדעה שיש לחגוג את ימי המילואים במקדש בכל שנה ושנה בשמונת הימים הראשונים של חודש ניסן, "הועמד התמיד" על מכונו בימים אלו.[48]
אלא שבמגילת המקדש לא נאמר דבר על ביטול התמיד בימים הראשונים של חודש ניסן בכל שנה, וספק רב אם כך סברו אנשי הכת. ועוד: סוף סוף עיקר העימות היה בקשר לשאלה האם להקריב את קרבנות המילואים בשמונה ימים אלו בכל שנה ושנה, ושאלת הקרבת התמיד, אם בכלל הייתה נתונה במחלוקת, הייתה אך תוצאה של הוויכוח העיקרי.[49]
נעם עצמה (עמ' 168-167) סבורה כי –
אין להתעלם מן הקרבה המעניינת בין מועדנו, א-ח בניסן, על האסוציאציה המתבקשת לו מן החומש, ובין חגיגת המילואים השנתית של מגילת המקדש, החלה באותם ימים ממש ונובעת מפורשות מן האירוע המקראי. גילויה של מגילת המקדש יצק חיות מחודשת באפשרות שבימי בית שני נמצא מי שחגג עדיין את מועד הקמת המשכן… אפשר שמועד המגילה לא נועד 'להוציא מלבם של צדוקים' כי אם להיפך: הוא מעיד על זכרה של הקמת המשכן שהיה רווח בעם כולו למפלגותיו בימי בית שני… בקרב הפרושים היה נוהג כמין מועד למחצה האסור בתענית ובמספד, ואילו בקרב הכת המיוצגת במגילת המקדש היו מי שחלמו להחיות את טקסיו בממש מדי שנה בשנה.
נראה כי השערתה זו של נעם אינה עולה בקנה אחד עם השערתנו בסעיף הקודם. אנו שיערנו שם כי בקרב הפרושים שררה התנגדות כה עזה לדעה המיוצגת במגילת המקדש שיש לעשות את ימי המילואים במקדש בכל שנה, עד שעקרו את תאריכם של ימי המילואים מראשיתו של חודש ניסן, שבו התקיימו לפי הפשט, אל סיומו של חודש אדר. בכך שמטו את הבסיס לטענת 'מגילת המקדש' שהימים הראשונים של ניסן ימי חג הם. אין מקום אפוא לכך שחיבור פרושי בן אותו הזמן יורה על עשיית מועד למחצה זכר לחנוכת המקדש באותם ימים שעמדו במוקד הוויכוח, ושחכמי הפרושים טענו שלא בהם התקיימו ימי המילואים.[50]
ברם אפשר בכל זאת כי ביאור זה למגילת תענית הוא ביאור נכון, ובלבד שנניח כי קביעת המגילה את שמונת הימים הראשונים בחודש ניסן כימי שמחה קדמה לוויכוח עם הכיתות.[51]
אפשר אפוא כי צודקת נעם באומרה שבימי בית שני חגגו את מועד הקמת המשכן, ואף מגילת המקדש מעידה על כך בדרכה שלה. אולם כאשר פרץ הוויכוח עם הכת המיוצגת במגילת המקדש, וחכמים פירשו כי ימי המילואים התקיימו בסוף חודש אדר, לא יכלו חכמי הפרושים לפרש עוד את כוונתה המקורית של מגילת תענית כמתייחסת לימי המילואים, והם פירשוה (בסכוליון) בדרך המפקיעה כל קשר בין התאריך הנזכר בה לימי המילואים.
אם השערה זו צודקת, מצטרפת אף מגילת תענית הקדומה אל העדויות הקדומות האחרות (יוסף בן-מתתיהו, רבי עקיבא) המעידות כי מלכתחילה הובן המקרא כפשוטו, כי שבעת ימי המילואים והיום השמיני חלו בימים הראשונים של חודש ניסן.
הערות:
[1]. בספר ויקרא מתוארת עוד התרחשות אחת, והיא חותמת את סדרת המצוות הכלולות בעיקרו של הספר (ראה הערה 9 להלן): פרשת המקלל ועונשו – כ"ד, י-כג – בסיומה של פרשת אמור. אף פרשת המקלל נושאת אופי הלכתי מובהק, ובעיוננו לפרשות מטות-מסעי בסדרה השנייה הגדרנו סיפור זה (כמו גם סיפורים אחדים נוספים בתורה) כ'סיפור משפטי' – סיפור המתאר התרחשות אשר הולידה חוק.
[2]. כך לדוגמה לא נאמר בתורה מהו התאריך של אירוע מכונן כמעמד הר סיני, אך ניתן לחשב תאריך זה במידת מה על פי התאריך של הגעת ישראל אל הר סיני "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות י"ט, א). וראה את מחלוקת התנאים בעניין בתלמוד, שבת פו ע"ב, שנחלקו אם עשרת הדיברות נאמרו בשישה בסיון או בשבעה בו.
[3]. פרשנים אחרים פירשו את הקשר בין הפסוקים בחתימת ספר שמות לפסוק הפותח את ספרנו בדרכים שונות מזו של רשב"ם, אך אף הם מסכימים שקיים רצף עניין ורצף זמן בין שני המקומות הללו. וראה בתנחומא בראש ספרנו, שעמד על קשר זה.
[4]. מסתבר שלא רק פרקים א'-ג' נאמרו בראש חודש ניסן, אלא אף פרקים ד'-ה' העוסקים בקרבנות החובה של היחיד, המובאים על חטא שחטא, נאמרו באותו תאריך עצמו וכהמשך רצוף לדיבור הקודם שעסק בנדבותיו.
[5]. דבר זה, שהענן כיסה את האוהל בו ביום, לא נאמר במפורש, אך הוא נובע מסמיכות סוף פסוק לג "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" – מלאכת הקמת המשכן – לפסוק לד "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד". הרושם הוא ששני האירועים התרחשו תכופים זה אחר זה.
[6]. המדרש, שרש"י הביאו בראש פירושו לתורה, רואה בפסוק שהבאנו משמות י"ב, ב את תחילתה של 'המצוה הראשונה שנצטוו ישראל'. כמה מתאים אפוא תאריך זה לשמש כתאריך הפותח את החומש המכיל את קובץ המצוות הגדול והעיקרי של המצוות שבהן נצטוו ישראל. וכשם ש"המצוה הראשונה שנצטוו ישראל" עוסקת בדיני קרבן הפסח, כך קובץ המצוות שהחל להינתן שנה אחר כך פותח בדיני קרבנות היחיד.
[7]. בשאלה זו עסקנו בעיון לפרשות ויקהל-פקודי בסדרה השנייה וכאן נרחיב את הדיון בה ונביא דברים חדשים שלא הובאו באותו עיון.
[8]. דיני הקרבנות שבפרקים ו'-ז' הפותחים את פרשת צו, נאמרו – ככתוב בחתימתם (ז', לז-לח) – עוד בהר סיני, כלומר לפני הקמת המשכן (שהרי מאז הוקם המשכן היה הציווי על משה רק בו), ואם כן לפני ראשיתו של ספר ויקרא, והם נכללו בספרנו על דרך מוקדם (- בזמן) שהוא מאוחר (- בכתוב). על הסיבה לכתיבתם של פרקים אלו בספר ויקרא במקום שבו הם מצויים עמדנו בעיוננו לפרשת צו בסדרה הראשונה. חטיבה נוספת של מצוות שנאמרו עוד בהר סיני מופיעה בסוף ספרנו – ראה בהערה הבאה.
[9]. פרשות בהר-בחוקותי מהוות כעין נספח לספר ויקרא, שכן מבחינה כרונולוגית הן נאמרו עוד בהר סיני, כלומר לפני הקמת המשכן, כנאמר בפסוק הפותח את פרשת בהר – כ"ה, א – ובפסוק החותם את פרשת בחוקותי – כ"ז, לד. על הסיבה לחתימת ספר ויקרא בפרשות אלו, שזמנן קודם לזמנו של ספר ויקרא, עמדנו בעיוננו לפרשת בחוקותי בסדרה הראשונה.
[10]. ראה דברי רמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא.
[11]. אמנם בספר במדבר ישנן חטיבות שזמנן קודם לתאריך זה, והן שייכות לזמנו של ספר ויקרא, לדוגמה קרבנות הנשיאים (ז', א-מט) שהובאו "בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", כלומר בראשיתו של חודש ניסן. על סיבת כניסתן של חטיבות אלו לספר במדבר יש לדון בעת לימודו של ספר במדבר.
[12]. נראה כי המקור הישיר לדברי רש"י בראש פרק ח' הוא בקהלת רבה (על הפסוק בקהלת א', יב): " 'ויהי ביום השמיני' – זה היה ראוי להיות תחילת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה". רש"י העביר את דברי המדרש הזה לראש פרק ח' משום שבאמת שם מתחילה החריגה הכרונולוגית של 'אין מוקדם ומאוחר'. וכך באמת כתב מהרז"ו על דברי המדרש בקהלת רבה: "וכן מפרשת 'קַח אֶת אַהֲרֹן' שבסוף סדר צו (ח', ב) עד 'וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים' וגו' (שם, לה). ואחר כך 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' (ט', א), וכמו שכתב רש"י בחומש. ואחר כך 'וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר' (ויקרא א', א)".
[13]. לדברי 'סדר עולם' הללו על עשר עטרות שנטל ראש חודש ניסן ישנן מקבילות בתלמוד שבת פז ע"ב ובמקומות נוספים.
[14]. ספרא פרשת צו (מכילתא דמילואים פרשתא א, לו; על הפסוק ח', לג "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים"); ספרא ראש פרשת שמיני (פרשתא א, א ושם, יד; על הפסוק ט', א "ויהי ביום השמיני"); ספרי במדבר נשא מד (מהדורת הורביץ עמ' 49); במדבר רבה פרשה יב, טו ופרשה יג, ב; קהלת רבה פרשה א, יב; פסיקתא דרב כהנא פסקה א (מהדורת בובר עמ' ו); ירושלמי יומא פ"א ה"א (לח ע"ב וע"ג); בבלי שבת פז ע"ב. וכן במקומות נוספים במדרשי חז"ל.
[15]. מלבד רש"י כתבו כך גם: בעל לקח טוב (ויקרא ח', ב); חזקוני (שם); ר' אליהו מזרחי (שם) ועוד רבים. יצויין כי אף רשב"ם פירש כן – ראה פירושו לויקרא י', טז. דברי רמב"ן, שאף הוא שייך למחנה המפרשים על פי דעת המדרשים שהובאו בהערה הקודמת, יידונו בהמשך העיון בפרוטרוט.
[16]. מתרגמו של הפירוש מערבית, אפרים ויזנברג, מציע הגהה קלה במקור הערבי, שעל פיה יהיה התרגום הנכון "בעלי הקבלה", ואז אין ספק שהכוונה במילים האחרונות לחז"ל.
[17]. בהמשך, מביא רבי אברהם את תירוצו של רס"ג, שהוא דומה באופן עקרוני לתירוצם של חז"ל המובא בהמשך הדברים למעלה. על תירוץ זה כותב רבי אברהם: "ומה שהצריכוֹ לתשובה זו היא קבלת הראשונים ז"ל כי יום השמיני הוא יום ראשון של ניסן". כלומר, לא פשוטו של מקרא הביאו לכך, אלא הצורך להגן על 'קבלת הראשונים'.
יצוין כי הקראים פירשו כפשוטו של מקרא, ששבעת ימי המילואים החלו בראש חודש ניסן, ובעל כרחו מודה להם כאן מתנגדם הגדול, כי אכן זהו פשוטו של מקרא.
[18]. פרשנות זו משנה את אופיו של היום השמיני למילואים ממה שנראה בכתוב בפרק ט': מן האמור שם נראה שהיום השמיני שונה מהותית משבעת ימי המילואים שלפניו: ביום זה החלו אהרן ובניו לתפקד ככהנים במשכן, ומעתה מוטלת עבודת הקרבנות עליהם. כלומר, החל מיום זה מתחילה עבודת המשכן להיכנס לשגרת העשייה, כנרמז בפסוק יז, כי מלבד את הקרבנות המיוחדים ליום השמיני עשה אהרן גם את עולת הבוקר. אין בפרק זה כל רמז לכך שגם ביום זה צריך להקים את המשכן ולמשוח אותו ואת הכהנים. ובאמת, הדבר אינו סביר: הרי ביום זה מתחילה בפועל כהונתם של אהרן ובניו, ולשם כך כבר נמשחו, ומדוע יימשחו פעם נוספת גם ביום זה? אולם אם הציווי על הקמת המשכן בשמות מ' מתייחס ליום השמיני, כפי שפירשוֹ רמב"ן על דעת רבותינו, מתברר שאין היום השמיני נבדל משבעת הימים שלפניו: גם ביום השמיני יש למשוח את המשכן ואת כליו (פסוקים ט-יא), וגם ביום השמיני יש למשוח את אהרן ואת בניו (פסוקים יב-טו). זוהי אכן דעת חז"ל בספרי (נשא מד) "אותו היום (- השמיני) העמידו, משחו ולא פרקו". אלא שכאמור, אין לכל זאת רמז בתיאור המעשים שנעשו ביום השמיני, והדבר גם אינו מסתבר לאור ייחודו של היום השמיני ושונוּתו משבעת הימים שלפניו.
[19]. רמב"ן, בפירושו לשמות מ', ב, אמנם מוצא רמז לציווי נוסף על הקמת המשכן: "ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחילה (שמות כ"ו, ל) 'והקמֹתָ את המשכן כמשפטו אשר הָראיתָ בהר', וכיוון שפירש לו עתה כי ביום החודש הראשון תהיה הקמתו לעמדה (- לעמידה קבועה), הנה ידע כי בעת ימי המילואים יצטרך להקים ולהוריד". אולם בפסוק שהביא רמב"ן בשמות כ"ו, ל אין באמת כל ראיה להקמה נוספת על זו שמשה עתיד להצטוות עליה בשמות מ', ב. דברי רמב"ן מבוססים על הנחת המבוקש: רק קבלת ההנחה שהייתה הקמה בכ"ג באדר, יכולה למצוא בפסוק בשמות כ"ו רמז לכך. אך אנו שואלים: מניין בכלל שהייתה הקמה קודם לראש חודש ניסן?
[20]. בפירושו לפסוק זה מסכים גם ראב"ע, כי הוא "לעֵד על דברי המעתיקים (- חז"ל), כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל שבעת ימי המילואים", אף שבפירושו לספר שמות ולספר ויקרא הוא אינו מקבל את פירושם של חז"ל בעניין הזה. שיטתו של ראב"ע תידון בהמשך העיון.
[21]. פעולות הקמת המשכן כללו גם את הבאת ארבעת הכלים אל שימושם הראשון: עריכת לחם על השולחן (מ', כב); העלאת נרות במנורה (שם, כה); הקטרת קטורת על מזבח הזהב (שם, כז); העלאת עולה על המזבח (שם, כט).
[22]. רמב"ן בביאורו לפסוק בספר במדבר טוען טענה דומה, מבלי להזדקק ללשון הפסוק בספר שמות אלא בהסתמכו על הֶקשר הפסוק בספר במדבר: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל…". הנה דברי רמב"ן: "אבל איננה ראיה גמורה, כי 'ביום כלות' איננו דבוק עם 'להקים' בלבד (- שאז הראיה של רש"י ראיה גמורה היא לדעת רמב"ן) אבל [- הוא דבק] ביום כלות משה להקים את המשכן, ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו (- כל מה שמפורש בהמשך פסוק זה), [אז] הקריבו הנשיאים את קרבנם, כשנעשה כל זה".
אף על פי כן, בפירושו לספר שמות הוא כותב (שמות מ', ב): "וכדמות ראיה להם
(- לחז"ל) מה שכתוב 'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן'. ואם לא הוריד אותו, מה טעם 'בְּיוֹם כַּלּוֹת', כי ביום אחד החל וכילה, והראוי שיאמר 'ויהי ביום הקים משה את המשכן' ". אולם על פי מה שכתבנו בגוף העיון אין בכך אף לא "כדמות ראיה".
[23]. כאן באה בספרי דעתו של ר' יצחק החולק על ר' עקיבא: "אם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר. ומי היו? למת מצוה נטמאו". ר' יצחק סובר כנראה כדעה הרווחת, שהיום השמיני למילואים חל ב-א' בניסן, ולכן יכלו מישאל ואלצפן להספיק להיטהר עד י"ד בניסן. דעתו של ר' יצחק מופיעה בספרי במעין סוגריים, שכן המשך דברי הספרי המובא למעלה בגוף העיון "שנאמר 'ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא'…" הם דברי ר' עקיבא, שכן דיוק זה בלשון הפסוק מהווה ראיה לשיטתו.
[24]. ממקבילה זו עולה כי הסיפא של הדברים נאמרה דווקא לשיטת ר' יצחק החולק על ר' עקיבא, שלא כדברינו בהערה הקודמת.
[25]. התוספות דוחים גרסה זו, ומצדיקים את הגרסה המופיעה לפנינו בדפוס: "סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח". ברם מעיון בדקדוקי סופרים בסוגיה בפסחים עולה כי בשני כתבי יד ובשלושה דפוסים ישנים הגִרסה היא כפי אותה גרסה שדחו התוספות או בדומה לה. הרב הופמן, בפירושו לספר ויקרא (עמ' קצא) מעריך כי "בזמן מאוחר שינו את הגרסה בתלמוד (- כוונתו לזמן שבין חתימת התלמוד לתחילת תקופת הראשונים, שהרי כבר רש"י גרס במסכת פסחים כפי שמופיע בדפוס וילנא שלפנינו), אולי מפני שהייתה סותרת לדעה המקובלת ברבים, שהיום השמיני למילואים היה הראשון בניסן".
[26]. על כך יש להוסיף, שמדרשי חז"ל עצמם לא התאמצו לצמצם את זמן פירוקו של המשכן, אלא אדרבה – להרחיבו. רמב"ן עצמו מביא את דברי במדבר רבה (פרשה י"ב, טו) "היה משה מעמידו ומפרקו בכל יום שני פעמים. רבי חנינא הגדול אומר שלושה פעמים בכל יום"!
[27]. ויקרא ט', טז-יז: "וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה (- עולת העם של היום השמיני) וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט. וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה… וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר (- התמיד)".
[28]. כך לדוגמה בקרבן המוסף של ראש השנה – יום תרועה באחד לחודש השביעי – נאמר לאחר פירוטו (במדבר כ"ט, ו): "מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ…".
[29]. חז"ל במסכת זבחים קא ע"א פירשו, לשיטתם שהיום השמיני חל בראש חודש, ששעיר החטאת שלא נאכל אלא נשרף, ושאותו "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה" (ויקרא י', טז-כ), היה שעיר ראש חודש המובא ביחד עם קרבן העולה של ראש החודש. לפי פירושם זה, אהרן ובניו לא אכלו את שעיר החטאת הזה (אף שאכלו את שאר קרבנות היום השמיני שיש בהם דין אכילה) משום שהוא 'קדשי דורות', ואילו קרבנות היום השמיני היו 'קדשי שעה'. כנגד כך אומר ראב"ע כי שעיר החטאת שאותו דרש משה הוא זה שנצטווה עליו אהרן בתחילת פרק ט', ג: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת…", והוא מקרבנות היום השמיני. וראה את הסברו של הרב הופמן בפירושו לספר ויקרא, עמ' רח, מדוע דווקא את החטאת הזאת (מבין שאר קרבנות היום השמיני) נמנעו אהרן ובניו מלאכול. לדבריו, כהנים שאירע להם אסון כמו באותו היום, והם נזופים למקום, אין ראוי שיאכלו את חטאת העם ובכך ישאו את חטאתו (כדין הרגיל בחטאת, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים). לעומת זאת, אכילת הקודשים האחרים של היום השמיני אינה מכפרת על העם ואין סיבה להימנע ממנה.
על פירושם של חז"ל כי השעיר שאותו דרש משה היה שעיר ראש חודש יש להוסיף ולהקשות: משה נותן לאהרן ולבניו הוראות לאכול את קרבנות היום השמיני – את המנחה ואת חלקם בשלמים (י, יב-טו). אם שעיר החטאת שאותו דרש משה הוא שעיר ראש חודש, מדוע לא הוסיף משה לפני כן הוראה לאהרן לאכול גם את חטאת העם של היום השמיני (שלדעת חז"ל אכן נאכלה באותו היום)?
[30]. קשה להסביר את התעלמותו של רמב"ן משני המקורות הללו שעמדו לנגד עיניו.
[31]. ראה, לדוגמה, דבריו בבמדבר ט"ז, א החל מן "ואמר רבי אברהם…".
[32]. ראה דברינו בסעיף א ובהערה 3 שם. בהערה ההיא הזכרנו שגם התנחומא בראש ויקרא רואה בפתיחת ספר ויקרא המשך רצוף של סיום ספר שמות, ובהערה 12 הובאו דברי מדרש קהלת רבה שאף בהם מפורש כי הדיבור אל משה בראש ספר ויקרא היה בראש חודש ניסן, לאחר שבעת ימי המילואים ואירועי היום השמיני. נמצא, שדברי רמב"ן אינם תואמים את מדרשי חז"ל הללו. בפירושו לשמות מ', ב אכן ציין רמב"ן כי מצא במדרש 'חזית' דעה שאינה מתאימה לדבריו (והדברים שהוא מביא אינם מצויים במדרש 'חזית' = שיר השירים רבה, אלא בקהלת רבה), והוא מסיים את דיונו במדרש זה: "ואיני יודע אם זה דברי הכל הם או דברי יחיד".
[33]. ראה, לדוגמה, בפירוש רמב"ן לבראשית י"א, לב; שם ל"ה, כח; ובניסוח כללי בפירושו לויקרא ט"ז, כג: "ודרך הכתובים בכל מקום להשלים העניין אשר התחיל בו, אף על פי שיש בו קצת עניין מאוחר למה שיזכיר אחר כן".
[34]. הבאנו כמה מיישוביו לקושיות שונות על דברי רבותינו במהלך העיון.
[35]. שמות מ', ב; שם, יז-יח.
[36]. זוהי גם דעת ראב"ע בפירושו הארוך לשמות מ', ב בנוגע לתאריכים שבהם הוקרבו קרבנות הנשיאים.
[37]. ביחס לפשוטו של פסוק זה, ראה מה שכתבנו בסוף סעיף ב.
[38]. אף שהפועל "נִרְאָה" הוא בעבר, מפרש רשב"ם כאילו כתוב "נִרְאֶה" במשמעות עתיד להיראות. וכך גם תרגם אונקלוס: "ארי יומא דין, יקרא דה' מתגלי לכון". וראה ספורנו שפירש אחרת.
[39]. אף חזקוני פירש כך את שני הפסוקים, ונראה שאף רס"ג וראב"ע פירשו את הקשר בין הפסוקים בדרך זו. המְעיין בדברי יוסף בן מתתיהו שהובאו בסוף הסעיף הקודם ימצא שאף הוא פירש בדרך זו.
[40]. עצם הימצאות עמוד הענן ועמוד האש במחנה אינה בגדר חידוש; הללו הרי ליוו את ישראל מיום צאתם ממצרים (שמות י"ג, כא-כב). החידוש היה שמקומם נקבע עתה על המשכן. וראה במדבר ט', טו ואילך.
[41]. זיהוי האיסיים עם הבייתוסין הוצע לראשונה על ידי ר' עזריה מן האדומים בן המאה השש-עשרה בספרו 'מאור עיניים' (אמרי בינה, מאמר ג), ובדורנו התאמץ לאשש סברה זו פרופ' י"מ גרינץ ז"ל במאמרו "אנשי היחד – איסיים – בית (א)סין" (סיני לב, תשי"ג, החל מעמ' יא). גרינץ מתבסס בעיקר על גרסת כמה מקורות מדוייקים של ספרות חז"ל, שבמקום 'ביתוסין' הם גורסים 'בית סין', והוא מציע לראות בכך קיצור של 'בית איסיין'. בדעה זו תומכים (בזהירות) גם פרופ' שאול ליברמן ז"ל (תוספתא כפשוטה למסכת סוכה, עמ' 870) ופרופ' יעקב זוסמן (במאמרו "חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", בתוך הספר 'מגילות מדבר יהודה – ארבעים שנות מחקר', עמ' 122-121). אמנם בשנים האחרונות קמו חוקרים אחדים המערערים על זיהוי זה.
[42]. בשנת 1996 יצאה מהדורה ביקורתית חדשה של מגילת המקדש על ידי אלישע קמרון:
E. Qimron, ‘The Temple Scroll – A Critical Edition with Extensive Reconstructions’, Beer Sheva – Jerusalem 1996. מהדורת קמרון חזרה והופיעה בכרך שיצא בעריכתו, 'מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים', כרך ראשון, יד בן-צבי תש"ע, עמ' 207-137.
[43]. צילומם של העמודים במגילה שבהם מופיע דיון זה מופיע במהדורתו של ידין בכרך ג, לוחות 32-30. הנוסח המשוחזר של עמודים אלו (השחזור נעשה גם באמצעות שרידים של עותקים נוספים של מגילת המקדש שנמצאו בקומרן) בליווי הערות של ידין מופיע בכרך ב, עמ' 53-45.
[44]. הדיון השיטתי בעניין זה מופיע (מלבד בהערות לנוסח שהוזכרו בהערה הקודמת) בכרך א, כרך המבוא, עמ' 79-75, וראה גם בעמ' 110 שם. נציין כאן רק מראי מקום אחדים לפסוקים הנוגעים לשאלה זו: ויקרא ז', לז; דה"ב כ"ט, יז-לו (וראה שם פסוק לא); יחזקאל מ"ג, יח-כז; יחזקאל מ"ה, יח-כ (וראה גם מנחות מה ע"א על מילואים שהקריבו בימי עזרא).
[45]. דעת הרמב"ם היא כי מצות המילואים הייתה אכן רק לשעתה, ראה דבריו בסוף פירושו למשנה זבחים פ"ה מ"ח. אולם הרמב"ן בהשגתו לשורש השלישי של ספר המצוות לרמב"ם טוען כי זוהי מצוה לדורות: בכל פעם שנבנה מקדש חדש יש לנהוג בקרבנות מילואים כדי לחנוך את המקדש ואת המזבח החדשים (וראה גם בפירושו לבמדבר ז', יג). כמובן, אף שיטת רמב"ן אינה מתאימה למגילת המקדש.
[46]. פירוטם מובא אצל נעם, עמ' 165 הערה 4.
[47]. פירוטם מובא אצל נעם, עמ' 166 ובהערות 14-9. ראוי לציין כי אף שחנוכת המזבח כמו גם חנוכת המשכן עצמו – חשיבותן לשעתן ולא לדורות, הרי העבודה שהחלה במשכן עם חנוכתו נמשכה לדורות הן במקדש הראשון והן בשני. זו הסיבה שמגילת תענית מנמקת את חשיבותם של ימי חנוכת המשכן בכך שבהם 'הועמד התמיד'.
[48]. ראה ידין, 'מגילת המקדש', כרך א' עמ' 110.
[49]. ביקורת מעין זו משמיעה נעם כנגד הצעת ידין, ראה במהדורתה, עמ' 167.
[50]. נעם אינה מזכירה את המתיחות הקיימת בין ההשערה שהיא תומכת בה לבין העובדה שכמעט בכל מקורות חז"ל נאמר שימי המילואים החלו בכ"ג באדר.
[51]. ישנם תאריכים במגילת תענית, כגון ימי פורים וחנוכה, הקשורים באירועים קדומים שאירעו בימי בית שני, עוד לפני פולמוס הכתות. אפשר שאף במגילה עצמה משוקעות שכבות עתיקות שקדמו לפולמוס זה, ושמא התאריך הראשון בה שייך לחלק עתיק זה.
