תהלים – פרק יט (1)

תהלים – פרק יט (1)

מזמור יט מחולק לשתי מחציות ברורות. השאלה הבולטת היא מהו הקשר בין המחצית הראשונה של המזמור לבין מחציתו השנייה? שתי המחציות הללו שונות זו מזו בתוכנן שינוי בולט, ואף בסגנונן הן נבדלות מאד זו מזו, עד שקשה להצביע על קשרים מילוליים, סגנוניים או רעיוניים בין שתיהן. נעמוד על הקשר שבין המחציות ונבין את מגמתו התיאולוגית של המזמור

קובץ word להורדה: מזמור יט

 

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד

א1

ב

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.

ב1

ח

תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ
עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.

ג

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר
וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת.

ט

פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב
מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.

ד

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים
בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.

י

יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד
מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו.

ה

בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם
וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם

יא

הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב
וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.

א2

לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם.

ב2

יב

גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם
בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב.

ו

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ
יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח.

יג

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין
מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי

ז

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ
וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם
וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתו.ֹ

יד

גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ
אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם
וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב.

טו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ
ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

א."אמרי פי והגיון לבי"

מבנהו של מזמור י"ט ברור מאד: הוא בנוי משתי מחציות דומות זו לזו באורכן ומחתימה בפסוק האחרון. המחצית הראשונה של המזמור כוללת 6 פסוקים (ב-ז), ועוסקת בכבוד ה' המתגלה בשמים שברא. המחצית השנייה כוללת 7 פסוקים (ח-יד), ועוסקת בשבחה של תורת ה' ובהשפעתה על האדם.[1] החתימה בפסוק טו אמנם נראית במבט ראשון המשך ישיר של תפילת המשורר בפסוקים יב-יד, שהרי רק בפסוקים אלו דובר המשורר בגוף ראשון, ובהם הוא פונה אל ה' בתפילה. פסוק טו נראה כהמשך תפילתו של המשורר בפסוקים הקודמים, ובו הוא מבקש מאת ה' שתפילתו תהיה לרצון לפניו. אף על פי כן ,אנו סבורים שפסוק טו נועד לחתום את המזמור כולו, שהרי המזמור כולו, על שתי מחציותיו, הוא 'אמרי פיו' של המשורר, ובו צרר את 'הגיון לבו' – את מחשבותיו ואת הגות לבו.[2]

'אמרי פיו' של משורר מזמורנו גלויים ומונחים לפנינו במזמור, ברם 'הגיון לבו' – הגות לבו אשר הולידה את אמרי פיו, היא נסתרת מאחרי תיבותיו של המזמור ומאחרי מבנהו, ומחייבת אותנו לעיין היטב במזמור ולעמוד על כוונתו המובעת בו בדרכים שונות. הדרך שעלינו לעשות בניתוח הספרותי של המזמור הפוכה מדרך חיבורו בידי משוררו: אצלו קדם הגיון לבו, רק אחר כך הפך זה לאמרי פיו ולמזמור הכתוב; ואילו אנו חייבים לעסוק באמרי פיו המתבטאים במזמור כמות שהוא לפנינו, ומתוך ניתוח מדוקדק של המזמור לנסות לשחזר את הגיון הלב הניצב מאחריו. כאשר תצלח המשימה בידנו בעזר ה', נוכל להצטרף לתפילת המשורר בחתימת המזמור ולבקש אף אנו:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ
ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

ב. שאלת הזיקה בין שני חלקי המזמור

דווקא מבנהו הברור של מזמורנו הוא שמעורר את הבעיה החמורה ביותר בהבנת כוונתו. השאלה הבולטת היא מהו הקשר בין המחצית הראשונה של המזמור לבין מחציתו השנייה? שתי המחציות הללו שונות זו מזו בתוכנן שינוי בולט, ואף בסגנונן הן נבדלות מאד זו מזו, עד שקשה להצביע על קשרים מילוליים, סגנוניים או רעיוניים בין שתיהן. ובכן, האם מזמורנו אחיד? האם בנסיבות הללו לא יהא הניסיון למצוא קשר רעיוני בין שתי המחציות בבחינת ספקולציה פרשנית?

כצפוי, הדעה השלטת בפרשנות הביקורתית היא שמזמור י"ט מכיל בעצם שני מזמורים עצמאיים, ומסיבה זו או אחרת נצטרפו בספרים שבידינו למזמור אחד .[3]

דעה זו כשלעצמה אינה מתנגשת בהכרח עם גישה מסורתית: היא אינה משנה דבר בגוף הכתובים, אלא רק בחלוקת המזמורים. חלוקה זו ברובו של ספר תהילים אמנם נקבעת באופן אובייקטיבי באמצעות כותרות המזמורים, אולם לא מעטים הם המזמורים חסרי הכותרת, ודבר זה מאפשר לשקול צירוף מזמורים וגם חלוקתם של אחרים לשניים. החלוקה המקובלת בידנו למאה וחמישים מזמורים לא הייתה מקובלת על חז"ל.[4] בתלמוד הירושלמי (שבת פרק טז הלכה א)נזכר כי בספר תהילים מאה ארבעים ושבעה פרקים,[5] וחלוקה זו מצויה עדיין בכמה מקורות מימי הביניים המאוחרים. בכתבי היד העבריים של התנ"ך מימי הביניים אנו מוצאים גם חלוקות אחרות של ספר תהילים, לפחות ממאה וחמישים וליותר מכך.

החסרון בגישה הביקורתית הוא בכך שיש בידה פתרון מוכן מראש לבעיית הקשר בין שני חלקי מזמורנו, והנטייה לפתרון זה עשויה לנבוע מעצלותו של הפרשן. חזקתה של המסורה, הרואה במזמור י"ט מזמור אחד,[6] מחייבת את הפרשן לעמול כדי לבחון את אפשרות קיומו של קשר בין שני חלקי המזמור; לשם כך על הפרשן לחפש זיקות אפשריות בין שני החלקים בתחום הסגנוני, המבני והרעיוני.[7]

עוד יש להוסיף, כי תופעה זו של מזמורים העוסקים בנושאים שונים שלכאורה אין ביניהם קשר, קיימת בעוד מקומות בספר תהילים, גם במזמורים כאלו שאין לפקפק כלל באחדותם.[8]

בטרם נדון בזיקות שבין שני חלקי המזמור, אשר יובילו אותנו להבנת כוונתו של המזמור השלם, הבה נדון בכל אחת ממחציותיו בפני עצמה.

ג. המחצית הראשונה (ב-ז)

המחצית הראשונה של מזמורנו נחלקת באופן ברור לשתי פסקאות:

· פסוקים ב-ה (למעט הצלע השלישית בפסוק ה) – סיפור כבוד הא-ל שאותו מספרים השמים.

· פסוקים ה2-ז – תיאור פעולתה היומיומית של השמש – אחד מגרמי השמים.

להלן נייחד הערות אחדות לכל אחת משתי הפסקאות, ולאחר מכן נדון בקשר בין שתיהן.

1. (ב-ה1) "השמים מספרים כבוד א-ל"

בפסקה זו ארבע הקבלות, שבכולן מצויות מילים הקשורות בדיבור, אם כפעלים ואם כשמות עצם:

הקבלה ראשונה: "מספרים"[9]; "מגיד"

הקבלה שנייה: "יביע אמר"; "יחוה דעת"[10]

הקבלה שלישית: "אֹמֶר"; "דברים"; "קולם"

הקבלה רביעית: "קַוָם"[11]; "מליהם"

חזרה אינטנסיבית זו על פעלים (4) ושמות (6) הקשורים בדיבור לאורך כל הפסקה היא שקובעת את נושאה: עדות הדיבור של השמים על מי שבראם.

ההקבלה השלישית (פסוק ד) נראית סותרת הן את הנאמר לפניה והן את הנאמר אחריה:

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.

והרי לפני כן נאמר "יום ליום יביע אמר". ובכן כיצד נכלכל סתירה זו?

שאלה זו שואל רק מי שאינו מבין לרוח השירה, והמצפה כי בשיר תשרור לוגיקה מדעית.[12] אולם הקורא הסביר מצטרף אל דברי רד"ק (וכמותו גם במפרשים נוספים):

השמים מספרים – כי במהלכם ובסיבובם על סדר נכון ייראה כבוד הא-ל, ואותו הסיבוב הוא הסיפור וההגדה… ומה שאמר "אין אמר ואין דברים" – אין 'דברים' כדברי בני אדם, אלא המעשים שעשו הם הדברים והם הסיפור וההגדה.

ומכיוון שסיפור השמים על כבוד הא-ל נעשה בלא אומר ובלא דברים שניתן לאוזן לשמעם, יש צורך בהקשבה מיוחדת כדי לקלוט אותו.[13] השגרה והחולין, וגם הכפירה, מונעות מן האדם להאזין לסיפור השמיים, וכביטויים הפיוטי של חז"ל (יומא כ ע"ב):

אלמלא קול המונה של רומי, נשמע קול גלגל חמה.

שהרי, כפי שנאמר שם, שני הקולות הללו הולכים מסוף העולם ועד סופו, והם מכחישים זה את זה.

סיפורם של השמים את כבוד הא-ל שבראם אמנם נאמר ללא קול, אך זהו סיפור שאין מקום ואין זמן שיהיו פנויים ממנו. זהו סיפור אוניברסלי המתפשט במרחב הזמן והמקום, והוא מסופר ללא הרף ובכל מקום. להבעת רעיון זה מוקדשות ההקבלה השנייה והרביעית: ההקבלה השנייה (פס' ג) מתייחסת לממד הזמן:

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת.

כלומר, סיפור השמיים נעשה באמצעות התחלפות היום והלילה: כבוד הא-ל המתגלה ביום – במהלכה של השמש מזריחה עד שקיעה – חוזר ומתגלה בכל יום ויום; כבוד הא-ל המתגלה בלילה – בהופעת הירח והכוכבים – חוזר ומתגלה בכל לילה ולילה.

ההקבלה הרביעית מתייחסת לממד המרחב:

בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם.

כלומר, אין מקום בעולם שסיפור השמים אינו מגיע עדיו, ואפילו בקצה תבל ניתן לשמוע את מילות השבח של השמים.

בין שתי ההקבלות הללו נמצאת ההקבלה השלישית "אין אמר ואין דברים / בלי נשמע קולם". הקבלה זו נועדה ללמד כי הן ה'אומר' וה'דעת' שבהקבלה הקודמת, והן ה'קו' וה'מילים' שבהקבלה הבאה אינם כמשמעם, ועל כן יש צורך במאמץ נפשי כדי לקלוט אותם. בכך מתבטא פרדוקס: מצד אחד, אין כל קושי לפגוש את סיפור השמים, ואף אין להימלט ממנו, שהרי הוא מסופר בכל מקום ובכל זמן; ומצד שני, כדי להאזין לו יש צורך בהתבוננות מיוחדת ובהקשבה פנימית, המסלקות את הקולות הארציים המטשטשים את הקול העדין והדק הזה.

נוכל אפוא לתאר את מבנה פסקה זו כך:

הקבלה ראשונה: העובדה היסודית – השמים מספרים…

הקבלה שנייה: הזמן – יום ליום ולילה ללילה

הקבלה שלישית: האופן – בלי נשמע קולם

הקבלה רביעית: המרחב – בכל הארץ

2. (ה2-ז) השמש

הצלע השלישית של פס' ה משמשת ככותרת לפסקה זו, וכחוליית גישור בין פסקה ראשונה לשנייה:

לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם (- הא-ל) אֹהֶל בָּהֶם (- בשמים).[14]

ומכאן ואילך יתואר השמש (- תמיד בלשון זכר[15]) במהלכו היומי. בהקבלה הראשונה (פס' ו) שתי צלעות, ובכל אחת מהן נמצא דימוי של השמש ביחס לזמן מסוים של פעולתו היומית. בדימוי הראשון בא תיאור השמש בעת זריחתו:

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ

בדימוי זה כלולות שתי תכונות של שעת הזריחה: ראשית, הדר הופעתו של השמש. "חתן דומה למלך" (פרקי דר' אליעזר פרק טז), ויציאתו מחופתו – המדור שבו דר עם כלתו בשבעת ימי המשתה – הייתה כשהוא לבוש בגדי פאר צבעוניים ומרהיבי עין.[16] שנית, שמחת החידוש בהולדתו של יום חדש. החתן היוצא מחופתו, יוצא אל יום חגו, שבו הוא מתחיל חיים חדשים. כך גם השמש, בכל בוקר ובוקר יוצא אל יומו בשמחה ובהרגשה שבכל יום ויום מתחילים חיים חדשים.

הדימוי השני מתייחס אל השמש בעת מהלכו היומי:

יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח.

אף בדימוי זה כלולות שתי תכונות של מהלך השמש: ראשית, הקלות והנעימות שיש במהלכו: לא כזקן קשה יום הוא עושה את מהלכו היומי אלא כ'בחורים המתענגים במרוצתם'.[17] שנית, העצמה המתגלה בשמש בעת מהלכו, וזו נרמזת בדימוי 'כגבור'.

בחלק המסיים פסקה זו, בפסוק ז, שלוש צלעות. השתיים הראשונות מקבילות הקבלה כיאסטית ניגודית:[18]

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ
וּתְקוּפָתוֹ [19] עַל קְצוֹתָם [20]

הקבלה זו מציינת את גבולות מהלכו של השמש, מקצה האופק במזרח ועד קצה האופק במערב, וכוונתה לתאר את פעולתו המקיפה של השמש המאיר את השמים כולם ואת כל הארץ אשר מתחת לשמים.

עתה, נבין את הקשר של הצלע השלישית בפסוק זה אל שתי קודמותיה:

וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתו.

כיוון שפעולתו של השמש היא מקפת-כל, מקצה העולם ועד קצהו, לפיכך אין נסתר מחמתו.

האם תיאור השמש מסתיים בנימה שלילית? קריאת המחצית הראשונה של מזמורנו מראשיתה ועד סופה מביאה אותנו לשלול הנחה זו. בשני חלקי המחצית הזאת מתוארות רק פעולות חיוביות של השמים ושל השמש, ומדוע יסיים המשורר פתאום את תיאורו בדבר רע?

מאידך, חומו של השמש, אף שנעים הוא בימות הקרה, מעיק הוא בימות החמה, ואנשים מנסים להסתתר ממנו במדת האפשר. באומרו 'ואין נסתר' מחומו – משמע שאמנם הבריות חפצים בכך, אך אינם יכולים.

נראה אפוא שפירוש המילה 'חמתו' אינה 'חומו'. 'חמה' הוא כינויה של השמש בארבעה פסוקים במקרא, מלבד בפסוקנו,[21] והוא שמה הקבוע בלשון חכמים. אין סיבה להניח שבפסוק שלנו בא השם 'חמה' במשמעות שונה מבכל שאר המקרא, בעוד שניתן היה להשתמש בהטייה של שם העצם חום- 'ואין נסתר מחומו'.22

אולם אם כן מהו פשר כינוי השייכות "מחמתו"? נראה שיש לקבל את פירושו של הרב הירש לפסוקנו, כי כינוי השייכות הזה מכוון אל ה', ומה שנאמר כאן הוא שאין נסתר משמשו של הקב"ה. הזכרת ה' ברמז בסוף פסקה זו, מחזירה אותנו לראשיתה של הפסקה, שאף בה נזכר ה' ברמז "לשמש (- שהיא 'שמשו') שם אהל בהם".23

אם נקבל פירוש זה, יהיה פירושה של הצלע הזאת שלישית כך: השמש, מאירה את העולם כולו, מקצה הארץ ועד קצה ,ואין מקום על פני הארץ שנסתר מאורה.24 צלע זאת מהווה אפוא המשך ישיר של שתי קודמותיה, ואינה מכניסה לתיאור השמש עניין חדש שלא נידון עד עתה. הרווח העיקרי מפירוש זה הוא שעתה ברור שדבר זה, שאין נסתר מאורה של השמש, לשבח נאמר, ולא לגנאי.

3. הקשר בין פסקה ראשונה לפסקה שנייה

הקשר בין שתי הפסקאות המרכיבות את המחצית הראשונה של מזמורנו נראה פשוט לכאורה: השמש, הרי היא אחד מגרמי השמים, ואם כן סיפור כבוד הא-ל, הנידון באופן כללי בפסקה הראשונה, מומחש באמצעות תיאור השמש.( כפי שנרמז כבר בפסקה הראשונה "יום ליום יביע אמר").

קשר זה בא לידי ביטוי גם ברובד המילולי המשותף לשתי הפסקאות:

· המילה 'שמים' שבה נפתח מזמורנו מופיעה גם בפסקה השנייה בפסוק ז "מקצה השמים", ונרמזת בכינוי "בהם" שבראש הפסקה השנייה.

· השורש יצ"א, המופיע כפועל בסוף הפסקה הראשונה "בכל הארץ יצא קום", מופיע פעמיים גם בפסקה השנייה: כפועל בפסוק ו "והוא כחתן יצא מחפתו", וכשם עצם "מקצה השמים מוצאו".

· השם 'קצה' המופיע בסיום הפסקה הראשונה "ובקצה תבל מליהם", מופיע פעמיים גם בפסקה השנייה לקראת סיומה: "מקצה השמים… על קצותם".

באמת כל הקשרים הלשוניים הללו מורים דווקא על הבדל עקרוני בין הפסקה הראשונה לזו השנייה, משום שהמילים החוזרות בשתי הפסקאות באות בהקשרים שונים בשתיהן. לכשנבחין בין ההקשרים הללו כראוי, יעלה בידנו נושאה המדוייק של הפסקה השנייה והשוני בינו לבין נושא הפסקה הראשונה.

· 'השמים', שהם הנושא בפסקה הראשונה והם הפועלים בספרם את כבוד הא-ל, משמשים בפסקה השנייה רק כאוהל לשמש, ו'קצה השמים' משמש רק כנקודת מוצא ליציאתו של השמש להאיר על הארץ.

· הבדל הפוך קיים בשני הקשרים הלשוניים האחרים: בפסקה הראשונה משמש הפועל 'יצא' לתאר את דיבורם של השמים ושל היום והלילה, והשם 'קצה' בא לתאר את מקום הגעתו של דיבור זה 'בקצה תבל'.

אולם בפסקה השנייה, השמש עצמו, שהוא נושא הפיסקה, הוא שיוצא, ומהלכו שלו (לא דיבורו ולא פרסום דבריו) הוא שמגיע מקצה השמים עד קצותם.

ואכן בפסקה השנייה, אף שנרמזת שייכותו של השמש אל ה' (ולפי מה שנתברר בתת-סעיף הקודם – פעמיים) לא נאמר כלל שהוא מספר או מגיד כבוד א-ל, ולא כל הגדה אחרת. כל המילים שעניינן דיבור (ויש 10 כאלו) המופיעות בפסקה הראשונה, אינן מופיעות כלל בשנייה.

ובכן, לשם מה תואר השמש בפירוט כה רב בפסקה השנייה, אם לא לשם סיפור כבוד א-ל? התשובה על כך היא שתיאורו בא להמחיש את מִשמעתו ודבקותו של השמש במילוי משימתו שניתנה לו מידי ה'. ואת זאת עושה השמש, לא מתוך צייתנות מכנית ולא כדבר שבשגרה, אלא מתוך שמחה וגבורה, ומתוך הרגשת חידוש בכל בוקר ובוקר. ועוד מלמדת הפסקה השנייה, כי השמש ממלא את תפקידו להאיר לעולם בשלמות: הוא סובב מקצה השמים עד קצותם ואין מקום נסתר מאורו.

הווה אומר: הפסקה השנייה מביעה רעיון חדש, שאיננו זהה לרעיון המובע בפסקה הראשונה. בשתי הפסקאות זוכים השמים וגרמיהם בהאנשה, ברם התכונות האנושיות המיוחסות להם שונות בכל פסקה. בראשונה זוהי תכונה של דיבור בעל תוכן דתי – סיפור כבוד א-ל; בשנייה זו תכונת הביצוע המושלם מתוך שמחה והזדהות.

השאלה העומדת לפנינו עתה היא, מדוע חולל המשורר את המעבר הזה מנושא הפסקה הראשונה לזה של השנייה? מדוע לא המשיך לבטא באמצעות תיאור השמש את הרעיון של פרסום כבוד ה' בעולם?

תשובה על כך נוכל לקבל רק כאשר יתברר מבנהו של המזמור השלם. לשם כך עלינו להמשיך ולפרש את המחצית השנייה של מזמורנו.


[1] נושא המחצית השנייה ואף סגנונה, דומים לאלו שבמזמור קי"ט, שכולו עוסק בתורה ובהשפעתה על לומדה ומקיימה. ועוד נדון בקשר בין שני המזמורים בהמשך עיוננו, בסעיף ה העוסק בביאור המחצית השנייה.

מפני עיסוקו של מזמורנו בשבחה של התורה ובהשפעתה על האדם, נבחר מזמור זה לשמש כ'שיר של יום' לחג השבועות בנוסח הגר"א.

[2] בחינה סגנונית של פסוק החתימה הזה מחזקת את טענתנו:

א. שם העצם 'אֹמֶר' המופיע בפסוק טו "אמרי פי" מופיע פעמיים במחצית הראשונה של המזמור, בפסוק ג "יביע אמר" ובפסוק ד "אין אמר". לשמים המספרים כבוד א-ל אין פה, ועל כן סיפורם נעשה "אין אמר ואין דברים", ואילו המשורר, שיש לו פה, אומר את הגיון לבו במו פיו, והוא זה המשמש פה גם לשמים המספרים.

ב. שם ה' מופיע בחלקה הראשון של המחצית השנייה 6 פעמים בפסוקים ח-י כסומך של התורה וכינוייה (במחצית הראשונה מופיע השם א-ל פעם אחת) והנה בפסוק החתימה טו מופיע שם ה' בפעם השביעית.

קשרים אלו מלמדים כי פסוק החתימה נועד לחתום את המזמור בשלמותו.

[3] הנה דבריו של אחד מנציגי האסכולה הביקורתית שכתב את פירושו לתהילים בעברית – צ"פ חיות ב'תנ"ך עם פירוש מדעי': "המזמור הזה ייפרד לשני חלקים נפרדים, שהיו מתחילה ודאי שני שירים מיוחדים. השיר הראשון ב-ז מדבר מהָדָר הטבע בסגנון פיוטי מעולה, והשני ח עד סופו מגדולת התורה." והוא הולך וסוקר את תוכנו וצורתו של "שיר א" בפני עצמו ושל "שיר ב" בפני עצמו, ללא כל ניסיון לקשור ביניהם.

[4] החלוקה למאה וחמישים מזמורים נוהגת אף בתרגום השבעים, דבר המעיד על קדמותה, אלא שבתרגום השבעים יש חלוקה פנימית שונה במקצת מזו שבנוסח המסורה. ראה על כך במבואו של פרופ' נחום מ' סרנה לספר תהילים בסדרה עולם התנ"ך עמ' 11.

[5] שאלת חלוקת מזמורי התהילים עד למזמור י"ט נידונה בתלמוד הבבלי במסכת ברכות ט ע"ב. ר' יוחנן קובע שם הלכה כי בסוף תפילת העמידה יש לומר את הפסוק החותם את מזמורנו "יהיו לרצון אמרי פי…". על כך שואל התלמוד מדוע תקנו לומר פסוק זה דווקא בסוף התפילה (ולא בתחילתה), ועל כך באה התשובה: "הואיל ולא אמרו דוד (- את הפסוק) אלא לאחר י"ח פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות". על כך שואלת הגמרא: "הני (- אלו) י"ח, י"ט הוויין?" כלומר מזמורנו אינו מזמור י"ח אלא י"ט. ותשובתה: "' אשרי האיש' (- מזמור א') ו'למה רגשו גוים' (- מזמור ב') חדא פרשה היא". לפי דברי רש"י בפירושו למגילה יז ע"ב ד"ה בפרשה תשיעית אמרה, יש לאחד עוד שני מזמורים בראשיתו של ספר תהילים. מזמורים ט'-י' היו לפני רש"י מזמור אחד (כפי שמעיד האקרוסטיכון האלפאביתי החלקי הנמשך ממזמור ט' למזמור י', וכפי שהם מאוחדים גם בתרגום השבעים).

ממקורות אלו אמנם נראה שמזמור י"ט נחשב למזמור אחד, אולם אנו הבאנו אותם רק כדי להראות שהחלוקה המצויה בתנ"כים שלנו אינה היחידה האפשרית, וכשם שקיימים מזמורים שבחלוקה שבידנו הם נפרדים ובמקורות אחרים הם מאוחדים, כך קיימת גם תופעה הפוכה.

[6] וכאמור בהערה הקודמת, ראיית מזמור י"ט כמזמור אחד עולה אף מדבריהם של חז"ל במקומות שונים.

[7] אם תמצאנה זיקות כאלו בין שני חלקי המזמור ולכשתמצאנה, יתברר נזקה של הגישה הביקורתית, המסתירה מעיני ההולכים בדרכה את כל רבדי המשמעות שהיו עשויים להתגלות להם לו היו מעמיקים בכתוב כמות שהוא.

[8] לדוגמה, מזמור קל"ו, שבחלקו הראשון עוסק במעשי ה' בבריאה, עובר לפתע (בפסוק י) למעשי ה' בקורות עם ישראל. דוגמה קיצונית היא מזמור כ"ד העוסק בשלושה נושאים שונים, ובאמת בעלי הגישה הביקורתית ראו בעשרת פסוקיו שניים או אפילו שלושה מזמורים שונים.

[9] בעיוננו לפרשת בהר-בחוקותי סדרה שנייה, עמ' 127 הערה 9, עמדנו על כך כי השורש ספ"ר בהטיותיו השונות, הן בבניין קל והן בבניין פיעל, קשור בדיבור.

[10] 'דעת' בהקבלה ל'אמר' משמעו 'דיבור של דעת' – דבר חכמה. השורש חו"ה מוכר בארמית, ומשמעו להראות וגם להגיד. הצירוף 'לחוות דעה' מופיע פעם נוספת במקרא במשמעות של דיבור דברי חכמה באיוב ל"ב, ו: "צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם". בפסוק הבא אומר אליהוא כי לזקנים נאה לדבר ולהודיע חכמה. הניב בעברית המודרנית 'חוות דעת' 'לחוות דעה' לקוח מכאן, אך משמעו נשתנה במקצת מן המשמע המקורי.

[11] 'קום' מקביל ל'מליהם', אם כן משמעה של המילה 'קו' צריך להיות גם כן מעניין הדיבור. עמוס חכם מביא את פירושם של יעקב בארט, אולברייט ודהוד כי 'קו' הוא לשון דיבור וקריאה, ושמא מילה זו באה כפועל בפסוק תהילים נ"ב, יא: "אודך לעולם כי עשית / ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך". המשמעות הרגילה של המילה 'אקוה', מלשון תקווה, אינה מתאימה כאן, הן מחמת ההקבלה והן מחמת הסיפא של הפסוק "נגד חסידיך". אפשר שאף בישעיהו כ"ח באה המילה 'קו' במשמעות של דיבור בצירוף החוזר שם פעמים אחדות "קו לקו".

[12] ועל כן שאל זאת צ"פ חיות בפירושו, והתקשה בשאלה זו הרבה, והפתרון המוכן מראש הוא כמובן: "ויש מי שאומר כי הכתוב הזה אינו מעיקר השיר ויש למחקו, ופסוק ה יימשך בלי הפרע לפסוק ג, שבזה יצא לנו סדר נכון… והרעיון (- בפסוק ד) פרוזאי הרבה, ומשחית יפי המליצה". דברים אלו מהווים דוגמה לחסרון החוש הספרותי-פיוטי של המפרש, וכל הפוסל (- את סגנונו של פסוק ד), במומו פוסל.

[13] כדברי ראב"ע לפסוק ד: "והנה הזכיר כי במראה העין של הגוף ומראה עין הנשמה הפנימית החכמה יראה אמונת סיפור השמים ומה שיגיד הרקיע".

[14] עמוס חכם בביאורו למזמורנו הערה 16 כתב: "לא נתברר לנו מפני מה התיבות 'לשמש שם אהל בהם' שייכות אל סוף פסוק ה ולא אל ראשית פסוק ו. שמא כיוונו בעלי הטעמים (- שהם שחילקו את הפסוקים במקרא על ידי קביעתם את הטעם 'סוף פסוק') לעשות הפסק גדול בין 'שם', פועל שמוסב על הבורא, ובין 'והוא כחתן' שמוסב על השמש". ובאמת, נושא הפסקה הראשונה הוא 'כבוד א-ל', ומבחינה זו, העובדה שהא-ל הוא ששם את השמש באוהל השמים, היא חלק מסיפור כבוד הא-ל ומהגדת מעשה ידיו. נושא הפסקה השנייה, לעומת זאת, הוא השמש ומהלכו, וזאת בלא זיקה גלויה לסיפור כבוד הא-ל (נעמוד על כך בהמשך סעיף זה), ועל כן מהווה הצלע "לשמש שם אהל בהם" חוליית מעבר בין נושא הפסקה הראשונה לזה של השנייה.

[15] 'שמש' משמשת במקרא בשווה הן בלשון זכר והן בלשון נקבה. במקומנו מתאים לשון זכר דווקא מפני שני הדימויים הגבריים לשמש: חתן וגיבור.

[16] ראה ישעיהו ס"א, י : "כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר".

[17] שמפני שהיא קלה ונעימה להם הותר להם לרוץ אפילו בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"א, ב).

[18] רוב ההקבלות במזמורנו הן הקבלות ישרות, ולא כיאסטיות. ברם אף ההקבלה הפותחת את מזמורנו היא כיאסטית (ונרדפת).

[19] 'תקופתו' – היקפו, סיבובו, כלומר המקום שבו מסיים השמש את מסלולו – בקצה מערב.

[20] סימנו את התיבות "מקצה" ו"קצותם" באמצעות החץ בעל שני הראשים כמקבילות זו לזו הקבלה ניגודית, משום שהמילה הראשונה רומזת לקצה המזרח ואילו השנייה רומזת לקצה מערב.

22 השם 'חֹום' מופיע בחמשה מקומות במקרא.

23 לפי פירוש זה פותחת הפסקה במילה 'שמש' ומסיימת במילה הנרדפת 'חמה', ושתי המילים הנרדפות הללו באות בזיקה אל ה'.

24 אמנם נכון הדבר שכינוי השמש 'חמה' הוא על שם היותה מחממת, אך בהזכרת השם 'חמה' כשם נרדף ל'שמש' אין כוונת המקרא לציין את חומה. בפסוקים המובאים בהערה 21 נידונה החמה דווקא בקשר להיותה מאירה, וכך גם במזמורנו. החלפת השם 'שמש' בתחילת הפסקה ל'חמה' בסופה נועדה לגוון.

© כל הזכויות שמורות למחבר
מאמר זה מתפרסם באדיבות בית המדרש הווירטואלי (v.b.m) שבמסגרתו הופיע לראשונה. לאחר מכן עבר עיבוד ועריכה מחדש והוא נכלל באחד מספריו של הרב אלחנן סמט.

עוד מאמרים מאת הרב אלחנן סמט

יום כיפור בתורה

לשיעור וידאו

ספר יונה

לשיעור וידאו

האמביוולנטיות של הימים הנוראים

לשיעור וידאו

דילוג לתוכן