השליש השני של מזמורנו נחלק, כמו השליש הראשון, לחמש פסקאות. בארבע הראשונות מתאר המתפלל את צרתו בתמונות חיות ונרגשות, ואילו בפסקה החמישית הוא נושא תחינה לפני ה', שיצילנו מן הסכנה שבה הוא מצוי, ואגב כך הוא חוזר ומפרט את רכיביה.
ובכן, מהי צרה זו שבה נתון המשורר?
בתיאורו את צרתו מבטא המתפלל הן את הצרה הבאה עליו מבחוץ, מגורמים חיצוניים המאיימים עליו, והן את המצוקה הפנימית הקשה, הגופנית והנפשית, שבה הוא נתון מחמת אותם איומים חיצוניים. התגובה הנפשית-גופנית של המתפלל היא כה קשה, עד שגם את תיאורה ניתן להכליל בתיאור צרתו, וזאת מלבד המטרה העיקרית של תיאורה – להעצים את חומרת הצרה החיצונית הגורמת לאותה תגובה.
הבה נבחין בין הפסקאות העוסקות בתיאור הצרה החיצונית לבין הפסקאות המתארות את תגובת המתפלל לאותה צרה:
פסקה ו ופסקה ח מוקדשות לתיאור הצרה החיצונית, ואילו פסקה ז ופסקה ט מוקדשות לתיאור תגובותיו השונות של המתפלל לצרה זו. נמצא כי ארבע פסקאות אלו נחלקות לשני חלקים המקבילים ביניהם בהקבלה ישרה, כמוצג בראש הסעיף. פסקה י חותמת את השליש בתחינה לה' שיציל את המתפלל מן הסכנה המתוארת בבתים שלמעלה ממנה.
מבנה השליש השני מעורר כמה שאלות, ואנו נענה עליהן תוך כדי הדיון בכל פסקה בפני עצמה:
יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים
אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם
אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
בפתיחת השליש השני מתאר המתפלל את צרתו בבהירות: אויביו מכתרים[1] אותו וצרים עליו. הוא מדמה אותם לפרים רבים,[2] וכידוע, בנסיבות מסוימות עשויים בעלי החיים הללו להרוג אדם באמצעות קרניהם החזקות. מצטרפים פה אפוא מצור, בדידות, וסכנה קרובה ומוחשית.
אלא שהמטפורה בפסוק יג סובלת מ'חיסרון': פרים הם בעלי חיים שקטים, אף כשהם אלימים ומסוכנים. על כן בפסוק יד מוסיף המשורר לתיאור צרתו ממד ווקאלי – אויביו פוצים את פיהם ומרעימים עליו בקולם להפחידו. הנושא של הצלע הראשונה בפסוק יד אינו הפרים, אשר שימשו כמטפורה בבית הקודם, אלא הם האויבים האנושיים עצמם, כשבצלע השנייה בא דימוי של האויבים ל'אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג' – "ותחסר כ"ף מן אריה" (ראב"ע).[3] בדימוי אויביו לאריה טורף ושואג 'הרוויח' המשורר, לא רק את הממד הווקאלי המפחיד של שאגת האריה, אלא גם את האכזריות של חית טרף המתנפלת על טרפה לשם אכילתו (שתי תכונות שאינן קיימות בפרים).
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי
וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי
הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג
נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי
וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי
וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
בפסקה זו מתאר המשורר את תחושת הפחד העצומה המשתלטת עליו מחמת מצבו המסוכן, שאותו תיאר בפסקה הקודמת. וכמקובל במקרא, אין הוא מתאר זאת במונחים מופשטים, אלא באמצעות תיאור תגובות גופניות או כעין-גופניות.
שני הבתים הראשונים מציירים בלשון מטפורית ובאמצעות דימויים עזים את התמוססות הגוף מרוב אימה:
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי / וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי
הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג / נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.
הגוף המוצק מאבד את 'מוצקותו', והוא נמס ומתפרק: הוא נשפך כמים; העצמות נפרדות זו מזו ומפסיקות לייצב את הגוף; הלב נמס כדונג ומתפזר בתוך הגוף.
חלקה השני של פסקה זו, פסוק טז, מתאר תגובה גופנית הפוכה מקודמתה – התייבשות אותם חלקי גוף שתִפקודם התקין תלוי בלחוּת הגוף, והתפוררות הגוף כולו מחמת יובש:
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי[4] / וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי[5] / וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי[6].
התייבשות הפה בהקשר הנוכחי היא תוצאת הפחד העצום מהאויבים המכתרים את המשורר החפצים להרגו. בצלע השלישית מרחיב המשורר את תיאור התייבשותו, ומתאר כיצד הופך כל גופו לעפר יבש שאין בו כל לחלוחית– "עֲפַר מָוֶת".
פסקה ז כולה עשירה בתיאורי איברים החדלים לתפקד: עצמות, לב, מעיים, חך, לשון, שיניים, אך היא פותחת וסוגרת בשני דימויים כלליים הפוכים, המתייחסים לגוף כולו: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי" – "וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי".
יז כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים
עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי
כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.
בפסקה ח שוב מתוארת הצרה החיצונית שהמתפלל נתון בה. אפשר שהתיבה "כִּי" בראש פסקה ח באה כשימושה הרווח, לנמק את האמור בפסקה הקודמת: תגובותיי הקשות הן מחמת ש"סְבָבוּנִי כְּלָבִים…".
בין שתי הצלעות הפותחות את פסקה ו לשתיים הפותחות את פסקה ח בולט דמיון לשוני, ענייני ומבני:
בשני הפסוקים הללו מתאר המשורר את אויביו המסוכנים המקיפים אותו כבמצור. ברם שני הבדלים ניכרים בתיאור השני: ראשית, בפסקה ו נעשה שימוש במטפורה של 'פרים' ו'אבירי בשן' לשם תיאור האויבים, ואילו בפסקה ח נעשה שימוש ב'כלבים'. שנית, בפסקה ח מקבילים ה'כלבים' בצלע הראשונה ל"עֲדַת מְרֵעִים"[7] בצלע השנייה – כלומר המשורר זנח את השימוש במטפורה כבצלע הראשונה, ועבר לדבר על המדומה האנושי.[8]
שני ההבדלים הללו מבטאים החמרה: פסקה ח מתארת שלב מתקדם יותר וחמור יותר במצבו של המתפלל. הכיצד?
כלבים הם אמנם בעלי חיים פחות מסוכנים מפרים ומאריה, אולם הם מצטרפים למעגל הסוגר על הקרבן כאשר הם 'מריחים דם' – כאשר הם מעריכים כי בקרוב יוכלו ליהנות משאריות בשרו ודמו של הקרבן.[9] אפשר שדווקא הפחד המצמית שהשתלט על המתפלל ותואר על ידו בפסקה ז, הוא שמשך אליו את הכלבים, שהריחו את חולשתו ואת סופו הקרב.
עצם המעבר למדומה האנושי בצלע השנייה – "עֲדַת מְרֵעִים", יש בו כדי לסיים את סדרת המטפורות והדימויים בבתים ו וְ-ח ולהביאה אל משמעותה במציאות: המקיפים את המשורר הם אויביו האנושיים, והם "מְרֵעִים", כלומר רשעים החפצים ברעתו (ראה הערה 7).
בצלע השלישית, המסיימת את פסקה ח מופיע שוב דימוי לאריה: "כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי". יש בכך הקבלה נוספת בין הפסקאות ו וְ-ח – שתיהן מסיימות בדימוי לאריה. אם נפרש על פי ההקבלה לפסקה ו שגם כאן הוא מדמה את אויביו לאריה (כך רש"י, רד"ק, רי"ד), יהא עלינו להשלים פועל כלשהו שבו מתבטא הנזק שעשו האויבים לידיו ולרגליו של המתפלל (רש"י, רי"ד: 'שיברו').
על פי זאת, גם הצלע השלישית מורה על החמרה בתיאור הצרה בפסקה ח בהשוואה לתיאור שבפסקה ו: לא רק שאויביו של המתפלל מקיפים אותו, ולא רק שהם פוצים פיהם ושואגים עליו, אלא שהם פועלים כנגדו באלימות.
אלא שלצלע זו ניתנו גם פירושים אחרים.[10]
כבר כאן מתברר מדוע עורך המתפלל את צרתו בשני סבבים: בכך הוא מביע תהליך ההולך ומחמיר. אין זו צרה סטטית, אלא מציאות מתפתחת. ככל שהזמן עובר, מתווספים עוד אויבים סביבו, ומתהדקת הטבעת המקיפה אותו. מרגע לרגע הוא הולך ומאבד את יכולת ההתמודדות שלו. הסכנה הולכת וגוברת, והצורך בהצלה ממנה הולך ונעשה דחוף.
יח אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי
הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי.
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם
וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
לאחר תיאור הסכנה שהחמירה בפסקה ח, חוזר המתפלל בפסקה ט לתיאור תגובתו הנפשית-גופנית לסכנה שאותה תיאר. בכך הוא ממשיך את התיאור המקביל בפסקה ז, ואף מחמירו:
פסקה ז פסקה ט
טו …וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי יח אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי
לא רק חזרה על הצירוף "כָּל עַצְמוֹתָי" יש כאן, אלא המשכיות והתפתחות: לאחר שבפסקה ז המתפלל חש כי עצמותיו הולכות ונפרדות זו מזו, הרי שבפסקה ט הוא הוא כבר חש עצמו שבור, והוא סופר את עצמותיו כדי להיווכח אם גופו עדיין שלם.[11]
במבוא לשליש השני אמרנו כי פסקה ט, כמו מקבילתה פסקה ז, עוסקת בתיאור תגובתו של המתפלל לסכנה, וכך אכן נראה מן הצלע הראשונה בפסקה זו – "אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי". אולם כל המשכה של פסקה זו מוקדש דווקא לתיאור האויבים ויחסם כלפי המתפלל:
… הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי.
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם
וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
הבטה זו של האויבים 'הרואים במתפלל' כשהוא עומד מולם חסר אונים, היא הבטה של בוז ולעג.[12] הפלת הגורל והחלוקה מראש של בגדיו ביניהם הן ביטוי לביטחונם במותו הקרוב.[13]
ובכן, האם לא היה זה מן הראוי לשייך פסקה זו לפסקאות ו וְ-ח המוקדשות לתיאור הצרה עצמה, לתיאור האיום של האויבים על המתפלל?
תיאור האויבים בפסקאות ו וְ-ח נועד לתאר את הסכנה שהם מסכנים את חייו. האויבים בפסקאות הללו מתוארים כמי שמקיפים את המתפלל – שמים עליו מצור במטרה להכניעו ולהמיתו. אולם בפסקה ט מתואר היחס הנפשי של האויבים למתפלל – ביטחונם בסופו הקרב והבוז שהם רוחשים לו ("יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי"). אף תיאור הפעולה שהם עושים ("יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם…") מבטא את יחסם אליו כמי שכבר נגזר מארץ החיים. התייחסותם זו משפיעה כמובן על תודעתו של המתפלל: ככל שהם בוטחים בניצחונם וששים לקראתו, הוא חש בזוי ומיואש, וסופר את עצמותיו ואת רגעיו האחרונים. אם כן, פסקה זו לא נועדה לתאר את הסכנה שגורמים האויבים למתפלל, אלא היא נועדה להמחיש את המצב הנפשי-מורלי הפנימי שלו, שהוא תמונת ראי של מצבם המורלי של אויביו.
כשם שפסקה ז מבטאת את מצבו הנפשי של המתפלל באמצעות תיאורים של מצבו הגופני, כך פסקה ט מבטאת את מצבו הנפשי באמצעות תיאור יחסם של אויביו כלפיו המשפיע עליו. יחסם המתנשא והמשפיל אליו ואל מותו הקרוב, הוא שמחולל את מצוקתו שלו, ומכניס אותו למצב של חרפה וייאוש מחייו.
פסקה ט בשליש ב יח אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי. יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.
|
בסעיף הקודם הראינו כי במרכזו של השליש הראשון של המזמור עומדת פסקה ג, שהגדרנו אותה כציר מרכזי של השליש כולו. בפסקה זו מתאר המתפלל את מצוקתו בקצרה, ורק מן ההיבט הפנימי הנפשי שלה, כרקע לתלונתו. אף שם מביע המתפלל את תחושת החרפה שהוא חווה מלעגם של אויביו. פסקה זו מצויה בזיקה ברורה לפסקה ט שאנו דנים בה כעת:
פסקה ג בשליש א
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ
חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.
ח כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי
יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ.
הצירוף "כָּל רֹאַי" מקביל לצירוף "הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי", ומן ההקבלה הזאת מתאמת הפירוש ש'ראייה' זו של האויבים בפסקה ט היא הבטה בלעג ובבוז. תחושתו של המתפלל כי אויביו מתבוננים בו כאל "תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", מקבילה לתיאורו את יחסם של האויבים אליו בפסקה ט, כשהם מחלקים את בגדיו מראש, כאילו כבר איננו חי.
אם כן, פסקה ג ופסקה ט הן כשני צדדים של מטבע אחד: שתיהן נועדו לבטא את תודעתו המושפלת של המתפלל, כאשר פסקה ג בשליש הראשון מבטאת זאת בדרך ישירה, ואילו פסקה ט בשליש השני עושה זאת באמצעות תיאור תודעתם היהירה של אויביו.
וכשם שבתיאור הצרה עצמה חלה החמרה מפסקה ו ל-ח, כך גם בתיאור התגובה של המתפלל ישנה החמרה מפסקה ז לפסקה ט: הפחד המצמית הבא לידי ביטוי בפסקה ז, עולה מדרגה בפסקה ט, והופך לייאוש מר, לידיעה ברורה כי הסוף קרוב.
ההחמרה בצרה עצמה וההחמרה במצוקתו הנפשית של המתפלל, הבאות לידי ביטוי בשני הסבבים, מבטאות את הצורך הדחוף כל כך של המתפלל במענה ובהצלה מהירה.
כ וְאַתָּה[14] ה' אַל תִּרְחָק
אֱיָלוּתִי[15], לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי
מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי.[16]
כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה
וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
תיאור הצרה בפי המתפלל, הנפרש על פני פסקאות ו–ט, ומפרט את צרת המתפלל מן ההיבט החיצוני ומן ההיבט הפנימי, אינו אלא מבוא לתכלית דבריו בפסקה החותמת: תחינתו לפני ה' שיצילנו מהר מאותה צרה הסוגרת עליו. פסקה י היא אפוא שיאו של השליש השני.
להלן נראה כי זיקות שונות מתקיימות בין פסקה י לחלקי המזמור השונים: ראשית, לפסקאות הקודמות לה בשליש השני שהיא משמשת להן חתימה; שנית, לשליש הראשון; ולבסוף, לשליש השלישי.
התחינה החותמת הבאה בפסקה י, בנויה מסדרה של קריאות עזרה לה' שיציל את המתפלל מאותן סכנות שתיאר קודם לכן. הסכנות הנזכרות בתחינה (בפסוקים כא–כב) מובאות בסדר הפוך לזה שבו סודרו כשתיאר אותן המתפלל בפסקאות ו וְ-ח:[17]
שתי ההקבלות האחרונות שעמדנו עליהן (3–4), בין פסקה י החותמת את השליש השני לפסקה ו הפותחת שליש זה, יוצרות 'מסגרת' לשליש הזה, שהיא מעין המסגרת שהצבענו עליה בשליש הראשון: בחתימת כל שליש באה תחינה על ביטול המצב המתואר בראש השליש:
|
המסגרת בשליש הראשון |
המסגרת בשליש השני |
הפתיחה: |
(ב) אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי… |
(יג–יד) סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים… פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג. |
החתימה: |
(יא–יב) …אֵ-לִי אָתָּה אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי |
(כב) הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים… |
כשם שהשליש הראשון, עוסק רובו בתלונה, אך חותר אל תכליתו בתחינה הקצרה שבסופו, בפסקה ה, כך גם השליש השני של המזמור עוסק רובו בתיאור הצרה, אך חותר אל התחינה הרחבה החותמת אותו בפסקה י.
בין שתי התחינות הללו החותמות את שני השלישים קיימת הקבלה לשונית ועניינית:[19]
חתימת השליש הראשון |
חתימת השליש השני |
יא–יב …אֵלִי אָתָּה אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר. |
כ וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. |
בשתי התחינות מצויה פנייה אל ה' – "אַתָּה", ובשתיהן חוזרת הקריאה "אַל תִּרְחָק". בתחינה שבחתימת השליש הראשון באה הנמקה כפולה לקריאה 'אַל תִּרְחַק': "כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר", וכנגד שני אפיוני הצרה באה הקריאה בחתימת השליש השני: "לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה!": כיוון ש"אֵין עוֹזֵר" – היה אתה ה' "לְעֶזְרָתִי…"; כיוון ש "צָרָה קְרוֹבָה" – "חוּשָׁה".[20]
וכשם שהקריאות בפסוק כ "אַל תִּרְחָק"; "לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" – יש להן מקבילות בשליש הראשון, כך גם שאר הקריאות אל ה' בהמשך התחינה שבפסקה י קשורות ללשונות דומים בשליש הראשון:
(כא) "הַצִּילָה" – (ט) "יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ".
(כב) "הוֹשִׁיעֵנִי" – (ב) "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי…"
"עֲנִיתָנִי" – (ג) "אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה"
השימוש במילים מן התלונה שבשליש הראשון בתוך התחינה החותמת את השליש השני, ממחישות את המרחק שעבר המתפלל מתלונה מרה מלאת אכזבה וייאוש, לתחינה שיש בה תקווה עזה לשינוי.
התקבולת בין שתי הצלעות בפסוק כא היא ישרה וחסרה:
אולם התקבולת בין שתי הצלעות בפסוק כב היא כיאסטית, ובהיפוך זה של סדר הצלעות מתבטא סיום התחינה – סיום סדרת הקריאות שקורא המתפלל אל ה' שיצילהו מצרתו:
אלא שהמילה החותמת את השליש הזה של המזמור מוזרה: אין הוא קורא אל ה' 'ענֵני', בהקבלה לקריאתו הקודמת "הוֹשִׁיעֵנִי" (וכן בהקבלה לשאר הקריאות שלו אל ה' בפסקה זו "חוּשָׁה", "הַצִּילָה"), אלא הוא מתאר בלשון עבר: "עֲנִיתָנִי" – כבר ענית לי!
האם חל שינוי כה דרמטי בין הצלע הראשונה של פסוק כב לצלעו השנייה, והמתפלל כבר נושע מצרתו? האם נוכח כי ה' ענה לקריאותיו, וחילצו מקרני הראמים שעמדו לנגחו?
קשה לקבל הנחה כזאת, שאין לה כל רמז בגופו של המזמור. יתרה מכך: ההקבלה בין שתי צלעותיו של פסוק כב, והרצף הקיים בין הצלעות בפסקה י כולה, שהצלע האחרונה אינה חורגת ממנו, מלמדים כי המתפלל עדיין במצב של סכנה מפני חרב אויביו, וה'כלב' ה'אריה' וה'רֵמים' עדיין מאיימים עליו.
מהו אפוא פשר המעבר הפתאומי שעשה המתפלל בפנייתו האחרונה לה', מלשון ציווי עקבית ללשון עבר – "עֲנִיתָנִי"?
אין זאת, אלא שתחושתו הפנימית של המתפלל היא שהשתנתה: הוא חש בוודאות שתפילתו התקבלה, שא-לוהיו לא עזבו והוא אינו רחוק עוד מישועתו. כנגד תלונתו בפסוק ג "אֱ-לֹהַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה" ממלא עתה את לִבו הביטחון שה' יענה לתפילתו ויצילהו מן הסכנה שבה הוא מצוי, עד כדי כך שהוא רואה עצמו כמי שכבר נענה בפועל: "וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".
מהפך נפשי זה מתבטא במילה אחת – המילה החותמת את השליש הזה של מזמורנו. מהפך זה משמש גשר לשליש השלישי של המזמור, שבו יתאר המתפלל באריכות כיצד הוא עתיד להודות לה' על הצלתו בחוגים הולכים ומתרחבים של קהלים שונים:
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי
בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ…
נוכחנו אפוא, כי שני עקרונות קומפוזיציוניים שאפיינו את השליש הראשון, מתקיימים גם בשליש השני: העיקרון האחד הוא עקרון המסגרת: ההקבלה בין הפסקה החותמת את השליש לפסקה הפותחת אותו, בדרך שיוצרת מסגרת לשליש; והעיקרון השני הוא עקרון השרשור: בפסקה החותמת את השליש (במקרה הנוכחי – במילה האחרונה בה) מצוי רמז מטרים או גשר לתוכנו של השליש הבא כולו.