מהם הקשרים הלשוניים והרעיוניים בין שלושת חלקיו של המזמור? האם הצרה המדוברת בחצי השני של המזמור היא אותה הצרה המדוברת בחציו הראשון? האם חתימת המזמור קשורה למחצית הראשונה או השניה? מה הקשר בין המזמור לבין חנוכה?
בספרו הבלתי נשכח של נתן שרנסקי "לא אירא רע"[1] תופס ספר תהילים מקום מרכזי בתיאור שנות מאסרו הקשות עד שחרורו. דבר זה ניכר כבר בשמו של הספר ובמוטו המופיע לפני תחילת הספר מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי".
באומרנו 'ספר תהילים' כוונתנו אינה רק למזמוריו ולתכניו של הספר, אלא לספר תהילים ממשי קטן-מידות שליווה את שרנסקי בכל אותן תשע שנים קשות.
וזה דבר הספר: נתן שרנסקי הגיש בקשה להיתר יציאה מברית המועצות לישראל בשנת 1973. כשנה לאחר מכן נשא לאישה את אביטל, שהיה בידה היתר יציאה בעל תוקף ליום שלמחרת נישואיהם. אביטל יצאה לישראל, ובני הזוג הטרי קיוו שגם נתן יקבל היתר במהרה, והם יתאחדו בארץ. כשלוש שנים נאבק נתן על זכותו לצאת את ברית המועצות, ובשנים אלו הפך לפעיל מרכזי של תנועת מסורבי העלייה ושל תנועת הנאבקים למען זכויות האדם בברית המועצות.
לאחר שלוש שנים של מאבק ציבורי וגלוי נכלא שרנסקי על ידי הק.ג.ב. ונשפט באשמת ריגול ובגידה ל- 13 שנות מאסר. ימים ספורים לפני שנאסר קיבל נתן מכתב מאביטל (המכתב הועבר בידי תייר), ובו ספר תהילים קטן. "הספר הקטן היה ברשותי זמן רב" כתבה לו אביטל, "אני מרגישה שהגיע הזמן לשולחו אליך".[2]
ספר תהילים זה הוחרם על ידי הק.ג.ב. בעת חקירתו ואחר כך נשמר במחסן כלאו של שרנסקי. והנה, כשלוש שנים לאחר מאסרו, ולאחר בקשות חוזרות ונשנות לקבל את "אוסף שירי העם היהודים" שלו,[3] זכה שרנסקי לקבלו. למחרת קבלתו נתבשר שרנסקי לפתע במברק לכלאו כי אביו נפטר, והוא הוכה בהלם ובצער עמוק:
ביום שבו הגיע המברק, ואף ביום המחרת, לא רציתי לעשות דבר, אך נזכרתי בספר התהילים. פתחתיו ומיד החלטתי שאקרא את כל ק"ן פרקיו, לא אי פעם בעתיד, כי אם אתחיל מיד.
האותיות היו זעירות ביותר, ועיני החלו לכאוב[4]… התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף נייר. נזקקתי לכחצי שעה כדי להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום.
ללא ידיעה מסודרת של השפה העברית[5] הצליח שרנסקי בעמל רב לפענח את מובנם של מזמורי התהילים:
איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם, והבנתי לשמחותיו לסבלותיו של המלך דוד, מחברם… אהבתי במיוחד את המזמור כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי"… גם במזמור כ"ז מצאתי נחמה: "אל תטשני ואל תעזבני, א-להי ישעי, כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני…".
במשך 40 יום העתקתי את מזמורי התהילים וקראתים. הייתה זו מלאכה אינטנסיבית, אשר כמעט שלא הותירה לי זמן למחשבות נוגות ולזכרונות מכאיבים. בנוסף, המשימה סייעה לי ללמוד עברית ולמלא את אחד החללים בהשכלתי היהודית. ולבסוף, קריאת המזמורים גרמה לי לחשוב ללא הרף על אבא, אמא ואביטל, על העבר והעתיד ועל גורל משפחתנו… תחושות הכאב והאבדן שחשתי התחלפו בהדרגה בעצב מתוק ומלא תקוות.
כעבור חודשים מספר, כתבה לי אמא ושאלה בעצתי לכתובת שתיחקק על מצבתו של אבא. אין זה פלא שפניתי אל תהילים, ובמיוחד אל מזמור כ"ה, עם התייחסותו הנבואית לישראל, לאבי ואל בנו האסור אך מלא התקווה. הפסוק היה: "נפשו בטוב תלין, וזרעו יירש ארץ".
בהמשכה של אותה שנה הועבר שרנסקי מבית הסוהר אל מחנה עבודה לאסירים, אך עקב אי-נכונותו לשתף פעולה עם הק.ג.ב. הועבר לבית הכלא של המחנה. כשנה לאחר שהוחזר לו ספר תהילים, מתנת אביטל אשתו, שוב נלקח ממנו הספר בהיותו בכלא המחנה.[6]
בתגובה על מחאותי הופיע אצלי נציג התביעה… ואמר: "חובת המדינה לגונן עליך בכלא מהשפעות שליליות, כך שהספרות הדתית שלך הוחרמה בהסכמתנו".
שרנסקי הכריז על שביתה מעבודה עד שיחזירו לו את ספר התהילים. הוא נענש בהכנסה לצינוק בתנאים קשים ביותר למשך 15 יום, ובכל פעם שסירב לשוב לעבודה בטרם יוחזר לו ספר התהילים, הוחזר מיד לצינוק למשך 15 יום נוספים. כך נמשכה ישיבתו בצינוק ברציפות כ- 100 ימים, ובריאותו נדרדרה עד ששלטונות הכלא נאלצו לאשפזו בבית החולים של הכלא. משהוטבה מעט בריאותו, הוחזר לצינוק, ושהה בו עוד 86 יום. אז נשפט על 'פשעיו' במחנה, ונידון לשלוש שנים מאסר בבית הסוהר שממנו הגיע למחנה, ושם הוחזר לו סוף סוף ספר התהילים.[7]
בהיותו בבית הסוהר פתח שרנסקי בשביתת רעב, מפני ששלטונות בית הסוהר סירבו לאפשר לו לשלוח מכתבים לבני משפחתו ולקבלם מהם.[8] לאחר 110 ימי שביתת רעב, שבהם הוזן שרנסקי בכוח בידי שלטונות בית הסוהר, ולאחר שחייו היו בסכנה, נכנעו שלטונות בית הסוהר וחדשו את קשר המכתבים בינו לבין אמו. כשהגיע אליו סוף סוף מכתבה של אמו, קרא בו שרנסקי וידע כי לא ימות:
לאט, החלה ההכרה שאחיה משתלטת עלי, על ראשי, על לבי, על כל גופי, כובד משקלו של המוות הממשמש ובא החל לעזוב אותי…. נטלתי בידי את ספר התהילים שלי, ובמשך ימים וללא הפסק, כשצילומי יקיריי ניצבים לפני, קראתי את כל ק"ן מזמורי התהילים של המלך דוד, פסוק אחר פסוק.
חשיבותו העצומה של ספר תהילים לעמידתו האיתנה של שרנסקי בתנאים הקשים של מאסרו והשפעת ספר תהילים עליו, מתוארות במקומות נוספים בספרו.[9] אנו נעבור עתה לפרק המופלא, שבו מתואר שחרורו המפתיע ממאסר, 9 שנים לאחר שנאסר, וגירושו מברית המועצות.[10]
פעמיים במהלך שחרורו חשש שרנסקי שספר התהילים נלקח ממנו ולא יוחזר לו יותר, ובעקבות כך לא היה מוכן לשתף פעולה עם מלוויו ולהמשיך לקראת החופש בטרם יוחזר לו הספר. וכמובן, הוא "ניצח" גם בפעמים אלו.[11]
בטיסה ממוסקבה שנועדה להביא את שרנסקי לברלין המזרחית, הגיח הממונה על הטיסה מאחורי וילון והכריז בקול חגיגי[12]:
"שרנסקי אנטולי בוריסוביץ', אני מוסמך להצהיר באזניך שבפקודת הסובייט העליון של ברית המועצות, בשל התנהגות שאינה ראויה לאזרח סובייטי, נשללה ממך אזרחותך הסובייטית, וכמרגל אמריקאי אתה מגורש מברית המועצות".
שרנסקי הגיב בהצהרה נגדית, שבה הכחיש כמובן את היותו מרגל אמריקאי, ולאחר מכן:
ישבתי ותרועת חצוצרות באזני. תמיד ידעתי שיום זה חייב להגיע. ועתה נטלתי את ספר התהילים בידי ופניתי אל מזמור ל' שזה מכבר נמניתי וגמרתי שאותו אקרא בשעת שחרורי. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" – כך החל. ועתה קראתי מזמור זה בדרכי לבית שלי, בירושלים!
וכאן מופיע בספר מזמור ל', כשהוא רשום בשורות קצרות כשיר הודיה – השיר שאותו מצא נתן שרנסקי כמתאים ביותר להיאמר בשעה מרוממת זו.[13]
(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. |
|
א |
(ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי |
ב |
(ג) ה' אֱ-לֹהָי,שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ |
ג |
(ד) ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי |
ד |
(ה) זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו |
ה |
(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ |
ו |
בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי |
ז |
(ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי |
ח |
(ח) ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז |
ט |
(ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא |
י |
(י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי |
יא |
הֲיוֹדְךָ עָפָר? |
יב |
(יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי |
יג |
(יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי |
יד |
(יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם |
מדוע מצא שרנסקי מזמור זה מתאים ביותר להביע באמצעותו את רגשותיו בשעה שנתבשר על שחרורו? התשובה ברורה: זהו מזמור הודיה נמרץ, שבו מביע האדם את תודתו לה' על שהצילו מסכנת מוות, ועל כך שההצלה הייתה בבחינת מהפך מהיר וקיצוני: מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
כמובן, אין זה מזמור ההודיה היחיד בספר תהילים: כמוהו מצויים עוד מזמורים אחדים, חלקם מזמורי הודיה לאומיים או ציבוריים,[14] וחלקם, בדומה למזמורנו, הם מזמורי הודיה של הפרט.[15] אף מחוץ לספר תהילים מצויים מזמורי הודיה אחדים.[16]
מה הם הרכיבים המאפיינים מזמור הודיה של הפרט? נראה כי ארבעה הם, וכולם מצויים גם במזמורנו:
א. תיאור הצרה שבה היה נתון האדם, שהביאה אותו עד שערי מוות.
ב. תיאור פנייתו אל ה' שיצילנו.
ג. תיאור היענות ה' – הצלת המתפלל.
ד. הבעת התודה לה' על ששמע את תפילתו והצילו מצרתו.
רכיבים אלו כמובן אינם מופיעים במזמור ההודיה כסדרם הכרונולוגי וההגיוני המובא כאן. הרי נקודת המוצא של מזמור הודיה היא בשלב ההודיה על ההצלה – הרכיב הרביעי שמנינו.[17] אלא שכדי שהבעת התודה של האדם תהיה מנומקת היא חייבת לכלול מִטבע העניין התייחסות לכל שלושת הרכיבים הקודמים.
הבה נדגים זאת בשלושת הבתים הראשונים של מזמורנו: המילים הפותחות את מזמורנו "ארוממך ה'" כבר רומזות כי נושאו הוא הודיה לה' (הפועל 'לרומם' בא בספר תהלים פעמים אחדות בהקבלה ל'להודות' ול'להלל'). בהמשכו של בית א מנומקת הקריאה שבראשו בכך שה' "דלה" את המודה מן המצב הירוד שבו היה נתון, ובכך שמנע מאויביו לשמוח במפלתו.
בבית ב מודה המתפלל על כך שה' שמע את שוועתו וריפא אותו, ובבית ג נאמר כי הסכנה שבה היה נתון, וממנה הצילו ה', היתה סכנת מוות. כלומר יש כאן את כל ארבעת הרכיבים מעורבים זה בזה, אלא שהרכיב הרביעי – רכיב ההודאה הוא שמהווה נקודת מוצא, וממנו נובעת הפרספקטיבה על כל שאר הרכיבים.
הבה ננסה עתה לשחזר את האירועים העומדים ברקע של מזמורנו: מה עבר על המתפלל משעה שנקלע אל הצרה הנוראה ועד לשעה שבה הוא נושא את שיר התודה הכלול במזמורנו. מן הדברים הקודמים שאמרנו, ברור שנצטרך לשחזר זאת על פי המזמור בשלמותו, שבו אין מוקדם ומאוחר. אולם אנו נסדר את המידע שניתן לשאוב מתפילת ההודיה על פי סדרו הכרונולוגי:
א. הצרה תקפה את המתפלל באופן פתאומי, בעת היותו נתון בשלווה, וגרמה לו לבהלה – בתים ז – ח.
ב. הוא היה בסכנת מוות קרובה – בית ג ובתים י – יא.
ג. אויביו ציפו לשמוח במפלתו – בית א.
ד. בעת צרתו התחנן אל ה' שיצילו מצרתו – בית ב ובתים ט – יב.
ה. המתפלל נהג כאבל בזמן צרתו – לבש שק והשמיע הספד – בית יג.
ו. ה' שמע את תפילתו והצילו בזמן קצר, וכך לא ארכה צרתו אלא 'רגע' – לילה שבבוקר שאחריו נושע – בתים ה – ו.
ז. הצלתו הפכה את מצבו מקצה לקצה והביאה אותו לידי שמחה ומחול – בית יג.
ח. לאחר הינצלו הוא נשא תפילת הודיה נרגשת לה' שהצילו – בתים א – ג.
ט. כהמשך להודאתו לה' הוא פונה אל חסידיו של ה' ומזמין אף אותם להודות ולזמר לה' על החסד הא-לוהי שנתגלה בישועתו – בתים ד – ו.
י. זמרתו והודאתו לה' לא ייפסקו, אלא יימשכו לעולם – בית יד.
ובכן, מתגלה לפנינו סיפור עשיר ומפורט המתאר את האירועים העומדים ברקע של מזמורנו. מה חסר בסיפור זה? רק דבר אחד: מה הייתה אותה צרה פתאומית ונוראה שהביאה את המתפלל עד שערי מוות? ממילא אף אופיה של הצלתו מאותה סכנה אינו ברור, שהרי הא בהא תליא.
לכאורה, טענה זו אינה צודקת: הרי נאמר בבית ב "שועתי אליך ותרפאני", ואם כן מפורש הדבר שהצרה שמדובר בה במזמורנו הייתה מחלה קשה ומסוכנת שממנה רפאו ה'. ואכן, שניים ממפרשינו פירשו בדרך זו את מזמורנו. הראשון שבהם הוא ראב"ע האומר: "אותו הזמן (- שבו חנך דוד את בית הארזים שלו) חלה דוד, ויחי מחליו". ובפירושו לפס' ג הוא כותב: "שועתי אליך – לבדך, ולא לרופא, ותרפאני". אף המלבי"ם פירש בדרך דומה: "המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו".[18]
אלא שפירוש זה רחוק מלהיות וודאי: מילים מן השורש רפ"א מופיעות במקרא לא אחת במשמעות מטפורית של תיקון, שיפור, או הצלה הן במשמעות הריאלית והן במשמעות הרוחנית.
בכמה מקומות רווח הדימוי של מצב החוטא לחולה, ואילו קבלת תשובתו – לרפואתו.[19] בהתאמה לכך פירשו רש"י, רד"ק ומפרשים נוספים כי "ותרפאני" במזמורנו "היא סליחת עוון" (לשון רש"י).
אולם, כאמור, השורש רפ"א משמש גם במצבי תיקון ושיקום בתחומים אחרים.[20] בהתאמה לכך ניתן לפרש כי "ותרפאני" במזמורנו היא מטפורה להצלתו של המתפלל משברו, מצרתו הנידונה במזמור בהרחבה, אך בלא שהוגדרה צרה זו.[21]
נמצא כי אין די במילה "ותרפאני" כדי לקבוע שצרתו של המתפלל במזמורנו הייתה מחלה. קביעה כזאת היתה מוצדקת לו היה תיאור הצרה גם במקומות אחרים במזמור אופייני למחלה.[22] אולם באמת אין הדבר כן: סכנת מוות הנמשכת זמן קצר, תקוות האויבים לשמוח, כל אלו יכולים לאפיין צרות מסוגים שונים.
תופעה זו שנוכחנו בה עתה, אופיינת מאד לספר תהילים: מזמורי התחינה וההודיה מציינים אמנם רקע עשיר ומפורט לצרה המתוארת בהם ולישועה ממנה, אך אינם מציינים מהי אותה צרה ומהי הישועה. הם משאירים את הגדרתם של אלו פתוחה, כדי שכל קורא בכל מצב יוכל לאמץ את המזמור כביטוי לצרתו שלו ולישועתו שלו. וכך נוצר הפער בין הפירוט הנפשי במזמורי תהילים אלו, שאותו יכול לאמץ כל אדם במצב נפשי דומה, לבין הערפול הריאלי של המצבים המתוארים במזמור, ערפול המאפשר לכל אדם למצוא במזמור ביטוי לרחשי לבו.
מהו ייחודו של מזמורנו ביחס למזמורי הודיה אחרים בספר תהילים ומחוצה לו? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לעמוד על מבנה מזמורנו.
שלושת הבתים הראשונים של המזמור הם תפילת הודיה על ההצלה שהציל ה' את המתפלל: בשלושתם הוא פונה אל ה' כנוכח, ובשלושתם הוא פונה אליו בהזכרת שמו: "ארוממך ה'"; "ה' א-להי!"; "ה'!". בשלושת הבתים הללו גם מתואר טיב ההצלה, וממילא נרמז או פורש גם טיבה של הצרה:
ההצלה |
הצרה |
|
בית א |
"דִלִּיתָנִי" |
היה במעמקים |
"וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" |
האויבים ציפו לנפילתו |
|
בית ב |
"וַתִּרְפָּאֵנִי" |
היה חולה / היה במשבר |
בית ג |
"ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי |
|
חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר" |
היה בסכנת מוות |
בבית ד ניכר שינוי באופי ההודאה: פניית המתפלל עתה היא אל חסידיו של ה': הם הנוכחים עתה, ואילו ה' הופך להיות זה שמדובר עליו בגוף שלישי.
אין כאן ירידה ברמת ההודאה, אלא אדרבה, זוהי התרחבות ההודאה מן הפרט המתפלל אל ציבור רחב יותר – חסידיו של ה' – וציבור זה נקרא לזמר ולהודות לה' על הצלת המתפלל.
בתים ה – ו אינם אלא הנמקה לאותה פנייה לחסידים שבית ד, ועל כן פותח בית ה בתיבה "כי". כיוון שבתים ה – ו הם המשך הדיבור אל החסידים, ממשיך הדיבור על ה' להיות להיות בגוף שלישי – נסתר "באפו… ברצונו".
מסתבר שאף בבתים ה – ו מתוארת ההצלה של המתפלל, ונוסף כאן המידע שהסכנה החמורה שבה היה נתון הייתה קצרה מאד ("רגע", לילה אחד), וה' ברצונו הושיעו כבר "לבוקר",[23] וישועה זו – "חיים" היא, כלומר יש בה גם יציאה מסכנת מוות לחיים (כבבית ג) אך היא גם ישועה לכל החיים (בניגוד ל'רגע').
אף שבתים ה – ו עוסקים בהצלתו של המתפלל, אין הוא מנסח דבריו בגוף ראשון: אין הוא אומר 'רגע נהג עמי באפו, וחיים נתן לי ברצונו, בערב לנתי בבכי, ולבוקר קמתי ברינה' או בדומה לכך. סיבת הדבר היא שדברים אלו נאמרים לחסידיו של ה', ועל כן מנסח המתפלל את תיאור הצלתו האישית בדרך שיש בה מסקנה כללית ביחס למדתו של ה' – שהוא רב חסד וממהר להתרצות לאדם. בדרך זו הופכת הודאתו האישית של המתפלל להיות תשתית ללקח דתי כללי. זמרתם והודאתם של החסידים אינה רק על טובתו האישית של חברם, אלא על טוב ה' הכללי שנתגלה להם באמצעותו.
הצד השווה בבתים א – ו הוא אפוא שכולם מבטאים את תודתו של המתפלל לה' על שהצילו מצרתו, אלא שתודה זו הולכת ומתרחבת מחטיבת הבתים הראשונה (א – ג) לחטיבה השנייה (בתים ד – ו), הן מבחינת היקף האישים המודים (מן היחיד אל הרבים) והן מבחינת רוחב ההודאה (מן הפרטי אל הכללי).
בהגיענו לבית ז אנו חשים בשינוי ניכר:
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם.
מתי היה המתפלל בשלווה, מתי אמר לעצמו "בל אמוט לעולם"?
התשובה ברורה: דבר זה היה בעבר הרחוק, עוד לפני בוא הצרה עליו. במשפט זה נשמע מעין וידוי: בטרם בוא הצרה, כשהייתי נתון בשלווה, לא תליתי את שלוותי בחסד ה' עמי, אלא חשבתי שכך טבעו של עולם, ושעל שלוותי חל חוק ההתמדה, וממילא "בל אמוט לעולם".[24]
נמצא שבבית ז הזמן משתנה, ואנו עוברים מן הזמן שלאחר ההצלה – זמן אמירת ההודיה – לזמן עבר, ואפילו עבר רחוק, כזה שקדם לצרה. כלומר בבית ז מתחיל שחזור של אירועים מן העבר. האם דבר זה נמשך גם בבתים הבאים?
התשובה על כך חיובית: גם בית ח ממשיך בשחזור העבר, אלא שעבר זה כבר קרוב יותר. זהו העבר שבו נפסקה שלוותו של המתפלל, והוא למד בדרך הקשה כי רק רצון ה' הוא שהעניק לו שלווה ויציבות. אולם ברגע שרצון ה' – מאור פניו – התחלף בהסתר פנים, באה הצרה, ובמקום הבטחון היהיר של עת השלווה – "הייתי נבהל". וכך אפוא יתפרש בית ח:
ה', [עתה אני יודע כי] בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז(- בשעה שהייתי בשלוותי)
[ואילו כאשר] הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ (- בשעה זו) – הָיִיתִי נִבְהָל.
מהי אפוא 'נקודת הזמן' שבה נאמרים בתים ז – ח? דברים אלו נאמרים בשעת הצרה, ויש בהם חשבון נפש ולימוד לקח מן הצרה שבאה על המתפלל. האם בזאת הסתיים שחזור העבר במזמורנו? לא כן. אף בית ט ממשיך לשחזר את אותו עבר שבו היה המתפלל נתון בצרתו:
אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן
משמעות לשון העתיד בבית זה היא שכך אני עושה עתה: אליך אני קורא ומתחנן עתה בשעת צרתי. זאת יש ללמוד הן מלשון הפסוק עצמו והן מהמשכו בבתים הבאים. מן הפסוק עצמו – ה'קריאה' וה'תחנון' אינם מתאימים בנקודת הזמן שלאחר ההצלה, שכן לאחר ההצלה לשון התפילה אל ה' היא לשון שמחה: "ארוממך", "זמרו… והודו". והרי המשורר עצמו העיד (בבית ב) על אופי תפילתו בשעת הצרה: "שועתי אליך", וזאת כדבריו בבית ט: "אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן". ההבדל בין בית ב לבית ט הוא שהפרספקטיבה בבית ב היא שעת ההצלה "שועתי אליך – ותרפאני", ואילו הפרספקטיבה בבית ט היא שעת הצרה: בשעה ש"הסתרת פניך, הייתי נבהל", אז "אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן".
אפשר ללמוד שבית ט הוא שחזור העבר בעת בוא הצרה גם מן ההמשך: הבתים הבאים אינם אלא ציטוט הדברים ש'קרא' המתפלל אל ה' ו'התחנן' אליו: "מה בצע בדמי… היודך עפר…?" ופשיטא שדברים אלו נאמרים בשעה שהוא חש שהוא קרוב למיתה – כפי שתיאר את צרתו בבית ג.
עד היכן נמשכת אותה תפילה שאותה נשא המתפלל בשעת צרתו? התשובה היא שתפילה זו נמשכת עד לסוף בית יב:
שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי.
בית זה 'סוגר' את דברי התפילה הקודמים – את הטענות שטען המתפלל בבתים י – יא – והוא מקבילו של בית ט הפותח את התפילה: "ואל א-דני אתחנן" – "שמע ה' וחנני".
נמצא אפוא שבתים ז – יב מתארים את העבר, את התקופה שבה היה המשורר בצרתו, בטרם נושע. לו היינו מבודדים בתים אלו מחלק הראשון של המזמור, וקוראים אותם בפני עצמם, היינו אומרים בצדק שזהו מזמור תחינה של אדם שה' הסתיר פניו ממנו והוא נקלע לסכנת מוות, ומתפלל עתה להצלתו, שכן בבתים אלו אין כל רמז שהמצב המתואר בהם כבר השתנה.
רק סמיכותם של בתים אלו לחלקו הראשון של המזמור, לבתים א – ו, מלמדת אותנו, שהמתפלל כבר נושע, ואילו בבתים ז – יב הוא משחזר את שעת צרתו, וחוזר אליה בדרך שבה הוא מחיה את העבר, וכאילו הוא חוזר אליו בתודעתו.
ניתוח המזמור עד עתה מגלה לפנינו את שני חלקיו הגדולים של המזמור – את שתי מחציותיו: במחצית הראשונה – "ההודאה" – ששה בתים הכלולים בחמשה פסוקים, ובהם 37 מילים; אף במחצית השנייה – "התחינה" – ששה בתים הכלולים בחמשה פסוקים ובהם 38 מילים.
כל מחצית נחלקת לשני חלקי משנה: המחצית הראשונה: בתים א – ג תפילת הודיה לה'; בתים ד – ו – פנייה לחסידים להודות לה'. המחצית השנייה: בתים ז – ח 'חשבון הנפש' בעקבות הצרה; בתים ט – יב – התפילה להצלה.
בסעיף ב לעיל אמרנו כי בכל מזמור הודיה חייב להופיע רכיב של תיאור הצרה שממנה נושע המודה, שכן ללא הכרת הצרה לא תהא משמעות ההצלה מובנת, וממילא בכך תיפגם ההודאה עצמה. אלא שתיאור הצרה במזמור הודיה מופיע בדרך כלל מפרספקטיבה של אחר הישועה, וכך הדבר במחצית הראשונה של מזמורנו בבתים א – ו.
ייחודו של מזמורנו הוא בכך שאין הוא מסתפק בתיאור הצרה רק אגב דברי ההודיה, כמו במחצית הראשונה (בתים א-ו) אלא הוא מקדיש לשעת הצרה את המחצית האחרת של המזמור (בתים ז-יב); ובמחצית זו אנו חוזרים אל אותה שעה, לא כעבר שחלף ואיננו, אלא כהווה המתרחש כעת.
לשון אחר: באמצע המזמור, מתחלפת נקודת התצפית שבה נתון המשורר, מכזו שבה הוא מתבונן על האירועים לאחר שניצל, לכזו שבה הוא מתבונן באירועים הקשים שעברו עליו בעצם שעת התרחשותם.
הסיבה המשוערת לכך היא שהעבר חשוב למשורר מזמורנו, לא רק בשל כך שבלעדיו לא יובן ההווה שבו הוא נתון – בשעה שהוא מודה לה' על הצלתו – אלא משום שבעבר זה ישנה חשיבות עצמית, וכדי שניטיב להבינה ולחוש בה עורך לנו משורר מזמורנו מעין ' מסע אל העבר', מסע שבו אנו חווים את אותו עבר כאילו הוא הווה.
אולם מהו המיוחד בעבר זה, שמשורר מזמורנו ראה צורך להבליטו בדרך שבה הוא מחיה אותו על פני מחצית המזמור? על כך נענה בסעיף ז של עיוננו, ואילו בסעיף זה ובסעיפים הבאים אחריו נשלים את הדיון במבנה המזמור.
מובן שלא ניתן היה לסיים את המזמור עם סיום המחצית השנייה שלו בבית יב "שמע ה' וחנני, ה' היה עזר לי". הרי מזמורנו הוא מזמור הודיה, ולו היה מסתיים בקריאתו הנואשת של המשורר בשעת צרתו, היינו נותרים נבוכים: ובכן האם שמע ה' את קריאתו? האם ניצל מן הסכנה שהיה נתון בה? מבוכה זו הייתה עשויה להביאנו למסקנה שלפנינו בעצם שני מזמורים שונים: מזמור הודיה בפסוקים ב-ו ומזמור תחינה בפסוקים ז- יא, ואז היינו תוהים על הסיבה לחיבורם של שני המזמורים הללו תחת קורת גג אחת, ודווקא בסדר הזה (סדר הפוך היה מתקבל יותר על הדעת).
אולם הרי מזמורנו כולו הוא מזמור הודיה, ובתים ז-יד אינם אלא 'גיחה' אל העבר שכל מטרתה היא לצורך ההודיה. לפיכך חייב מזמורנו לחתום בפסוקי הודיה, וכך להקיף את פסוקי הצרה בפסוקי הודיה לפניהם ולאחריהם. במילים אחרות: רק החזרה בסיום המזמור אל הזמן שלאחר ההצלה תצדיק את הגדרת מזמורנו כמזמור הודיה.
לפיכך לאחר סיום שתי מחציותיו של המזמור, נצרכת החתימה שלו בבתים יג-יד. שני בתי החתימה הללו מחזירים אותנו לנקודת הזמן של המחצית הראשונה- הזמן שלאחר ההצלה: בית יג מתאר את ההצלה ואת השחרור ממועקת הסכנה ומן האבל שהיה כרוך בה. ובכן, מסתבר שנשמעה קריאתו של המשורר אל ה' בבתים ט-יב.
בית יד מחזירנו אל מוטיב ההודאה, שהיה המוטיב העיקרי במחצית הראשונה של המזמור: "לעולם אודך".
כך אפוא יראה מבנה מזמורינו:
(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. |
||||
מחצית ראשונה: הודיה |
מחצית שנייה: תחינה |
|||
א |
(ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי |
ז |
(ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי |
|
ב |
(ג) ה' אֱ-לֹהָי,שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ |
ח |
(ח) ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז |
|
ג |
(ד) ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי |
ט |
(ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא |
|
ד |
(ה) זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו |
י |
(י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי |
|
ה |
(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ |
יא |
הֲיוֹדְךָ עָפָר? |
|
ו |
בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי |
יב |
(יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי |
|
חתימה: הודיה |
||||
יג |
(יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי |
|||
יד |
(יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם |
האם ניתן להצביע על קשרים לשוניים ורעיוניים בין שלושת חלקיו של המזמור? לשון אחר: האם תיאור שעת הצרה במחצית השנייה של המזמור מקיים זיקה אל תיאור הצרה במחצית הראשונה שלו, כך שנוכל להסיק שמדובר באותה צרה עצמה? והאם תיאור ההצלה וההודיה בחתימת המזמור מקיים זיקה הן אל תיאור הצרה במחצית השנייה שלו, והן אל תיאור ההצלה וההודיה במחצית הראשונה, כך שנוכל להסיק שכל שלושת חלקיו של המזמור סובבים סביב אירוע אחד המשמש מצע למזמור השלם?
בסעיף זה נדון בקשר בין המחצית השנייה של המזמור למחציתו הראשונה.
ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר.
בתפילתו במחצית השנייה (בתים י-יא) טוען המשורר:
מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת?
הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?
ברור אפוא שבשני המקומות מתוארת אותה סכנה שבה היה נתון המשורר, שהיא סכנת מיתה קרובה. בשני המקומות נעשה שימוש בשורש יר"ד: "מיורדי בור" – "ברדתי אל שחת". והנה 'בור' ו'שחת' מקבילים במקרא (תהילים ז', טז)
בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל.
נמצא שהירידה לבור והירידה לשחת – אחת היא.[1]
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז
חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל.
הקבלה כיאסטית זו נובעת מכך שרצון ה' הנידון במזמורנו (במשמעות של הארת פנים[2]) ניתן למתפלל בשני שלבים שונים של חייו: האחד, לפני בוא הצרה, ואילו הצרה שבאה לאחר מכן, הפכה 'רצון' זה להסתר פנים ולתגובת בהלה – בית ח; השלב השני הוא לאחר ההצלה, ו'רצון' זה ביטל את כעס ה' בשעת הצרה והעניק למשורר "חיים". וגדול רצון ה' הניתן בשלב השני מזה שבראשון, שכן בראשון היה זה 'רצון' שיש לו הפסק, ואילו בשלב השני זהו רצון מתמשך – "חיים ברצונו", 'חיים' בניגוד ל'רגע'.;ועוד: בשלב הראשון לא הכיר המתפלל ברצון ה' שניתן לו,ואילו בשלב השני הכיר בו ואף הודה עליו.
נוכל לתאר זאת בטבלה הבאה:
לפני הצרה | בשעת הצרה | לאחר חלוף הצרה |
ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז | הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל.
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ[3] |
|
חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ |
הבה נדון עתה בחתימת המזמור (בתים יג-יד) ובקשרים בינה לבין שתי מחציותיו של המזמור.
נמצא אפוא שבחתימת המזמור יש תיקון לאמור במחצית השנייה שלו, הן במישור האובייקטיבי , בכך שהצרה הפכה לרווחה לאחר שה' שמע את תחנוניו של המתפלל, והן במישור הסובייקטיבי – בתודעתו החדשה של המתפלל ובתגובת ההודיה שלו על ההצלה.
זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.
וכך, הפועל 'להודות' מבריח את שלושת חלקי המזמור ומצדיק את הגדרתו כשיר הודיה.
אף הפועל 'לזמר' נמצא הן בחתימת המזמור והן במחצית הראשונה שלו. ובשני המקומות – בבית ד ובבית יד – באה הקבלה בין 'לזמר' לבין 'להודות':
בית ד בית יד
זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם
⇓ ⇓
וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ה' אֱ-לֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.
מזמור קי"ח מזמור ל'
אֵ-לִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֲרוֹמִמְךָ ה'…
אֱ-לֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. ה' אֱ-לֹהַי… אוֹדֶךָּ.
הקבלה זו בין מסגרת מזמורנו לבין הפסוק המצוי בחתימת פרקי ההלל, מוכיחה אף היא את היות מזמורנו 'הלל' קצר.
האם תפקידה של חתימת המזמור הוא אך להחזירנו למחצית הראשונה שלו (כדי להקיף את המחצית השנייה בפסוקי הודיה), או שיש בה גם התקדמות ביחס למחצית הראשונה ופיתוח של הנאמר בה?
נשים לב, כי כל אחד משני הבתים של חתימת המזמור מקביל לחלק אחר במחצית הראשונה:
התקדמות זו ביחס לבתים א-ג באה לידי ביטוי בשתי מילים החוזרות הן בבית א והן בבית יג:
" אֹיְבַי לִי" – "לְמָחוֹל לִי "
"וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי " – "וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה"
בבית א מודה המשורר על מניעת השמחה מאויביו, ואילו בבית יג הוא מודה על כך שה' אזר אותו שמחה, כלומר הלבישו בלבוש של שמחה (במקום לבוש השק שאותו לבש בשעת צרתו). וכך הפכו אֹיְבַי -לי' ל'מחול-לי'.
אלא שהבית החותם את המזמור מקדם את האמור במקבילו במחצית הראשונה. בפסוקנו, כמו במקומות אחדים בספר תהילים,התיבה "כבוד" משמעה 'נפשי', דהיינו אישיותו של האדם. כך פירשו פרשנינו הראשונים (ראב"ע, רד"ק ומאירי). בפסוקים אחדים מספר תהילים משמשת המילה כבוד במשמעות זו.[4] אולם כבודו (- נפשו) של מי 'יזמרך ולא ידום'?
לדעת ראב"ע:
"למען יודך ויזמרך כל אדם שיש לו כבוד, והטעם: נשמה חכמה".[5] אולם רד"ק פירש: "כבוד – הוא הנפש… וידעתי כי כבודי יישאר אחרי ויזמרך לעולם ולא ידום".
באמת אין צורך להכריע בין שני המפרשים, המילה 'כבוד' ללא כל כינוי השייכות משמעה גם 'כבודי' וגם כבודו של כל אדם. ומכאן שישנה הרחבה ביחס לקריאה בבית ד "זמרו לה' חסידיו": המזמרים בחתימת המזמור הם 'אני וכל אדם בעל 'נשמה חכמה'.
בצלע השנייה של בית יד "לעולם אודך", ברור שההודיה היא של המשורר עצמו, אולם אין כאן צמצום ביחס לבית ד שבו נאמר לחסידים "והודו לזכר קדשו". ראשית, יש לשים לב שהפועל 'להודות' לא נוצל במחצית הראשונה לצורך הודאתו האישית של המתפלל. שם הופיע רק הפועל 'ארוממך'. במחצית השנייה נאמר "היודך עפר?", ואף שמשתמעת מכך התחייבות אישית של המתפלל להודות לה', נאמר הדבר באופן סתמי ולא בהתייחסות אישית (אין הוא אומר 'האודך כשאהיה עפר?'). רק בסיום המזמור מופיעה המילה החשובה הזאת, המבריחה את שלושת חלקיו של המזמור, בהתייחסות אישית למתפלל.
שנית, אין ההודיה של המשורר כהודאתם של החסידים: הללו מודים על הצלתו של חברם, כנראה בשעת אספתם לכבודו, בשעה שהוא נושא תפילת הודיה בקהל רב (ואולי בשעה שהוא מקריב קרבן תודה). אולם המתפלל עצמו מתחייב בסוף המזמור כי הודאתו שלו תהיה "לעולם". כל חייו הוא יזכור את הצלתו ויודה עליה לה' תמיד (דבר שאין לצפות כמובן מאנשים אחרים).
נמצא כי חתימת המזמור אכן מביאה את שיר ההודיה לגובה שכמותו לא נמצא במחצית הראשונה.
בסעיף ג חשפנו את מבנהו הייחודי של מזמורנו. שאלנו שם מדוע חשוב כל כך למשורר מזמורנו להחיות את העבר, את שעת הצרה, על פני כל מחציתו השנייה של המזמור, עד כדי שינוי נקודת התצפית במחצית זו לזמן התרחשות הצרה (בעוד זמן ההתרחשות במחצית הראשונה הוא לאחר ההצלה).[6]
נדמה כי המפתח לתשובה מצוי בשני הבתים הפותחים את המחצית השנייה – בתים ז-ח.
הבה נשאל: כיצד נתפסת הצרה במזמורנו בהשוואה למזמורי הודיה אחרים? ברוב מזמורי ההודיה הצרה היא נתון אובייקטיבי: הסבר קיומה של הצרה הוא בכך שזהו מנהגו של עולם. בייחוד אמורים הדברים באותם מזמורי הודיה שבהם הצרה היא מתגרת ידם של האויבים. במזמורים אלו הסבר בוא הצרה הוא ברשעת האויבים וטעם ההצלה הוא בצדקת המתפלל.[7] נדיר למצוא במזמורי ההודיה תלייה של הצרה בחטאו של המתפלל,[8] דבר שהוא נפוץ כל כך דווקא במזמורי התחינה.
שונה הדבר במזמורנו: כאן לבואה של הצרה יש תכלית חינוכית ברורה: לשנות את תפיסת עולמו של האדם האומר "בשלוי בל אמוט לעולם". תחושת יציבות זו אינה אלא אשליה, והאדם החי באשליה זו חי בהכרה דתית מעוותת.
מהי ההכרה הדתית הראויה לאדם הזוכה בחיי שלווה ויציבות? זו ההכרה שמצבו האידיאלי הוא חסד א-לוהי, מתנת שמים, והוא חייב להודות על כך לבוראו בכל עת, ערב ובקר וצהריים בכל יום תמיד. הכרה כזאת איננה רק חובת האדם להכיר טובה לבוראו שחננו בחיים אלו, אלא היא גם נותנת לאדם טעם ושמחה בחייו השלווים, בידעו כי אין חייו אלו דבר המובן מאליו.
אף שמשורר מזמורנו אינו אומר זאת בפירוש, ברור שהסתר הפנים שנהג בו ה' לרגע אחד, נועד לזעזע את אשליית השלווה והיציבות שבה היה נתון, כדי לשנות את תפיסתו הדתית ולהביאו להכרה הנכונה. ואכן, להכרה הראויה הזו הביאה אותו בהלתו מפני הסתר הפנים – מפני הצרה שהפתיעה אותו בעצם ימי שלוותו. הכרה חדשה זו, אינה רק ביחס להווה ולעתיד, אלא היא משנה את הפרספקטיבה שלו גם ביחס לעבר:
ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז!
ימי שלוותי, הימים שבהם חשתי שאני עומד על הר של עוז, מוגן ויציב מפני כל רע, היו "ברצונך"; ואני לא ידעתי זאת באותם ימים, אלא אמרתי בלבי כי כך הוא חוק הטבע, ואני "בל אמוט לעולם".
אולם עתה, לאחר ש"הסתרת פניך" ואנוכי "הייתי נבהל", פעל הסתר הפנים באופן פרדוכסלי כך שדווקא הוא זה שגילה לי את פניך. פניך היו גלויות בעת שלוותי, אך אני הוא שהסתרתי את פניי אז ממך.
ההכרה הדתית החדשה המפעמת במשורר מתבטאת בתפילתו בעת הצרה. אין הוא משלים עם מותו הקרוב, חפץ חיים הוא. אך לא אותם חיים שכחי א-לוהים שהיו מנת חלקו בעבר, לפני בוא הצרה, אלא "חיים ברצונו" – אותו 'רצון' ה' שנעלם ממנו בעת שלוותו, ושעתה הוא יכיר בו ויודה עליו בכל לבו.
ומכאן לפשר שאלתו הרטורית הנכפלת בתפילתו:
מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת?
הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?
מכיוון שהזעזוע שחווה בעת שה' הסתיר פניו ממנו – "הייתי נבהל" – נתפס לו כעונש חינוכי שנועד לפקוח את עיניו לכך שרצון ה' הוא שנתן לו שלווה בעבר, הרי מותו לא יביא כל תועלת. וכי תוכל תפיסתו החדשה – שעליו להודות לה' תמיד על חייו, להתבטא לאחר מותו? הרי בחזרתו לעפרו לא יוכל להודות עוד לה'!
ניתן אפוא לומר שבמחצית השנייה של המזמור עבר המשורר תהליך של תשובה פנימית על כל מרכיביה: הוא מכיר בחטאו ומתוודה עליו, והוא מתחייב במשתמע בתפילתו לתקן את חטאו, ולחיות מעתה חיים של הודאה לה' על חייו ועל טובם.
ואכן, ה' שמע את תפילתו וקיבל את תשובתו, ולאחר "רגע באפו" השיב לו "חיים ברצונו". והמשורר מצדו, לא זו בלבד שהוא מודה לה' ומרוממו על הצלתו, ולא זו בלבד שהוא מרחיב את הודאתו בפנייה אל חסידיו של ה', אלא שהוא מתחייב "לעולם אודך". כלומר, להמיר לנצח את השקפתו המעוותת שבה אמר "בל אמוט לעולם" בחיים שיש בהם הודאה בלתי פוסקת לה' – "לעולם אודך ".
נמצא אפוא שמזמורנו אינו רק מזמור הודיה, אלא הוא גם מזמור תשובה: הצרה שחלפה, אינה רק עילה מקרית להודאתו לה', אלא היא נתפסת כחסד נסתר שהביא אותו לחיים מתוך הכרה חדשה, כבר בעת צרתו. חיים אלו והכרה זו יימשכו גם בעת שובו לחיים שיש בהם רצון מאת ה'.
זו הסיבה לכך שמחציתו השנייה של המזמור מוקדשת לתיאור הצרה מתוך החייאה של העבר. עבר זה יקר לו למשורר, משום שבו עצמו טמון חסד א-לוהי נסתר עמו, ובו עבר המשורר תהליך של תשובה, שזיכה אותו בהצלה מהירה.
אפשר שדברים אלו נרמזים כבר במילותיו הראשונות של המזמור:
אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי
שני הפעלים הבאים כאן, קרובים בעניינם: שניהם עניינם הגבהה. מדוע אפוא לא השתמש המשורר באותו פועל עצמו כדי לבטא את הקשר בין הגבהת ה' אותו לבין 'הגבהתו' את שם ה'? יכול היה לומר 'ארוממך ה' כי רוממתני'.[9]
התשובה על כך היא ששתי פעולות הגבהה שונות מתוארות בפסוקנו: הגבהה מן המישור לגובה, הבאה לידי ביטוי בשורש רו"ם, והגבהה מן המעמקים אל פני השטח הבאה לידי ביטוי בשורש דל"ה.
ועדיין צריך לבאר את השימוש בשורש דל"ה, ולא באחד מפעלי ההעלאה הרגילים. פעלים משורש זה מופיעים רק בעוד שני מקומות במקרא, ועוד פעם אחת מופיע שם העצם 'דלי':[10]
טז וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה (- מן הבאר) וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים.
יט אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן.
משמעות הפועל כאן היא אפוא לשאוב מים מן הבאר באמצעות דלי.
הצד השווה בכל המקומות הללו הוא שה'דלי' וה'דלייה' קשורים לשאיבת מים: פשוטה כמשמעה בסיפור על משה ובנות רעואל; כמטפורה בספר משלי; וכדימוי בספר ישעיהו.
מיוחד הוא מזמורנו שבו מופיעה המטפורה "כי דליתני" ללא הקשר מסוים. ייתרונה של מטפורה ייחודית כזאת הוא כמו יתרונו של הדימוי (כפי שעמדנו על כך בעיוננו למזמור קכ"ח בחלקו השני): היא מעוררת בקורא או בשומע תמונה ממשית ידועה לו, והוא שואל את עצמו, אילו מפרטי התמונה הממשית מתאימים למדומה. וכך ניתן ל'דחוס' בדימוי או במטפורה הייחודית[13] משמעויות גלויות ונסתרות בלא אומר ודברים.
ובכן, מה כלול במטפורה "דליתני"? ראשית, כמובן, המאמץ להעלאה ממעמקים.[14] בצרתו היה המשורר נתון בסכנת מוות, וכמעט ירד לבור קבר, כדבריו שני פסוקים אחר כך: "ה', העלית מן שאול נפשי / חייתני מיורדי בור". ובכן ההעלאה מן הבור רמוזה כבר במטפורה "דליתני".
אלא שאין התאמה בין הבור המטפורי שקיומו רמוז בפסוק א לבור הממשי שבפסוק ד: הבור הראשון הוא בור מים ואילו השני הוא בור קבר! ובכן, אפשר שבמטפורה "דליתני" נרמזת סכנת מוות מטפורית מסוג שונה: המתפלל חש עצמו שוקע בבור מים, וה' העלהו ממעמקי המים הללו ובכך הציל את חייו.[15]
אלא שגם משמעות זו קשה: אדם השקוע בטיט שבבור מים, ושחייו בסכנה אין "דולים" אותו אלא 'מעלים' אותו מן הבור, כפי שנאמר בירמיהו (ל"ח, יג): "וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אתו מן הבור".
הפועל 'לדלות' מתייחס תמיד למים, הנשאבים בדלי מן הבאר כדי להשתמש בהם. ובכן, כיצד מתאימה משמעות זו למזמורנו?
דליית המים מן הבאר, לא נועדה 'להציל' את המים ולהעלותם ממקום שהיותם בו אינו טוב להם. היא נועדה להביא תועלת לחיים על פני האדמה – לאדם ולבהמה.
אפשר אפוא שבמטפורה "דליתני" מונח דימוי של המתפלל למים, או שמא לדלי המכיל בתוכו מים, ושהעלאתו ממעמקים נועדה להביא מאותם מעמקים תועלת גדולה, חיים לעולם. ואם כך, אף ירידתו לשם (בשלב הצרה), נועדה לכך שבהיותו במעמקים יצטייד בתובנה חדשה, בהכרה שיש בה תועלת לו עצמו וגם לאחרים, ואז, לכשידלה אותו ה' מאותם מעמקים, תבוא לידי ביטוי אותה הכרה שרכש בעת ירידתו.
אם צודקים אנו במשמעות שאנו מייחסים למטפורה "כי דליתני", יש בה כדי להטרים את מה שיתגלה במחצית השנייה של המזמור: שהצרה שבאה על המשורר בעצם ימי שלוותו, נועדה לזעזע את השקפת עולמו השלילית "בל אמוט לעולם" ולפלס דרך להכרה דתית חדשה: "ה' ברצונך העמדת להררי עז". ועם הכרה זו לעלות חזרה ל"חיים ברצונו", ולהודיה שאין לה הפסק "לעולם אודך".
במסכת סופרים[16] בפרק י"ח, מובאת רשימה של מזמורים ש'נהגו העם לומר בעונתן' במועדי השנה השונים כ'שיר של יום'. בראש הלכה ב באותו פרק נאמר:
בחנוכה –ארוממך ה'.
כלומר מזמורנו הוא 'שיר של יום' לשמונת ימי החנוכה.[17]
מנהג זה רווח גם בימינו בכמה עדות,[18] ויש שאומרים את מזמורנו בשעת הדלקת נרות החנוכה.[19]
הקשר בין מזמור ל' לימי החנוכה מתבטא גם בשני מדרשים:
מדרש פסיקתא רבתי כולל בתוכו דרשות (-פסקאות) למועדי השנה השונים. פסקה שנייה במדרש זה כוללת דרשה לחנוכה, ובראשה מופיע הפסוק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". הדרשה עצמה סובבת סביב מזמורנו, ודורשת כי מזמור זה נאמר בעת חנוכת מקדש שלמה. ברור שביסוד הפסיקתא הזאת מונח המנהג לומר את מזמורנו בחנוכה.
במדרש תהילים ("שוחר טוב") במהדורת בובר (עמ' 236) נדרש מזמורנו כמזמור הודיה לאומי על הצלת עם ישראל מצרות שונות, החל מגלות בבל ועד לימי החשמונאים:[20]
ארוממך ה' כי דליתני – מגלות בבל…
ולא שמחת אויבי לי – במדי ופרס.
ה' א-להי שועתי אליך – בגלות יון.
ותרפאני – על ידי חשמונאי ובניו.
חייתני מיורדי בור – שגזרו עלי כמה גזרות כדי להורידני לגהינום.
זמרו לה' חסידיו- אלו בני מתתיהו.
המשקל שנותן מדרש זה לגאולת בית חשמונאי, יש בו כדי ללמד אף הוא על אמירתו של מזמורנו בימי החנוכה.[21]
ובכן מה למזמורנו ולחנוכת בית חשמונאי? מדוע נבחר דווקא מזמור זה להיאמר ולהידרש בימי החנוכה כבר מימים קדומים, ועד ימינו?
התשובה נראית לכאורה פשוטה: כותרתו של המזמור "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" היא שהביאה לקשר את מזמורנו לחנוכת הבית חשמונאי בדרך הדרש, אף שוודאי אין כוונתה של הכותרת לכך.[22]
אלא שעיון במקור הראשון שהבאנו ממסכת סופרים אינו נראה מתאים לכך: לא נאמר שם 'בחנוכה – מזמור שיר חנוכת הבית' כמצופה, אלא "בחנוכה – ארוממך ה'." נראה אפוא שהקשר של מזמורנו לחנוכה נובע מגוף המזמור, ולא מכותרתו.
אף ממדרש תהילים שהבאנו נראה כך: מדרש זה דורש את גוף המזמור על גלות יון וגזירות אנטיוכוס ועל ישועת בני חשמונאי, ודווקא את הכותרת הוא דורש שלא בהקשר זה: " 'מזמור' – על בית ראשון בימי שלמה; 'שיר' – על בניין בית שני בימי עזרא".
אפשר אפוא כי המסורת המקשרת את מזמורנו לחנוכת בית חשמונאי, המשתקפת במסכת סופרים ובשאר מקומות שהבאנו, ושיש לה ביטוי מעשי גם בימינו, מבטאת מסורת עתיקה, שעל פיה מזמורנו נבחר כמזמור הודיה כבר על ידי החשמונאים עצמם.
מדוע בחרו בני מתתיהו דווקא את מזמורנו כדי לבטא באמצעותו את שמחת הצלתם ונצחונם? והרי לשם מטרה מעין זו נבחרו מזמורי ההלל (קי"ג- קי"ח ) כבר בימים קדומים?
אין ספק שהחשמונאים אמרו גם הלל על פי התקנה הקדומה, ודבר זה מצוין בכמה מקורות ונשמר כמצווה לדורות. אולם הם חפשו בספר תהילים ביטוי ייחודי למה שעבר עליהם במלחמתם ובנצחונם.
העובדה שמזמור ל' הוא מזמור הודיה של יחיד, לא הפריעה כמובן לאמצו כמזמור הודיה לאומי, מן הטעמים שכתבנו בחלק הראשון של העיון בהערה 15: היחיד עשוי לשמש כאן פה לעם ישראל כולו. מאידך, אולי הם מצאו במזמורנו ביטוי מיוחד למהירות ההצלה ממוות לחיים, ולהפיכת האבל לשמחה ולמחול. הם מצאו את מזמורנו מתאים לתחושת עלייתם הפתאומית משעבוד פוליטי ודתי לשחרור לאומי ודתי.[23]
ואפשר שהיתה לכך סיבה נוספת: כינוים של נאמני התורה בדורם של מתתיהו ובניו וכל הנלווים אליהם היה 'חסידים'. והנה נאמר במזמורנו "זמרו לה' חסידיו", ובכך ראו 'החסידים' בימי בית שני רמז שהקריאה מכוונת אליהם, ועל כן אמצו את המזמור כהודיה על נצחונם. דבר זה מפורש במזמור תהילים שהבאנו: "'זמרו לה' חסידיו'- אלו בני מתתיהו."
השערה זו, שהחשמונאים הם שבחרו את מזמורנו למזמור הודיה על החנוכה שעשו, עשויה אולי לשפוך אור על עדותה של המשנה במסכת ביכורים פרק ג משנה ד כי משנכנסו מביאי הביכורים אל העזרה "דברו הלוויים בשיר: 'ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי'." מה שייכותו של מזמור ל' להבאת הביכורים?
מצוות מקרא ביכורים (דברים כ"ו, א-יא) מוטלת על מביא הביכורים בשעה שהוא עומד עם ביכוריו בעזרה. מצווה זו מחייבת אותו להודות לה' על החסדים שעשה עמו ועם אבותיו, על שהוציאם ממצרים והנחילם את הארץ הזאת; חסדים אלו הם שמאפשרים את עמידתו הנוכחית בעזרה עם סל ביכוריו.
בשליש האחרון של ימי בית שני, לאחר נצחונות החשמונאים וטיהור המקדש, ולאחר שעם ישראל זכה לשחרור לאומי ולהקמת מדינה ומלכות, הורגש הצורך להוסיף למקרא ביכורים גם הודיה על חסדי ה' האחרונים הללו. ומכיוון שאין להוסיף על מה שהתורה ציוותה על מביא הביכורים לומר, מילאה מקהלת הלוויים בשירתה צורך זה, כשהיא מזמרת את מזמור ל' שכבר נבחר כמזמור הודיה על נצחונות החשמונאים.[24]
הערות:
[1] 'שחת' היא שוחה = בור, ושתי המילים באות במקרא בהשאלה ל'קבר'. בתהילים נ"ה, כד באות שתי המילים יחדיו במשמעות קבר: "ואתה א-להים תורדם (- לרשעים) לבאר שחת" (ובאר = בור כמו בבראשית י"ד, י וכמו שבארבעה מקומות במקרא מופיע השם בור עם אל"ף – בֹאר).
[2] יש ללמוד שזו משמעות המילה 'רצון' בשני הפסוקים הנידונים מן ההקבלה הניגודית הקיימת בשניהם: בבית ה: באפו (- בכעסו) / ברצונו; בבית ח: ברצונך / הסתרת פניך. משמעות זו של המילה 'רצון' רווחת במקרא (השווה לדוגמה בישעיהו ס', י).
[3] מן ההשוואה בין שני הבתים מסתבר שיש קשר בין 'הסתרת פניו' של ה' לבין כעסו הנמשך אך 'רגע'. קשר כזה אכן ניכר בישעיהו נ"ד, ז-ח: "ברגע קטן עזבתיך… בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך…" (הסיפא של הפסוק "ובחסד עולם רחמתיך" דומה לנאמר במזמורנו "חיים ברצונו".) וראה על השוואה זו בספרו של משה זיידל חקרי מקרא, בפרק 'מקבילות בין ספר ישעיהו לספר תהילים' עמ' עה-עו.
[4] המאירי מביא את הפסוק במזמור ט"ז, ט "לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכן לבטח". וראה עוד: ז', ו; נ"ז, ט; ס"ב, ח; ק"ח, ב.
[5] פירוש דומה הציע ר' ישעיה.
[6] אמנם תופעה זו קיימת בעוד מזמורי הודיה, שבהם ניתן מקום מסוים לתיאור הצרה ולתפילת המשורר מתוך הצרה בדרך של 'החייאת העבר': במזמור ט' פסוקים יד-טו (מתוך 21 פסוקים); במזמור מ' פסוקים יד-יח (מתוך 18 פסוקים); אך רק במזמור מ"א תופסת תפילת המשורר בעת צרתו כמחצית המזמור (ה-יא) כמו במזמורנו, וגם שם יש לדון בסיבת הדבר. בשאר מזמורי ההודיה בספר תהילים ההתייחסות לעבר נעשית במסגרת פסוקי ההודיה עצמם, מן הפרספקטיבה שלאחר ההצלה.
[7] כך הדבר במזמורים ט', י"ח, ל"ד, ע"ה.
[8] במזמור ההודיה מ"א מתפלל המשורר מתוך צרתו (פסוק ה): "אני אמרתי ה' חנני / רפאה נפשי כי חטאתי לך". אולם זהו וידוי כללי, שאין בו פירוט החטא. במזמור ק"ז (ראה מה שכתבנו אודותיו בחלק הקודם של העיון, בסוף הערה 15) נתלית צרתם של שניים מתוך הארבעה שצריכים להודות בחטאם (פסוקים יא-יב; פסוק יז).
[9] אף לו היה עושה כן, הייתה משמעות הפועל 'ארוממך' ביחס לה' משמעות מושאלת: בהרבה פסוקים במקרא לרומם את ה' פירושו להלל, להודות ואחד מהם כבר הובא בעיוננו בהקשר למסגרת מזמורנו (תהילים קי"ח, כח) "א-לי אתה ואודך / א-להי ארוממך" (ראה סעיף ה3).
[10] על פי קונקורדנציה אבן-שושן מופיע פועל משורש זה במקום נוסף, במשלי כ"ו, ז "דַליוּ שוקים מפסח…" – אך נראה שהכוונה היא 'דלו' שוקיים, מלשון 'דל' (השווה בראשית מ"א, יט); וכן הוא מונה שם עצם משורש זה בבמדבר כ"ד, ז "יזל מים מדלְיָו" – אולם כאן הכוונה לדליותיו – ענפיו.
[11] 'מים עמוקים' הם מטפורה ל'עצה' (- חכמה) הטמונה בלב איש, וקשה להגיע אליה. אך 'איש תבונות' – אדם נבון (תלמיד?) יידע 'לדלות' עצה זו ממעמקי לבו של בעל העצה. הכינוי במילה 'ידלנה' מתייחס אמנם ל'עצה', אך זאת משום שכבר נמשלה העצה ל'מים עמוקים'.
[12] על פי פירושו של עמוס חכם לפסוק זה.
[13] 'מטפורה ייחודית', בניגוד ל'מטפורה שחוקה', מעוררת בשומע תשומת לב לתמונה שממנה היא לקוחה. לעומת זאת, השימוש במטפורה שחוקה אינו משפיע על השומע, הרגיל לשימוש זה מלשון הדיבור היומיומי.
[14] נראה שלשם הדגשת מאמץ זה בא הפועל מן השורש דל"ה במזמורנו בפעם היחידה במקרא בבניין פיעל.
[15] ראה מה שנאמר אודות השלכת יוסף לבור (בראשית ל"ז, כד) "והבור ריק אין בו מים" – שעל פי פשוטו הכוונה היא שאין סכנת טביעה בבור זה. לעומת זאת ראה את תיאור השלכת ירמיהו לבור, שאף שגם בו "אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט" ועל כן חיי הנביא היו בסכנה (ירמיהו ל"ח, ו-יג).
[16] מסכת סופרים הוא חיבור מתקופת הגאונים.
[17] אפשר שכוונת מסכת סופרים לכך שמזמור ל' היה נאמר בימי בית שני על ידי הלוויים במקדש כשיר של יום לחנוכה, ואפשר שכוונתה רק למנהג מאוחר יותר הנוהג בבתי כנסיות.
[18] המנהג רווח בקרב בני עדות המזרח ואצל המתפללים על פי נוסח הגר"א.
[19] מנהג זה מוכר לי כמנהג שנוהגים בו חסידים, ואיני יודע אם הוא רחב יותר.
[20] הדברים המובאים להלן אינם במדרש תהילים הנדפס, ור"ש בובר הביאם מכתב יד של המדרש.
[21] בבל, פרס, ויוון הן שלוש מתוך ארבע מלכויות שבהן נשתעבדו ישראל. בולט בדרשת המזמור חסרונה של המלכות הרביעית- מלכות רומי. דבר זה יכול להיות מוסבר בכך שהמזמור נתפס כמזמור הודיה של בני חשמונאי, וממילא הוא מגיע רק עד אליהם. וראה להלן.
[22] מהי כוונת הכותרת של מזמורנו על פי הפשט? שאלה זו לא מצאה פתרון מניח את הדעת בדברי המפרשים. ראשית, מהו "הבית" הזה שנזכר בכותרת, האם הוא בית המקדש, או שמא בית אחר כלשהו? על פי האפשרות הראשונה, לאיזה מקדש הכוונה? ועל פי האפשרות השנייה- מהו הבית המדובר? שנית, כיצד חנוכת הבית הזו קשורה לדוד? הרי לא דוד בנה את המקדש, וממילא גם לא חנכו, ואם מדובר בביתו שלו (כדעת ראב"ע)- לא שמענו במקרא דבר על חנוכתו של בית זה.
ואף אם נמצא פתרון כלשהו לבעיות הקודמות, כיצד קשורה חנוכת הבית, יהא אשר יהא בית זה, לתוכנו של מזמורנו, שהוא מזמור הודיה של מי שניצל מסכנת מוות?
דורות של פרשנים ניסו לענות על שאלות אלו, ולא העלו בידם תשובה מניחה את הדעת שתענה על כל השאלות הללו. לא נוכל במסגרת זו לסקור את כל התשובות ואת הקשיים שיש בהן.
[23] והרי שיקולים דומים ברמת הפרט הביאו את נתן שרנסקי לאמץ מזמור זה כמזמור הודיה על שחרורו הפתאומי, למעלה מאלפיים שנה לאחר מכן (ראה סעיף א בעיוננו ותחילת סעיף ב).
[24] ויתכן שמזמור זה גם שימש שיר של יום שאמרו הלווים במקדש בחנוכה.
[1] הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות 1989.
[2] המסופר כאן מופיע בעמ' 216-213 בספר.
[3] בהגדרה זו של ספר תהילים ניסה שרנסקי להסתיר מעיני שוביו את היות הספר בגדר 'ספרות דתית', שאותה מנעו השלטונות מן האסירים.
[4] תנאי המאסר הקשים ומחסור באור השמש גרמו לשרנסקי בעיות קשות בעיניו, עד כדי קושי לקרוא.
[5] ידיעותיו של שרנסקי בעברית היו בסיסיות, ובכלא לא היה כל סיכוי לקבל ספרים ללימוד עברית. על כן ביקש שרנסקי וגם קיבל ספרים ללימוד ערבית, וקיווה שידיעת הערבית תסייע בידו בהבנת העברית.
[6] עמ' 242 ואילך.
[7] עמ' 250.
[8] פרק 22 'שביתת רעב' עמ' 270-258.
[9] ראה עמ' 275; עמ' 281-280; עמ' 284.
[10] הפרק ה-25, עמ' 215-303.
[11] עמ' 304 ועמ' 309.
[12] עמ' 311-309.
[13] שרנסקי מוסיף שם (עמ' 311): "הוספתי לקרוא מזמור ניצחון אחד אחר משנהו: 'שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. אכן, כחולמים ממש".
אף בהמשך דרכו אל החופש לא סר ספר תהילים מידיו (עמ' 313): "היה ברור שלא אצליח להירדם (- בוילה במזרח גרמניה, שם הוחזק בלילה האחרון לפני שחרורו)… קמתי ולא שכבתי עוד… מחר – לא, עוד היום! – אהיה חפשי. היום אפגוש את אביטל. היום נטוס לישראל. הדלקתי את האור והתחלתי לקרוא תהילים".
ולבסוף, כשהגיע לירושלים מיד אחר נחיתתו, והובא אל הכותל המערבי, מופיע שוב ספר התהילים, כמוטו החותם אותה דרמה גדולה (עמ' 315): "כשאני מחזיק את ספר התהילים שלנו, נשקתי את אבני הכותל ובירכתי: 'ברוך מתיר אסורים'".
[14] לדוגמה: מזמור קכ"ד "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל". אף מזמורים ס"ו, ע"ה, ע"ו מתאימים להגדרה זו.
[15] לדוגמה: מזמורים ט', י"ח, ל"ד, מ', מ"א, קט"ז וקי"ח (שני מזמורי הלל), קל"ח. יש להדגיש כי ההבחנה בין הודאת היחיד להודאת הציבור (ואפילו להודאת עם ישראל כולו) אינה חדה וברורה. בסיומו של מזמור ס"ו שצוין בהערה הקודמת ישנם גם פסוקי הודאה של יחיד, ואילו במזמור ט' שצוין בהערה זו ישנם כמה פסוקים שמתאימים להודאה לאומית של עם ישראל. ההבחנה ביניהם היא על פי לשון המודה בהם – לשון יחיד או לשון רבים. אולם אין זו הבחנה חותכת, שכן היחיד המודה עשוי להיות האישיות הקולקטיבית של ישראל כולם ("יאמר נא ישראל"), או יחיד שמשמש פה לרבים. הבחנה אחרת ביניהם היא על פי טיב האירוע שממנו ניצל המודה. אלא שגם זו אינה הבחנה חותכת: סכנה האופיינית לפרט עשויה לשמש כמשל לסכנה לאומית.
בכלל יש לומר, כי ההבחנה החריפה שעושה האדם המודרני בין האישיות האינדיבידואלית לבין האישיות הקולקטיבית – החברה או העם, אינה תקפה ביחס לאדם בתקופת המקרא, ולפיכך ההבחנה שעשינו בין שני סוגים של מזמורי הודיה קצת מפוקפקת.
כתוצאה מן האמור בפסקה הקודמת, לא התקשו עורכי ספר תהילים לחתום מזמורים הנושאים אופי אישי מובהק בפסוק בעל אופי לאומי ברור, כשם שראינו בחתימתו של מזמור קל"א (ראה סעיף ג בעיוננו למזמור זה). כיוצא בזאת, לא ראו במהלך הדורות כל קושי לאמץ מזמורי הודיה אישיים, כדי לבטא באמצעותם הודאה לאומית. כך מזמורי ההודאה האישיים של ההלל (קט"ז, קי"ח) נקבעו במסגרת ה'הלל' שבו מודה עם ישראל על הצלתו. נראה שאף מזמור ל' אומץ כהלל לאומי בימי בית שני על ידי החשמונאים, שמצאו בו ביטוי לניצחונם המזהיר על אויביהם, ולהפיכת אבלם לשמחה. לכך רומזת המסורת של אמירת מזמור זה בימי החנוכה (מסכת סופרים פרק י"ח) עד ימינו. וראה עוד משנה ביכורים פרק ג' משנה ד.
למזמורי ההודיה בספר תהילים יש להוסיף את המזמור החשוב ביותר בתחום ההודיה – מזמור ק"ז. אף שהוא עצמו אינו מזמור הודיה במובן הרגיל, שכן אין הוא פונה את ה' בתפילה, הרי שבמזמור זה מנוסחת 'תורת ההודיה' – על מה יש להודות ומהו סדר ההודיה.
[16] תפילת חנה (שמ"א ב', א- י); תפילת יונה (יונה ב', ג-י); תפילת חזקיהו (ישעיהו ל"ח, ט-כ) שיש בה קשרים אחדים למזמור ל', הן בתוכן והן בסגנון (וראה הערה 18). כל אלו הם מזמורי הודיה של הפרט. דוגמאות למזמורי הודיה לאומיים הן שירת הים ושירת דבורה.
[17] דבר זה צריך הדגשה: מזמורים רבים בספר תהילים הם מזמורי תחינה של מי שנתון בצרה (נראה שמזמורים כאלו הם הנפוצים ביותר בספר תהילים). והנה, ברבים ממזמורים אלו מתוארת בסיום המזמור הצלת המתפלל והודאתו לה' על הצלתו (ראה לדוגמה מזמורים ג', ד', ו', ז', י"ג, כ"ב, כ"ו, כ"ח, ל"א, כולם בחומש הראשון של ספר תהילים, וכמותם ישנם עוד רבים גם בחומש זה וגם בחומשים הבאים). נמצא שגם במזמורי תחינה אלו מצויים כל ארבעת הרכיבים שמנינו למעלה ביחס למזמורי ההודיה: תיאור הצרה, תפילה לישועה (שני אלה בחלקו העיקרי של המזמור) ולבסוף תיאור הישועה וההודיה עליה (שני אלה בסיום המזמור, לעתים בקיצור רב). ובכן במה נבדלים מזמורי התחינה הללו ממזמורי ההודיה?
התשובה היא שמזמורים אלו הפוכים בנקודת המוצא שלהם, או שמא יש לומר בפרק הזמן של אמירתם. מזמורי ההודיה נאמרים לאחר הישועה שנושע האדם, ועל כן לעולם הם פותחים בלשון הודיה ושמחה, ורק מתוך לשונות ההודיה ומן הפרספקטיבה שלה באים גם תיאורי הצרה והתפילה שקדמו לישועה.
מזמורי התחינה לעומת זאת, נאמרים מתוך המצוקה, ובשעה שעדיין זו בתוקפה, ועל כן לעולם הם פותחים בקריאת הצלה אל ה' (לדוגמה כ"ב, ב "א-לי א-לי, למה עזבתני?!"). תיאור ההצלה וההודיה בסופם של כמה ממזמורים אלו עושה רושם שאינו מכוון לתאר מציאות אובייקטיבית, אלא להביע את בטחונו של המתפלל שה' אכן יצילנו, ולהתחייב להודות לו על כך. סיומים אלו נועדו לחתום את המזמורים הללו הנאמרים מתוך מצוקה גדולה, בנימה אופטימית של אמונה ותקוה. נמצא שהפרספקטיבה במזמור תחינה היא המצוקה והצרה, ורק מנקודת הראות של אלו נידונה בסופם הישועה וההודיה, ממש הפוך ממזמורי ההודיה.
נמצא שההבחנה הראשונית בין מזמורי הודיה למזמורי תחינה ניכרת כבר בראש כל מזמור ומזמור. מזמור הודיה פותח ב"אודה ה' בכל לבי, אספרה כל נפלאותיך" (ט', ב) או בדומה לכך, ואילו מזמור תחינה פותח ב"ה', מה רבו צרי, רבים קמים עלי" (ג', ד) או בדומה לכך.
[18] המילים "בחלותו ויחי מחוליו" לקוחות מישעיהו ל"ח, ט: "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלתו ויחי מחליו". פסוק זה עומד בראש מזמור ההודיה שאמר חזקיהו על הירפאו ממחלתו, ובנוגע למזמור זה, אין ספק שהרקע לאמירתו הוא מחלת חזקיהו (ל"ח, א "בימים ההם חלה חזקיהו למות"). כבר ציינו בהערה 16 כי ישנם קווי דמיון בולטים בין מזמורנו לתפילת חזקיהו, ונציג אחדים מהם:
מזמור ל' |
|
(י) בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי |
(ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי |
(יב) מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי. |
(ו) בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. |
(טז) וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי. |
(ג) וַתִּרְפָּאֵנִי. |
(יז) חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת |
(י) בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת |
(יח) כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ |
(יא) הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? |
(יח) לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ. |
(ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר. |
אפשר אפוא שכוונת המלבי"ם (ואולי גם כוונת ראב"ע) לרמוז לקשר בין שתי התפילות הללו ולחזק בכך את הפירוש שגם במזמור ל' מדובר במי שחלה ונרפא מחוליו.
[19] לדוגמה: ישעיה ו', י "ולבבו יבין ושב ורפא לו"; תהילים ק"ג, ג "הסלח לכל עונכי / הרפא לכל תחלואיכי".
[20] בכמה מקומות במקרא שיפורם של מים רעים קרוי 'ריפוי' (מלכ"ב ב', כא-כב; יחזקאל מ"ז, ח-ט). גם תיקון שברים נקרא 'ריפוי', בין אם מדובר בשבר אנושי: "וירפאו את שבר עמי על נקלה" (ירמיהו ו', יד); "הרופא לשבורי לב" (תהילים קמ"ז, ג), ובין אם מדובר בחפץ שבור: "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (מלכ"א י"ח, ל).
[21] בדרך זו פירש המאירי: "ותרפאני – רוצה לומר, מחולי צרות האויבים והטרדותיהם ורוב מלחמותיהם עמי". בכך אמנם קבע המאירי שצרת המתפלל היא התגברות האויבים עליו, וזאת עשה מחמת המילים בפסוק ב "ולא שמחת אויבי לי", אולם אין צורך בכך: שמחת האויבים אינה עצם הצרה אלא תוצאתה, והצרה עצמה היא ה'חולי' המטפורי שממנו 'רפאו' ה'.
[22] דבר זה נדיר מאד בספר תהילים. במזמור מ"א, שאף הוא מזמור הודיה של יחיד, נאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי / כל משכבו הפכת בחליו" (פסוק ד), ואם כן מפורש שהצרה היא מחלה מסוכנת. אולם במקומות אחרים (כמו במזמור ו') אין ראיה מוכחת.
[23] אין הכרח לפרש דברים אלו כמשמעם המילולי המדויק, אלא כהבעה פיוטית של המודה לה', החפץ להגדיל את תיאור חסד ה' עמו: כעסו של ה' עמו ("אפו") היה קצר מאד, ואילו חסדו של ה' וישועתו הופיעו מהר מאד כהיענות לתפילתו.
[24] בדברים אלו ישנה ביקורת עצמית, שכן במזמור י' הרשע הוא ש"אמר בלבו בל אמוט / לדר ודר אשר לא ברע" (פסוק ו).