קובץ word להורדה:
כלתה עבודת המשכן. בני ישראל הביאו את מעשה ידיהם אל משה, ובראותו כי עשו את המלאכה כאשר ציווה ה', בירך אותם (ל"ט, לב-מג). עתה בא ציווי ה' למשה על הקמת המשכן:
מ', א-ב וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
שלושה חלקים בצו ה' הזה:
א. מפסוק ג ועד פסוק ח מצווה משה להקים את המשכן ולסדר בו את כליו השונים, תוך שהוא מביא כל כלי אל מקומו ואל תכליתו בעשיית העבודה המיוחדת לו.
ד וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ
וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ.
ה וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת [1] לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת…
ו וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה[2] לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
וכך עד לסיום הקמת המשכן, עד לציון הפרט האחרון שבו:
ח וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר.
ב. מפסוק ט ועד פסוק יא ממשיך הציווי על משה בהוראה למשוח את כל אלו בשמן המשחה:
ט וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ
וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ.
י וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ
וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
יא וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ..[3]
ג. מפסוק יב ועד לפסוק טו נשלם ציווי ה' למשה בהוראה על סדרת פעולות שיהפכו את אהרן ואת בניו לכוהנים לה':
יב וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.
יג וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי.
יד וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת.
טו וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי
וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.
ופרשת המסורה הזו (מ', א-טז) מסיימת בפסוק:
טז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה.
בהמשך באות שמונה פרשות מסורה קצרות המתארות את מעשיו של משה לשם קיום צו ה' הזה. שבע הראשונות מסיימות באופן זהה במילים "כאשר צוה ה' את משה", ואילו השמינית מסיימת במילים (לג): "ויכל משה את המלאכה". ובכן, מה מתואר בהן? מתוארים בהן הקמת המשכן וסידורו על ידי משה כפי שנצטווה בחלק הראשון של ציווי ה', בפסוקים א-ח. אך לא נאמר בהן דבר על משיחת המשכן וכליו, ולא על קידוש הכוהנים!
פירוט המעשים השונים שעשה משה בהקמת המשכן אינו מאשר אפוא את הכלל שקדם להם בפסוק טז "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה", שכן שני החלקים האחרונים של ציווי ה' – משיחת המשכן וכליו ומשיחת הכוהנים ושאר הפעולות שיש לעשות כדי לכהנם לה' – אינם מפורטים בתיאור מעשיו של משה. האם ניתן למצוא את תיאור קיומם של צווי ה' הללו במקומות אחרים בתורה? ודאי שכן הוא. בויקרא ח' מתוארים המעשים השונים שנעשו בשבעת ימי המילואים – הימים שבהם נתמלאו ידיהם של אהרן ובניו להיעשות כוהנים.[4] הציווי על המעשים שיש לעשות באותם שבעת ימים נכתב בשמות כ"ט. והנה, בפסוקים י-יא באותו פרק בויקרא נאמר דבר שאין עליו ציווי בשמות כ"ט:
ויקרא ח', י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן
וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם..
יא וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ
וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם.
ההתאמה בין פסוקים אלו לבין חלקו השני של ציווי ה' למשה במקומנו (שמות מ', ט-יא) ברורה.[5] באותו פרק בספר ויקרא מתוארת גם הקדשת אהרן ובניו, בהתאמה לציווי שבשמות כ"ט, ומעשי ההקדשה הללו כוללים אף את קיום חלקו השלישי של ציווי ה' למשה במקומנו (מ', יב-טו).
אף מפתיחתה של פרשת קרבנות הנשיאים בבמדבר ז' ניתן ללמוד על קיומו של החלק השני של צו ה' במקומנו (מ', ט-יא) על ידי משה:
במדבר ז', א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.
נשאלת השאלה: מדוע לא תואר קיומו המלא של צו ה' על ידי משה בגופו של ספר שמות?
רמב"ן בביאורו למ', יח ד"ה ויקם משה את המשכן מתייחס להפרדה בין התיאורים השונים של קיום חלקיו של צו ה':
ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו [כלומר: קיום החלק השני של צו ה'] ולא משיחת אהרן ובניו [קיום החלק השלישי] וקרבנות המילואים [קיום הצו בשמות כ"ט], כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטווה בהם פעם שנית (ויקרא ח', ב) 'קח את אהרן [ואת בניו אתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות]' כמו שמפורש בפרשת צו.
כלומר: צו ה' במקומנו מהווה תכנית עבודה תלת-שלבית, ואין הכוונה שמשה יקיים את כל האמור בה ברצף אחד. משה הבין שעליו לקיים אך את חלקה הראשון, ולהמתין לציווי נוסף בדבר קיום חלקיה האחרים. ציווי זה אכן בא בהמשך אותו יום שבו הקים משה את המשכן, והוא נוגע למעשים שיש לעשותם לשם קידוש הכוהנים במשך שבעת ימי המילואים.
דא עקא, שדברי רמב"ן הללו אמנם מיישבים את אי-קיומו של החלק השלישי של צו ה', הנוגע לקידוש הכוהנים על ידי משה, אך אינם מיישבים את אי-קיומו של החלק השני – הציווי על משיחת המשכן וכליו, שעליו לא נצטווה משה בשנית בויקרא ח', ב. אמנם בתיאור מעשיו של משה בהמשך אותו פרק (פסוקים י-יא) הוא מקיים אף זאת, בלא שנצטווה על כך.
בביאורו לויקרא ח', י משלים רמב"ן את פירושו:
'ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן' – [ולהלן בפסוק יב] 'ויצק משמן המשחה על ראש אהרן' – גם זה עשה משה בסדר נכון, כי כן נצטווה במעשה השמן (שמות ל', כו-ל) 'ומשחת בו את אהל מועד… ואת אהרן ואת בניו תמשח'. על כן… משח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבוא אל המקדש לעבוד.
אלא שעדיין שאלתנו במקומה עומדת: מדוע חילקה התורה את תיאורו של קיום צו ה' על הקמת המשכן, על משיחתו ועל קידוש הכוהנים בין החומשים שמות וויקרא? מדוע לא כללה את הפרקים ח'-ט' שבספר ויקרא, המתארים את קיום הצו בדבר שבעת ימי המילואים והיום השמיני (והכוללים אף תיאור משיחת המשכן), בתיאור הקמת המשכן בספר שמות?
המשכן שהקים משה הוא המשכן המתואר בציווי שבפרשת תרומה: אוהל לארון העדות, שבו עומדים גם כלי הקודש, המוקף חצר, שבה עומד מזבח.[6] אולם אין לטעות: המשכן המתואר בפרשת תרומה ובפרשתנו אינו משכן בלתי-מתפקד. אדרבה: הציווי למשה על עשיית השולחן (כ"ה, כג-ל) כולל אף את הציווי (ל) "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד"; הציווי על עשיית המנורה (שם לא-לט) כולל אף את הציווי (לב) "והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה". אף הציווי על עשיית מזבח הנחושת (כ"ז, א-ח) נשלם בציווי לעשות עליו עולת תמיד,[7] ואף הציווי על עשיית מזבח הקטורת (ל', א-י) – שמבחינת סדר העשייה שייך לסדרת הציוויים שבפרשת תרומה – כולל בתוכו את הציווי להקטיר עליו קטורת סמים.
אף בצו ה' למשה להקים את המשכן (בפרשתנו מ', ג-ח) כלולות הוראות על הבאת כל ארבעת הכלים הללו אל ייעודם על ידי עשיית העבודה הראויה לכל אחד מהם, כפי שהראינו בסעיף הקודם (ובהערות 2-1).
ואכן, הקמת המשכן המתוארת בפרשתנו איננה העמדה טכנית של האוהל והכלים במקומם, אלא היא נעשית בהתאמה גמורה לשני הצווים של ה' שנסקרו לעיל: ההקמה כוללת אף את הכנסת הכלים לתפקידם. משה נתן את השולחן במקומו (כג) "ויערך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה"; הוא שם את המנורה במקומה (כה) "ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה"; הוא שם את מזבח הזהב במקומו (כז) "ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה' את משה"; ואף את מזבח העולה שם במקומו (כט) "ויעל עליו את העלה ואת המנחה כאשר צוה ה' את משה".[8]
רמב"ן התקשה בדבר זה שאמרנו, שמשה הקים את המשכן ואף הביא את ארבעת הכלים (השולחן, המנורה ושני המזבחות) לשמש בעבודה המיועדת להם – שהרי המשכן וכליו עדיין לא נמשחו (כפי שביאר הוא עצמו, שהמשיחה עתידה להיעשות רק לאחר ציווי נוסף של ה', שמשה המתין לו):
והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר (פסוק ט) 'ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אתו ואת כל כליו' [ומשמע שבלא קידוש זה אין לעבוד בהם]! על כן פירוש (כג) 'ויערך עליו ערך לחם', (כה) 'ויעל הנרת' – כי עשה כן בזמנם אחרי המשיחה, והנה הם כטעם 'לעשות כן'. ומה שאמר גם כן למעלה [בציווי על הקמת המשכן בפסוק ד] 'והבאת את השלחן וערכת את ערכו' – יצווה שיערוך אותו אחרי המשיחה.
פירושו של רמב"ן קשה מאוד: הן בצו ה' על הקמת המשכן והן בתיאור קיומו על ידי משה הוא מפריד בין פעולות שונות הנתונות בכתוב ברצף – את חלקן הוא מפרש כלשונן (כציווי או כתיאור עשייתו), בעוד שאת האחרות הוא מפרש כתכלית הציווי או העשייה, שזמנה מאוחר יותר.[9]
רמב"ן נכנס בדוחק הזה מפני שתפס את מעשיו של משה בארבעת הכלים הללו (השולחן, המנורה והמזבחות) כ'עבודה' הנעשית במסגרת שבעת ימי המילואים (שבהם שימש משה ככוהן), וממילא הבין כי על 'עבודה' זו חלים כל תנאי העבודה הרגילים: היא חייבת להיעשות בזמנים הראויים לה ובנסיבות המאפשרות אותה, שאחת מהן היא משיחת הכלים שבהם אמורה העבודה להיעשות כדי לקדשם לעבודתם.
אולם באמת נראה שאין המעשים הללו של משה בעשיית המשכן מהווים 'עבודה', אלא הם בגדר השלמת עשייתם של הכלים שבמשכן והבאתם אל 'גמר מלאכתם'.[10] שימת לחם הפנים על השולחן אינה בגדר קיום עבודתו השגרתית אלא בגדר הבאתו אל השלמתו כ'שולחן לחם הפנים', שכן בלא שיהא מונח עליו לחם הפנים – אין הוא שולחן. לפיכך אין חלות על מעשיו אלו של משה כל ההגדרות הרגילות של 'עבודה' וכל המגבלות הכרוכות בהגדרה זו. כך, לדוגמה, צריך לחם הפנים להיערך דווקא בשבת, כאמור במצוותו בספר ויקרא כ"ד, ח: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד". דבר זה הביא את ראב"ע בביאורו הארוך למ', ב לחשוב בתחילה כי "נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השולחן, והנה ביום שישי הוקם המשכן או ביום שבת". אולם לפי דברינו אין בכך כל צורך, ובאמת ראב"ע ממשיך ואומר: "אף על פי שאין זה ראיה גמורה [שמשה הקים את המשכן סמוך לשבת], כי יוכל הטוען להשיב 'ביום השבת יערכנו' – הכוהן, אחר שהוקם המשכן, וערך משה הלחם". כלומר, כאן משה הוא העורך את הלחם, ואין הוא עושה זאת ככוהן בעבודתו אלא כמי שמקים את המשכן, ואילו עבודת השולחן תחל רק 'אחר שהוקם המשכן'.
בדומה לכך אין צורך להניח שמשה העלה את נרות המנורה דווקא בערב (כמצוותה בשמות כ"ז, כא "מערב עד בקר") ולא שהקטיר על מזבח הקטורת והעלה עולה על מזבח העולה דווקא באחד הזמנים הכתובים בשתי העבודות הללו, אלא הוא עשה את כל הפעולות הללו מיד עם הצבת כל כלי וכלי במקומו הראוי, כפי שעולה מפשט הפסוקים.[11]
ואם כך, אף המשיחה אינה מעכבת את פעולותיו של משה בארבעת הכלים הנידונים, שכן המשיחה נועדה לקדש כלים אלו לעבודתם הקבועה, ואילו משה פעל את פעולותיו לא במסגרת עבודה קבועה ושגרתית, אלא במסגרת השלמת מלאכתם של כלים אלו וגמר מלאכתם קודם למשיחתם ולקידושם.
מה טיבו ומה תפקידו של משכן זה, שהוקם על ידי משה בהתאמה גמורה לציווי עשייתו בפרשת תרומה?
זהו משכן שאין בו כוהנים, שכן בכל פרשת תרומה לא נזכרו אהרן ובניו כלל. ובאמת, במשכן כזה אין צורך בכוהנים. כדי לייסד את ארבעת 'התמידים' הקשורים בכלי המשכן – לחם תמיד, נר תמיד, קטורת תמיד ועולת תמיד – דדי היה במשה לבדו. ואכן, מי שקורא את פרשת תרומה – פרשת הציווי על הקמת המשכן וכליו – אינו יכול להעלות על דעתו שמשכן זה חסר דבר מה ושיש צורך בכוהנים שישרתו בו.[12]
ובכן, מה תפקידו של המשכן הזה, שיש בו ארון העדות, ויש בו שולחן ערוך תמיד ונר תמיד דולק וקטורת וקרבן תמידיים? תפקידו מוגדר בראש הציווי על עשייתו, בסיום פרשת הארון:
כ"ה, כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים
אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לצורך היוועדות זו (הממשיכה את ההיוועדות על הר סיני) הוקם המשכן. ולצורכה גם מוכנים כלי המשכן, לשמש ככלי תשמישו של אורח חשוב ורם המעלה, שכל פעם שיבוא להיוועד עם משה (ובאמצעותו עם ישראל כולם) ימצא אוהל מוכן להיוועדות זו ובו כיסא סמלי לישיבה, שולחן ערוך ונר דולק ו'סעודה' מוכנה. וכך כותב ר"ע ספורנו בפירושו לפרשת תרומה (כ"ה, כג-כה):
אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כיסא לשכינה, כאמרו 'ונועדתי לך שם', ציווה על שולחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כעניין השונמית באמרה (מל"ב ד', י) 'ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה'.
נושאו של ספר שמות – 'ספר הגלות והגאולה', כהגדרת רמב"ן בהקדמתו לספר – הוא גאולתם של ישראל ממצרים וכריתת הברית עמם על הר סיני. עשיית המשכן והקמתו מהווים את שיאו של הספר: "כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אוהליהם… ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" (רמב"ן שם).
המשכן מנציח את הברית שנכרתה בהר סיני ומעיד עליה (ומכאן שמו 'משכן העדות'), והוא מהווה מסגרת להמשכתה והשלמתה של ברית זו בהיוועדות ה' עם משה לצוותו אל בני ישראל (ומכאן שמו 'אוהל מועד').[13]
הצד האנושי בברית זו, במה שנוגע למשכן שעליו מדבר ספר שמות, הוא בהתאמצות האנושית שיש בעצם עשיית המשכן, בתרומה של כל נדיב לב ובהיחלצות לבנייתו על ידי כל חכם לב. אולם מרגע שנסתיימה עשייתו – מוכן המשכן כמות שהוא להיוועדות ה' עם משה ולהשכנת כבוד ה' בו. שהרי במשכן זה מצוי ארון העדות, ויש בו שולחן ערוך ונר דולק, וקטורת ועולה מוקרבים על מזבחותיו.
לפיכך ברגע שנסתיים המאמץ האנושי הגדול בעשיית המשכן 'מלמטה למעלה' (ודבר זה מתואר באריכות בפרשות ויקהל ופקודי, וסיומו בל"ט, לג-מג), נשלמה תכליתו זו של המשכן בכיסוי הענן את אוהל מועד ובמילוי כבוד ה' את המשכן 'מלמעלה למטה'.
עוד בטרם נמשחו המשכן וכליו לעבודות הקבועות בהם ובטרם נתקדשו הכוהנים לעבודתם, כבר השרה ה' את כבודו במשכן, והמשכן היה מוכן להיוועדות ה' עם משה כדי שיקבל את המשך המצוות לישראל. כמתואר בסיום ספר שמות.
סדר זה נרמז בפסוקי החתימה של הציווי הגדול על מלאכת המשכן: ראשית (כ"ט , מד) "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", כנאמר בסיום ספרנו "וכבוד ה' מלא את המשכן", ורק אחר כך (כ"ט, מד) "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי" – אירוע שיתואר רק בספר ויקרא. כל הקורא בפרשות המשכן כולן, מפרשת תרומה ועד לסיום הספר, אף שהוא מתוודע לקיומם של כוהנים במשכן ולקיומה של עבודה קבועה בו שתיעשה על ידי הכוהנים (ועל כך נדון בסעיף ז להלן), אין הוא מעלה על דעתו (מלבד רמזים אחדים בפרשת תצוה) כי למשכן ישנו תפקיד גדול ומכריע נוסף על זה שתיארנו עד עתה: להוות "בית לה', מוכן להיות מקריבים בו כל הקרבנות"[14] של ישראל כולן, מוקד תמידי ובלעדי לעבודת ה' של ישראל בהבאת קרבנות ציבור וקרבנות יחיד, בין של נדבה בין של חובה.
תפקיד זה של המשכן הוא אחד הנושאים המובהקים של ספר ויקרא מראשיתו, והוא נשלם בספר במדבר.
מהו יום הקמת המשכן? דבר זה מפורש הן בציווי ה' למשה בפרשתנו:
מ', ב בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
והן בתיאור קיומו של הציווי על ידי משה בהמשך:
טז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
יז וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו …
ומיד בסמוך לתיאור סיום פעולותיו של משה בהקמת המשכן – (לג) "ויכל משה את המלאכה" – נאמר:
לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
נמצא כי בראש חודש ניסן הוקם המשכן על ידי משה, ובאותו יום עצמו שכן בו כבוד ה'. סמיכות שני האירועים הללו זה לזה באותו יום עצמו עולה לא רק מפרשתנו, אלא היא מפורשת גם במקום אחר בתורה:
במדבר ט', טו וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן
לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר.
מתי החלו אפוא שבעת ימי המילואים המתוארים בויקרא ח', הימים שבהם נמשחו המשכן וכליו ושבהם נתקדשו הכוהנים לעבודתם? מסתבר שדבר זה החל באותו יום עצמו, לאחר שנתכסה המשכן בענן, והלך ונמשך בשבעת הימים הראשונים של חודש ניסן. נמצא שהיום השמיני שלאחר אותם שבעת ימי המילואים היה ח' בניסן. על יום זה נאמר (ויקרא ט', ד) "כי היום ה' נראה אליכם", ובו אכן נראה כבוד ה' אל כל העם, כנאמר (שם פסוק כד):
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים
וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם..
ובכן, מה בין א' בניסן לבין ח' בו? בא' בניסן נתקדש המשכן בכיסוי הענן ובכבוד ה' שמילאו, ומאותו היום היה הדיבור אל משה מאוהל מועד מבין שני הכרובים; אך המשכן עדיין לא שימש לעבודתם של הכוהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל. בא' בניסן הפך המשכן למשכן ההתגלות – משכן הקשור במשה בלבד, שבו הוא יקבל מעתה את דבר ה' 'מלמעלה למטה'; ואילו בח' בניסן הפך המשכן גם למשכן העבודה, הקשור באהרן הכוהן, מייצגם של ישראל המביאים אליו את קרבנותיהם 'מלמטה למעלה'.
בשני התאריכים הללו היה גילוי שכינה הקשור במשכן, אולם שני הגילויים הללו נבדלים מאוד זה מזה לא רק בתאריכם אלא גם בכמה פרטים עקרוניים. הבדלים אלו נובעים מכך ששני גילויי השכינה הללו באו לחנוך שתי פעילויות שונות במשכן, או שמא ניתן לבטא זאת בדרך אחרת: לחנוך תחילה את משכן ההתגלות, ורק אחר כך את משכן העבודה.
הסדר הזה – קדימת חנוכת משכן ההתגלות לחנוכת משכן העבודה, כשביניהן מגשרים שבעת ימי המילואים – הוא מכוון ומשמעותי מאוד: עבודתם של ישראל את ה' במשכן באה לאחר התגלות ה' למשה ולישראל במשכן ומחמתה. הן עצם התגלות ה' למשה במשכן והן תוכנה המפורט (כפי שנראה להלן) קודמות בזמן ובמהות לעבודתם של ישראל את ה' בהבאת קרבנותיהם למשכן. המשכן, כמייצג הברית שנכרתה בסיני וכממשיכה, משקף סדר זהה של שלבי הברית: יזמה א-לוהית, הבאה לידי ביטוי בפניית ה' לישראל ובהתגלותו אליהם, והיענות העם ליזמה זו בנכונותם לבוא בברית ולעשות את אשר יצווה אותם ה'.
ניתן לנסח זאת גם כך: כהונתו של אהרן, נציגם של ישראל במשכן, נובעת מנבואתו של משה – שליח ה' המקבל את דברו במשכן. ועל כן באותם שבעת ימי המילואים שבהם נתקדשו אהרן ובניו להיות כוהנים לה' שימש משה בכהונה, ורק מכוחו עברה הכהונה לאהרן ולבניו ביום השמיני. מובן שאין לראות בשבעת ימי המילואים רק ימי אימון ולימוד לאהרן ולבניו, אלא הם מהווים גשר מהותי בין חנוכת משכן ההתגלות, שבו משה הוא הכוהן היחיד – הוא המקים אותו והוא המשלימו בקיום ארבעת 'התמידים' – לבין חנוכת משכן העבודה, שבו משמשים בכהונה אהרן ובניו; במהלכם של שבעת הימים הללו עוברת הכהונה ממשה לאהרן – משליח ה' לשלוחם של ישראל.
הדעה הרווחת במדרשי חז"ל[16] ובדברי המפרשים הראשונים שהלכו בעקבותיהם[17] אינה כפי שכתבנו. על פי הדעה המקובלת הזו, קדמו שבעת ימי המילואים להשראת השכינה במשכן המתוארת בסיום ספר שמות, ואילו היום השמיני, שבו נראה כבוד ה' אל כל העם באמצעות האש שאכלה את העולה ואת החלבים שעל המזבח, הוא אותו יום עצמו שבו שרתה שכינה במשכן כמתואר בסוף ספר שמות. נמצא ששבעת ימי המילואים החלו בכ"ג באדר, והיום השמיני חל בראש חודש ניסן.
השאלה היסודית ביותר שאותה צריכה דעה זו לפתור היא זו: הרי הציווי על הקמת המשכן נוקב בתאריך (מ', ב) – "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" – ואילו בשבעת ימי המילואים, שלפי הדעה הזאת קדמו ליום זה, מתואר המשכן כעומד על עמדו, ומשה מכהן בו ומקריב קרבנות שונים על המזבח! על כך עונה דעה זו כי המשכן אמנם הוקם כבר בכ"ג באדר, אלא שפורק מדי יום ביומו בכל שבעת ימי המילואים, ורק ביום השמיני הוקם שלא לשם פירוק מידי באותו היום, ועל הקמה זו בא הציווי בשמות מ', ב. דא עקא, שלפירוק המשכן הזה מדי יום ביומו אין כל רמז בכתוב המפרט את המעשים שנעשו באותם שבעת ימי המילואים – לא בציווי בשמות כ"ט ולא בתיאור עשייתו בויקרא ח'.[18]
ולא זו בלבד שאין רמז להקמת המשכן ולפירוקו בשבעת ימי המילואים, אלא שפסוקים מפורשים בויקרא ח' נראים כמתנגדים לאפשרות זו. כך אומר משה לאהרן ולבניו ביום הראשון למילואים:
ויקרא ח', לג וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם…
לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים.
כיצד ניתן למלא צו זה כאשר אוהל מועד מפורק – ואפילו פורק אך לזמן קצר בכל יום? והרי ישיבה "יומם ולילה" במשך שבעת ימים, משמעה ישיבה ברציפות שאין בה הפסק. שאלות אלו נידונו הן בדברי חז"ל והן בדברי המפרשים הראשונים, אלא שלא ניתנו להן תשובות מספיקות על פי הפשט.[19]
מהו הדבר שהביא לדעה כה רחוקה מפשוטו של מקרא? נראה כי גרם לכך רצונם של בעלי דעה זו להתאים את האירוע המתואר בויקרא ט' – התגלות כבוד ה' לעיני כל העם – עם התאריך החשוב הנקוב בפירוש בכתוב בשמות: ראש חודש ניסן. לפי הפשט יוצא שהאירוע הזה חל בתאריך חסר משמעות (ח' בניסן), שאף לא נזכר כלל בכתוב. כך שנינו בברייתא המובאת במסכת שבת פז ע"ב:
תנא: אותו יום [=ראש חודש ניסן] נטל עשר עטרות: (א) ראשון למעשה בראשית (ב) ראשון לנשיאים (ג) ראשון לכהונה (ד) ראשון לעבודה (ה) ראשון לירידת האש (ו) ראשון לאכילת קודשים (ז) ראשון לשכון שכינה[20] (ח) ראשון לברך את ישראל (ט) ראשון לאיסור הבמות (י) ראשון לחודשים.
אולם על פי הפשט יינטלו מראש חודש ניסן רובן של עשר העטרות הללו.[21]
לו הייתה זו הדעה היחידה במדרשי חז"ל ובפרשנות הראשונים, היה הדבר מעורר תמיהה. אולם בספרי לפרשת בהעלותך סח[22] מובאת דעתו של רבי עקיבא, העומדת מול כל שאר המקורות הדנים בשאלה זו.
'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' (במדבר ט', ו) – מי היו?
נושאי ארונו של יוסף היו – דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו – שנטמאו לנדב ואביהוא… שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח.
דעת רבי עקיבא היא אפוא שמישאל ואלצפן, שנטמאו לנדב ואביהוא ביום השמיני למילואים (ויקרא י', א-ה), נטמאו בח' בניסן, ועל כן "לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" – בי"ד בניסן, שהוא היום השביעי לטהרתם.[23]
מבין מפרשי הפשט הראשונים הלך בדרך זו ראב"ע בביאורו הארוך למ', ב, שעשה זאת מתוך הסתמכות מפורשת על הברייתא שבספרי (אך בלא להזכיר את שמו של רבי עקיבא):
ביום החדש הראשון – מחלוקת הוא. ויש אומרים כי יום השמיני למילואים היה ראש חודש ניסן… והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למילואים הוא שמיני לחודש. ויש כדמות ראיה על זה. האחת, למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו. ואנה יהיה 'פתח אהל מועד' אחר שיהיה נסתר, כי כתוב (ויקרא ח', לה) 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה'… והנה על דרך הפשט 'ביום החדש הראשון' הייתה תחילת הקמת המשכן… וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו… ונקהלה העדה פתח אוהל מועד ורחצו אהרן ובניו במים… ככה עשה שבעת ימי המילואים.
נשוב אפוא אל דרך הפשט בעקבות רבי עקיבא וראב"ע: בראש חודש ניסן הוקם המשכן ושרתה בו שכינה, ומעתה הוא מוכן להיוועדות ה' עם משה. וביום זה החלו שבעת ימי המילואים, לאחר צו ה' למשה להתחיל בהם ולקדש את אהרן ואת בניו (ויקרא ח', ב). האם צו זה למשה היה הציווי הא-לוהי הראשון שניתן לו באוהל מועד? נראה שלא כך הדבר.
נראה כי הדיבור הראשון אל משה מאוהל מועד הוא הדיבור הפותח את ספר ויקרא בפרקים א'-ה' – הציווי על דיני קרבנות היחיד. דינים אלו מופנים אל בני ישראל ומגדירים את זיקתם אל המשכן מבחינת הבאת קרבנותיהם אליו. ראיה לכך שזהו הדיבור הראשון אל משה מאוהל מועד עולה מן הפסוק הפותח את ספר ויקרא:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר..
פתיחה מעין זו לא מצאנו עוד בספר ויקרא. רמב"ן מבאר אותה על רקע הפסוקים המסיימים את ספר שמות (מ', לד-לה) "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן…". וכך הוא מבאר את הפסוק שבראש ספר ויקרא:
בעבור שלא היה משה יכול לבוא אל אוהל מועד להיותו ניגש אל המקום אשר שם הא-לוהים, רק בקריאה שיקרא אותו… כאשר בהר סיני שאמר (שמות כ"ד, טז) 'ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן'.
נמצא כי ראשו של ספר ויקרא נעוץ בסיומו של ספר שמות, ובין שני הספרים קיימת רציפות של זמן ועניין. מסתבר שיש כוונה מיוחדת בכך שהציווי הראשון שנאמר למשה מאוהל מועד הוא דווקא פירוט דיני הקרבנות המיועדים לבני ישראל. כוונה זו תתברר לנו מתוך ההשוואה הידועה הנרמזת בדברי רמב"ן הללו, והמבוארת יותר בדבריו בראש פרשת תרומה ובפרשתנו (מ', לד).[24]
שמות כ"ד, טו-יח | שמות מ', לד-לה – ויקרא א', א |
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר… | וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד |
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי | וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. |
וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים | וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן . |
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. | וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד …. |
לשם מה נועדה עלייתו של משה להר סיני בעקבות קריאת ה' אליו? לשם הציווי הבא מיד בהמשך, בפרקים כ"ה-כ"ט, שראשיתו:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה …וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם..
לשם מה נועד בואו של משה אל אוהל מועד המלא כבוד ה' בעקבות קריאת ה' אליו? לשם הציווי הבא מיד בהמשך, בפרקים א'-ה' בספר ויקרא:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'…
קיימת אפוא הקבלה בין ציווי עשיית המשכן לבין ציווי פרטי קרבנותיהם של ישראל: ציווי עשיית המשכן כדי שישמש לשכינת ה' בישראל באמצעות התגלותו למשה ניתן בספר שמות, בהר סיני, מתוך ההתגלות של ה' למשה בהר סיני וכהמשך לאותה התגלות; ציווי הפיכת המשכן למוקד לקרבנותיהם של ישראל ניתן בספר ויקרא, באוהל מועד, מתוך התגלות ה' הראשונה למשה באוהל מועד וכהמשך להקמת המשכן ולהשראת השכינה בו המתוארות בסוף ספר שמות.
בהבחנה שעשינו בין 'משכן ההתגלות', שבו נועד ה' עם משה ושעליו מצווה ספר שמות, לבין 'משכן העבודה', שבו עובדים הכוהנים את ה' בהבאת קרבנותיהם של ישראל ושעליו מצווה ספר ויקרא, התעלמנו עד עתה מפרכה רצינית: אין זה נכון שספר שמות מצווה על משכן ללא כוהנים. אמנם בפרשת תרומה – בציווי על עשיית המשכן וכליו – לא נזכרו הכוהנים כלל, אולם בפרשת תצוה, שהיא המשכו של אותו הציווי, הכוהנים הם העיקר. שני חלקים גדולים בפרשה זו: ציווי עשיית בגדי כהונה (פרק כ"ח), הפותח בפסוק:
כ"ח, א וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי…
והציווי על שבעת ימי המילואים (פרק כ"ט), הפותח בפסוק:
כ"ט, א וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי …
לא רק שתי החטיבות הגדולות הללו של פרשת תצוה עוסקות בכוהנים, בקידושם ובתפקידם במשכן, אלא אף פתיחתה של הפרשה וחתימתה, העוסקות שתיהן בעבודה בשניים מכלי המשכן – במנורה ובמזבח הקטורת – מייעדות עבודות אלו לכוהנים. בפתיחת הפרשה נאמר (כ"ז, כא) "בְּאֹהֶל מוֹעֵד … יַעֲרֹךְ אֹתוֹ [את נר התמיד] אַהֲרֹן וּבָנָיו"; ובחתימתה נאמר (ל', ז-ח) "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה.. ווּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה…".
אף בסיום ספר שמות בא הציווי על קידוש הכוהנים:
מ', יב-טו וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וְכִהֵן לִי.
וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב … וְכִהֲנוּ לִי.
אמנם נכון הדבר שקיומם של רוב הציוויים הללו הנוגעים לכוהנים אינו מתואר בספר שמות אלא בספר ויקרא, והוא מאוחר לאירועים שבהם מסתיים ספר שמות. הציווי היחיד הנוגע לכוהנים שקיומו מתואר בספר שמות הוא עשיית בגדי הכהונה, שלה מוקדש חלק ניכר מפרשת פקודי (ל"ט, א-לא). אולם די במה שהראינו ללמד שספר שמות עוסק בהרחבה בנוכחות הכוהנים במשכן ובתפקידם בו (לפחות מבחינת הציווי). ואם כך, יש בזאת לכאורה כדי להפריך את הבחנתנו בין 'משכן ההתגלות' שבו עוסק ספר שמות לבין משכן עבודתם של הכוהנים שבו עוסק ספר ויקרא.
עלינו לתת את הדעת על תפקידם של הכוהנים במשכן המתואר בספר שמות. הרי אין הם מצווים בספרנו על הקרבת קרבנותיהם של ישראל, ובכן מהו תפקידם?
דבר זה מלמדת פרשת תצוה הן בפתיחתה והן בחתימתה: תפקידם של הכוהנים הוא לעשות את עבודות התמיד בארבעת הכלים שבמשכן. אמנם המשכן שהקים משה (כמצוותו בפרשת תרומה, הכולל את ארבעת התמידים שעשאם משה כחלק מהשלמת הכלים שבמשכן), ראוי הוא להיוועדות ה' עם משה כמות שהוא, אף כשאין בו עדיין כוהנים ובטרם נתקדשו המשכן וכליו לעבודתם הקבועה.[25] אולם היוועדות זו אינה מעשה חד-פעמי, אלא היא עתידה לחזור פעמים רבות ובמשך זמן רב. ההיוועדות הזאת, שהיא אפשרית כל הזמן, צריכה להיות מלווה באוהל שכליו מוכנים תמיד לקבל את פניו של ה' הנועד עם משה. ואת התפקיד הזה, לשמור על התמדתם של ארבעת התמידים במשכן, הטיל ה' על אהרן ועל בניו.
זהו גם עניינה של הפרשה הקצרה המקדימה את פרשת תצוה:
כ"ז, כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ
כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד..
כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת
יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר
לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[26]
לראשונה שומעים אנו אפוא בראש פרשת תצוה כי יש לאהרן ולבניו במשכן תפקיד מיוחד לבצע עבודות מסוימות. כבר עתה מסתבר שלא רק נר התמיד הוא באחריותם, אלא אף לחם התמיד שעל השולחן (כ"ה, ל). אלא שהעבודה בהעלאת נר התמיד בכל ערב וערב תדירה יותר מהחלפת לחם התמיד (הנעשית רק אחת לשבוע, כמצווה בויקרא כ"ד, ח), ועל כן נבחרה דווקא היא להציג את תפקיד הכוהנים במשכן.
לכשנגיע לחתימת הציווי על עשיית המשכן בסוף פרק כ"ט, ונלמד על הצורך בהעלאת עולת התמיד על מזבח הנחושת, נוכל להסיק שאף תפקיד זה מוטל על אהרן ועל בניו.[27] ואילו בנספח הראשון לציווי עשיית המשכן – בציווי על עשיית מזבח הקטורת ועל עבודתו – מפורש הדבר שאף עבודת התמיד הזו מוטלת על אהרן, והיא קשורה להטבת הנרות על ידו בבוקר ולהעלאתם על ידו בין הערביים.
מסגרת זו של פרשת תצוה – נר התמיד בראשה וקטורת התמיד בחתימתה – יוצרת הגדרה ברורה של תפקיד הכוהנים במשכן. הם האחראים לארבע עבודות התמיד שבמשכן, ומן השתיים המפורשות יש ללמוד גם על השתיים שבהן לא נתפרש הדבר.
מעתה, לאחר שבראש פרשת תצוה נרמז, באמצעות פרשת נר התמיד, כי זהו תפקידם של הכוהנים, ממשיך הציווי על משה לבאר כיצד יפעלו הכוהנים במשכן ומהו הדבר שיהפוך אותם לכוהנים: יש לעשות לאהרן ולבניו בגדי קודש "לקדשו לכהנו לי" (כ"ח, א-ה). לקראת סיום פרק כ"ח, לאחר פירוט בגדי הקודש שיש לעשותם, נאמר:
כ"ח, מא וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ
וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.
כיתר חלקי המשכן, נעשו אף בגדי הקודש הללו על ידי בצלאל ואנשיו (ל"ט, א-לא), ואף הם הובאו אל משה כחלק מן המשכן העשוי (ל"ט, מא).
בציווי ה' למשה על הקמת המשכן שבראש פרק מ' חוזר ה' על הציווי שבפרשת תצוה על הקרבת אהרן ובניו, על הלבשתם בבגדי הקודש ועל משיחתם, כדי שבכך יתקדשו לכהן לה'.[28]
נמצא שתפקידם של הכוהנים בספר שמות קשור קשר אמיץ לתפקידו של המשכן בספר זה כמשכן ההתגלות: בקיום עבודות התמיד המוטלות עליהם מתאפשרת ההיוועדות בין ה' למשה באוהל מועד בכל עת.
אלא שאם כך, חוזרת השאלה ששאלנו בראש העיון: מדוע אין ספר שמות משלים את תיאור קיום צו ה' על ידי משה גם במה שנוגע לקידוש הכוהנים? התשובה שניתנה עד עתה, כי קידוש הכוהנים קשור בתפקידם בהקרבת קרבנותיהם של ישראל וכי תפקיד זה של המשכן נידון בספר ויקרא דווקא, אינה מתאימה למה שנתברר בסעיף זה ביחס לתפקידם של הכוהנים בספר שמות.
לכשנתבונן בעין פקוחה בציווי על עשיית בגדי הכהונה שבפרק כ"ח, לא נוכל שלא למצוא בו רמזים לכך שתפקידם של הכוהנים חורג ממה שנאמר עד עתה והוא רחב בהרבה משמירת התמידים במשכן ההתגלות.
כבר בציווי על עשיית האפוד אנו נרמזים על כך:
כ"ח, ט וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יב וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן.
ושוב בציווי על עשיית חושן המשפט ועל האורים והתומים:
כא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם…
כט וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ
בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד.
ל וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.
תפקידם של הכוהנים כפי שהוגדר עד עתה, אין בו כדי לבאר את ההדגשה המשולשת הזו כי אהרן הוא מייצגם של בני ישראל לפני ה' במשכן וכתפיו ולבו מוקדשים לנשיאת שמותם לפני ה' לזיכרון.
במעשה הציץ ניתן הפתרון לרמזים אלו:
לו וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'.
לח וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.
הציץ מלמד על כך שתפקידו של אהרן קשור לא רק בעבודות התמידים שבמשכן ההתגלות, אלא גם בקודשיהם של בני ישראל ובמתנותיהם המובאים למשכן והנעשים על ידו (או על ידי בניו), שהציץ שעל מצחו הוא המרצה אותם. כאן, לראשונה, נרמז תפקידם של הכוהנים ותפקידו של המשכן בהקשר לעבודת הקרבנות שעתידים בני ישראל להביא – הוא ההקשר שבו עוסק ספר ויקרא.
כאן מתגלה אפוא למפרע הטעם לנשיאת אהרן את שמותם של בני ישראל על כתפיו ועל לבו לזיכרון לפני ה': אהרן הוא שלוחם של ישראל בעבודתם את ה' באמצעות הבאת קרבנותיהם אל המשכן.[29]
בגדי הכהונה נועדו אפוא לא רק למשרתי משכן ההתגלות "לכבוד ולתפארת" להם, אלא גם לשלוחי ישראל במשכן העבודה, כבגדי שירות וייצוג של שולחיהם לשם ריצוי עבודתם במשכן.
הכוהנים ובגדיהם מהווים אפוא חוליה מקשרת בין שני תפקידיו של המשכן: הם האחראים על עבודות התמיד שבו, כדי שיוכל לשמש כמשכן ההיוועדות, והם העושים בו את עבודת הקרבנות בשמם של בני ישראל כולם.[30]
בארבעה מקומות בספר שמות בא ציווי על הקדשת הכוהנים לעבודתם, ואלו הם:
כ"ח, א-ב ופסוק מא שם – במסגרתו של פרק כ"ח, המצווה על עשיית בגדי הכהונה.
כ"ט, א-לז – הציווי על שבעת ימי המילואים.
ל', ל – בתוך הציווי על עשיית שמן המשחה ועל השימוש שיש לעשות בו.
מ', יב-טו – במסגרת הציווי על משה להקים את המשכן.
מבין ארבעת המקומות הללו בולט הציווי בפרק כ"ט בייחודו, ולא רק בגלל אריכותו הרבה אלא גם מפני שיש בו תוספות שאינן בכל שאר המקומות, כפי שנבאר. הציוויים האחרים בספרנו חוזרים זה על זה, ואם נתבונן במפורט שבהם, זה שבפרק מ', יתברר כי אלו הן הפעולות שיש לעשותן כדי לקדש את הכוהנים: (א) להקריב את אהרן ואת בניו אל פתח אוהל מועד; (ב) לרחוץ אותם במים; (ג) להלבישם בבגדי הקודש; (ד) למשוח אותם בשמן המשחה.[31] התוצאה של כל המעשים הללו תהיה "וקדשת אתו וכהן לי".
שתי תוספות עקרוניות מאוד מצויות בפרק כ"ט:
לכאורה פרק כ"ט מצווה על תהליך שונה לגמרי של קידוש הכוהנים. ולא היא: כל ההוראות הכלולות בציוויים האחרים שבספר שמות כלולות גם בפרק כ"ט, בפסוקים א-ט.[32]
מהו פשר ההבדלים הללו שבין ההוראות השונות לקידוש הכוהנים בספרנו? לאור התפקיד הכפול של הכוהנים במשכן התשובה נראית ברורה. ההוראות המיוחדות לספר שמות (להוציא את פרק כ"ט) נועדו לקדש את הכוהנים לתפקידם במשכן ההתגלות שעליו מצווה ספר שמות. תפקיד זה אינו כולל את עבודת הקרבנות של בני ישראל. לשם קידושם לתפקיד זה – של משרתי המשכן, הדואגים לאחזקתו ולהתמדת כלי הקודש שבו בתפקידם – די בקידושם בפעם אחת, וגם אין צורך בהבאת קרבנות מיוחדים לשם מילוי ידיהם, שהרי תפקידם זה אינו כרוך בעבודת הקרבנות.
פרק כ"ט, לעומת זאת, מצווה על קידוש הכוהנים לתפקידם כשלוחי ישראל בעבודת הקרבנות. זהו תפקיד שונה במהותו המחייב הליך שונה של קידושם – העברת תפקיד הכהונה ממשה אל אהרן ובניו במשך תקופת זמן של שבעה ימים (על משמעותו של הליך זה עמדנו בסעיף ד לעיל בסופו).
פרק כ"ט שייך בעצם לתפקידו של המשכן כמשכן העבודה ולתפקידם של הכוהנים בו, שבהם עוסק ספר ויקרא, ושם אכן בא התיאור המפורט של קיום ההוראות שבפרק כ"ט (ויקרא ח'). מדוע מופיע אפוא פרק זה בספרנו?
"יש בכלל מאתיים מנה" – הציווי המפורט על קידוש הכוהנים בפרק כ"ט כולל בתוכו ממילא את הציוויים האחרים על קידושם שבספר שמות, כפי שראינו לעיל. כשם שהציווי על עשיית בגדי הכהונה כולל בתוכו אף אותם בגדים או חלקי בגדים (אבני האפוד ואבני החושן וציץ הזהב) שנתייחדו לתפקידם של הכוהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל, כך בא אף הציווי על קידוש הכוהנים בספר שמות בצורתו השלמה, הכוללת את הכשרת הכוהנים לכל תפקידיהם במשכן.
נמצא אפוא שאת הוראות הקידוש של הכוהנים המיוחדות לספר שמות (בפרק כ"ח ובפרק מ') אין צורך לקיים בפני עצמן, משום שקיומן נכלל ממילא בקיום ההוראות של פרק כ"ט – בויקרא ח'.
זו הסיבה לכך שמשה עיכב את קיום שניים משלושת החלקים בצו ה' אליו בפרק מ'. הציוויים על משיחת המשכן וכליו ועל קידוש הכוהנים בפרק מ' מתייחסים למשכן ההתגלות של ספר שמות, אך הם עתידים להיכלל גם במעשים שיחלו באותו יום במסגרת שבעת ימי המילואים – לקראת חנוכת משכן העבודה ביום השמיני. ומכיוון שאין לעשות פעולות אלו בפני עצמן ואף אין לעשותן פעמיים (באותו היום) – המתין משה לצו ה' הנוסף שיורה לו להתחיל בפעולות של שמות כ"ט – בפעולות שבעת ימי המילואים.
ומניין ידע משה להמתין לצו זה? נראה שידע על כך מהכללת פרק כ"ט בציווי עשיית המשכן. פרק כ"ט 'מרוקן' לתוכו את ההוראות על קידוש הכוהנים בפרק כ"ח שלפניו, ובכך הוא מלמד שאת הוראות פרק כ"ח (על הלבשת הכוהנים בבגדי הקודש ומשיחתם בשמן המשחה) אין לקיים עד שיגיע זמן קיומן של הוראות פרק כ"ט – עד שיחלו המעשים של שבעת ימי המילואים לקראת הפיכתו של משכן ההתגלות גם למשכן עבודתם של ישראל.
הערות:
[1] נראה שכוונת הציווי היא לתת את מזבח הזהב במקומו ולתת עליו קטורת. כך אכן עשה משה, כמתואר בפסוקים כו-כז בהמשך. וראה רמב"ן לפסוק כז: "אולי בכלל ונתת את מזבח הזהב לקטרת – שתקטירנו עליו מיד".
[2] בציווי לתת את 'מזבח העולה' במקומו כלול ממילא הציווי להעלות עליו עולה, ודבר זה מתחייב מהכינוי של המזבח כאן 'מזבח העולה' (ולא 'מזבח הנחושת', בהקבלה ל'מזבח הזהב' הנזכר בפסוק ה). וכך אכן עשה משה, כמתואר בפסוק כט.
[3] פירוט הציווי על משיחת מזבח העולה והכיור (בניגוד לשאר כלי המשכן, שלא נתפרטו) נובע מכך שהללו אינם עומדים באוהל, ועל כן אינם כלולים בציווי שבפסוק ט.
[4] 'מילוי יד' פירושו מינוי ומתן סמכות. לדעת רש"י (כ"ח, מא ד"ה ומלאת את ידם) זהו ניב המבוסס על המנהג לתת ביד המתמנה לתפקיד חדש חפץ המבטא את כניסתו לתפקידו זה. וראה רמב"ן שם.
[5] מלבד ההזאה בשמן המשחה על המזבח שבע פעמים, שעליה כתב רש"י לויקרא ח', יא: "לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו". וראה רמב"ן שם.
[6] מובן שגם שני הכלים שלא נזכרו בפרשת תרומה אלא בנספחים לציווי עשיית המשכן – מזבח הקטורת והכיור – כלולים מטבע הדברים בתיאור הקמת המשכן על ידי משה בפרשתנו.
[7] בעיוננו לפרשת תצוה הראינו שאף שפרשת עולת התמיד נכתבה בסוף פרק כ"ט, ביחד עם חתימת הציווי על הקמת המשכן, היא שייכת לפרשת ציווי עשיית המזבח.
[8] המילים "כאשר צוה ה' את משה", החוזרות בתיאור מעשיו של משה פעם אחר פעם, מתייחסות אפוא לשני ציוויים של ה' למשה: זה שבפרשת תרומה (בתוספת לשני הנספחים השייכים לפרשת תרומה) – על עשיית המשכן וכליו, וזה שבפרשתנו – על הקמת המשכן.
[9] א. כך יצטרך רמב"ן לפרש אף את הציוויים בפרשת תרומה: "ועשית שלחן…" וכן שאר העשיות שם – כמשמען, אך "ונתת על השלחן לחם פנים" – רק לאחר משיחתו, בשלב מאוחר יותר. וכך אף ביחס למנורה.
ב. רמב"ן רומז לראיה לפירושו, שהעבודה הכתובה בכל כלי אינה ציווי כמשמעו אלא סימון תכליתו של הכלי, מפסוק ה "ונתת את מזבח הזהב לקטרת".
ג. ראיה נוספת הוא מביא מן התיאור של העלאת העולה על ידי משה (כט) "וכן 'ויעל עליו את העלה ואת המנחה' – בזמנה, כי עדיין לא הקים את החצר סביב למשכן, ואין מקריבים בלא קלעים, כי יהיו שחוטי חוץ. אלא כולם בזמנם".
[10] ראה עיוננו לפרשת פקודי (תש"ס) סעיף ד.
[11] א. לפי זה נופלת הראיה שהביא רמב"ן (ראה הערה 9ג) לשיטתו, בדבר הפרדת הפעולות השונות של משה זו מזו, מתיאור העלאת העולה על המזבח. טענתו היא שמשה העלה את העולה רק לאחר גמר הקמת המשכן – כולל החצר (שתיאור הקמתה בא לאחר תיאור העלאת העולה) – שכן "אין מקריבים בלא קלעים, כי יהיו שחוטי חוץ". אלא שכלל זה נכון רק ביחס לעבודת הקרבנות הרגילה, ואינו תופס ביחס להקרבת העולה על המזבח בשעת הצבתו על ידי משה במקומו, הקרבה שנועדה להשלים את עשיית המזבח גופו. השלמה זו אינה תלויה בהקמה מוקדמת של קלעי החצר, שכן אין עניין לדין 'שחוטי חוץ' בשעה שהמשכן עדיין אינו גמור ואיסור שחוטי חוץ לא חל עדיין.
ב. הדברים שכתבנו למעלה אינם תואמים את דברי ראב"ע. לדעתו משה עשה כל עבודה מעבודות אלו בזמנה הראוי (מלבד עריכת השולחן, שלגביה ראב"ע מתלבט).
[12] בפרשת המנורה אמנם נאמר (כ"ה, לז) "והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה", ורשב"ם וחזקוני פירשו שהנושא של הפעלים הוא הכוהן. אולם הם פירשו כך על פי ידיעתם את האמור במקומות אחרים, שזהו תפקידו הקבוע של הכוהן להאיר את הנרות במנורה. הנושא בפסוק זה הוא סתמי, וניתן להבין שכוונתו ללמד שלא משה הוא זה שיהיה חייב להעלות בקביעות את הנרות במנורה, אלא יוכל להיעזר באחרים כפי הצורך. במילים אלו אין אפוא כדי לסתור את הרושם המתקבל מפרשת תרומה.
[13] ראה דברינו בעיון לפרשת תרומה (תש"ס) סעיף א.
[14] לשון הרמב"ם בראש הלכות בית הבחירה שלו, בהגדרת מצוות העשה הראשונה "לבנות מקדש". מקור המצווה שהוא מציין הוא בפסוק "ועשו לי מקדש" שבראש פרשות המשכן.
[15] הימצאות עמוד הענן ועמוד האש אינה בגדר חידוש; הללו הרי ליוו את ישראל מיום צאתם ממצרים (שמות י"ג, כא-כב). החידוש היה שמקומם נקבע עתה על המשכן.
[16] ספרי לבמדבר נשא מ"ד (עמ' 49 במהדורת הורוויץ); ספרא לפרשות צו ושמיני בכמה מקומות; סדר עולם רבה פרק ז; ברייתא שבת פז ע"ב ובמקומות נוספים.
[17] רש"י בפירושו לפרקים ח'-י' בספר ויקרא בכמה מקומות; רמב"ן לשמות מ', ב; ופרשנים רבים נוספים.
[18] והרי בשני המקומות הללו נידונים המעשים הנעשים בשבעת ימי המילואים בפירוט רב ביותר.
רמב"ן בפירושו למ', ב ניסה למצוא רמז בכתוב לפירוק זה של המשכן: "וכדמות ראיה להם [לפירוש רבותינו] מה שכתוב (במדבר ז', א) 'ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן', ואם לא הוריד אותו, מה טעם 'ביום כלות'? כי ביום אחד החל וכילה, והראוי שיאמר 'ויהי ביום הקים משה את המשכן' " (דרשה זו של הפסוק בספר במדבר כבר נרמזה בספרי שצוין בהערה 16). אולם ראייתו אינה מובנת: הלשון שבספר במדבר מכוונת לכתוב בשמות מ', לג עם סיום הקמת משה את המשכן: "ויכל משה את המלאכה" – והמלאכה היא הקמת המשכן, ועל כך עונה הפסוק בספר במדבר – "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן".
[19] קושי נוסף שיש לציין לדעה זו מתבלט בשיטת רמב"ן שהבאנו בראש עיוננו: מדוע אין מתוארת בפרשתנו משיחת הכלים וקידוש הכוהנים על ידי משה? בסעיף א לעיל הבאנו את תשובת רמב"ן, כי הקמת המשכן המתוארת בפרשתנו הייתה ביום הראשון לשבעת ימי המילואים, ומשה המתין לצו נוסף של ה', שמכוחו יתחילו להיעשות המעשים הקשורים בשבעת ימי המילואים (ובהם משיחת המשכן וקידוש הכוהנים) – צו שאכן ניתן בהמשכו של אותו יום (ויקרא ח', א-ג).
תשובה זו מסתברת מאוד על פי ההנחה ששבעת ימי המילואים החלו ביום הקמת המשכן – בראש חודש ניסן. אולם אין זו דעת רמב"ן. הוא מתאמץ לפרש את פרשתנו על פי הדעה המקובלת במדרשי חז"ל, שראש חודש ניסן היה היום השמיני למילואים. כיצד אפוא פירש שמעשי משה בהקמת המשכן נעשו ביום הראשון למילואים? והלוא צו הקמת המשכן מתייחס לא' בניסן, וכך גם קוים:
מ', טז ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן.
יז ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו…
כך הוא מבאר זאת:
על דעת רבותינו, הזכיר הכתוב שהוקם המשכן לעמוד כן באחד לחודש הראשון כאשר ציווה. ואמרו (בפסוק יז) 'ויקם משה את המשכן' – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא כ"ג באדר.
אולם גלוי לעין שפסוק טז "באחד לחדש הוקם המשכן" אינו אלא כלל, שהפסוקים הבאים אחריו ("ויקם משה את המשכן…") הם פרטו, וההפרדה שמפריד ביניהם רמב"ן קשה אפוא ביותר.
ועוד: לדעת רמב"ן, המילים המסיימות את תיאור מעשיו של משה (בפסוק לג) "ויכל משה את המלאכה" מתייחסות לכ"ג באדר; אולם את המילים הבאות מיד אחריהן (בפסוק לד) "ויכס הענן את אהל מועד" הוא מפרש ביחס לראש חודש ניסן: "לא היה זה רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד" (לשונו בפירושו לפסוקים לד-לה). זהו אפוא דוחק נוסף על הקודם.
[20] אפשר שכוונת מילים אלו היא להשראת השכינה במשכן המתוארת בסוף ספר שמות (לא כך נראה מפירוש רש"י כאן). אם כך הדבר, מתורצת קושיית התוספות שם ד"ה עשר עטרות מדוע "לא חשיב 'ראשון להקמת המשכן' ", שהרי הקמת המשכן והשראת השכינה בו היו באותו היום.
[21] סעיפים ב, ג, ד, ה, ו, ח, ט.
[22] עמ' 63 במהדורת הורוויץ. ברייתא זו מובאת בשינויים במסכת סוכה כה ע"א וע"ב.
[23] רבי יצחק חולק על רבי עקיבא ואומר: "אם מישאל ואלצפן – היו יכולים ליטהר", מפני שהוא סובר, כנראה, כדעה הרווחת, שהיום השמיני למילואים חל בא' בניסן, ולכן יכלו להספיק להיטהר. לדברי רבי יצחק "למת מצוה נטמאו". על כל פנים, המשך הדברים בברייתא "שנאמר (במדבר ט', ו) 'ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא' – לא היו יכולים לעשות בו ביום, אבל היו יכולים לעשות ביום שלאחריו, נמצינו למדים שחל שביעי שלהם להיות ערב פסח", מתאים דווקא לרבי עקיבא, שכן רק לדעתו חל היום השביעי לטומאתם של מישאל ואלצפן בערב פסח. ועיין בתוספות למסכת סוכה כה ע"ב ד"ה שחל שביעי, שגרסו בפסחים צ ע"ב "רב סבר לה כרבי עקיבא דאמר מישאל ואלצפן היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח". אמנם התוספות מתקנים זאת ל"סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח", כפי שנמצא בספרים שלנו (ובהתאמה לנוסח הברייתא, שבה נראים דברי רבי יצחק דווקא כקשורים ללימוד מן הפסוק 'ביום ההוא') אך עיין בדקדוקי סופרים לפסחים שם, שהגרסה הראשונה שהביאו התוספות היא גרסת כתבי היד.
[24] מטרתו של רמב"ן בהשוואה זו, וכן של פרשנים נוספים עד לימינו, היא להצביע על הקשר בין מעמד הר סיני לבין המשכן שנועד להידמות לו כהתגלות נמשכת של ה' לשם השלמת נתינת התורה. אנו עורכים הקבלה זו לשם מטרה אחרת: כדי להקביל ולהבחין בין תוכן ההתגלות הראשונה (בהר סיני) לבין תוכנה של ההתגלות השנייה (באוהל מועד), וכדלהלן.
[25] ואכן, נראה שההיוועדות הראשונה של ה' עם משה (בציווי שבויקרא א'-ה') נעשתה בשלב הזה – לפני קידוש המשכן וכליו ולפני קידוש הכוהנים, ראה דברינו בסעיף הקודם.
[26] פרשה קצרה זו מעוררת שאלות אחדות. ראשית, לאן יש לשייכה: האם לסיום הציווי על עשיית המשכן וכליו שבפרשת תרומה (שהרי היא עוסקת באחד מכלי המשכן; וכך סבר המחלק לפרקים, שכלל פסוקים אלו בסיום פרק כ"ז), או שמא לפתיחת הפרשה, העוסקת בכוהנים ובבגדיהם (כחלוקת הסדרים הארצישראלית וכחלוקת הפרשות הבבלית)?
שנית – מה מחדשת פרשה זו? הרי על תרומת שמן למאור נצטווה משה כבר בראש פרשת תרומה (כ"ה, ב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… [ו] שמן למאור…"); על מקומה של המנורה באוהל נצטווה משה כבר בפרשת עשיית הפרוכת (כ"ו, לה "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנרה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה"); וכבר בפרשת עשיית המנורה נצטווה על הדלקת נרותיה (כ"ו, לח "והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה").
חידושה של פרשה קצרה זו הוא בכך שהדלקת המנורה אינה מעשה חד-פעמי הקשור בעצם עשייתה ובהקמת המשכן (כפי שניתן היה להבין מפרשת תרומה), אלא יש להעלות בה 'נר תמיד'. על כן אין די בתרומה החד-פעמית לשם עשיית המשכן, שעליה נצטווה משה בראש פרשת תרומה; דרושה לקיחה מתמדת של שמן זית מאת בני ישראל לצורך עבודה זו.
מסיבה זו גם אין להסתפק בכך שמשה יעלה את הנרות במנורה בעת הקמת המשכן; יש צורך באחריות מתמדת להעלות את נר התמיד בכל ערב וערב, ואחריות זו מוטלת על אהרן ועל בניו. בכך מרחיבה פרשה זו ומבארת את מה שנרמז כבר בפרשת המנורה, כי המעלה את נרותיה אינו חייב להיות משה: "והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה". עתה, בראש פרשת תצוה, ברור שהמעלה והמאיר בתמידות הוא אהרן או אחד מבניו. כך הופך נר התמיד שנועד ללוות את היוועדותו של ה' עם משה לעבודה הנעשית במשכן "חקת עולם לדרתם".
[27] דבר זה אינו כתוב בפרשת עולת התמיד, השייכת לפרשת מזבח הנחושת שבפרשת תרומה (כפי שהוכחנו בעיון לפרשת תצוה), שכן בפרשת תרומה עדיין לא נזכר קיומם של כוהנים במשכן כל עיקר.
[28] השווה: כ"ח, א למ', יב; כ"ח, מא למ', יג-טו. רק פרט אחד נוסף בפרק מ' – ההוראה לרחוץ את אהרן ובניו במים לפני הלבשתם בבגדי הקודש.
[29] הקשר בין הציץ לבין האפוד והחושן מתבאר בדברי רשב"ם בפירושו לפסוק לו: "על האפוד ועל החושן היו שמות בני ישראל, לזיכרון שכיפר הקב"ה על עוון הקודשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה מן הציץ – באבני האפוד והחושן. [ועל הציץ נכתב] 'קדש לה' ' – כלומר הקב"ה מרצה עוון הקודשים".
[30] תפקידם הכפול הזה של הכוהנים יוצר לכאורה הפרדה בין העבודות השונות המוטלות עליהם. ולא היא: אף עבודות התמיד, הקשורות בספרנו לתפקידו של המשכן כאוהל ההיוועדות של ה' עם משה, הן באמת קרבנות ציבור שמצוותם לדורות, כחלק מעבודת הכוהנים השגרתית כשלוחיהם של ישראל.
שניות זו ביחס לאחת מעבודות התמיד הודגמה על ידנו בעיון לפרשת תצוה. פרשת עולת התמיד מופיעה בציווי על עשיית המשכן, והיא חוזרת כמעט מילה במילה בפרשת המוספין שבספר במדבר. בסעיף ג של אותו עיון ביארנו כי בספר שמות באה פרשת עולת התמיד כחלק ממצוות עשיית המזבח, ועתה עלינו להוסיף כי היא מופיעה בו גם כחלק מעבודות 'התחזוקה' של משכן ההיוועדות, שבו עוסק ספר זה. בספר במדבר, לעומת זאת, באה פרשה זו כחלק מפרשת קרבנות הציבור הקשורים בזמנים קבועים, שעליהם ממונים הכוהנים.
אף הציווי על שתי עבודות תמיד נוספות מופיע מחוץ לספר שמות, בספר ויקרא. הציוויים על עבודת נר התמיד ועל עבודת לחם הפנים מופיעים בסמיכות בויקרא כ"ד, א-ט. פרשת נר התמיד (שם א-ד) חוזרת כמעט מילה במילה על זו שבראש פרשת תצוה, וחזרתה היא מעין החזרה על עולת התמיד: בספר שמות בא הציווי להורות לכוהנים לדאוג לתפקודו של משכן ההתגלות, ואילו בספר ויקרא הדלקת נר התמיד היא חלק מעבודתם היומיומית של הכוהנים כמקריבי קרבנות הציבור.
חזרת מצוות לחם הפנים אינה קשה: בספר ויקרא נאמרים פרטיה של מצווה זו שלא ניתנו בספר שמות. אולם נראה שהפרט האופייני לספר ויקרא בפרשה זו הוא האמור בפסוק ט: "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש… חק עולם".
רק מצוות קטורת התמיד אינה חוזרת בספר ויקרא או בספר במדבר. אולם בספר ויקרא באה מצוות הקטורת המוטלת על הכוהן הגדול ביום הכיפורים (ט"ז, יב-יג). ונראה שטעמה של מצוות הקטורת הזו כטעמה של קטורת התמיד – ראה דברינו בעיון לפרשת תצוה תש"ס סעיף ו. לפיכך יש לראות בכך מעין חזרה על מצוות הקטורת של ספר שמות בספר ויקרא.
[31] בפרק כ"ח חסר סעיף ב, ואילו בפרק ל' מפורשת רק המשיחה, בהתאמה לעניין הנידון שם.
[32] למעט ההוראה על משיחת בני אהרן, החסרה בפסוקים אלו, אך ראה פסוק כא.